פתיחת התפריט הראשי

כתיב לעיל "בהרימכם את חלבו ממנו" וסמיך "זאת חקת התורה", לרמוז שחק מי שעוסק בתורה שמרימים ומסירים ממנו כל חלב וטוב וכל מיני תענוג שבעולם, כדברי רז"ל "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (תענית כד, ב). וזהו גם-כן טעם אומרו זאת חקת התורה ולא קאמר זאת חקת הפרה, לומר שחק הפרה כחק התורה ממש, מה חק הפרה המתעסק בה נטמא והיא מטהרת אחרים, גם העוסק בתורה מגיע לו כמעשה הרשעים הטמאים לעולם הבא והוא מטהר לאחרים שבשבילו ניזון העולם, וזהו גם-כן כוונת אומרו "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה", דקשה מאי אליך, כלומר יקחו מה שקרה אליך, שעסקת עם הפרה הם-ישראל, דכתיב "כי כפרה סוררה סרר ישראל" (הושע ד, טז), והוצאת אותם ממצרים וקרעת להם את הים ומן ובאר ושליו נתת להם, ומגיע לך כמעשה הרשעים למות חוץ לארץ בין רשעים קברך, ונמצא שאתה שעסקת בפרה מת בין טמאים והם נטהרין על ידך, באופן שבלוקחם אותך זהו עצמו עניין הפרה אדומה, כי מה אתה נשאר חוץ לארץ בין טמאים כדי להכניע את הדין שלא ישלוט על ישראל לכלותם כשחוטאים, כך עניין שריפת הפרה אדומה, שהאדום מורה על הדין כנודע, הוא להכניע את הדין לתת מקום לטהר הטמאים, אך המתעסק בה טמא, כי הוא פגע בדין עדיין בתוקפו.

ובילקוט פרה זו מצרים שנאמר "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיהו מו, כ), אדומה זו בבל שנאמר "אנת הוא רישא די דהבא" (דניאל ב, לח), תמימה זו מדי "אמר ר' חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד" (מדרש תנחומא בלק, כז), אשר אין בה מום זו יון, אלכסנדרוס מוקדון כד חמא לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוהי ואמר בריך אלהא דשמעון הצדיק, אמרו לו בני פלטין דידיה, מן קמי יהודאי את קאים, אמר להון כד אנא נחית לקרב כדמותיה אנא חמי ונצח, (מדרש תנחומא אמור, ו), ע"כ. ראוי לשים לב, מה קושי יש בפסוק להכריח לחכמים ז"ל לדרוש הפסוק על המלכיות. עוד להבין למה נרמזו המלכיות בפרה אדומה. עוד קשה אומרו "אשר אין בה מום זו יון" שהרי יון הוא מלכות הרשעה הצוררת לישראל מכל אומה ולשון, והם שאמרו לישראל "כתבו לכם על קרן השור וכו'", אמנם נראה שהקשה לרז"ל אומרו אשר אין בה מום, דקשה למה ליה למכתב אשר אין בה מום, תיפוק ליה דמום פוסל בה מדקרייה רחמנא חטאת, והמפרשים ז"ל טרחו ליישב הקושי הזה, שהוא על דרך מילתא דאתא בקל-וחומר טרח וכתב לה קרא, עיין במנחה בלולה ז"ל, אך לרז"ל הקושי הזה הביאם לדרוש הפסוק על המלכיות, ונרמזו בפרה אדומה לומר שכל מה שתראה ממאורעות הזרות במלכיות, כגון חסידי עליון נהרגין על ידי עובדי פסל, כגון עשרה הרוגי מלכות וכדומה, וקטנים שאין בהם חטא נאבדים על ידם ונשים צדקניות שולטות עליהן, אל תהרהר אחר מידותיו, כחק הפרה אדומה יהיה לפניך שאין אתה יכול להרהר אחריה, כמו דקאמר רחמנא חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה יכול להרהר אחריה, אף שכפי פשטן של דברים נרמזו המלכיות בפרה אדומה לפי שבא לכפר על מעשה העגל, כאמרם חז"ל תבוא אמה ותקנח צואת בנה, ובעון העגל היה שליטת המלכיות על ישראל וכו', עם-כל-זה הדרשה תידרש. ואומרו אשר אין בה מום, מום זו יון ומביא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון דהוה קאים לשמעון הצדיק, רוצה-לומר רשעים גמורים הם כל כך, עד שלגודל רשעותם ראוי לומר עליהם אשר אין בה מום, כיון דאחד מהם הכיר בטובה, היינו אלכסנדרוס דהוה קאים לשמעון הצדיק על דכד הוה חמי דיוקנו במלחמה הוה נצח. עוד יש לומר, שהכוונה אשר אין בה מום בכלם, מי היה זה אלכסנדרוס בלבד שהכיר בטובה, שבכלם אין גם אחד, כלם רשעים גמורים הם.

ונחזור לענין בטעם אומרו זאת חקת התורה ולא קאמר זאת חקת הפרה, ונראה דבא לומר מה שאצוה אני בפרה, הוא רמז אל חק המוטל עליך בתורת האלהים, והוא כשם שהפרה צריך להיות אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול ונתתם וכו', כך תלמיד חכם העוסק בתורה צריך להתנהג באדמימות המורה על הדין כנודע, "אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" (יומא כב, ב), עוד לרמוז זרוק מרה בתלמידים, עוד לרמוז כדי שיעמוד התורה בידו יסבול גערת רבותיו עד שירגיל דאזיל סומקא ואתי חיורא, וכדברי רז"ל אף חכמתי עמדה לי, כלומר החכמה שלמדתי באף, עמדה לי. וכשם שפרה זו תהיה בלא מום כך תלמיד חכם לא ימצא בו מום משום פיסול, כדי שלא יבא חילול על ידו.

או בא לרמוז כל העוסק בתורה אפילו חיגר אפילו סומא, התורה מכסה עליו וכאילו אין בו מום, כדברי רז"ל במדרש שיר השירים כי כלם מחבבים אותם ובאים אצלו לשמוע מחידושי תורתו. ומה פרה תמימה כך תלמיד חכם צריך להתנהג בתמימות להיות מהנעלבים ואינם עולבים, כתם זה שאינו מרגיש כל כך, גם להיות תמים בדרכי השם ולא להרהר אחר מידותיו יתברך, ובזה אין חטא בא על ידו. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "ואהי תמים עמו ואשתמר מעוני" (תהלים יח, כד). ומה פרה זו אשר לא עלה עליה עול, כך תלמיד חכם אין צריך לשים עליו שום עול ממסים וארנוניות, וכדברי התנא כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ומה פרה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן סגן הכהונה, כך תלמידי חכמים יתנו להם ביד סגני העם ועשיריו לזון ולפרנס אותם כדי שיתעסקו בלימודם. ומה פרה והוציא אותה אל מחוץ למחנה כך תלמידי חכמים יוציאו עצמם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה כדברי רז"ל על פסוק והם תכו לרגליך, אלו תלמידי חכמים ההולכים מעיר לעיר ללמוד תורה. ומה פרה ושחט אותה לפניו כך תלמידי חכמים על ידי תורתו צריך לזבוח יצרו כדברי רז"ל אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. עוד לרז"ל אמר הקב"ה בני בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה וכו' וכדברי רז"ל כל הזובח יצרו וכו' ואין זביחתו כי אם על ידי התורה כמדובר. ומה פרה מזה מדמה שבע פעמים אל נכח אהל מועד כך תלמיד חכם צריך למעט חלבו ודמו לחזור על תלמודו כמה פעמים כדי שיתקיים בידו ולא ישכח, והכל יהיה לשמו יתברך נכח פני אהל מועד, או רומז שעיקר לימודו יהיה בבית המדרש שלא במהרה הוא שוכח כאומרם חז"ל שתלמודו מתקיים בידו. ומה פרה נשרפת עורה ובשרה ודמה על פרשה, כך תלמיד חכם מוסר עצמו על קידוש ה' כאברהם אבינו ע"ה שהושלך לכבשן האש. וגם רמז שהתלמיד חכם נשרף ומת בעון הדור לכפר עליו. ומה פרה ניתן בשרפתה עץ ארז ואזוב ושני תולעת, כך תלמיד חכם אעפ"י שהוא כארז בלבנון לעמוד בתפלה לפני המקום להציל ממות נפשו עכ"ז משפיל עצמו כאזוב ושואל המיתה בפיו כדי להלבין במיתתו כשלג העונות שהם אדומים כתולעת שני, על דרך אם יהיה חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ומה פרה אפרה מכפר, רצונו לומר מטהרת, כך ת"ח מכפר ומטהר עונות הדור גם אחר זמן מותו ששב לעפרו, וכדברי רז"ל במדרש פ' אחרי מות מויקברו את עצמות שאול וכו' דמוכח משם שמכפר אף אחר מן הרבה שחזר לעפרו, וכמו שמצינו בעגל דקאמר משה זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכיפר להם וכו', הרי מתכפרים גם אחר עבור זמן ששבו לעפרם ולרמוז לזה קרא הכתוב לאפר הפרה עפר כדכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת הפרה משום דכיון שבא לרמוז על ת"ח כמדובר, בא הרמז כשם שפרה אפרה מכפר כך ת"ח אפי' אחר דחוזר לעפרו מכפר כמדובר, הרי שמה שהוא בחק הפרה הוא בחק המוטל עליך בתורת האלהים ובחיבורים אחרים פרשתי הרבה בענין פרה אדומה בס"ד.

הקשה מהר"י אברבנאל ז"ל וז"ל, אם היתה זאת המצוה מתורת כהנים ובמדבר סיני נצטוו ישראל עליה כדבריהם ז"ל וכפי קבלתם בא' בניסן שבו הוקם המשכן קבל אותו היום יו"ד עטרות ובו ביום נשרפה הפרה, למה לא נזכרה מצותה כי אם במקום הזה אחרי ענין קרח ועדתו, ופירש הוא ז"ל כי ביום שהוקם המשכן נעשית הפרה כדי לטהר כל טמא מפני המשכן שלא יחללוהו ומאותו אפר היו מטהרין כל ימי המדבר, אמנם בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדין ליכנס לארץ ראה השי"ת מלחמת העמים בערים שיכבשו ושירבו הטמאים בחללים, ואפר פרה שעשה משה לא יספיק להם, לכן צווה עתה למשה ולאהרן אופן עשיית הפרה, גם שבסיבת הנשרפין פתח אוהל מועד מקרח ועדתו וכו' רבים מעמי הארץ היו מתטמאים וגם הם ימעיטו את אפר הפרה שעשה משה ועל הדבר הזה באה הצוואה במקום הזה ממצות הפרה, ובזה מתקן גם דמזה הטעם לא נזכר כאן בכתוב שעשו כאשר צוה ה' אל משה, לפי שהמצוה נאמרה כאן במקום הזה אבל המעשה לא נעשה אז כי היה עיקר הדיבור והמצוה בשעת הצורך כן יעשו אותה והכוונה כאן ככה תעשו אותה בכל פעם שתצטרכו אליה כי מה שאתה עשתי שאר לחק ולמנהג קבוע לישראל לעשותו ע"כ.


ולע"ד נראה שהזכיר עניין הפרה אדמה אחר מעשה קרח לרמוז שמה שנתעורר קרח על משה היה בעבור פרה אדומה כדברי רז"ל מה ראה קרח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה כמו שהזכרתי לעיל פרשת קרח. ועיין בביאור המאמר בספר לב אריה ז"ל וכיון שבעבור פרה אדומה נתעורר כתב כאן עניינה אף שמקומו גבי הקמת המשכן לומר פרה אדומה גרם לקרח לבא נגד משה ואהרן ונכון. אמנם בענין המאמר נראה לפרש מלבד מה שפרשתי לעיל פרשת קרח, ובחיבור אחר שבהיות שענין הפרה מורם, הוא רמז אל החק המועיל על העוסקים בתורה כמו שפרשתי ובא הרמז לגדל ולרומם לתלמידי חכמים כנזכר, זה ראה קרח ובא לחלוק על משה ואמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' כלם בבחינת ת"ח, כיון שובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ואתה נוטל כל הגדולה לך, אתה מלך ואחיך כהן גדול בניו סגני כהונה, דראוי שתחזור הגדולה לכל אחד ואחד כאשר רמז הקב"ה בענין הפרה, וזהו אומרו מה ראה קרח לחלוק, פרה אדומה ראה, כלומר ראה והבין מה שרמוז בעניינה מכבוד התלמידי חכמים וחלק עמו למה נוטל כל הכבוד לעצמו ולקרוביו ולא לשאר כל שאר תלמידי חכמים שהם ישראל ועיין לקמן בסדר זה.

