פתיחת התפריט הראשי

ויקרא:   

כתיב לעיל בכל מסעיהם וסמיך ויקרא אל משה, לומר שכל המסעות היו על פי ה', שהיה קורא למשה לומר שיסעו ואח"כ היה עולה הענן מעל המשכן והיו נוסעים.



ויקרא:   

האלף זעירא, לרמוז שאחר המשכן היה מצמצם שכינתו בין בדי הארון ומדבר עם משה, דכל דבר זעיר מורה על הצמצום ובצורת האלף רמוז שם הוי"ה, יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע עולה כ"ו כמספר שם הוי"ה, כלומר מצמצם עצמו כביכול ומדבר עם משה.

עוד יש לומר אלף זעירא כדרש"י ז"ל ויקרא אל משה, הקול הולך ומגיע לאזניו של משה וכל ישראל לא שומעין וכו' ולכן אל"ף זעירא לומר אחד בלבד היה שומע הקריאה, דהיינו משה ולא ישראל. והרב בעל הטורים ז"ל כתב אלף זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר, כאלו לא נראה לו אלא במקרה, וא"ל הקב"ה לכתוב גם האלף וכתבה קטנה עכ"ל. מצורף עם דבריו שרצה לרמוז עם כל זה שאת רבון העולמים מגדל אותי, אני מחזיק עצמי כאחד מישראל הקטנים.

עוד יש לומר בדרז"ל הביאו הילקוט ויקרא אל משה, א"ת כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר לפיכך היה יכול לשמוע, לא היה מדבר בקול מתן תורה ששמעו ישראל ומתו, שנאמר אם יוספים אנחנו ע"כ. ולרמוז על זה האלף זעירא לומר כל קריאה לא היה בכח כאותו פעם א' שדבר עם ישראל בסיני שהיה בחוזק ונתמעטו כלם שמתו כמדובר, לכן היה הדבור למשה בכל קריאה וקריאה בקול נמוך והיה סובל את הקול.

עוד יש לומר, איתא בילקוט מתחילין התינוקות ללמוד מפרשת קרבנות, מה הקרבנות טהורים, אף התינוקות כן ע"כ. גם יש בפסוק זה חמשה אלפים, רמז לחמשה חמשי תורה, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל וידוע שאלף מלשון ואלפך חכמה, והכונה מיד כשמתחילין לתינוקות ללמדם מתורת כהנים על שם שהם טהורים יכניסו דברים באזניהם ללמדם שימעטו את עצמם, ובזה יזכו לחמשה חמשי תורה, ובהיות התינוק נפשו טהורה משתרשת ונרשמת הדבור בלבו וכשמתגדל נוטה אחר אותו הדבור ומקטין את עצמו וזוכה לתורה ולכן האלף שהוא לשון לימוד כמדובר היא זעירא, ובחיבור אחר פרשתי טעמים אחרים.



דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:   

פירשתי בחיבורים אחרים פנים הרבה על פסוק זה, ונראה עוד שבהיות החוטא יוצא מכלל אדם ונכנס בכלל בהמה, משום דמותר אדם מִן הבהמה אין לבד הנשמה הטהורה, דנמצא שעם החטא שמסתלק ממנו הנשמה הטהורה, הוא בחינת בהמה לכן אמר אדם כי יקריב חוזר לבחינת אדם, כשחוזר בו ומקריב קרבן לה' מן הבהמה, שמורה לומר כבהמה הייתי בעודי בחטאי ואני מקריב בהמה לקרבן לקיים צווי יתברך וכשם שעולה מבחינת בהמה לבחינת בעל חי מדבר באוכלם ממנה הכהנים משרתי עליון, גם אני עולה מבחינת בהמה לבחינת אדם כמדובר, בהיותי חוזר בי ומבקש כפרה

(א"ה ס"ט אשר בזה נלע"ד דזהו כוונת הכתוב בקהלת סי' ג' אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לבדם האלקי'ם ולראות שהם בהמה המה להם ע"כ, וא"ל אומרו בני האדם בה"א הידועה, ורש"י ז"ל פירש על וכו' שאחזו להם מדת גאוה לנהוג שררה ורבנות וכו' ע"כ ולדרכינו ניחא. ועפ"ה הנ"ן, ונקדים עוד מ"ש להר' מוה"ר חיד"א ז"ל בספר דבש לפי מע' הב' או"ב ד"ה בהמה, שנתן טעם למה החוטא נקרא בהמה חוץ מן הפשט ע"ד הלציי, והוא עמ"ש בס' כ"י ישן בתלמיד חכם א' דהיה לו ספר הזוהר הקדוש ומכרו ובלילה היו מצערין אותו בחלום וקורין אותו בהמה. וביום סיפר החלום לת"ח א' ואמר לו הת"ח, כי מן השמים הוכיחו אותו על שמכר הזוהר הקדוש וקראו אותו בהמ"ה, דהוא ר"ת ב'ערת ה'קדש מ'ן ה'בית וכו', ולפי זה נאה לקרות לחוטא בהמה, כי ע"י החטא הולכת הקדושה שבו ונכנסת הסט"א וע"ז נקרא בהמ"ה, כי ב'יער ה'קודש מ'ן ה'בית את"ד ז"ל, וידוע דע"י הגאוה שכינה מסתלקת ממנו כדאיתא בפ"ק דסוטה ע"ש. מעשה ז"ש אמרתי וכו' ופרש"י ז"ל אחזו להם מדת הגאוה וכו' וכיון שכן הקדושה והשכינה מסתלקת ממנו ולכן ראוי לקרותו בהמה, ולזה אמר ולראות שהם בהמה, דעל ידי זה דנתגאו ויצאת הקדושה מהם אם כן נשאר להם נפש הבהמית דמותר האדם מן הבהמה אין, וכמ"ש ה"ה זצ"ל ודוק)

עוד יש לומר, אדם כי יקריב מכם, מיד שיקריב חשוב כאילו הוא עצמו נעשה קרבן לה', אעפ"י שמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן אמרתי תקריבו את קרבנכם, עכ"ז דומה כאילו ממש נעשה המקריב הוא עצמו קרבן לה'.

עוד יש לומר, אדם כי יקריב מכם, צריך שעם הקרבן יקריב ג"כ מעצמו שיצטער וידאג על חטאו עד שימעט מחלבו ודמו מתוך הדאגה, שנמצא שגם מכם נקרב, אז אותו קרבן לה', אמנם אם מקריב מן הבהמה, בלי שממעט ממנו כמדובר, שנמצא שלא נצטער ודאג על החטא זהו נקרא קרבנכם ולא קרבן לה'.

עוד יש לומר, אדם כי יקריב מכם, הדין היה שמכם ומבשרכם שיהיה קרבן לה', אלא שחס הקב"ה ואמר מן הבהמה מן הבקר תקריבו במקומכם, ונחשב את קרבנכם כאילו אתם עצמכם נקרבים.

עוד יש לומר, אדם כי יקריב פעם ביובל, זהו קרבן לה', אבל אם מרבה לחטוא להביא מן הבהמה, נחשב אדם בזה, משום שמן הבקר ומן הצאן תקריבו, זהו נקרא קרבנכם, דבשלמא פעם אחד אינו מהזרות שחטא, דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אמנם להרבות לחטוא באומרו עם הקרבן אני מתכפר ומרבה להביא מן הבקר, זהו נקראים קרבנכם.