ובמדרש ארבע דברים יצר הרע משיב עליהם ונקראו חקה, אשת אח, כלאים, שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה וכתיב בה ושמרתם את כל חקתי ואם מת בלא בנים יבמה יבא עליה, כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסדין בציצית של תכלת שהוא צמר מותר, ולכך כתיב את חקתי תשמורו שדך לא תזרע. שעיר המשתלח דכתיב והמשלח השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למי' ומכפר לאחרים וכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם, פרה אדומה דתנן כל העוסקים בפרה מטמאה בגדים והיא עצמה מטהרת הטמאים, הה"ד זאת חקת התורה ע"כ.

בספר עיר גבורים מצאתי ביאור במאמר זה, דלמה השטן והאומות מקטרגים על אלו. והוא שכלל האמונה נחלקת לארבע חלקים ובארבע חלקים אלו נכללו כל שאר פרטי האמונה הנרמזות בספר העיקרים שכללם בי"ג עיקרים, אמנם ראשי פרטים הם ארבע וכן כתב רבינו חננאל ז"ל כי האמונה מתחלקת בארבע חלקים, א' האמונה בהקב"ה שנאמר האמינו בה' אלהיכם ותאמנו. ב' אמונה בדברי נביאים שנאמר מי המאמין לשמועתנו. ג' אמונה בעולם הבא שנאמר לולא האמנת לראות בטוב ה' בארץ חיים. ד' האמונה בביאת הגואל שנאמר הנני יוסד בציון אבן בחן פינת יקרת מוסד המאמין לא יחיש. והאריך הרב בפירושו והביאו רבינו בחיי ז"ל בפרשת בשלח עיין שם.

והנה בענין שעיר המשתלח תוכל להבין שיש לאפיקורסים מקום לטעות ולהרוס האמונה ביחוד הבורא יתברך, ועל זה אמרו שהיצר הרע משיב עליו משום שאומר השעיר הולך למיתה ומכפר, בודאי הכוונה לעבודה ממש ולכך קראו הכתוב חקה, ומה נמרצו דברי רז"ל בפרה שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם הפרה ולאחרים חקה, והוא רמז לכל ד' חוקות אלו שהם לאחרים חקה, היינו לאפיקורסים ולמהרהרים שיבואו לכפור בכל ד' אמונות אלו מצד מצות אלו, אבל לך ולכל דכוותך אני מגלה טעמם, שהרי באמת מצינו בטעמי המצות טעמים נכבדים על כולם וזהו שאמרו שהיצר הרע משיב על ד' אלו המצות, כי מתוכם יבוא לאדם לכלל שיכפור בכל ד' אמונות אלו. שעיר המשתלח יבא לבקוע ולהרוס באמונה ביחוד הבורא יתברך כאשר הזכרנו למעלה. אשת אח שלאחר מותו יבמה יבא עליה, יבא לכפור בתחיית המתים, כי היצר הרע מראה לאדם אף בזה דרך מעוקל, שאם היה כדברי חז"ל שהצדיקים אף במיתתם קרויין חיים והנשמה חיה לעולם, אם כן למה יתיר הכתוב אשת אח לאחר מותו, הוא כאילו היה חי, אלא ודאי שהאדם לאחר מותו אבד זכרו ותחלתו חלילה, ואין לו שום השארות לאחר מותו, לפיכך בזמן שיש לו בנים אסורים לו לפי שהבנים הם ירך אביהם והרי כאילו היה אביהם קיים, ולכך אסור לו אבל אם אין לו בנים אז אבד זכרו מן העולם ואין לו שום השארות לעתיד והיה כלא היה לכך יבמה יבא עליה להקים שם המת שלא יהיה נכרת לגמרי מן העולם הזה, שמן העולם הבא הוא כבר נכרת ואין לו שם עוד חלק ונחלה, עד כאן דברי היצר הרע, וזהו היא תשובתו של מצוה זו ולכך קראה הכתוב חקה. כלאים בציצית יבא לכפור בביאת הגואל כי טעם הרחקת הכלאים פירש רבינו בחיי ז"ל שכל עשב יש לו מזל מיוחד למעלה והמחבר מין בשאינו מינו הרי זה מערבב הכוחות העליונים ואין חיבורם עולה יפה, והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותם יחד מסלק השלום מן העולם ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה ומטה עכ"ל. וידוע שלימות המשיח ירבה השלום בעולם שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ וכתיב אבי עד שר שלום, ויצר הרע משיב על מצות כלאים בציצית שבה מסלק השלום מן העולם ואין שלום ליוצא ולבא מפני ערבוב הכחות, וכל זמן שאנו עושים מצוה זו איך יבא לנו הגואל להרבות המשרה והשלום. ומזה יבא להרוס האמונה בביאת הגואל וכדי להתיר רעה הנפסדת זאת, אמרו רז"ל שבזכות מצות ציצית ישראל נגאלין שנאמר והחזיקו בכנף איש יהודי.

פרה אדומה יבא לכפור באמונת דברי הנביאים שהרי אמרו רז"ל על שלמה המלך ע"ה, שכתוב בו ויחכם מכל האדם ובפרה אדומה אמר והיא רחוקה ממני שלא עמד בסופה והיא מכוסה על חכמת החכמים והנביאים שהרי לא מצאו משכלם מה ענין של הפרה וכל חכמתם תתבלע והיא רחוקה מהשגת שכלם ומזה יבאו להטיל דופי על הנביאים ועל חכמתם שיאמרו מאחר שקצרה דעתם מהבין זה, איך יגידו עתידות היותר נעלם ולפי שהיצר הרע משיב על ד' מצות אלו להטיל חולשה בד מצות אלו, רצונו לומר בארבע אמונות אלו, על כן נקראו חקה שאין להרהר אחריהם, וזהו שאמר הקב"ה למשה לאחרים חקה היינו למהרהרים בטעות אבל לך ולכל ירא אלהים דכוותך מגלה אני טעמה וכן מצינו שנתנו רז"ל הרבה טעמים בדבר איש לפי שכלו עכ"ל.

ולענ"ד נראה ליישב העניין על דרך זה, שארבע מצות אלו אשת אח כלאים שעיר המשתלח פרה אדומה הם מורין על ארבע אמונות אלו, יחוד השם ואמונת דברי הנביאים ועולם הבא וביאת הגואל ומחזיקים ביד ישראל. כיצד אשת אחיו בלא בנים יבמה יבא עליה להקים שם המת ולקשר וליחד הזרע ביניהם שלא יפסק מאחד מהם ולא יכנס פירוד ביניהם שאם יהיה אשת המת חוצה לאיש זר כיון שהיתה פלגא גופא עם אחיו המת עכשיו נעשית גוף אחד עם האיש הזר ונפסק הקשר והיחוד מה שאין כן כשיבמה יבא עליה נעשית אחד וגוף שלם עמה והיא עמו וכיון שהשני אחים מבטן אחד יצאו שניהם נחשבים כא' ועתה שלוקח את אשתו נחשב כאלו אחיו בחיים והקשר והיחוד ביניהם אזיל והולך מה שאין כן כשמניח בנים שהם ירך אביו ונחשב כאילו הוא בחיים ואינו נפסק הייחוד מביניהם, וישראל כיון שהם חלק אלוה ממעל בקיום מצוה זאת מתעוררים אל היחוד של מעלה שצריך ליחד, ולכך היצר הרע והשטן מקטרג לבטלה ולבטל היחוד ולכך כתב בה חקה כדי שלא תעמוד עמו בטענות פן תלכד ברשתו מחוסר דעתך כי לאו כולי עלמא יודעים טעמי הדברים להשיב. כלאים שהוא שלא לערבב שני מינין ועכ"ז תכלת בציצית מותר, הוא מחזיק אמונה בנביאים שאעפ"י שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד וכל א' קיבל נבואתו מסיני שנאמר מיום היותה שם אני ואין אחר נכנס בתחום של חבירו עכ"ז עת לעשות לה' יכול נביא ליכנס בתחום חבירו ולבטל איזה מצוה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל כנודע, והדוגמא הזאת בכלאים שאעפ"י דצריך להיות כל מין בפני עצמו שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו עכ"ז יש פעם שזה נכנס ברשות חבירו כמו תכלת בציצית ונמצא שבקיום מצות כלאים ובציצית מותר, מתחזק באמונת הנביאים ושדבריהם מהקב"ה ולכך השטן והיצה"ר מקטרג לבטלה באומרו שאין בו טעם כדי שיתבטל אמונת הנביאים ולכך כתב בה חק כדי שלא תשגיח לדבריו בהיות שחק גזרה היא מלפניו ואין להרהר. שעיר המשתלח שהיה מתהפך לשון של זהורית מאדום ללבן מחזיק אמונת השארות הנפש לעולם הבא שמשתנה מהוייתו שהיה בעולם הזה בחינת אודם שהיה בשר ודם ומתהפכת ללובן הוא בחינת המלאכים כאמרם לחז"ל ביום הכיפורים בא שטן ואומר ריבונו של עולם בניך דומים למלאכי השרת מה מלאכי השרת לובשים לבנים אף בניך כן וכו', כי הנפש לעולם הבא מתלבשת בגוף רוחניי הוא גוף הנעשה מהמצות שנקרא חלוקא דרבנן והוא דוגמת לשון הזהורים שמתהפך מאודם ללבן, גם מתחזק באמונת התחייה דכשם שזה מתהפך מאדום ללבן כך יש יכולת להפך העפר לגוף וכיון שמתחזק על ידי מצוה זאת אמונת עולם הבא מקטרג עליה השטן כדי שלא ימשך ממנה הטוב הנמשך כמדובר, ולכך כתב עליה חק שאין להרהר אחריה כי חק לישראל הוא וכיון שמקיימים אותה דרך חק לקיים גזרתו יתברך אין מקום לשמוע לדברי הקטרוגים כיון שהקיום בהם אינו אלא כי אם לעשות רצון יוצרנו יהיה טעם או לא יהיה טעם. פרה מתחזק אמונת ביאת הגואל משום שהגואל צריך שיכנס בעמקי הקליפות ללקט משם ניצוצי הקדושה הטבועים שם, ונמצא שהוא מטמא כעסק זה יבזה עצמו מטהר לאחרים שמקריבם אל הקדש פנימה לכל ישראל דוגמת ענין הפרה שהמתעסק בה מטמא והיא עצמה מטהרת אחרים ונמצא שענין הפרה מביא את ישראל להתחזק עצמם באמונת הגואל ולכן השטן מקטרג לבטלה כדי להרוס ולהפיל ארצה אמונה זאת ולכך נכתב עליה חק, שגזרה היא מלפניו ואין להרהר אחריה ובזה אין מקום לנטות אזן לדברי המנגדים כי כונותינו לעשות רצון יוצרנו, יהיה טעם או לא יהיה, ולכך על אלו ד' מקטרג השטן ויצא הרע ואומות העולם להסיר את ישראל מלקיים אותם כדי להפיל ארצה ד' אמונות אלו שהם שורש לי"ג עיקרים.