ונראה טעם נכון, איך עם הקרבן מתכפר החוטא, כתב בספר נשמת חיים כמעט אין בהמה שאין נפש רשע מגולגל בתוכה ועל ידי הכשר שחיטה ואכילתה בני אדם כשרים מתתקנים ע"כ. לכן החוטא פגם נפשו לתקן נפשו יביא קרבן לפני ה' ויאכלוהו משרתי עליון, שעם זה מתתקן נפש המגולגל, ומדה כנגד מדה מתקן הקב"ה נפשו ומכפר לו, וזהו אדם כי יקריב מכם, נעשה מכם שהיה בחינת בהמה בהיות בקרבה, וע"י הקרבן יצא משם וחזר לבחינת אדם כמוכם.



במדרש פ' א' רבי אבהו פתח ישובו יושבי בצילו, אלו הגרים שבאין וחסין בצילו של הקב"ה, יחיו דגן, נעשו עיקר כישראל:   

קשה אומרו ישובו יושבי בצלו. שהרי הגרים בגייותם לא היו יושבים בצלו, אלא אחר שמתגיירין הוא שבאים בצלו, וכמו שאמר בסמוך באים וחסים בצלו של הקב"ה, דנמצא שמקודם לא היו בצלו, ואם כן איך קאמר ישובו יושבי בצלו, שנראה שבגייותם כבר היו בצילו, ולכאורה י"ל דסתם גר היה בו ניצוץ של קדושה, דזהו הביאו להתגייר וכנודע שלא פיזר הקב"ה לישראל בין האומות אלא כדי שיתקבצו עמהם גרים, כדאמרינן במסכת פסחים והוא לקבץ נצוצי הקדושה שנפלו בשבירת הכלים כנודע, ונמצא שכבר הגרים היו משורשם בצילו של הקב"ה, ולכן אמר ישובו, ומי הם שישובו, אותם שהיו בצלו כבר, ועתה באים וחסים בצלו של הקב"ה כמקודם, ונעשים עיקר כישראל בפירסום שחוזרים לשורשם. ובחיבור אחר כתבתי עם מה שכתבו המפרשים ז"ל, עיין בעמודיה שבעה בענין עולם קדמון שאומרים המינין שהכונה שאומרים שהעולם מוכרח, הוא צילו של הקב"ה כשנראה בה האצל, וזהו העולם כאדם העומד בפני השמש, דעושה צל, שהצל מוכרח אף שלא יהיה רצון האדם להאציל, וזהו כפירה גמורה לומר שהעולם היה בהכרח ולא ברצון אבל אנו ישראל הקדושים אמונתנו היא כשעלה ברצונו הפשוט לבראתו, בראו באופן שהגוים הסוברים שהעולם צילו של הקב"ה הוא, נמצא שעומדים בעולם אומרים שעומדים בצלו של הקב"ה, לזה אמר ישובו מזה הסברא אלו הגרים שהיו יושבים בצלו שבאים וחסים בצלו של הקב"ה, באים בזאת הסברא שבאים לחסות בצילו וכיון שמתגיירים מודיעים להם ישראל דאינו כן, כי אם שברא עולמו כשעלה ברצונו הפשוט ובזה שבים מסברתם ונעשים עיקר כישראל שהעולם אינו צלו כמדובר. עי"ל כדרז"ל מסכת ע"ז דמזל הגרים היו בסיני, ולזה אמר ישובו בתשובה לבא כישראל אותם יושבי בצלו, שהם הגרים שישבו בסיני בצלו של הקב"ה היינו מזלם, יחיו דגן נעשו עיקר כישראל שישבו נשמותיהם בסיני, גם הם אחר שמתגיירים נעשים כאילו נשמותיהם ישבו. וכבר רזל דרשו פסוק בצלו, חמדתי וישבתי על ישראל בסיני, ולכן דריש יושבו יושבי בצלו בגרים, שישבו מזלם בסיני כדפרשית.


מדרש שם זכרו כיין לבנון:   

אמר הקב"ה חביב עלי שמותם של גרים כיין נסך שקרב לפני על גבי המזבח. ולמה נקרא שמו לבנון, על שם ההר הטוב הזה והלבנון, תני רבי שמעון בר יוחאי למה נקרא שמו לבנון, על שם שמלבין עונותיהם של ישראל כשלג, הה"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ר' טביומי אמר על שם שכל לבבות שמחים בו, הה"ד יפה נוף משוש כל הארץ. ורבנין אמרין על שם והיו עיני ולבי שם כל הימים ע"כ. ראוי לשים לב למה נקט שמותם ולא קאמר חביבים עלי הגרים, הן אמת דדריש זכרו כיין לבנון, דזכרו שמותם הם זכרונם, שנקרא בשמותם על האדמה, כמו שפירש בעל מתנות כהונה ז"ל, אבל עדיין קשה על הפסוק דרומז החיבה על שמותם. עוד להבין למה הם חביבים כיין נסך ולא כקרבנות שנקרבים על גבי המזבח או דבר אחר. גם להבין בדברי השלמים על טעם כל אחד ואחד למה נקרא לבנון.

ונראה במ"ש הרב בעל יד יוסף ז"ל על מאמר חז"ל רות, למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות, דקשה מה שואל למה נקרא שמה רות דכך שמה, אלא הכוונה, כיון דבגיותה שמה רות, למה כשנתגיירה לא שינו את שמה לקרותה שרה או רבקה וכדומה, ונקרא רות שמה שהיתה לה כקודם שנתגיירה, ותירץ על שם שיצא דוד שריווה להקב"ה וכו' עכ"ל. מצורף עם דבריו ששמות הגרים משים הקב"ה בפי אביהם לקרותם בשמות אלו על שגלוי לפניו שעתידין להתגייר ולעשות דבר בישראל הרמוז בשמו, כמו יתר יתרו על שם שוויתר פרשה אחת בתורה וכו' וזהו אומרו כאן, אמר הקב"ה חביב עלי שמותם של גרים, לא מבעיא הם בעצמם אלא אפילו שמותם שהיה להם בגייותם חביבים הם לפני, דמצינו כי לא עקר שם גר, השם שהיה לו בגיוותו מכל וכל, אלא מניח לו זכר מאותו שם כמו אברהם, היה נקרא מקודם אברם הוסיף לו ה"א, נמצא נשאר הרושם של אברם וכן משרי לשרה, וכן מיתר ליתרו, וזהו זכרו כיין לבנון, מניח בהם זכר השם שמקודם מערב בו אות אחת ומניח זכר השם והוא ממש כיין שמתנסך ע"ג המזבח שמתערב בו המים ולא מפני זה נעקר היין אלא נשאר זכרו, אלא שמשתנה קצת על ידי עירוב המים ולזה נקט כיין נסך שקרב לפני ע"ג המזבח. ומה טוב ומה נעים בדרז"ל על פסוק ישקני, שאומות העולם נמשלו ליין יטעם להניח רושם וזכר מהשם שהיה להם בגיותם להיות להם לזכרון לפני ה', מה שהיו מקודם דהניחו ארצם ומולדתם ובאו לחסות תחת כנפיו. ועוד להודיע לכל באי עולם שהכל גלוי לפניו וידע באלו שעתידין להתגייר ושם בפי אביהם לקרותם בשם זה, על שם מעשיהם הטובים שעתידים לעשות או על מאורות העתידין להאיר כמדובר.


או אמר כיון שנקרב ע"ג המזבח, לפי שענין הניסוך כדי למזג את הדין כי היין בחינת דין והמים רחמים כנודע, ועל ידי הניסוך אינו מתגבר הדין, כך הגרים בגייותם היו בחינת היין המביא יללה לעולם, די"ג ווין נאמרו על היין כאומרם חז"ל והיו מרבים דינין וגזרות קשות בעולם וכשמתגיירין מתגברים הרחמים, כי אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף הקליפות כמו שפירש האר"י זלה"ה, ונמצא שבהתגיירם מקרבים הגאולה ואין רחמים גדולים מזו. ועושים הגרים שהקב"ה יקרב הגאולה וילבין עונותיהם של ישראל כשלג שבהתקרב הגאולה על ידם נעקר יצר הרע מן העולם והעונות שהיו מקודם מתלבנים, וזהו שאמר ולמה נקרא שמו לבנון דכתיב זכרו כיין לבנון על שם ההר הטוב הזה והלבנון, והביא מימרת רבי שמעון בר יוחאי למה נקרא שמו לבנון, כלומר אעיקרא למה נקרא המקום לבנון, על שם שמלבין עונותיהם של ישראל כשלג, ועל כן המשיל לגרים כיין לבנון, על שם שגורמים רחמים בהתגייר עצמם שמקרבים הגאולה ומתלבנים עונותיהם של ישראל. ר' טביומי אמר על שם שכל לבבות שמחים בו, כלומר השני לבבות יצה"ט ויצה"ר כי בבואם ישראל במקדש היו קונין בחי' רוחניות כמלאכי השרת כיון שהיו מתכפרים שם, דזהו הטעם שאם היה נכנס כל העולם במקדש היה מחזיקם וכדברי התנא ומשתחוים רווחים דמיד כשהיו משתחוים לפני בוראם היו קונים בחינת מלאכים שאינן תופסים מקום, כמבואר אצלי ענין זה באורך בחיבור אחר, ונמצא היו שלולים שם מיצר הרע, ויצר טוב ורע שוין לטובה, הרי שהיו כל לבבות שמחים שם, שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ כיון שמתיפה הנוף שהוא יצה"ר הוא משוש כל הארץ. ורבנין אמרין על שם והיו עיני ולבי שם כל הימים, בא לתת טעם כיצד הוא שבמקדש מתהפך היצה"ר לטוב, משום דכתיב והיו עיני ולבי שם, וכיון שעיני ה' שם רואה את בוראו ונכנע לעבודתו.

עוד י"ל בחלוקת ע"ש שכל הלבבות שמחים בו, דכיון שעל ידי המקדש היו חוזרים ומתכפרים, העונות מתכפרים ונעשים זכיות כאחז"ל, ונמצא כל אותם זכיות הם פעולת היצה"ר ומשמח באותם הזכיות שגרם ונמצאים בזה דשני הלבבות שמחים, עוד נראה חביבין שמותם של גרים כיין נסך וכו' בדרז"ל צדיקים שצם קודם להם ושמו מרדכי וברשעים להפך נבל שמו וכו' ולזה אמר חביב עלי שמותם של גרים, דכיון שמתגיירים נכנסים בבחינת צדיקים בקריאת השם, וכדי שלא יעלה על דעת שהגרים טפלים לפני הקב"ה בערכם של ישראל, לזה אמר שהם כיין שמתנסך ע"ג המזבח שעירוב המים והיין נעשה הכל דבר אחד בלי קיצוץ ופירוד.

מדרש את מוצא בשעה שנגלה הקב"ה על משה מתוך הסנה, היה מסתיר פניו ממנו שנאמר ויסתר משה פניו, א"ל הקב"ה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר רבי אלעזר ה"א בסוף תיבותא, לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. בים עמד לו מן הצד, אמר לו הקב"ה ואתה הרם את מטך ובקעהו לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו. בסיני עמד לו מן הצד, אמר לו עלה אל ה', לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה. באהל מועד עמד לו מן הצד, אמר לו הקב"ה עד מתי את משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך, תדע לך שהוא כן, שמכלם לא קרא הדבור אלא למשה, ויקרא אל משה. ראוי לשים לב איך יתכן שאם לא היה משה גואלם אין אחר גואלם, דמשמע דשם במצרים יכלו בגלותם, ומה יעשה כביכול משבועה שנשבע לאבות להכניסם לארץ וכן בבקיעת הים, גם בסיני אם אין אתה עולה אין אחר עולה, דמשמע אם אין אתה עולה אין התורה ניתן להם, ואיך יתכן זה, כיון שברא עולמו על מנת שישראל יקבלו את התורה ואם אין תורה ניתן להם חוזר העולם לתהו ובהו ולמה כן, מאחר שישראל רוצים לקבלה אלא שהמניעה בא בשביל על יד מי תינתן.

ונראה דאיתא בתנחומא, דמה שהיה מפציר משה בשליחותו למצרים משום שהיה בכונתו שיהיה הגאולה על ידו של הקב"ה, שעם זה לא יכנסו עוד בגלות אחר, משום שהוא בלתי כל תכלית ובגאולתו אין תכלית, מה שאין כן היות גאולתם על יד בשר ודם שיש בו תכלית ע"כ. והקב"ה מגיד מראשית אחרית, ראה שעתידין לחטוא ולהטיל כעסו בעצים ובאבנים ולהוציאם בגלות לכפר עליהם ואם יהיה הגאולה על ידו בחוטאם היה מטיל כעסו עליהם ח"ו בתוך ארצם והיה בוחר רעה להם על דרך אומרם מז"ל, דמטעם זה לא נכנס משה לארץ, לפי שהיה בונה המקדש לא היה מטיל הקב"ה כעסו על מעשה ידיו ומטיל הכעס עליהם ח"ו וזהו אומרו אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם לעתיד, כלומר אם אין אתה גואלם צריך אני לגאלם ובהיותי הגואל בלתי כל תכלית, בחטאם אין אני יכול להוציאם בגלות אחר שיבאו לכלל שאחר יגאל אותם, כי אני מטיל כעסי עליהם ח"ו, מה שאין כן אם אתה גואלם, דיש מציאות גלות אחר כך ויש מציאות שאחרי גאלם ולטובתם של ישראל אני מפציר עמך שתלך, שאם לא תלך אני גואלם, וזהו גורם שאין אחר גואלם בגלות אחר כי אי אפשר להיות גלות אחר, משום שאני מטיל כעסי עליהם.

בים עמד לו מן הצד, אם אין אתה בוקעו, אין אחר בוקעו, כלומר אין אחר בוקעו וצריך אני לבקוע הים ומגיע להם רעה גדולה משום שעתיד לעבוד בים צרה פסלו של מיכה, שבהיות אתה בוקע אותה אינו כל כך מהתימא בעשותם הרעה הגדולה הזאת, דיש להם צד התנצלות באומרם חשדנו למשה דבמעשה כשוף גזר וקרעה ולכן לא הקפדנו על ע"ז, מה שאין כן אם אני קורע אותה דחייבים כליה ואני טובעם בים ואיני מציל כי אם לך עם יחידי סגולה לתת להם תורה לקיום העולם ולהכניסם לארץ לקיים עמהם שבועתי עם האבות, ונמצא דאם אין אתה בוקע אותה, אתה גורם כליה לכל ההמון הזה, דכיון שרואים שאין אתה בוקעו גם אין אחר רוצה לבקוע אותה וצריך אני לבוקעה.