עוד נראה למה על ארבע אלו השטן ואומות העולם מונין את ישראל בהקדמת הביאה הרב בעל שפתי כהן זצ"ל, הזכרתיה לקמן בסדר זה בארוכה, אך כוללת הדברים שבעבור ששאל משה להקב"ה כשאמר לו אמור אל הכהנים וכו' ואם יטמאו במה יהיה טהרתם, ברית כרותה לשפתים, נעשה העגל וחזר המיתה והוצרכו לטהרה באפר פרה משום שכבר במתן תורה נעשו חירות ממלאך המות, עיין לקמן ונמצא בזה דחזרה המיתה בשביל משה וכיון דחזרה המיתה הוצרכו לפרשת כלאים, דכיון שנעשו חירות ממלאך המות דפסקה זוהמא היו יכולין ללבוש צמר ופשתים שהיה נתקן הכל, כי הצמר מצד קרבן הכל ופשתים מצד זוהמת קרבן קין ואמר רחמנא שלא לערב קדש בחול, אך כיון שפסקה זוהמא היו יכולים לערבב המינין, גם הוצרכו לפרשת שעיר המשתלח לסתום פיו מלקטרג דכשנעשו חירות ממלאך המות לא היה שולט בהם כדי לשוחדו, גם הוצרכו לפרשה פרה שחזר המיתה ויש טומאה וצריכים אפר פרה לטהרתם ולכן כראות השטן ואומות העולם ארבע אלו שאין הדעת סובלתם משום דכל אחת ואחת סתרן אהדדי, ונמשכו בשביל משה, על שגרם המיתה והוא בא לצוות עליהן מוצאים מקום לומר שמדעתו אמרו לבלבל דעתם שיאמרו כיון שהקב"ה מצוה עליהם ממנו היה המיתה שחזר ולא בשביל משה, וראיה שנותן לנו מצות הנמשכות מחמת מיתה, וכבר המצות היו כתובות לפניו מיום שנברא העולם ואם כן ראוי שלא ישמעו ישראל בארבע אלו שכונתו להסיר האשם מעליו מחזרת המיתה שהיה על ידו ולא ה' צווה לו על אלו, וכשם שבארבע אלו שקר גם בכל מה שאמר לכם כן, ולכך כתב רחמנא בהם חקה שאין אדם יכול להרהר וגזרה היא מלפניו ואין לאדם כי אם לקיים כל מה שצוה משה בתורתו.

כתב הרב בעל שפתי כהן זצ"ל בטעם למה אין הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החדש, וז"ל זאת חקת התורה, היה הדיבור למשה ולאהרן ואח"כ אל בני ישראל, מסר לכל אחד ואחד במצוה זו כפי הראוי לו וכפי קבלת נשמתו, לזה אמר לאמר לאמר ב' פעמים, וכן אמרו במדרש ויקחו אליך, לך אני מגלה טעמה ולאחרים חקת, עוד יש לפרש אמר לאמר לאמר ב' פעמים לומר בזמן בית המקדש קיים עשיה בזמן שאין בית המקדש קיים אמירה, שיקראו פרשה זו בכל דור ודור ואני מעלה עליהם כאילו עשאוה ושרפוה ונתחטאו באפרה, ולזה תיקנו רז"ל לקרוא פרשה זו קודם ראש-חודש ניסן שהוא ראשון לחדשים אחר פרשת העגל, לומר כמו שבחודש זה מתחדשים ומבערים החמץ מבית ומחוץ ומטהרים ומתקדשים, כן הקב"ה ינקנו ויטהרנו מטומאותינו וישרוף המקטרגים עלינו ויהיו אפר תחת כפות רגלינו, וקורין עד תטמא עד הערב, עד בערב תאכלו מצות ששם נשלמה טהרתם של ישראל באכילת מצות, לזה אין הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החדש, לזה-אמר זאת חקת התורה לא חקת הפרה, לומר שיקראו בתורה פרשת פרה בכל שנה ושנה והיא מטהרתם, עכ"ל.

ולע"ד נראה דתקנו רז"ל לקרוא פרשת פרה קודם ראש חודש ניסן, משום דבאחד בניסן הוקם המשכן והיו עשר עטרות ובו ביום נשרפה הפרה כפי קבלתם ז"ל, אך בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדין ליכנס לארץ ציוה משה לישראל אופן עשייתה לכשיצטרכו לעשותה, כמו שכתבתי לעיל ממהר"י אברבנאל ז"ל תראהו שם, ולכן לרמוז שבאותו זמן היתה עשייתה כדי לטהרם מן העגל אנו קורין פרשת הפרה אז קודם ניסן ולא יש הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החדש לרמוז שבחדש ניסן עצמו היתה עשייתה אלא שאנו קורין אותה שבוע קודם לרמוז שקדמה הטהרה קודם הכנסה במשכן, ומה שכתוב פרשת פרה אחר מרגלים ומעשה קרח, לא שנעשית אחר זה אלא שכבר נעשה באחד בניסן ועכשיו בסוף הארבעים נאמר לישראל אופן עשייתה כיצד. או הזכיר עשיית אחר מעשה קרח לרמוז שפרה אדומה גרם שנתעורר קרח לבא נגד משה, כמו שכתבתי לעיל.

במדרש חכמת אדם תאיר פניו, רבי מאיר ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר על כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה כשהיה אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים, אמר לפניו רבש"ע ואם נטמא במה יהיה טהרתו ולא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה שנאמר ועוז פניו ישונא, כיון שהגיע לפרשה זו של פרה, אמר ליה הקב"ה למשה אותה אמירה שאמרת לי ואם יטמא במה יהיה טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת הפרה. פירש הרב בעל שפתי כהן זצ"ל שהטעם שלא השיבו לפי שהוקשה עליו דבריו של משה, שאם לא אמר משה ואם נטמא לא היתה טומאה בכהנים עם ה', כשאמר ואם נטמא ברית כרותה לשפתים, חלה עליהם טומאה ולזה עשה אהרן את העגל ונטמא, וצריכה פרה שתקנח את צואת בנה ולזה היה הדיבור למשה ולאהרן. ולזה לאלעזר ולא אהרן כי אין חבוש מתיר עצמו וכן אמר בספרי אותה אל אלעזר ולא אחרת אל אלעזר, זו אל אלעזר ושאר הפרות בכהן גדול, כי זה לא באה אלא לטהרתו של אהרן, ולזה אמר וכבס בגדיו הכהן, ולא פירש איזה כהן וכן אמר וטמא הכהן עד הערב ולא פירש, הוא הכהן הידוע ובשביל כבודו של אהרן לא פירש איזה כהן. ולזה אמר לו למשה כשעשה העגל לך ר"ד, בגמטריא עם שני מילות אהרן, לומר שהוא היה סיבה שאמר ואם נטמא. ל"ך ר"ד כ"י בגימטריא פרה עם הענין ואמר אליך לומר שכל הפרות שעתידין ליעשות כולם צריכים לפרתך שאפר פרתו של משה היו משליכים על כל פרה ופרה שעשו, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, אמר רבי יוסי בר חנינא רמז שכל הפרות כלות ושל ישראל קיימת וכן צריך הואיל והוא היה סיבה עכ"ל.

ובזה יובן מאמר מה ראה קרח לחלוק, פרה אדומה ראה ע"כ, כבר פרשתי לעיל בסדר זה בכוונת המאמר ובפרשת קרח, אך כפי הקדמה זאת שמשה גרם בעשיית העגל באומרו ואם נטמא, ואהרן היה בעל המעשה שעשה את העגל, לכן ראה קרח פרשת פרה שבא לטהר משום שהוא גרם הטומאה, וחלק עליו ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', וכיון שהיו יכולים להיות לעולם קדושים ואתם גרמתם להם טומאה אם כן ומדוע תתנשאו על קהל ה', במקום שהיה ראוי היותכם כפופים להם כיון שגרמתם להם מה שגרמתם, וישמע משה ויפול על פניו להראות שפלות ואמר ונחנו מה, שהושפלו יותר מאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כאחז"ל. ובזה יובן שבחר משה בנסיון אם בריאה יברא ה' ופצתה, שימותו במיתה משונה ולא לעשות נס שיוכר על ידו שקרח טועה הי', משום שהם באו לחלוק עמו שהוא גרם מעשה העגל והמיתה כדי שיהיה טומאה וטהרה, לכן להראות כי הסיבה העיקרית היא מאת ה', שיעשו העגל כדי שילמדו תשובת רבים כדברי רז"ל, אלא שנתגלגלה על ידו באומרו ואם נטמא כדפרשית, והוא לא גרם המיתה והם שחשדוהו על זה ימותו ויהיה במיתה שלא יצטרכו ליטמא עליהם לקוברם כדי שיצטרכו טהרה באפר פרה ונכון.

ובענין המאמר נראה לפרש למה מיד כשאמר להם פרשת אמור אל הכהנים ושאל משה ואם נטמא במה יהי' טהרתו לא השיבו באפר פרה, אלא כיון דפרה בא לכפרת העגל כאמרם חז"ל תבוא פרה ותקנח צואת בנה, אם הי' אומר למשה טהרתו באפר פרה היו מוכרחים במעשיהם לעשות עגל כדי שימשך ענין הפרה הבאה לקנח צואת בנה, לכן לא השיבו עד שהם מצד בחירתם עשו את העגל והוצרכו לפרה, ואז אמר לו באפר פרה יהי' טהרתו ועוד רמז הקב"ה למשה בזה, שיודע מה שאדם עתיד לעשות ואין ידיעתו מכריח לאדם, ובחיבור אחר פרשתי אופן אחר נכון מאד.

מאמר כשירד משה ואלעזר נתקבצו עליהם ואמרו אהרן היכן הוא. ומאמר הי' הקב"ה בוש לומר לאהרן שימות. ומאמר אילו היו יודעים ישראל באהרן שהי' עולה להר למות היו מצילים אותו. ומאמר אמר הקב"ה למלאכי השרת ראו ענותנותו של אהרן שעולה למות, ביאור מאמרים אלו תמצאם בפרשת וזאת הברכה.

בטעם הפרה המטהרת הטמאים ומטמא את הטהורים, רוב המפרשים ז"ל יצאו ללקוט, ונקדים דברי קצת מפרשים ז"ל ואח"כ אחוה דעתי גם אני והמעיין יבחר. כתב הרב בעל כלי יקר ז"ל מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפיל בו מים ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הו בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל אלא מהפכו, לא ממה שהוא מינו כדרך שהיצר הרע מתפעל יותר בישראל מבאומות-העולם ובתלמיד חכם יותר מכולם, לפי שכולם הפכיים לו, על-כן הוא רוצה להתגבר עליהם וזה טעם שסמוך לעליית השחר נחושך מתגבר, כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מהטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עלי' ועושה בה רושם, כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבים יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו, אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים, על-כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה. אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא, על-כן האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו. ואם תשאל לומר אם-כן האפר למה לי ויטהרו במים בלא אפר, תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו לא יוכלו ליטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסיבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו, ובעירוב זה כוח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה ע"כ. ועיין שם טעם אחר על צד הרמז על ענין התשובה.

והרב בעל שפתי כהן זצ"ל דף רל"ו ע"א וז"ל, מטמאה את הטהורים לפי שכל העוסקים בה היו מכונין להמשיך בה כוח הטומאה בכוח ולא בפועל, כדי כשיזו ממנה על הטמא יהי' בה כוח לשאוב הטומאה וימצא מין את מינו ויתרחק ממנו הטומאה, ולכך היתה שריפתה חוץ למחנה ששם מושבה, וכדי שלא יתדבק בו הטומאה בפועל צריך לעמוד הכהן על גבה בשחיטתה ובשריפתה, וכן צריך הכהן ליקח עץ ארז שהוא גבוה מכל שאר אילנות, לומר שלא תגבה ואזוב כדי שלא תתבטל לגמרי ושני תולעת לומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וסופה להתלבן באפר עד שיסלקנה הקב"ה לגמרי, כל זה כדי שלא יתגבר ותסתלק מיד בהזאה, ובהמשיכה לה הטומאה כמו שאמרנו היו מטמאין טומאה קלה לא חמורה, לפי שלא היו ממשיכין לה בפועל ע"כ. גם עיין בזוהר והביא לשונו גם-כן הרב ז"ל תראהו משם.

והרב בעל יד יוסף ז"ל פירש שהוא כמשל הכלי הבלוע מאיסור שכל זמן שפולט אינו בולע, כך הפרה אדומה כל עוד שפולט טומאה מטמא העוסקים בה שיש לה טומאה ואחר שפלט טומאתה בולע טומאת הטמאים ומטהרם ע"כ עיין-שם באורך שהביא עוד ג' דברים על-זה בדף רל"ו ע"כ.