בסיני עמד לו מן הצד וכו', אם אין אתה עולה אין אחר עולה, כלומר וצריך אני לומר להם כל עשרת הדברות, ובהיותם שומעים אותם מפי המדבר עמהם, אתה מחייבם כליה, משום שעתידין לעשות עגל מסכה ועתידין להתנצל באומרם עם משה דברת כאחז"ל, דבטענה זאת הצילם משה רבע"ה, וא"כ אם אין אתה עולה שאז צריך אני לדבר להם פה אל פה, אתה גורם להם כליה כמדובר. ועל אופן אחר בהקדמת המפרשים ז"ל דניצלו בעגל משום שתכלית עשיית העגל לא היה כוונתם על ע"ז, דידעו שאין ממש בע"ז ולא עשו את העגל כי אם להתיר להם עריות כארז"ל ולא תנאף מפי משה שמעו, כי מה ששמעו מפי הקב"ה היה אנכי ולא יהיה וכו' ומה שעברו על זה, לא היה ממש כיון שידעו שלא היה בו ממש ותכלית כוונת היה לעריות ואם ענין עריות ושפיכות דמים היו שומעים מפי הקב"ה היו חייבים כליה כיון שעברו עליהם שעשו עריות כדרז"ל על פסוק ויקומו לצחק ושפכו דמים שהרגו לחור וכו' ונמצא שאתה גורם להם כליה, אם אין אתה עולה כדי שישמעו הדברות מפיך.

באהל מועד עמד לו מן הצד וכו' א"ל אין השעה מצפה אלא לך, כלומר אם אין אתה נכנס, אתה מכשילם להרהר אחריך על כל מה שעשית עד עתה, שאתה נותן מקום לדברי הליצנים שהיו אומרים אי אפשר ששכינה שורה במעשה ידיו של משה, לכן קראו שיכנס, שנאמר ויקרא אל משה, שיראו שמכלם לא קרא אלא למשה, לפרסם מעלתו והשרה שכינתו בהיות המשכן מעשה ידיו של משה ובפרשת פקודי פרשתי כוונת מאמר שהיו אומרים ליצני ישראל אי אפשר שתשרה שכינה במעשה ידיו של משה עי"ש, העולה מזה שאל תשפיל עצמך, שיראו דשכינה שורה במעשה ידיך ונהפכו פני הליצנים כשולי קדרה ויודו למפרע על מעלתך ושכל מעשיך היו על פי.

ובכוללות המאמר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, וכן בקריעת הים ובמתן תורה. דע שהקב"ה ברא עולמו בזכות משה כאחז"ל כתיב בראשית וכתיב וירא ראשית לו וכו' ועל מנת שישראל יקבלו התורה ומשה הנותנה בראו, ויציאת מצרים וקריעת הים הכל היה לתכלית קבלת התורה וכמו שכתב בעל עשרה מאמרות שלא בא משה לעולם אלא להוציא ישראל ממצרים ולתת להם את התורה ע"כ, א"כ מה שנשבע הקב"ה לאבות להביא לבניהם לארץ ותנאי שעשה עם עולמו שישראל יקבלו התורה ואם לא חוזר לתהו ובהו, היה בתנאי אם יהיה על יד משה ובלתו כל התנאים והשבועות בטלות, ולזה אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי שבועתי עם אברהם יצחק ויעקב הכל על דעת שאתה גואלם, לכן אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם ונשארים בגלות ונטבעים ביניהם ונאבדים, דמשעת הבריאה היה על דעת שהכל יהוה על ידיך, וכן קריעת ים סוף ומתן תורה ועשיית המשכן להשרות שכינתי ביניהם וכיון דמשה רבע"ה הזמינו הקב"ה מששת ימי בראשית לכל זה, עשהו מרכבה, ובמצרים היה משה בחינת אילם, כשכינה שהיתה שם בחינת אילמת כנודע, ונמצא בגאול את ישראל היה מוציא השכינה מבחינת אילמת ולכן בצאתו נתרפא גם הוא כאחז"ל ע"פ אלה הדברים אשר דבר משה וכו', באופן שלא היה יכול להיות גאולתם על יד אחר כי אם על יד משה בחינת השכינה,, וגדולה מזו הביא הזוה"ק משה בעלה דמטרוניתא וכו' ולכך מוכרח שעל ידו צריך להיות הכל ובלתו לא היה יכול להיות שום דבר על שום בריה והבן כל זה שכתבתי שהוא פי' יקר מאד ומתיישב בהקדמה זאת כמה עניינים.


מדרש שם, וכלי יקר שפתי דעת, לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, אמר הכל הביאו נדבתם למשכן ואני לא הבאתי, א"ל הקב"ה חייך שדבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכלם לא קרא הדבור אלא למשה ויקרא אל משה עכ"ל:   

ויש להבין למה נפשו של משה עגומה עליו על שלא הביא למשכן, אם היה יכול להביא למה לא הביא, ומה גם שאם היה צריך להביא היה אומר לו הקב"ה להביא. עוד לדקדק אומרו דבורך חביב עלי ומביא ראיה ויקרא אל משה שהוא יתברך המדבר ואף שלכאורה י"ל בזה שקראו כדי שידבר עמו וזה מורה על חביבות שידבר עמו משה, אמנם נאמר על אופן אחר. ונראה דכיון שכלם שהביאו למעשה המשכן היה לכפרת העגל כנודע, בשלמא כל הנמצאים כאן למטה נתחייבו להביא לא הוא שהיה למעלה ברקיע, ולכן לא נתעורר להביא מעצמו עד שיבא אליו הדבור להביא, שנתיירא שהיה נחשב לחטא לישראל, בהיות גם הוא מן המביאים, פן יחשבו מחשבות שאין ענין המשכן כפרה על העגל ועשייתו על ענין אחר, וראיה דמשה שלא נמצא כאן, גם הוא מן המביאים לכן לא הביא, אך מצד אחר היה מסופק שאולי לא בא לו הדבור לתת משום שהוא גרם במעשה העגל על שנתן זמן לביאתו, דמשם נולד טעותם באומרם באו שש ולא בא כנודע, ועל זה חשש ולכן היתה נפשו עגומה על שלא הביא, שאולי יהיה זה לו לעונש, אמר ליה הקב"ה חייך שדבורך חביב עלי יותר ולכן לא צויתי לך להביא, כלומר דבורך לישראל לצוותם במשכן ולכן מדה כנגד מדה, ויקרא אל משה לדבר עמו לשלם לו על הדבור שדבר לישראל במעשה המשכן. עי"ל דבורך שנתתה זמן ונמשך שעשו העגל חביב עלי מן הכל, שנלמד תשובת רבים.