והחסיד הרב בעל לוחות הברית זצ"ל פירש דרך חיים תוכחת מוסר הן לעניין מעשה הן לענין תלמוד, לעניין תלמוד האדם מחוייב לילך בהשגות אלהיות ובזה מטהר את חומרו ואז מטהר את הטמא. אבל במופלא ממנו הוא כרואה פני חמה שעיניו כהות ובזה מטמא את הטהורים. ולעניין מעשה כתב הרמב"ם ז"ל שהאדם ילך במיצוע ואם נטה אל קצה האחרון צריך להלוך בהפכו עד קצה האחרון כדי לבוא למיצוע אם ירצה בתשובה, נמצא מי שהוא שלם במידותיו ורוצה לילך בקצה טהור אזי מטמא טהור אבל מי שנטה לקצה אחד והולך לקצה שכנגדו אזי מטהר טמא וק"ל עכ"ל.

ולע"ד נראה הטעם שהמתעסקים בה מטמאים כגריס והיא מטהרת את הטמאים, ידוע שעל הבעלי חיים בלתי מדברים שורה עליהם רוחות הטומאה כנודע ובפרט בבהמות הטהורות להניק משם איזה לחלוחית קדושה כיון שהם מצד הקדושה כי לחמם הם ובמותם פורחים מעליהם כי לא נשאר מה להניק לכן המתעסקים בה בעשייתה ובשריפתה מטמאים משום שבשחוט אותה ובשרוף אותה פורחים מעלי' אותם כוחות הטומאה ושורים במזומנים שם, היינו המתעסקים בה ומטמא אותם, אך אחר שנשרפה ונעשה אפר, לא נשאר בה שום רוח טומאה ומטהרת אחרים באפרה, ואין להקשות מכל הקרבנות דלמה אינו מטמא הכהן המקריבם מרוחות הטומאה הפורחות מעליהן ושורין עליו, דשאני הקרבנות שהם במקדש ושם אין רשות לרוחות הטומאה ליכנס ופרחות מעל הבהמה כשבאים ליכנס במקדש, מה-שאין-כן פרה אדומה שנשרפת בחוץ כנודע, ואם-תאמר היאך יש באפר כוח לטהר, זהו דבר שאינו מסור לדעתנו וידוע הדבר לפני מי שהוא מקור הדעות האל יתברך שמו.

אך רמז לדבר כי בראות הטמא אפר הפרה זכור יזכור כי עתיד הוא לחזור לעפרו דלרמז זה קרא הכתוב אפר הפרה עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הרי קראה עפר לרמז שעל-ידי אפר זה יזכור הטמא כי עפר הוא ואל עפר ישוב ומהרהר תשובה בלבו על דרך יזכור לו יום המיתה וכיון שמהרהר בתשובה נטהר. וטעם על-ידי אלעזר, פירשו חז"ל לפי שהיא באה לכפרת העגל ואהרן עשהו ואין קטיגור נעשה סניגור, אמנם כפי דרכי שאפר פרה מעוררו על כי עפר הוא ואל עפר ישוב ועתיד לישרף בגיהנם להיות אפר וחוזר בתשובה לכן ציוה הקב"ה להיות על-ידי אלעזר שנוטריקון שמו אל עוזר כדברי רז"ל הביאו הילקוט, לעורר על הרמז שאל יעלה בדעת המהרהר בתשובה שלא יתקבל, ידע שאינו כן משום שהאל עוזר לשבים וכדברי רז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, הרי שבהתחיל ההשבה, האל עוזרו והי' על-ידי עץ ארז ואזוב ושני תולעת לומר שאעפ"י שנתגאה כארז, והמתגאה אינו משים אלהי' נגד עיניו, ונמצא שאעפ"י שחטא בחטא שנוגע בהקב"ה, עם-כל-זה בהשפיל עצמו כאזוב בחשוב כי עפר הוא ואל עפר ישוב, אם יהיו חטאיו כשנים כשלג ילבינו. והיתה שריפתה חוץ למחנה, לרמוז שאעפ"י שבחטאו נדחה מחוץ למחנה שכינה, בשובו ישוב בפנים. ובא ציווי ענין הפרה על-ידי משה ואהרן, להשוות לאהרן שחטא בעגל עם משה, דכיון ששב אעפ"י שנדחה בחטאו דכתיב ובאהרן התאנף ה', עם-כל-זה הושווה למשה שהי' מדבר עם השכינה תמיד, ומטעם זה נאמר בה לאמר שני פעמים, לרמוז שאעפ"י שחטא וחזר ושוב חטא כיון ששב מתקבל, ולכך נכפל האמירה כאילו אומר אמור שיחזרו ואם שב וחטא שוב אמור לו שישוב, כי לעולם מתקבל לפני המקום. באופן שהפרה מטמאת למתעסקים בה, משום שרוחות הטומאה השורים עלי' פורחות מעלי' ושורים עליהם, אך אפרה מטהרת אחרים כי לא נשארה באפרה שום רוח טומאה, ובזרוק מאפרה על הטמא יזכור יום המיתה כי אל עפר ישוב ועתיד להיות אפר תחת כפות הצדיקים כאמרם חז"ל, אם עומד במרדו ואינו שב ומכניע עצמו ומהרהר בתשובה וזהו טהרתו כמדובר, והוא טעם נכון.

דרך שני נראה בהקדים מה שקבלתי מפי סופרים ומי ספרים על מנשה וירבעם וכמה מלכי ישראל והדומים להם שהיו חכמים מחוכמים יודעים דעת עליון, איך בעטו נזורו אחור. אמנם כולם לשם-שמים נתכוונו, אך עברו ונענשו משום שנתגאו ליכנס בדרך שאין יכול ליכנס בו, כי-אם מלך המשיח בלבד כפי רוח כוחו, דקדמה שמו קודם בריאת העולם כאמרם חז"ל על-פסוק לפני שמש ינון שמו וכתיב ורוח אלהים מרחפת על-פני המים, דא רוחו של מלך המשיח כאמרם חז"ל, והוא שעתיד ליכנס בעמקי הקליפות להוציא משם ניצוצי הקדושה ולהושיעם משם ועל-ידי כוחו הגדול יכול לירד ולהושיעם ולהעלות מביניהם בלי שיוכל לשלוט בו ולהכניעו ולתופסו עמהם, אך כל הנזכרים רצו ליכנס במלאכה זאת ונכנסו בעמקי הקליפות להושיע ניצוצי הקדושה ולהיותם הם משיחי ה', ושלא יראו ישראל חרפת גלות מעולם וכיון שאין כוחם רב ככוח המשיח אשר הזמין הקב"ה מקודם הבריאה נתפסו ביד הקליפות כי גבר כוחם עליהם ולא יכלו לעלות, וכל-שכן להושיע הניצוצות ונישבו תחת רשותם ויטו מיני הדרך הטוב ונענשו כיון שרצו ליכנס בדבר שלא הי' מוטל עליהם ליכנס ע"כ.

והנה סוד פרה אדומה רומז על עניין מלך המשיח שעתיד ליכנס בעמקי הקליפות להושיע משם ניצוצות הקדושות כדי להושיע את ישראל מגלותם ולטהר אותם, ונמצא שהמתעסק בישראל שנקראו פרה, שנאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל כמו שהזכרתי לעיל, ומכניס בעבורם בעמקי הקליפות מטמא עצמו, ועל-ידי שמטמא עצמו מטהר לאחרים וצריך גם הוא טהרה כמתעסק בפרה אדומה שמטמא עצמו וצריך אחר-כך טהרה וגם מטהרת אחרים. ובא ציווי הפרה אחר מעשה העגל משום שקודם העגל היו ישראל חירות ממלאך-המות וממלכיות, ומה צורך הי' מגואל כי צורך הגואל כי אם להושיענו משעבוד מלכיות ולהציל ממות נפשינו כדכתיב בלע המות לנצח, וכל-זה כבר הי' אך אחר מעשה העגל שחזר שעבוד מלכיות ומיתה, צריכים אנו לגואל לכן אחר מעשה העגל בא ציווי הפרה לרמוז בה למה שעתיד לעשות מלך המשיח ליטמא עצמו לטהר אחרים.

ובזה יבוא על נכון מאמר חז"ל, אמר הקב"ה למשה לך אני מגלה ולאחרים סוד, משום שכיון שמשה הוא מלך המשיח כדברי רז"ל גואל ראשון הוא גואל אחרון ואדם דוד משה, אבל לאחרים סוד כי אין כוח בהם ליכנס בדרכים הנזכרים ודי למבין ונכון.

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר שזהו כוונת מאמר רז"ל ביקש קהלת להיות כמשה, יצא בת-קול ואמר וכתוב יושר דברי אמת ע"כ, והמאמר הזה הוא תמוה מאד והמפרשים ז"ל כתבו דפסוק ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת הוא ראשי-תיבות למשה ביושר וגם למפרע הוא ראשי-תיבות שלמה, ולזה ביקש קהלת להיות כמשה ובת-קול אמר וכתוב וכו', דהוא למשה ולא שלמה ע"ע ולדרכינו יבוא על נכון.

ועל-פי הנ"ל ניחא ונק"ע מה-שכתוב בתיקוני הזוהר בכמה דוכתי דאד"ם הוא אמת ואמת הוא אדם במספר-קטן עיין-שם, מעתה זה הי' דעת שלמה-המלך ע"ה משיח בן דוד, כיון דראה והביט דסוד פרה אדומה רומז למלך המשיח וכמו-שכתב מרן הק' ה"ה ז"ל לזה גם הוא דיהי' משיח בן דוד ביקש להיות כמשה לידע סוד פרה אדומה כמו שנתגלה למשה, דהוא מלך המשיח, דגואל ראשון הוא גואל אחרון. גם שלמה המלך ע"ה ביקש לידע סוד הפרה ולהיכנס בעמקי הקליפות להוציא משם ניצוצי הקדושה. אבל ב"ב ה"ה ז"ל, דזהו שאמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה ולאחרים סוד, כי אין כוח בהם וכו' משום-הכי יצאת בת-קול ואמר וכתוב יושר וכו' והוא רמז על-פסוק ולקחו וכו' כמו-שכתבו משם המפרשים דכתוב ביושר למשה. ושם רמז כיון דמכניס עצמו בעמקי הקליפות מטמא עצמו ומטהר לאחרים ולזה גם הוא צריך טהרה, וזהו-שכתוב ולקחו לטמא וכו' דהוא על המתעסק בפרה דאחר-כך צריך אהרה כמו-שכתוב מרן ה"ה ז"ל, לזה-אמרה בת-קול וכתוב וכו' דאמר הקב"ה לך אני מגלה וכו' ורמז באומרו תיבת אמת דהוא גימטריא אדם, כמו-שכתוב משם התיקוני זוהר, בא לרמוז מה-שכתב מרן ה"ה ז"ל גואל וכו' ואדם דוד משה דהוא ראשי-תיבות אדם, דלאחרים סוד ודי למבין, ודוק.

ובחיבור אחר הבאתי משל לענין הפרה שמטמא למתעסקים בה לכתם שנפל על הבגד ומביאים הבגד לצבע להעביר כתם הבגד ומשים עלי' סמנים ומיני צבעים ועל-ידי-כך הוסר הכתם אבל ידי הצבע מתלכלכות מהסמנים באופן שצריך לרחיצה כדי לטהרם ונמצא המתעסק לעשות דבר להסיר הכתם מתלכלך והבגד הזה מטהר ומכבד לאחרים שהם הלובשים הבגד, כך המתעסק בפרה אדומה לתקנה על-ידי שריפה והמעשים הנעשית בה מעץ ארץ ואזוב ושני תולעת והוא נטמא, כי רוחות הטומאה השורות על הפרה שורין עליו כמו שכתבתי בדרך ראשון באופן שצריך לטהרה והיא עצמה מטהרת אחרים. והטעם שבא הציווי להיות עשייתה על-ידי אלעזר ולא על ידי אהרן, משום שאהרן כהן-גדול בחינת מלאך השם צבאות, אינו ראוי שיטמא על ידי עשייתה, ובפרט היות מוכן תמיד לטהר אחרים, אינו מן הדין שיחול עליו רוח טומאה, ודוקא כל זה באהרן משום שעשה העגל שהחזיר הטומאה בעולם, ויש פתחון פה לומר מי שנמשך הטומאה על ידו, לעונש ניתן לו שיטמא ויצטרך לטהרה.

ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר סין וכו':    יש להסתפק בהמשך אלו הפסוקים ה' ספיקות. ספק א' אומרו ותמת שם מרים ותקבר שם, למה אמר שם שם ב' פעמים. ספק ב' היל"ל ויקהלו על משה ואהרן, מאי על על הפסיק הענין. ספק ג' אומרם למות שם אנחנו ובעירנו, דמה צורך להתרעם על הבהמות כיון שהם בצער. ספק ד' מה להם להזכיר זרע תאנה וגפן ורמון. ספק ה' בחוזרם לומר ומים אין לשתות.