מדרש שם, בשעה שאמר לו הקב"ה למשה עשה משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו כאשר צוה ה' אל משה, אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים לכך נאמר ויקרא אל משה ע"כ. ראוי לשים לב מה צורך היה למשה לכתוב כאשר צוה ה' אל משה, דלא ימנע אם היו מאמינים בו ישראל שכל דברותיו להם היו מהקב"ה, בלי שיכתוב כאשר צוה ה' אל משה היו מאמינים, ואם ח"ו היו להם חשד עליו דמעצמו היה מדבר להם, איך בכתוב כאשר צוה ה' אל משה היה יוצא מהחשד, שעדיין יהיו אומרים שמדעתו כותב כך חלילה. ב' דמי לא ידע דכל מה שהיה עושה היה מהקב"ה. ג' להבין מהו הכבוד הזה שאמר הקב"ה, כל הכבוד הזה עשה לי משה, דמה כבוד שייך בכתוב כאשר צוה ה' אל משה, דהכבוד הזה מגיע יותר למשה, ד' להבין כוונת אומרו אני מבפנים והוא מבחוץ דמלא כל הארץ כבודו ובכל מקום שהיה משה שכינה עמו.

אמנם לבא לענין נקדים דברי המפרשים ז"ל על פסוק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דקשה גדולה מזו היה לו לומר, אנכי ה' אשר בראתי את העולם, ופירשו שאמר דבר שראו בעיניהם שהוציאם מעבדות לחירות, אבל עניין הבריאה עין לא ראתה ע"כ. וידוע שענין הבריאה היה שהיה אומר הקב"ה יהי כן והיה נעשה הדבר מעצמו, כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. גם ידוע שהמשכן היה תבנית העולם בכללו כמו שהזכרתי בפרשיות המשכן. יהיה ענין הבריאה לא נראה, ולכן יש כת המינין האומרים שהעולם קדמון ח"ו וישראל במצרים היו מסברתם, כיון שנתערבו בהם ובחרו בדרכים וגם למדו ממעשיהם כאחז"ל מה אלו עובדי ע"ז אף אלו, לכן בראות משה רבע"ה שחטאו בעגל אמר עדיין אלו מחזיקים בסברת המינין שהעולם קדמון, וכל הנסים שראו במצרים ועל הים המורה על החידוש רמז כמו שפירשו חז"ל הכל השליכו אחרי גיום, לכן כשבא לעשות משכן שהיה בתבנית העולם ממש, רצה שיראו בעיניהם ענין בריאת העולם ומה עשה על כל דברו דבר שהיה עושה קודם עשותו היה כותב עליו כאשר צוה ה' אל משה, ובכתוב כאשר צוה ה' היה נעשה הדבר מעצמו כאחז"ל שהדברים היו נעשים מעצמם והוא ממש כענין הבריאה, שכיון שהיה מצוה הקב"ה ויהי כן, היה נעשה הדבר שהיה גוזר במאמרו ובציויו וכל זה כדי להחזיקם בחידוש העולם דבראותם כך במשכן אינו מהתימא ענין הבריאה ועל זה כיוון משה רבע"ה לכתוב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה' אל משה ולכן אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה שהראת לישראל בחוש העין הבריאה כי אני הבורא את העולם ונמצא שאני מבפנים שהכניסני שיאמינו כי בורא הכל אני והוא מבחוץ, כי ישראל היו חושדים על משה שהקב"ה עליו בכעס על שגרם במעשה העגל בתתו להם זמן ובאו שש ולא בא וטעו ועשו שור אוכל עשב וגם חשדוהו ששלח ידו במעשה המשכן כאחז"ל פ' פקודי ונמצא שלעיני כל ישראל משה מבחוץ, לכן אמר אני מבפנים שעשה אופנים שיאמינו כי כח הבריאה בידי כמדובר והוא מבחוץ, קרא לו שיכנס לפני ולפנים שנאמר ויקרא אל משה לשון חיבה לשון זירוז לשון שמלאכי השרת משתמשים בו כאחז"ל וע"י קריאתו בלשון הזה פרסם על חיבתו עמו, הפך מה שהיה בדעתם של ישראל ובזה הכניסו לפני ולפנים מהחיבה יותר מקודם, ונכון.


מדרש שם, אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי נתן י"ח ציווים כתוב בפרשת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגדם קבעו חכמים י"ח הזכרות שבהבו לה' בני אלים ע"כ:   

ראוי לשים לב מה הרמז בכל הדברים האלו הבאים על מספר זה של י"ח, ולהבין למה באו צווי המשכן י"ח כנגד י"ח חוליות שבשדרה, דמה שייכות יש זה לזה, ולמה בקריאת שמע י"ח הזכרות, וכן במזמור הבו לה' בני אלים, דודאי לא נפל הדבר במקרה.

והנראה דידוע כשאמרו ישראל נעשה ונשמע נעשו חירות ממלאך המות, וכשעשו את העגל חזר המיתה כאחז"ל ונתחייבו כולם כליה, לולי משה שעמד בתפלה והצילם מהכליה, אך עמדו על הבחינה שהיו קודם מתן תורה שהיה בהם מיתה, וכל זה בלבד שיעשו משכן על כפרת העגל, יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל כדרז"ל, וידוע מאמר חז"ל בבבא קמא כל דלא כרע במודים אחר ז' שנים שדרו חוזר לנחש וכו', ומבואר אצלי טעמו למה אחר ז' שנים לא פחות ולא יותר ולמה נחש דוקא, ועל זה פירשו התוספות ז"ל לפי שמצוה לכרוע, וכי זקיף זקיף כחוייא.

ולענ"ד נראה דכיון כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, והנחש מין היה כאחז"ל בפרשת בראשית ואמר לחוה מאילן זה אכל וברא את העולם ונמצא כפר בבריאה, לכן זה דלא כרע במודים נראה דאינו מודה בבריאה כנחש לכן בדין הוא שאחר ז' שנים יהפך לנחש כנגד הששה ימים שעשה ובשביעי שבת, ודע שכל המודה בהקב"ה הוא מודה בבריאה משום שעל ידי הבריאה ניכר אלהותו כמו שפירש הרמב"ן ז"ל על פסוק בראשית ברא אלקים, לא אמר אלהים ברא בראשית, לומר מענין בראשית שברא נתפרסם כי הוא האלהים ע"כ. ולכן במודים דרבנן תיקנו לומר מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלהינו וכו' יוצרנו יוצר בראשית, לרמוז שהמודה בו הוא בשביל שמודה בבריאה, וזה דלא כרע במודים אינו מודה בבריאה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת כנחש שכפר בזה, לכן אחר ז' שנים נעשה שדרתו נחש. וזהו הטעם שצריך במודים לזקוף כנחש, לומר שכופר בסברתו דמין היה כמדובר, והוא משתחוה לו כי הוא יתברך הבורא ומבלעדיו אין אלהים. ונבא לענין שבעגל השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך, ונמצא תפסו סברת הנחש ובדין שיהפך שדרתם לנחש, לכן כשהביאו למשכן שהמשכן תבנית העולם, נמצא מודים בבריאה נגד סברת הנחש, תיקנו על מה שעיוותו, לכן באו הצווים למשכן במספר י"ח סימן ח"י, שעל ידו ניתן להם חיים במקום כליה כנגד י"ח חוליות שבשדרה לתת להם חיות ושלא תתהפך לנחש, ולכן קבעו חכמים י"ח ברכות בתפלה כנגד הי"ח חוליות שבשדרה להיות כורע לבוראו לבל יהפך שדרתו לנחש והם כנגד י"ח הזכרות שבקריאת שמע ששם יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים ועול מצות, הפך מה שכפר הנחש וכפרו במעשה העגל ששתפו שם שמים וד"א באומרם העלוך כדרז"ל, ונתחייבו שתתהפך הי"ח חוליות שבשדרה לנחש ובאומרם קריאת שמע שבו י"ח הזכרות מתקנין על י"ח חוליות שבשדרה לבל תתהפך לנחש. וכנגד י"ח הזכרות שבהבו לה', ובמזמור זה כתוב קול ה' בכח ודרשו רז"ל שדבר עמהם בסיני בכח כל אחד ואחד, והם כפרו בזה בעשיית העגל ולא הודו להקב"ה כי לעגל, ונמצא הטו אחר סברת הנחש המחייבם שתתהפך י"ח חוליות שבשדרה כמדובר, באו כל הדברים על המספר הזה של י"ח לומר דכיון דחזרו ניתן חיות על הי"ח ושיקום גם בתחיית המתים ולא יתהפך שדרתו לנחש, דלעתיד לכלם יש תקנה חוץ מן הנחש כדרז"ל.


יש לחקור בהבאת הקרבן משלשה מינים אלו מן הבקר מן הכבשים ומן העזים. והדל מתורים ובני יונה. ואם הוא דל יותר יביא מן הצומח סולת בשמן ולבונה. ולבא לביאורו נקדים דברי חכמי הקבלה בענין עשרה הרוגי מלוכה שעל ידי שם, שמו אחרים תחתם בצורתם והם נתעלמו וההורגים סברו שהרגו להם, ויען שנתבזה צורתם נחשב כאילו הם בעצמם נהרגו ע"כ לענייננו. דע שקרבן מן הבקר רומז לאברהם ומן הכבשים ליצחק ומן העזים ליעקב, מן הבקר לאברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. ומן הכבשים ליצחק שנקרב ככבש על גבי המזבח ונכנס איל תמורתו, ומן העזים ליעקב שנאמר בו לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. ובהתקרב אלו על גבי המזבח נחשב לפני המקום כאילו האבות מוסרים עצמם על בניהם להיותם כפרה עליהם, וכיון שנמשלו לבקר ולכבש ולעז כמדובר, נחשב כאילו הם בעצמם העולים על גבי המזבח לכפרת בניהם ע"ד עשרה הרוגי מלוכה, דכיון דצורתם נתבזה בהריגה, אעפ"י שהם ממש לא נהרגו נחשב כאילו הם ממש נהרגו ובהיות כך זוכר הקב"ה אהבת האבות על בניהם ומכפר עליהם כי זכירתם בלבד מכפר כאחז"ל בענין העגל, הזכיר משה להצילם כמה צדיקים ולא הועיל עד שאמר זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו', ועל זה אמר שלמה הע"ה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים וכו', כדאיתא במדרש כ"ש וק"ו בעשות רמז באלו, הם עצמם נקרבים לקרבן על כפרת בניהם שאין מקום למדת הדין לקטרג על החוטא להאבידו, כיון שהאבות עצמם נמסרים בכל עת קרבן עליהם. וזיכני השם למצוא במהר"י אברבאנאל ז"ל בסדר זה דף רכ"ו ע"ב שהביא גם הוא רמז הבקר והכבש והעז על אברהם יצחק ויעקב והראיות מהפסוקים שהבאתי, אך פירש ענין אחר תראהו משם.

וכפי דרכנו זה נחה שקטה קושית בעל תולדות יצחק והמפרשים ז"ל בענין הקרבנות וז"ל, היה ראוי שכל הקרבנות יהיו מקמח שהוא דבר טהור ונקי, אבל שיהיה מבשר נראה דבר מזוהם שישחטו בבית המקדש ויפשיטו וינתחו וישרפו הבשר וישפכו הדם על קרנות המזבח, וכל זה ח"ו נראה כאילו היה בית המקדש בית המטבחים ע"כ, והנה כפי דרכנו יש צורך מזה כדי להדמות שהאבות נשחטי' ונשרפים על כפרת בניהם לפני ה', כדי לרצות מדת הדין שלא יקטרג על החוטא להשמידו כמדובר, כיון שהתורה והחכמה מחייבים אותו הנפש החוטאת היא תמות, חטאים תרדוף רעה כאחז"ל, לולי הקב"ה שאמר יביא קרבן ויתכפר, והוא מה שפירשנו שעל ידי הקרבן יש דמיון שהאבות הצדיקים מוסרים עצמם עליהם ועל ידי כך אין למדת הדין לקטרג. אך הדל קרבנו מתורים או בני יונה, יען דאין צורך לפייס את הדין על ידי דבר גדול כזה לעשות דמיון שהאבות מוסרים עצמם לכפרתם, דכיון שהם דלים נרדפים מכלם כתורים ובני יונה שהם נרדפים מן העופות כאחז"ל, די רדיפתם ועניותם לכפר עליהם, כי העניות ממרקם, ולכן בא קרבן העני מתורים ובני יונה הנרדפים לומר למדת הדין רדיפתם יגן עליהם למרקן ושלא יתחייבו כליון בחטאם. ומי שהוא דל מדולדל יביא סולת בלולה בשמן ולבונה נסוכה כולם דברים הצומחים מן הארץ, רמז כי ריצוי מדת הדין עליהם גודל הצער שעוברים בעניותם בהיות ישיבתם ושכיבתם על הארץ ומאכלם מצמח האדמה בלבד, ירק שבאגמא כשור אוכל עשב לא בא אל פיו סולת בימיו ושמן לא סך ודברים לבנים ונקיים לא לבש כי אם בבגדים צואים היה ובסחובי הבלאות נתעטף, לכן בבואם בסולת ונעשית בלולה בשמן ובתוכה לבונה לרמוז על הכנעה הגדולה הזאת אין מקום למדת הדין לחייבו מיתה על חטאו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, וכל מה שחטא היה על דרך איוב לא בדעת ידבר ואין ראוי לתופסו על צערו.