אמנם בהיות שהי' משורש בלב כל העדה שהבאר בזכות מרים ומן בזכות משה ועננים בזכות אהרן כאמרם חז"ל, לכן בראותם שמתה מרים שם ונקברה שם במקום חנייתם ועם-כל-זה נפסק הבאר ולא הועיל זכותה אף שמתה, להגין עליהם שלא יפסק הבאר, כי הצדיק מועיל זכותו במותו כבחייו, ובפרט שמרים נקברה שם וכאילו עומדת ביניהם דמי, מיד כחשו לומר שטועים היו במה שחשבו עד-עתה כי הבאר בזכות מרים, דאם איתא שהבאר בזכותה, לא הי' ראוי שיפסק כי זכותה במקומה עומדת אף שמתה, והקב"ה הפסיק המים לפרסם באמת כי בזכותה היו, ולהחזירם בשביל משה לגדל מעלתו בעיניהם, והם חשבוה לרעה ואמרו כשם שהמים לא היו בזכותה שהרי נפסקו, גם המן ועננים אינן בזכות משה ואהרן, מיד ויקהלו על משה ועל אהרן, כלומר נקהלו להתרעם על מה שחשבו על משה שהמן בזכותו, ועלמה שחשבו שהעננים בזכות אהרן, כי אין האמת כן, ואמרו ולמה הבאתם אל קהל ה', דרך עורמה ותחבולה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו, כלומר כל-כך רוע מזל המקום הזה, שאינו מועיל לנו זכות הבהמות אף שנאמר שאין אנו ראויים על דרך אדם בזכות בהמה יושיע ה', וכאן אינו מועיל זה, ואם-כן למה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, שאפילו בעבור הבהמות אין חומל ומרחם הקב"ה עלינו, גם-לא מקום זרע שאם תמות ותפסק המן לסברתך שהמן בזכותך כדי לזרוע ולאכול. וגם לא יש תאנה וגפן ורימון שאם ימות אהרן ויסתלקו העננים כדי להסתופף תחת צל האילנות מחום השמש, שבל יכה בנו שרב ושמש, וכי תאמרו לא יפסק המן והעננים במיתתכם, אין אנו מאמינים לכם, שהרי ומים אין לשתות בעבור שמתה מרים, וכשם שאירע במיתתה כך יהי' המאורע במיתתכם. ובחיבור אחר פירשתי על כל אלו הפסוקים.

אך יש לחקור על איזה עון נפסקו המים, שהיו יכולים שיעמדו בזכות משה בלי שיפסקו, ואם להודיע ולפרסם שהבאר בזכותה, הי' ראוי שיפסקו שיעור שעה ויחזרו מיד, באופן שלא יצטערו והי' ניכר כי בשבילה הי' הבאר, שהרי נפסק במותה, ומה שחזר הי' בשביל זכות משה.

אמנם נראה בשלש פנים, אחד על שעשו ישיבה, דכל מקום דקאמר וישב יש רושם כאמרם חז"ל, וישב העם בשטים ויחל העם לזנות וכן רבים משום שהישוב וההשקט היא מנוחת הגוף והתגברות היצר וצער לנשמה, לכן כיון שוישב העם שעשו ישיבה לכן קודם שיבאו לחטוא וימת שם מרים ופסק הבאר כדי לצערם במים להחליש כח הישיבה שעשו ויתעסקו בצערם ולא יבואו לעשות חטא חמור כזנות וע"ז, שאף שוילונו על המים אין להאשימם כל-כך, דאין אדם נתפס על צערו וכן תראה שלא הענישם הקב"ה על-זה, אדרבא העניש למשה שקראם מורים. דרך שני נענשו בפיסוק המים משום שמתה מרים סמוך לארץ ישראל והי' ראוי שיתעוררו לקוברה בתחום ארץ ישראל, וכיון שלא עשו כן נענשו במים, ושיעור הכתוב ותמות שם מרים ותקבר שם, במקום שמתה ולא הכניסוה ליקבר בתחום ארץ ישראל, בעון זה ולא הי' מים לעדה. דרך שלישי אפשר שנענשו שלא הספידוה כהלכה, ונרמז זה במה שאמר ותמות שם ותקבר שם, אמר שם שם לומר, שם במקום שמתה מיד שם קברוה בלי הרמת עלי' קול יללה כדרך שעושים על מי שמצטערים הרבה במיתתו, אלא שם מתה ומיד שם קברוה, בלי הפסק דבר בין מיתה לקבורה, דהיינו קול יללה בכי וצעקה, כאילו לא נצטערו שמתה וממילא שלא הספידו עלי' אחר הקבורה, ובעון זה לא הי' מים לעדה.

קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר ציוהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני-ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם:   

ראוי להסתפק באלו הפסוקים י"א ספקות. ספק א', היל"ל קחאת מטך, מאי המטה כאילו אומר המטה הידוע. ספק ב' מאי לעיניהם, ודברתם אל הסלע בפניהם היל"ל. ספק ג' לא פירש מה ידבר אל הסלע כדי שיתן מימיו, ומכוח זה אפשר שדרשו רז"ל שאמר-לו הקב"ה שיקרא בפני הסלע פרק אחד ועוד לאלוה מילין. ספק ד' אומרו והשקית את העדה, היל"ל וישתו העדה ובעירם. ספק ה' כיון שיצאו מים מה צורך להזכיר שישתו, דממילא נפקא שישתו. ספק ו' אומרו ויקח משה את המטה, היל"ל מאי כאשר ציוהו. ספק ז' למה קראם מורים. ספק ח' יוציא לכם מי שחוזר הקב"ה, דלמה תלה הדבר בו באומרו נוציא. ספק ט' למה הכה משה את הסלע מאחר שהקב"ה אמר ודברתם. ספק י' דבור הקב"ה למשה יען לא האמנתם בי, דמה בכך וכי בעבור שהכה אבן א' נקרא שלא האמינו בהקב"ה. הי"א איך הוא מדה-כנגד-מדה שבשביל זה יחייב הדין שלא יכניסו את העם לארץ.

אמנם נראה לבוא להתיר אלו הספקות על-פי החזקוני ז"ל, שמטה זה הי' מטה אהרן שפרח אשר הונח לפני ה', ודבריו בלתי מתובלים כי לא נודע מה טיבו של מטה אהרן בכאן, ואני אומר שכיון שענין נס מטה אהרן הי' בעבור שחלקו על משה ואהרן כנודע, וציוה הקב"ה להניחה באוהל מועד לאות לבני מרי ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו, לכן עתה שראה הקב"ה שהתחילו העם בתלונה על משה ואהרן על המים באומרם למה העליתנו ממצרים, אמר הקב"ה אפשר שיתחזקו עליהם בדברי חרופים ויתחייבו מיתה, לכך אמר למשה קח את המטה הידוע, שהוא מטה אהרן והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ובראותם המטה יעלה על זכרונם מה שאירע לקרח וישימו יד על פה מלהאריך עוד בדברים עליכם ודברתם אל הסלע לעיניהם, לא קאמר בפניהם לומר בשעה שאתם מדברים אל תביטו אל הסלע כמדבר עמה לפי שהוא דרך גנות לדבר עם האבן שיעלה על לב הרואים כאילו אתה מבקש מהאבן שיתן מימיו, כאילו הכוח בה ח"ו ויבאו מן העם לטעות רק תהפכו פניכם ממנה ותדברו לעיניהם שהעם יראו בפיך ואתה רואה בעיניהם והסלע ישמע ויוציא מימיו, ומה תדבר אל הסלע ונתן מימיו, תאמרו לה ידוע מאמר חז"ל שהקב"ה עשה תנאי במעשה בראשית עם הים שיקרע למשה, והירדן ליהושע וגנאי נהרא לרבי פנחס בן יאיר ומטה אהרן שיפרח והסלע שיוציא מים וכן קבלו עליהם, וכיון שקבלו עליהם כך לפני המקום מוכרח לעשות כך, לכן יאמר לסלע שכבר הים קיים תנאו ונתן מימיו, כלומר הניח מימיו מלשון ולא נתן סיחון וכו', כלומר הים נתן מימיו לצד כדי שיעברו ישראל וכן הירדן נתן מימיו, גם אתה צריך לעשות כך.

או אפשר לומר ודברתם אל הסלע, והדבור שדברתם הוא לעיניהם של ישראל ונתן מימיו, שלא תאחר לתת מימיו אחר שיתפזרו ישראל וילכו איש למקומו, אלא יתן מימיו מיד לעיניהם שיראו הנס. או אפשר, לא קאמר ויתן אלא ונתן שהוא עבר שכיון שעשה תנאי עמה הקב"ה כמדובר, נחשב כאילו כבר נתן מימיו והוא הפלגת הדבר, שצריך לקיים תנאו והותר ספק א' ב' ג'. ואחר שיתן הסלע מימיו לחוץ והשקית את העדה, כלומר תמלא בכלי במים שבסלע כאדם שממלא מן החבית בכלי ומשקה לאחרים, גם אתה והשקית בידך את העדה ואת בעירם, שהוא הגדלת פירסום הנס ואינו חיסרון כבוד לך להשקות בעירם לכבודי, שהרי רבקה לכבוד בשר-ודם השקה לאליעזר ולגמליו, ואעפ"י שלא הי' שם פרסום נס, קל-וחומר לכבודי ופרסום נס, וזהו והשקית כלומר תשקה את העדה ואת בירם והותר ספק ד' ה'. עוד יש-לומר ודברתם אל הסלע ויעזיב מימיו לחוץ, דהיינו יסוד המים שיש בה, וזהו ונתן מימיו כמו ולא נתן סיחון והוצאת להם מים אל, מן הסלע בכלי והשקית בידך את העדה ואת בעירם לכל אחד ואחד בפני-עצמו, והוא קידוש השם גדול בראותם כוחי, מים מועטים שהספיק למרובים, וכיון שכעס והכה בסלע פעמים, נפסק הנס ויצאו מים רבים ונפלו כולם על המים ותשת העדה ובעירם מעצמם, ולכן נענשו מדה-כנגד-מדה שלא יבאו אל הארץ, מקום שהמועט מחזיק את המרובה שבמקדש בבית קדש הקדשים מצמצם שכינתו בין בדי הארון ויקח משה את המטה כאשר ציוהו ה', כלומר לקיחת המטה הידוע הוא מטה אהרן, היתה כאשר ציוהו ה', אבל מכאן ולהלאה לא הי' כאשר ציוהו ה'. עוד-יש-לומר בשעת לקיחת המטה הי' כונתו לעשות כאשר ציוהו ה' לדבר אל הסלע ולהשקות העדה בידו כדפרשית. אך אח"כ נולד שלא עשה כאשר ציוהו ה' והותר ספק ו'. וכיון שאמר לו הקב"ה למשה להראות להם מטה אהרן שהוא אות לבני מרי, כדי שלא ימרדו כדפרשית. לכן אמר להם שמעו נא המורים, אמר משה עכשיו רואים ישראל שהוצאתי מטה אהרן מאוהל מועד ואין יודעין טעמו של דבר, לכן גילה להם הטעם ואמר שמעו נא המורים, כלומר כיון שהושם מטה זה באוהל מועד לאות לבני מרי, לכן בראות הקב"ה שבמעט אתם מורים, ציוה להוציאה כדי שתיראו ותזכרו על-דרך ראה מעשה ונזכר ההלכה, ועיין-שם באורך, תשמעו ולא תמרדו להיות כקרח ועדתו.

ובזה יבוא על-נכון מאמר רז"ל, אמר הקב"ה למשה, לבני אתה קורא מורים, א"ל ריבונו-של-עולם, ממך למדתי שאמרת לאות לבני מרי, ע"כ.דחלילה למשה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים לקלל את ישראל ולומר ממך למדתי, וכי כל אפיא שוין ח"ו. אמנם כפי דרכנו כוונת ממך למדתי, כלומר ממה שאמרת לאות לבני מרי וצוית להוציא המטה לעיניהם כדי שיראו ויזכירו ולא ימרדו, למדתי מזה כפי דעתי שכוונתך הי' לדבר להם הדבר בפירוש, שעל חששת מורים נצטויתי להראותה וק"ל.ונחזור לענין אמר שמעו נא המורים, וכי המין הסלע הזה, נוציא לכם מים מסלע, היכולת הזה אינו אלא כי-אם בהקב"ה ולזה אמר נוציא ולא יוציא שכוונתו לפרסם כוחו יתברך שהוא בעל הכוחות כולם, ובידו אין שום יכולת. והותר ספק ז' ח', וכיון שראה משה ששמע הסלע שתלה הדבר בהקב"ה, והי' ראוי שמיד בשמוע כך יתן מימיו ולא עשתה כך, כעס בקינאת ה' וירם ידו ויך את הסלע במטהו ולא במטה אהרן שהוציא, כי לא הי' כונתו להותיא מים דרך דיבור כאשר נצטווה ודברתם אל הסלע, אך הכה אותה דרך תוכחה ומוסרר על דרך ושבט לגיו כסילים, כיון דשמע שתלה היכולת בהקב"ה והי' ראוי יד כשמוע שיתן מימיו והסלע לא הוציא מיד מימיו, בהיות מצפה שיאמר לו שיוציא ולהוציא כאשר נצטוה שידבר לה, אך בראות שהכה אותה משה, הבינה שכונתו להוציא מים דרך הכהה, כי צדיק מושל יראת אלהי' ויצאו מים רבים, כי לא הבינה שהכה אותה דרך מוסר על מה שטעה, וכיון שהי' כעס בדבר נפסק הנס וקידוש השם להשקות לכל אחד בידו כדפרשית, משום שיצאו מים רבים ומיד נפלו הם ובעירם על המים ושתו בעצמם, ומה גם שהי' בלבול בדבר שיצאו נהרות ושטפו מן העם כאמרם חז"ל הביאו הילקוט. אמר הקב"ה יען לא האמנתם בי, לא קאמר לא אמנתם אלא האמנתם, פועל יוצא לאחרים, כלומר לא גרמתם לאחרים להאמין בי, שאם לא הי' כעס בדבר הי' מוציא הסלע המים על ידי דיבור והיו יוצאים המים בנחת ולא נהרים שוטפים, באופן שהי' הדבר באופן שתוכל למלא בכלי מן הסלע כמי שממלא מן הבור ולהשקותם והי' פרסום וקידוש השם ובזה היו מתחזקים באמונתי, לכן כיון שחטאתם בענין המים עם הסלע, מדה-כנגד-מדה לא תביאו את העם הזה אל הארץ אשר נתתי להם, שהיא ארץ סלעים והמים שם תלוים בנס, דכתיב ארץ הרים ובקעות וכו' למטר השמים תשתה מים, והותר ספק ט' י' י"א.

ובחיבור אחר פרשתי איך הי' מדה כנגד מדה בדברי רז"ל, הביאו הילקוט שתחלה כשהכה משה את הסלע יצאו טפין טפין, אמרו הללו ליונקי שדים, כעס משה והכה פעם שנית ויצאו נהרות ושטפו לאותם שדברו ע"כ. דקשה במאמר זה דלמה עשה הקב"ה שתחילה יוציא הסלע טפין ולא נחלים כבסוף, אלא יש-לומר כונתו יתברך לעשות כאן כנס מי השילוח שהיו יוצאים המים כשני קרני חגבים וכשהיו יוצאים לחוץ היו מתגברים ונעשים נחלים והוא פלא כנודע מרז"ל, גם-כאן הוציא טפין כדי שמטפין יתגברו לנחלים, כדי להראות כוחו הגדול וכיון שחזר והכה נפסק הנס ויצאו נחלים על ידי ההכאה, לכן מדה-כנגד-מדה לא תהי' הבאת העם על ידם אל הארץ אשר בה עתיד אני לעשות הנס הזה במי השילוח.

ובילקוט ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא כשהנער קטן רבו מכה אותו ומלמדו כיון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו, כך אמר ליה הקב"ה למשה כשהי' הסלע הזה קטן הכית אותו והכית בצור, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע עכ"ל. קשה טובא וכי דעת או עיני בשר יש לסלע כדי להרגיש ולשמוע, לתת בה הבדל מקטן לגדול, כי קטון וגדול שם הוא, לעולם במצב אחד ומה שהוא אז הוא עתה. עוד להבין כוונת אומרו שנה עליו פרק אחד ויתן מימיו וכי הסלע מבינה לשמוע הפרק ולהוציא מים בשבילו. אמנם מה שנראה לי בזה כי בזמן שהכה משה בצור עדיין היו ישראל משוללים מתורה, ובזה זכותם לא הי' מספיק להוציא להם מים על ידי דבור כי הסלע קטן, כלומר קטן לכשיעשה להם נס בדבור הקל, אבל אחר שכפה עליהם הר כגיגית לכשיקבלו התורה שבעל פה, כדאיתא בתנחומא שעל התורה שבעל-פה הי' כפיית ההר, דעל תורה שבכתב כבר אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, נמצא נתגדל זכותם, וזהו שנתגדל הסלע, כלומר נתגדל על שבדבור בלבד ממהר לעשות רצון יוצרו בלי הצטרכות לעשות אופני הכהות במטה להכריחה להוציא מים בכח שם המפורש החקוק במטה כנודע כאשר הוצרך בצור שהיה קטן, לכשיעשה נס על ידה לישראל והוא דוגמת קריעת ים סוף שלא היה הים רוצה ליקרע למשה אעפ"י שתנאי הי' עמה מששת ימי בראשית שיקרע לפניו כאחז"ל, והטעם משום שראה שלא הי' זכות ביד ישראל, מה אלו עע"ז אף אלו, וגם ועבר בים צרה עד שהכריחה בשם וקרעה. והוא דוגמת הנער שמחמת מיעוט זכיות שבו אין התורה נכנסת בלבו ורבו מכה אותו בשבט וקבלת המוסר מזכהו ללמוד אבל כשיתגדל שיש בו זכיות, בדיבור בלבד מיסרו והתורה נכנסת בלבו כי כוח הזכיות שבו מסייעו. ולהראות בה גידול זכות התורה שקבלו, שנה עליו פרק אחד, דפרק הוא מתורה שבעל-פה, ויוציא הסלע להם מים בעבור הקריאה בלבד וכראותם כוח תורה שבעל-פה אף-על-פי שקבלוה באונס יחזרו בהם לקבלה ברצון והוא קידוש השם בפירסום כוח תורתו ומשה כעס מדברי המרננים והכה אותה במטה להכריחה בכוח השם המפורש החקוק בה כאשר עשה בצור ולא נתפרסם כוח גדולת תורה שבעל-פה ולא כוח צדקותם של ישראל שקבלוה, וכאילו לא נתגדל הסלע להוציא מים בדבור בלבד בזכותם של ישראל באופן הסלע קטן וגדול אינו בכמות הסלע עצמו שהיה קטן ונתגדל כדוגמת האדם אלא קטן, שאפשר שיעשה נס לישראל עמה להוציא ממנה מים בדבור קל אלא בכוח הכאה במטה לפעול על ידי שם המפורש החקוק בה כמדובר, וגדול שיש במציאות מרוב גודל זכותם לכשיעשה להם נס שיוציא מים בדבור הקל וכיון שהכה בה להכריחה בשם החקוק במטה לא נתפרסם כוח תורה שבעל-פה, ולכן אמר רחמנא יען לא האמנתם בי להקדישני, כלומר לא האמנתם לאחרים, דהאמנת פועל יוצא לאחרים הוא כמדובר לעיל, כיון שלא ראו בכוח תורה שבעל-פה, ונמצא עדיין תורה שבעל-פה עליהם דרך אונס עד ימי אחשורוש שיקבלו אותה ברצון כדברי רז"ל.

ובכוללות זאת הפרשה, נראה לפרש טעם למה כשמתה מרים וראה משה רבינו ע"ה שנפסק הבאר, לא התפלל מיד שישוב, שהדבר ידוע שיבוא מיד לחלוק עמו על המים. גם לתת טוב טעם ודעת, ישראל החכמים מחוכמים נתרעמו על בעירם במקום שהם היו מסוכנים למות בצמא בהמתם לאין נחשב. גם להבין מפני מה באו משה ואהרן אל פתח אוהל מועד בראותם קהל ישראל. גם נבין למה ציוה לו המקום לדבר לסלע ולא להכותה. גם כיון שכונתו יתברך שיכה למה אמר-לו קח את המטה. גם להבין אומרו יען לא האמנתם בי להקדישני, דמה קידוש שמו הי' בזה, גם להבין מה הי' חטא משה ומהר"י אברבנאל ז"ל הביא י"א דעות במהות חטא זה עיין-שם.

אך הנראה לע"ד בישוב כל זה, שמשה-רבינו ע"ה בראות שמתה מרים ונפסק הבאר, הלך הוא ואהרן ונתעסקו באבלה כדי שיאמרו ישראל משה אבל אהרן אבל, מי לא יתאבל ויבואו להתאבל עמנו על הצדקת ובזכות המצוה שיעשו יחזור הבאר מעצמו ואז יראו ישראל כמה המצוה פועלת ובזה יתחזקו במצות ובגמילות-חסדים, ולזה לא התפלל מיד שיחזרו המים כי המתין שיחזרו על-ידי זכותם של ישראל והעדה הבינו כונתו ולסתור סברתו לומר שטעה בשיקול דעתו אמרו לו למות שם אנחנו ובעירנו, דבשלמא אם לא היו הבהמות אלא אנו בלבד יפה דנת אך כיון שיש בהמות אם יתאחרו עוד רגע אחד בלי מים ומתו כל הצאן, לכן מהר לתת לנו מים ואחר-כך אנו מתאבלים עמך על מרים. ובראות משה ואהרן את העם שהיו באים בזעם והי' ביאה של קלקלה בהיות שלא הי' בראשם שרי אלפים ושרי מאות ולא היו באים לגמול חסד ולהתאבל עמהם כאשר חשב אהרן תחילה והביאו הילקוט דף תכ"ג עמוד א', מיד ברחו לאהל מועד משל לגדול המדינה שנזדעזעו בני המדינה וברח לפלטין של מלך כדאיתא שם, וכונת בואם שם להיות נחבאים שם שלא יוכלו להכריחם על איזה מלאכה בענין המים כי לא יכולים כי אבלים היו, אז אמר להם הקב"ה בני מתים בצמא ואתם יושבים ומתאבלים על הזקנה כדאיתא שם בילקוט, וכונתו יתברך לומר אעפ"י שאתם אבלים כיון שיש פקוח-נפש בדבר יכולים אתם להתעסק בכל מלאכה וכונתך שלא להתפלל מיד על המים כדי שיחזרו בזכותם וידעו כוח המצוה וידבקו במצותי כמדובר, אני משלים כונתך בלימוד זה על אופן אחר, והוא קח את המטה הידוע לכל ישראל שעל פי עשייתה עמה כל הניסים כדי שיראו אותה בידך, אך בשעת המעשה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו וכראותם כי לא על-ידי המטה נעשה הנס ידונו בדעתם שמדעתך גזרת על הסלע לתת מימיו והקב"ה רצון יראיו יעשה ומשם ילמדו כוח הצדיק כמה הוא ובזה ילמדו ויתחזקו במצותי כאשר הי' ברצונך ויש קידוש השם גדול בהכירם כוח מעלת המקיים מצותי כמה הוא ולזה אמר-לו שיקח המטה ולא יכה בה, כי-אם ידבר בפיו כדי שילמדו להתדבק במצות כדפרשית, אך כיון שהכעיסוהו שכל אחד ואחד אומר מסלע זה וזה אומר מסלע זה, כאומרם חז"ל כעס והכה במטה ונפסק לימוד מעלת עושה המצות עד כמה מגיע וזהו חטא שלהם, ובא הגזרה לכן לא תביאו כלומר יען לא האמנתם בי לאחרים להקדישני, שאם ילמדו כוח הצדיק כמה הוא היו דבקים בקיום מצותי ומוסרים עצמם על קידוש שמי עליהן, לכן לא תביאו את העם אל הארץ מקום ששם קיום כל המצות כנודע מדה-כנגד-מדה, והותרו בזה כל הספקות וכמה דקדוקים אחרים נתיישבו גם-כן אשר נלאו בהם המפרשים ז"ל למצוא הפתח ישמע חכם ויוסף לקח. וטעם שבועת ה' על הדבר שלא ירבו בתפלה על-כך כמו שפירש רש"י ז"ל לכן לא תביאו, בשבועה כמו לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך, הטעם כי בהענישם על עוברם פי ה' ילמדו ישראל מזה דבקות בתורה וכובד השיעבוד ששמו עליהם כאחז"ל, ועוד לרז"ל שנשלם הת' שנים לפי שהקב"ה מנה מגיריות האבות, והנה אמרו רז"ל הביאו הילקוט וישלח מלאכים משל לשני אחים שיצא שטר-חוב מזקנם על שניהם, עמד אחד מהם ופרע אותו, לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו א"ל אתה יודע שאותו חוב על שנינו הי' ואני פרעתיו, אל תחזירני מחפצי שאני שואל, עכ"ל. וכפי זה אפשר יאמר מלך מואב שישראל לא פרעוכל החוב כדי לעשות שאלתו, שהרי לא פרע מהחוב כי-אם החצי שהוא רד"ו וחצי החוב נשאר עליו לשלם ולמה יעשה שאלתו דמה חייב לו, כיון שלא פרע בעבורו, לכן הכריח לו משה בראיות שישראל פרעו כל החוב שהם הת' שנים ולכן שלח להודיעו מהתלאות והצרות וכובד השיעבוד אשר מצאם ובזה נשלמו הת' דשיעבוד ת' שנים השלימו ברד"ו. עוד טעם שני שבמספר רד"ו הת' שנים משום שהקב"ה חשב מעת שוירדו אבותינו מצרימה הם אברהם ויצחק שחשב משעת גרותם ונמצא עם זה שונשב ישראל במצרים ימים רבים שהם הת' שנים, שימים רבים הם בלי ספק משום שוירעו לנו המצריים ולאבותינו, שהיו גרים בארץ לא להם, הם אברהם ויצחק וזהו הי' סיבה שמיד שונצעק אל ה' וישמע קולינו ויוציאנו משום שכבר נשלמו הת' שנים שגזר, והותר בזה ספק א' ב' ג' ד'. עוד ראיה חזקה שיצאנו בתשלום הת' ופרענו כל החוב, שהנה אנו היום בעיר קצה גבולך סמוך לארץ ישראל, קרובים ליכנס אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו, ואם איתא שלא נשלמו הת' שנים ויצאנו ממצרים במרד ובמעל נגד רצונו יתברך לא היינו מצליחים בתוך המלכיות שעברנו עד בואנו פה קרוב לארץ, שהי' הקב"ה מוסר לנו ביד אחד מהם עד תשלום הת' שנים והותר ספק ה'. ועתה שהודעתיך בראיות ברורות שהקב"ה הוציא אותנו, ראה כמה צדיקים וטובים אנחנו, שאני מתנה עמך לעבור בארצך על מנת לא נעבור בשדה ובכרם לא נשתה מי באר שעמנו אלא נקנה מכם אוכל ומים כדברי רש"י ז"ל להנאתכם אף שבלתי תנאים אלו היינו יכולים לעבור בעל כרחך, כיון שלא היינו מצרים לך לעבור ולחטוף משום אל תצר את מואב אלא שמתוך טבענו הטוב אנו שולחים לך להנאתך.