עוד יש לומר, דקרבן העשיר מן הבקר מן הכבשים ומן העזים, לפי שמינים אלו מעשירים את בעליהם הבקר לחרישה והכבש ללבישה כדכתיב כבשים ללבושך והעזים לחלב ודי חלב עזים וכו', והן בעלי שמיעה אחר שיחה נאה, והנה העשיר יענה עזות והעושר גורם לו הגאות המביאו לחטוא לכן יביאו מאלו לקרבן, ועיניו יראו בידו בראות בהמה נשחטת ודמה נשפכת ובשרה נשרפת ולדשן מתהפכת ואין העושר והתועלת אשר היה נמשכת לו ממנה, איו המרעה הטוב אשר הבהמה עצמה הלכה אחריו כי מה שעבר לאין, כך האדם במותו עוזב לאחרים ודמו נשפכת בחרבו של מלאך המות והוא נידון במעשיו על האשים בגיהנם באש אדומה ובאש שחורה עד שנהפך לדשן ולאיש אשר אלה לו, מה מקום נשאר לו להתגאות ולחטוא לפני בוראו ובהיות העשיר עולה כל זה על לבו, בראות מה שעושים בבהמתו אשר ממנה ימשך לו מהעושר המתגאה אתו, מכניע לבבו וזבחי אלהים רוח נשברה ונחשב לפני המקום כאילו אחר שנקרב קרבנו מתקרב גם הוא ובזה וחטאתו יכופר. אך העני שמזונותיו אינו בא מן הבקר ומן הבהמה ומן הצאן, כי אם הולך לצוד מן ההפקר תורים ובני יונה קצתם טרף לביתו לעלותם מאכל על שלחנו וקצתם למכור ללבושו לכן יהיה קרבנו מן תורים ובני יונה שיראה המין שממנו נמשל מזונותיו איך נעשה בו מליקה וראשו נקטרת ודמו ונוצותיו ומוראתו ניסרת ואל מקום הדשן נשלכת ועל העצים אשר על האש נשרפת, ובזה קונה הכנעה ומורא בלבו ונשבר רוחו בקרבו ומתחרט ממה שחטא ונחשב כאילו מקריב עצמו דזבחי אלהים רוח נשברה ובזה מתכפר כיון דנחשב במה שנכנע כאילו הוא נקרב וזהו דקאמר בקרבן העשיר והעני עולה הוא אשה ריח ניחוח לה', כלומר עולה הוא כיון שמכניע עצמו נחשב כאילו עולה הוא עצמו אשה ריח ניחוח לה'. והדל גם מטעם אחר מביא בקרבנו תורים או בני יונה, כי היונים אינן מזדווגים אלא למורגלת להם מהנקבות ונקבות התורים לא יהיה לנקבה אחת אלא זכר אחד ואינה נכנעת לזכר אחר, עיין במהר"י אברבנאל ז"ל דף רכ"ו ע"ג והנה מי שהוא עני מכיר ערכו ואינו רודף אחר נשים ביודעו כי אין מקום שיחשקו בו כעשיר שכלן חושקות ואעפ"י דאחז"ל על פסוק לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר יותר רוצה האשה בחור מסכן מזקן עשיר ע"כ כ"ש וק"ו בחור עשיר וכיון שיודע הדל שהבחורים העשירים רודפים אחר הזימה אומר בלבו מי יחשוק בי אף שאני בחור כיון שנמצאים בחורים ועשירים להם ולוקח מוסר לעצמו ואינו רודף אחר הזנות, ולכן מביא קרבן מהמינים המרוחקים מהזנות לזכרון לפני ה' שדי לכפר על איזה חטא שחטאו כיון שיש בידם זכות רחיקת הזנות המביא אנדרלמוסיא לעולם שהורגת טובים ורעים, ומצאתי סמך לדברי בתולדות יצחק ז"ל דטעם שלא הכשיר הקב"ה תרנגולים לקרבן שהם בעלי זימה ע"כ באופן שקרבן העני תורים או בני יונה על שהם רחוקים מזנות לפייס מדת הדין שראוי לכפר עליהם כיון שמרחקים מזנות כמינין אלו כדפרשית. ומי שהוא דל מדולדל קרבנו מהסולת ושמן ולבונה דבר שמעולם בא אל פיו לחם הסולת והשמן כי לחמו סובין יבש היה, ובהקריב הסולת לקרבנו כאשר חייבו בתורה כאילו נפשו מקריב כיון שמקריבו והוא אינו אוכלו ועל זה נאמר בקרבן זה נפש כי תקריב כאילו נפשו ממש מקריב ובכיון שנחשב לזה כאילו נפשו ממש מביא נאמר בקרבנו קדש קדשים מאשה ה' והוא פיוס למדת הדין שלא יקטרג עליו כיון שהביא לכפרתו סולת מאכל מלכים והוא מעולם אכל כזה.


ובטעם מדוע העולה זכר ולא נקבה וחטאת נקבה ולא זכר והשלמים אם זכר אם נקבה. נראה דכיון שהעולה היה בא על הרהור הלב וכיון שלא הוציא מחשבתו לפועל, המעשה הוא כבחינת זכר, לא כן החטאת שבא על חטא ולכל חטא קדם לו ההרהור והיא בחינת נקבה שתלד, ומה גם דכיון שחטא עבירה גוררת עבירה, נמצא תלד כנקבה לכן יביא בקרבנו נקבה שיראה בעיניו שהגדיל בחטאו ויכניע עצמו מאד, אבל השלמים שהם להטיל שלום באים מזכר או מנקבה שהשלום שייכת לזכר או לנקבה, רצונו לומר לרמוז בין לזכר בין לנקבה לרדוף אחר השלום. ובטעם הקרבנות עצמם כתבתי במדרש תלפיות אשר לי יותר משלשים טעמים מדעתי ושלא מדעתי, מדעות הקדושים אשר בארץ המה. ולכך איני נוגע בזה ובעל תולדות יצחק כתב שמונה טעמים בקרבן ע"ש וגם המה נכללים בספרי הנזכר.

במדרש פ' כ' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', זהו שאמר הכתוב הבן יקיר לי אפרים, עשרה נקראו יקרים, התורה שנאמר יקרה היא מפנינים. והנבואה שנאמר ודבר ה' היה יקר בימים ההם. והתבונה שנאמר יקר רוח איש תבונה. והדעת שנאמר וכלי יקר שפתי דעת. והסכלות שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. והעושר שנאמר והון אדם יקר חרוץ. והצדיקים שנאמר ולי מה יקרו רעך אל. ומיתתן של חסידים שנאמר מה יקר חסדך אלהים. וישראל שנאמר הבן יקיר לי אפרים. ראוי לשים לב ולמה באמת נקראו אלו עשרה יקרים. ועוד דבשלמא כולם ניחא שנקראו יקרים אבל הסכלות מה יקר שייך בו. ועוד מי לא ידע שכל אלו יקרים עד שהוצרך לקרותם יקרים, ללמדנו שהם יקרים ואם אלו אינו יקרים מה יקרים יהיו חוץ מהם.

אמנם הדרך אשר ראוי לילך במאמר זה הוא לבקש אופן בכל חלוקה או מצד עצמה או מצד המנגדים כנגדה עד שהוצרך לומר שהיא יקרה. והוא כי ידע הקב"ה שעתידין היו אומות העולם למשול בישראל ולנגד על התורה ולומר דחזר הקב"ה ממנה ח"ו ונתן תורת אחרת תחתיה והיה אפשר שבראותם גולמי המון העם הצלחת האומות אשר הם תחתיה שיחשבו מחשבות שאמת יהגה חיכם ח"ו, לכן קרא לתורה יקרה שדבר זה הוא יתד תקוע שהתורה נצחיית לעולם ועד דכל דבר יקר אינה נעזבת לעולם ולכן מטעם זה הוצרך לקרותה יקרה, ומהטעם עצמו הנבואה והתבונה והדעת והעושר והצדיקים ומיתתן של חסידים והחסד וישראל נקראו יקרים שכיון שכעס הקב"ה על ישראל והשליחם מארצו והחריב בית מקדשו ופסקה נבואה מישראל ומרוב הצרות נתמעטו מהדעת והתבונה והנבואה ובאו בתכלית השפלות והדלות אוכלים מתמצית האומות והורגים את חסידיו ונפסק החסד מישראל כמו שראוי לעשותו, דצרות הגלות אינן מניחים לעשות וישראל דחופים ומטורפים והיה עולה על דעת המון העם כי מאס הקב"ה כל אלו מישראל ולא ישובו עוד להם, לכן קראם יקרים, על ידי נביאיו הקדושים שבהיותם בישראל יקרים הם לפניו וכיון שהם יקרים לפניו בעודם בישראל, איך יתכן שלא ישיבם עוד להם, כי כל דבר יקר אינה נעזבת לעולם כמדובר.