או אפשר דשלח לומר לו כל אלו התנאים לראיה איך יצאו בתשלום הת' שנים ולא מרדו ויצאו נגד רצונו יתברך, שאם עוברים על רצונו ח"ו היינו נכנסים בע"כ בארצך ולהזיקך אעפ"י שציוה אל תתעב אדומי, אין זאת כי-אם ששילמנו כל החוב ונמצא גם החלק שלך שילמנו וחייב אתה להטיב עמנו על הטוב שעשינו עמך שפרענו חלקך, והותר ספק ו'.

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר דזהו כוונת הפסיקתא סר"ז וז"ל נעברה נא בארצך זהו-שאמר-הכתוב ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים ע"כ. והוא תמוה דמאי שייטי' דהאי קרא לפרשה זו, וראיתי להרב המצודות ז"ל ביהושע סיכ"ב בפירוש כתוב זה דכתב וז"ל ואתן לעשו נתתי לו חלקו מיד ושלא ישתעבד בגלות מצרים ושלא יהיה נחשב מזרע יצחק להתקיים בו כי גר יהי' זרעך וכו' ע"כ, ולדרכינו יבוא-על-נכון ונק"ע מה-שכתב מרן הרב המחבר זצ"ל בנדפס פרשת תולדות דף ס"ח ע"א וכתב בפירוש הפסוק ויתרוצצו הבנים וכו' דבא לספר רשעותו של עשו שאעפ"י שסוף גלות מצרים לצאת ברכוש גדול כמו שראה פרעה בחלומו ותבאנה אל קרבנה כדפרשית שהם ישראל שיראו גנזיהם ויצאו ברכוש גדול וכו' כיון שסוף היציאה הי' לקבל אנכי ה' אלהיך לא רצה ליכנס בגרות והיו מתרוצצים ומתקוטטים על-זה שיעקב היה מפציר בעשו שיקבל הגרות עמו ויקבל התורה ועל-זה הי' קם להורגו ויעקב להרוג לעשו ותאמר רבקה אם-כן שאינו רוצה ליכנס בגרות מצרים למה זה אנכי, כלומר אין לזה קבלת אנכי ה' אלהיך ותלך לדרוש את ה' לידע אםסוף-סוף יודה ליכנס בגרות מצרים ויקבל אנכי עם יעקב או לא ויאמר ה' לה ב' גוים וכו' ואינו נכנס בגרות כי-אם הא' שהוא יעקב וכו' אלה-תמצית-דבריו ז"ל עיין-שם-באורך וש"י. מעתה על-פי-דבריו דרך הקדש ממרן ה"ה זצ"ל דהכריח לו משה בראיות שישראל פרעו כל החוב ונשלמו הת' שנים על-ידי התלאות והצרות וכו' לזה שפיר קאמר הפסוק נעברה נא בארצך זש"ה ואתן לעשו את הר שעיר וכו' ופירש הרב המצודות ז"ל דאמר הקב"ה נתתי לו חלקו מיד ושלא ישתעבד וכו' והוא ממש מכוון למה-שכתוב משם ה"ה ז"ל בנדפס דאמר הקב"ה לרבקה ב' גוים וכו' ויעקב לבד נכנס בגרות מצרים ולא עשו וז"ש ויעקב ובניו ירדו מצרים והם פרעו כל החוב וכדברי מרן ה"ה זצ"ל ודוק).

והשיב מלך מואב לא תעבור בי, כלומר כאילו אומר אין עוברים עמי טענות אלו, כי איני מאמין שפרעתם בשבילי כיון שלא ישבתם בגלות ת' שנים ממש פן בחרב אצא לקראתך להפיל אתכם ומשם ראיה כי במרידה יצאתם כיון דישלוט בכם חרבי שהיא הברכה שברכני אבי שאם מרצונו יתברך אין הברכה מועיל, חזרו ישראל לשלוח מלאכים להפציר ולא רצה ויט ישראל מעליו כי לא הורשו להלחם בו. אמנם משה-רבינו ע"ה אעפ"י שידע ברוח נבואתו שלא יניחם לעבור עם-כל-זה שלח מלאכים לאדום ולמואב והוא כדי להקשות לב סיחון כי אחרי שרואים לישראל פוחדים מב' מלכים אלו עד שדברו לו תחנונים וכשלא הניחום לעבור נטו מעליהם, יחשוב כי לא נופל הוא מהם ויתעצם לבוא נגד ישראל וזה יהי' סיבת נפילתו בהיות רודף וישראל נרדפים והקב"ה יבקש את הנרדף ובזה לא הי' מועיל לו זכותו של אברהם ששימש אותו לפי שמזה הי' מתיירא ממנו כדברי רז"ל על-פסוק אל תירא אותו והותר ספק ז' ח'.

וישלח משה מלאכים וכו' יש להבין למה אחר שנשבע הקב"ה לכן לא תביאו אל הקהל הזה שלח משה מלאכים למלך מואב ולמה אחר שליחות זה נאמר למשה במיתת אהרן, אמנם נראה שבראות משה שנשבע הקב"ה שלא יכנסו לארץ ביקש אופנים שיתיר הקב"ה על שבועתו והוא דכיון שנגזר עליהם שלא יכנסו, הי' ראוי שיתרשל משה למהר שיכנסו לארץ ובפרט שישראל גרמו לו ואעפ"י שישראל גרמו לו העונש לא נתרשל לשלוח מלאכים למלכים אלו לעבור בגבולם כדי למהר הכנסת ישראל לארץ וכיון שכן בדין הוא שיתיר הקב"ה על שבועתו שיכנסו, כל זה כיון משה והקב"ה לרמוז לו שאין תקומה שיוכל ליכנס, ציוה על מיתת אהרן מיד אחר זה, ואמר-לו יאסף אהרן אל עמיו וכו' על אשר מריתם את פי ה' וכשם שהוא מת בחוץ גם אתה, לכן אל תטריח עצמך לעשות אופנים בהיתר השבועה כי אינו עולה בידך כלום.

ונראה שיובן בזה מאמר הביאו הילקוט דף תכ"ג ע"ב ויסעו מקדש ויבאו בני-ישראל וכו' זש"ה בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך, על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק, לכן נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום, קשה טובא דמה עון הי' בשליחות זה למלך אדום שבעבור זה בא חסרון הצדיק היינו אהרן שמת כמדובר במאמר. אמנם יש-לפרש לא הי' עון בזה אלא הי' עורמה ממשה וישראל לשלוח מלאכים לעבור ולקרב הכנסתם לארץ ובראות הקב"ה שאעפ"י שישראל גרמו לו ובמקום שאינו מתרשל לאחר הכנסתם אדרבא משתדל שיכנסו ובזה יתיר הקב"ה שבועתו שיכנסו גם המה, מדה-כנגד-מדה הוצרך הקב"ה להמית לאהרן מיד אחר זה, להודיעו כי אין מועיל שום דבר להתיר על השבועה, וזהו-אומרו בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק, כלומר העורמה שנעשה לעבור בארצו כדי שיתיר הקב"ה שבועתו כמדובר הוצרך הקב"ה להתחלק אותו צדיק כי אין מועיל דבר להתיר על שבועתו כדפרשית.

ובזה יובן פסוק ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר. יאסף אהרן אל עמיו וכו' קשה דלמה דבד עם אהרן כיון דעל מיתתו בא הדבור יאסף אהרן אל עמיו, דבשלמא למשה ניחא, אמנם עם האמור יובן שבשביל שעשה משה עורמה לשלוח מלאכים כדי שיתיר הקב"ה על שבועתו כמדובר נתגלגל מיתת אהרן, זהו מה שמגלה הקב"ה למשה ושיעור הכתוב כך היא ויאמר ה' אל משה, ואמירה זאת מענין ואל אהרן בהר ההר כדלקמן והעל אתם הר ההר, הסיבה הי' כעבור על גבול ארץ אדום לאמר, על העורמה שעשה משה על גבול ארץ אדום ששלח מלאכים כדפרשית, ומשם נמשך דבור יאסף אהרן לעמיו, וכן תראה בתרגום יהונתן בן עוזיאל שאינו מזכיר לאהרן בפסוק זה אלא מייחד הדבור למשה בלבד ואמר ה' למשה ולא אמר ואל אהרן לרמוז על מה דפרשית שלא דבר עם אהרן כי-אם למשה על סיבת מיתת אהרן מהיכן נמשך.

יאסף אהרן לעמיו וכו' קשה מאי יאסף הי' לו-לומר יאסף אהרן מעמיו, ועוד היל"ל ילך אהרן מעמיו. אמנם נראה ידוע שבעת מיתת הצדיק מתאספים נשמות הצדיקים להתראות אליו קודם יציאת נשמתו וכדברי רז"ל כשמת ר' יוחנן בן זכאי אמר בשעת פטירתו הכינו כסא לחזקיה מלך יהודה, לזה-אמר יאסף אהרן אל עמיו, כלומר יאסף במיתתו אל עמיו הם נשמות הצדיקים שיבואו לקבל נשמתו ולמעלת הצדיק מזכיר מיתתו על-דרך זה. כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני-ישראל על אשר מריתם פי במי מריבה. יש-להבין דלמה אמר מריתם לשון רבים, דהן אמת ששניהם מרו אבל כאן שמדבר על מיתת אהרן בלבד הל"ל לשון יחיד וכפי מה שפרשתי בהמשך פסוקי שליחות המלאכים למלך אדום יתורץ תראהו שם. אמנם נראה עוד שרמז לו הקב"ה אילו המורד בי הי' אחד מכם, חבירו הי' מגין עליו להצילו אבל הכא שניכם מריתם וזהו הטעם שיאסף אהרן כי אין זכותך יכול להצילו וממילא שגם אתה תמות ואין זכות אהרן יכול להצילך בדבר הזה לפי ששניכם מריתם.

ילקוט דרב"ג עמוד ב'. זש"ה יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אמר לו הקב"ה עשה טובה ואמור לו לאהרן על המיתה שאני בוש לומר לו ע"כ. וקשה דמה ביוש שייך לומר לו שימות, כי זה כל האדם, צדיק ורשע שם הוא, ולמה לא נתבייש גבי האבות ומשה ושאר הצדיקים. ולהבין זה נקדים לשון רש"י ז"ל בפסוק קח את אהרן קחהו בדברים של ניחומים, אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבניך, מה שאין אני זכאי לכך ע"כ. דקשה מה צורך ללוקחו בדברים. ולבא לענין נקדים מאמר שם בילקוט דתכ"ד ע"א אילו היו יודעים ישראל שהי' עולה למות לא היו ישראל מניחים אותו, דקשה וכי בידם להציל ממות נפשו כיון דזה כל האדם ולמה לא עשו כן על משה דרמז להם שיתפללו כאמרם חז"ל ולמה לא הצילוהו. ולבוא בהיתר זה נזכיר מאמר חז"ל מבואר אצלי בחיבור אחר וז"ל, כשעלו משה ואהרן להר אמר הקב"ה למלאכי השרת באו וראו ענותנותו של אהרן אחיו, גדול עולה אחר אחיו קטן למות ע"כ. קשה טובא דמה מעלה זו של אהרן שעולה למות כיון דגזרה היא מלפניו ואנה מפניו יברח כדי שיהי' מקום לשבח עלייתו, דבשלמא אם הי' יכול להציל ממות נפשו ועכ"ז הי' עולה יש מקום לשבחו.

אמנם דע שמשני פנים הי' יכול אהרן להציל עצמו מן המיתה, חד בדין מקל-וחומר של פנחס שבעבור שפעם-אחת הטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים בענין זמרי לא טעם טעם מיתה כדברי רז"ל על-פסוק הנני נותן לו עוד בריתי שלום וי"ו קטיעא שנשאר מי פנחס זה אליהו, גם הוא מבשר חיים ושלום לישראל קל-וחומר אהרן שכל אומנותו הי' תמיד להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שבדין הוא שלא יטעום טעם מיתה. ועוד דכיון שגילה לו משה שמיתתו בהר ההר, שאם לא הי' עולה לא הי' מת כיון שמקום מיתתו דוקא בהר ההר, וכיון שהי' יכול אהרן לבוא בדין לפני המקום שלא למות מקל-וחומר של פנחס כמדובר. וגם לעכב עצמו שלא לעלות אם-כן שבח גדול לו שקבל לעלות למות ושתק ולא דבר וכמו שפרשתי בחיבור אחר על מאמר המדרש כשמתו נדב ואבי' שתק וקבל שכר על שתיקתו שנתייחד לו הדבור ע"כ. דקשה כיון שהקב"ה המיתם מה הי' לו לדבר כדי לשבחו על שתיקותו, ופירש אחי החכם השלם כמה"ר מיכאל הכהן ז"ל שהי' יכול לדבר ולהתרעם עם משה שהוא גרם במיתת בניו משום שהוא ירא ובוש ליתקרב למזבח ומשה הכניסו בעל כרחו כדברי רז"ל ומשם נמשך שנכנסו בניו ומתו ונמצא משה גרם ועכ"ז שתק ולא דיבר לו מאומה ועל זה קבל שכר וכו' גם בנדון זה הי' יכול בדין שלא למות ועכ"ז קבל עליו ועלה אחר משה להר כדי למות, על זה משבחו הקב"ה לפני המלאכים שקבל גזרתו ולא בא בדין לפניו, שאם הי' בא בדין כביכול לא הי' יכול להמיתו.

ובזה יובן לשון רש"י ז"ל קח את אהרן קחהו בדברים וכו' כלומר קחהו בדברים של ניחומים כדי שיקבל למות ולא יבא בדין לפני, כי רצוני שימות בעבור סיבה ידועה לפני ואם יבוא בדין עמי איני יכול להמיתו ובזה יבא על נכון מאמר אילו היו ישראל יודעים שעלה למות היו מצילים אותו וכו' לפי שהיו טוענים לפניו יתברך מה שיכול אהרן לטעון מענין פנחס כמדובר, ולכן לא התפללו על משה שלא ימות כי באהרן הי' מענה בפיהם להצילו בדין כמדובר. ובזה נשאר פשוט מאמר שאמר לי' הקב"ה שידבר לאהרן שימות כי הוא יתברך הי' מתבייש לומר לו שימות, דכיון שהניח לפינחס חי על פעם אחד שהטיל שלום בינו ובין ישראל אין לו פנים כביכול לומר לו שימות כיון שאומנותו תמיד להטיל שלום בינו ובין ישראל ומה גם שיבא בדין לפניו ואז צריך אני להניחו חי, לכן אמור לו אתה וקחהו בדברים ועיין שם בילקוט כמה דברים גלגל לו משה עד שהודה למות והותרו עם זה כל המאמרים על נכון.

ובזה יובן מאמר הביאו הילקוט רחב"ד וז"ל ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כיון שירד משה ואלעזר מן ההר נתקבצו כל העדה, אמרו היכן אהרן אמרו להם מת, אמרו לו היאך יכול מלאך המות לפגוע בו, אדם שעמד במלאך המות ועצרו שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, אמרו להם אם אתם מביאים אותו מוטב ואם לא אנו סוקלים אתכם, באותה שעה עמד משה בתפלה, אמר רבש"ע הוציאני מן החשד הזה, מיד פתח הקב"ה פי המערה והראהו להם שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן עכ"ל. יש-להבין ספק א' בדברי העם באומרם היאך יכול מלאך המות לפגוע בו, אדם שעצר הפגפה, וכי זו בלבד הי' באהרן קדוש ה' שלא הזכירו אלא זאת. ספק ב' אומרם אדם שעמד במלאך המות היאך יכול מלאך-המות לפגוע בו, דאימא דמת בנשיקה, ובזה אין מקום לקושייתם, דאם מלאך-המות עמד אבל עם השכינה שנטלה נשמתו לא יכול לעמוד. ספק ג' כיון שעל משה ואלעזר הי' החשד שהמיתוהו איך ולמה אמר משה בתפלתו הוציאני מן החשד הזה ולא אמר הוציאנו. ספק ד' איך בפתוח המערה יראו אותו וידעו שלא המיתוהו שעדיין החשדה במקומה עומדת, ואי משום שלא ראו בו מכת חרב או אבן אפשר המיתוהו ע"י סם.

אמנם עם האמור יובן שכיון שפנחס נשאר חי על פעם אחת שהטיל שלום כמדובר, קל-וחומר שהי' ראוי שגם אהרן יהי' חי לעולם ולזה הזכירו זאת בלבד, אדם שעמד במלאך-המות שעצר המגפה, כלומר שהטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בזה איך יוכל מלאך-המות לפגוע בו, אי אפשר זה שבדין הקב"ה מצילו מן המות מקל-וחומר מפנחס, אלא שאתה מצד בחירתכם הרגתם אותו. וכוונת אומרם היאך מלאך-המות יכול לפגוע בו, כוונתם לומר אף שלא יהי' אהרן שהוא מלא מצות כרימון כי אם הדיוט בעלמא ואירע על ידו עצירת המגפה שנמצא שעומד עם מלאך-המות להטיל שלום בין ישראל להקב"ה לא הי' מלאך-המות יכול לפגוע בו כל-שכן וק"ו אהרן דבלי זאת אין מלאך-המות יכול לפגוע בו וכ"ש וק"ו שגם זאת בו שהטיל שלום, שמוכרח שלא הי' הקב"ה ממיתו אפילו בנשיקה כי-אם לקיימו חי כאליהו היינו פנחס, אם-כן מוכרח שידכם שלט בו והרגתם אותו מצד בחירתכם כמדובר, וכיון שהחשד הי' יותר על משה מבאלעזר משום דסתם בן מרחם על אביו כדברי רז"ל על-פסוק מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו, דקאמר מזמור שלא קם עליו עבד או ממזר אלא בנו וסתם בן מרחם על אביו, לכן אמר בתפלתו הוציאני מהחשד ובפרט שעיקר הסירחון היו תולין עליו כי הוא הגדול והוא עלה אותם להם וממנו יצא העצה עם אלעזר להמית לאהרן, מיד פתח הקב"ה המערה והראו להם, בחיבור אחר תירצתי על-זה בכמה פנים איך הכירו בראותם לו שלא המיתוהו ומת ממיתתו ועיין על-זה בספר שארית יעקב.

ונראה עוד שהמת בידי אדם בחרב או בסם או במה שיהי' פניו מוריקות ומשתנות ומשחירות, לא-כן המת בנשיקה, שבודאי דנו שאם מת מת בנשיקה דלא גרע ממרים שמתה בנשיקה כדברי רז"ל על-פסוק ותמת שם מרים וכו' ולכן בראותם פניו המאירים ידעו כי בנשיקה מת והותרו הספקות כולם.

וידבר העם באלהי' ובמשה וכו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וכו' בחיבור אחר פרשתי בהמשך כל אלו הפסוקים, וטעם למה נפרע מהם בנחשים ודברי חז"ל ידועים. אמנם נראה עוד דשמעתי מה טעם כלכל הקב"ה לישראל במן ולא באכילת שביעית בר ולחם ומזון אלא הטעם הוא משום דאמרו חז"ל כל מי שאינו נזהר בבית הכסא שולט בו הנחש ואם היו אוכלים מזון המורגל לכל חי, היו צריכים לנקביהם והמדבר מלא נחש ועקרב ואי אפשר בשישים ריבוא שיוכלו כולם ליזהר בצניעות בבית הכסא כמו שצריך ונמצא הנחש שולט עליו לכן האכילם מן לחם המובלע באברים שלא היו צריכים לנקביהם ע"כ. ולכן כיון שנתרעמו על המן באומרם ונפשנו קצה בלחם הקלקל, שהי' מצילם מן הנחשים, לכן יבא נחש ויפרע מהם.

עוד נראה עם מה שפרשתי בחיבור אחר על אומרם ונפשנו קצה בלחם הקלקל, שכיון שהמן הי' דבר נס וכל מי שנעשה לו נס מנכים מזכיותיו, נתרעמו שעל ידי המן לא הי' נשאר להם זכות לנפשם, ונמצא אין להם תקומה לעולם-הבא, וזהו ונפשנו קצה בלחם הקלקל, דבר הנוגע לנפש, שהי' המן מיקל זכיותיהם, לכן כיון שחטא שהמן הי' מקלקל נפשם ולא הי' להם תקנה לכן מדה-כנגד-מדה יפרע מהם הנחש שאין לו תקנה כאמרם חז"ל לעתיד כולם מתרפאים חוץ מהנחש.

שמעתי מהחכם השלם משה אשכנזי נר"ו נפשנו קצה בלחם הקלקל, ראשי-תיבות נקבה ע"כ. ונראה לי רמז לדבר כיון שאדם נושא אשה דרחיים בצוארו נפשו קצה עליו כשמקלים מזונותיו.

ילקוט כשאחד חולק הופך פניו לקטן וכו' ולא עוד שאהרן הי' חביב להם ביותר וכו', הכוונה אין מקום לומר שלא דברו עם אהרן מיראתם שלא יכעוס שהרי הי' חביב להם על מדתו אוהב שלום ורודף שלום, ובאמת היו יכולים להפוך לדבר עמו ולא עם משה ומה גם שאדם מתאמץ לדבר עם אהובו החביב לו דברים קשים כי בוטח על אהבתו שלא יקפיד.

תם.