אך כל חלוקה וחלוקה בפני עצמה תהיה נדרשת,ובטעם מדוע העולה זכר ולא נקבה וחטאת נקבה ולא זכר והשלמים אם זכר אם נקבה. נראה דכיון שהעולה היה בא על הרהור הלב וכיון שלא הוציא מחשבתו לפועל, המעשה הוא כבחינת זכר, לא כן החטאת שבא על חטא ולכל חטא קדם לו ההרהור והיא בחינת נקבה שתלד, ומה גם דכיון שחטא עבירה גוררת עבירה, נמצא תלד כנקבה לכן יביא בקרבנו נקבה שיראה בעיניו שהגדיל בחטאו ויכניע עצמו מאד, אבל השלמים שהם להטיל שלום באים מזכר או מנקבה שהשלום שייכת לזכר או לנקבה, רצונו לומר לרמוז בין לזכר בין לנקבה לרדוף אחר השלום. ובטעם הקרבנות עצמם כתבתי במדרש תלפיות אשר לי יותר משלשים טעמים מדעתי ושלא מדעתי, מדעות הקדושים אשר בארץ המה. ולכך איני נוגע בזה ובעל תולדות יצחק כתב שמונה טעמים בקרבן ע"ש וגם המה נכללים בספרי הנזכר.

במדרש פ' כ' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', זהו שאמר הכתוב הבן יקיר לי אפרים, עשרה נקראו יקרים, התורה שנאמר יקרה היא מפנינים. והנבואה שנאמר ודבר ה' היה יקר בימים ההם. והתבונה שנאמר יקר רוח איש תבונה. והדעת שנאמר וכלי יקר שפתי דעת. והסכלות שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. והעושר שנאמר והון אדם יקר חרוץ. והצדיקים שנאמר ולי מה יקרו רעך אל. ומיתתן של חסידים שנאמר מה יקר חסדך אלהים. וישראל שנאמר הבן יקיר לי אפרים. ראוי לשים לב ולמה באמת נקראו אלו עשרה יקרים. ועוד דבשלמא כולם ניחא שנקראו יקרים אבל הסכלות מה יקר שייך בו. ועוד מי לא ידע שכל אלו יקרים עד שהוצרך לקרותם יקרים, ללמדנו שהם יקרים ואם אלו אינו יקרים מה יקרים יהיו חוץ מהם.

אמנם הדרך אשר ראוי לילך במאמר זה הוא לבקש אופן בכל חלוקה או מצד עצמה או מצד המנגדים כנגדה עד שהוצרך לומר שהיא יקרה. והוא כי ידע הקב"ה שעתידין היו אומות העולם למשול בישראל ולנגד על התורה ולומר דחזר הקב"ה ממנה ח"ו ונתן תורת אחרת תחתיה והיה אפשר שבראותם גולמי המון העם הצלחת האומות אשר הם תחתיה שיחשבו מחשבות שאמת יהגה חיכם ח"ו, לכן קרא לתורה יקרה שדבר זה הוא יתד תקוע שהתורה נצחיית לעולם ועד דכל דבר יקר אינה נעזבת לעולם ולכן מטעם זה הוצרך לקרותה יקרה, ומהטעם עצמו הנבואה והתבונה והדעת והעושר והצדיקים ומיתתן של חסידים והחסד וישראל נקראו יקרים שכיון שכעס הקב"ה על ישראל והשליחם מארצו והחריב בית מקדשו ופסקה נבואה מישראל ומרוב הצרות נתמעטו מהדעת והתבונה והנבואה ובאו בתכלית השפלות והדלות אוכלים מתמצית האומות והורגים את חסידיו ונפסק החסד מישראל כמו שראוי לעשותו, דצרות הגלות אינן מניחים לעשות וישראל דחופים ומטורפים והיה עולה על דעת המון העם כי מאס הקב"ה כל אלו מישראל ולא ישובו עוד להם, לכן קראם יקרים, על ידי נביאיו הקדושים שבהיותם בישראל יקרים הם לפניו וכיון שהם יקרים לפניו בעודם בישראל, איך יתכן שלא ישיבם עוד להם, כי כל דבר יקר אינה נעזבת לעולם כמדובר.

אך כל חלוקה וחלוקה בפני עצמה תהיה נדרשת, כך התורה נקראת יקרה שאעפ"י שנמשכת לאדם יסורין ממנה כדי לקנותה כדברי התנא כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל עד וחיי צער תחיה, ועוד לרז"ל התורה נקנית ביסורין עד שאמרו במדרש לא לרעתכם נתתי לכם את התורה, והוצרך לומר כך בהיות שקנייתה על ידי יסורין, לכן אמר שעם כל זה לא לרעתכם היא כי אם לטובתכם להטיבכם באחרונה, ולכן קראה יקרה שנאמר יקרה היא מפנינים שיהיה יקרה בעיני על לומדיה, אף שלשעה מצטער על ידה. והנבואה אעפ"י שהנביא נראה כמשתגע כנודע בענין שאול כשנתנבא בחבל הנביאים ואברי הנביא נכבדים עליו ומגיע לו מהצער לבד נבואת משה רבינו ע"ה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ולכן קראה יקר, שאעפ"י כן תהיה יקרב בעיני הנביא ולא כמשא כבדה דאעפ"י שמגיע לו צער לשעה שכרו הרבה מאד לעולם שכלו טוב שבא ליסר את העם לשוב אל ה' לשמוע בקולו ולקיים מצותיו והתבונה והדעת אעפ"י שכל איש דעת ותבונה מגיע לו צער מהם שממרק עצמו כדי להבין במושכלות ולהשיג החכמות הרמות הנעלמות כי כל זה אינו מושג כי אם בהתבודדות ועיון רב הממרק הגוף והבשר ולכן קראם יקרים שעכ"ז יהיו יקרים לאיש הדעת ולאיש התבונה ואל יביטו לשלוט המשוללים מהם האוכלים למעדנים ומרבים בשר גופם כי סופם לאבדון ולאנחות והבעל דעת והתבונה סופו למנוחות, והסכלות אעפ"י שמגיע לו מהבזיון והעדר הכבוד מהבריות מי שיש לו סכלות מעט אל יצטער מזה, דזהו גורם לו ללמוד תורה, דהסכלות מעט גורם לו ללמוד מכל אדם דלא הביישן למד ובהיות בו סכלות מעט, אינו מתבייש ללמוד מכלם וכיון שלומד תורה הרבה יש לו שכר הרבה, ולכן קרא לסכלות יקר שיהיה יקר בעיניו וגם הזהר לעולם שלא יבזוהו כפי שהסכלות מעט גורם לו ריבוי הלימוד ולכן יהיה יקר בעיניהם. והעושר קראה יקרה כדי שלא יעלה על לב העשיר שהקב"ה משלם שכרו בעולם הזה לטורדו מן העוה"ב ח"ו ובעלות כך על לבו יעשה מה שלבו חפץ מהעבדות כאשר עשה אלישע אחר כשנטרד, וגם כן יוכל לעלות בעיני המון העם, שכן הוא ולכן קראה יקר כי כל דבר יקר ניתן יקר לטובה ולא לרעה ואפילו כשנותנה לרשעים הוא לטובה, אולי ישובו בראותם ריבוי השפע המושפע להם כאומרם רז"ל במדרש שהשפיע הקב"ה לדור המבול וסדום אולי מפני שלא לאבד כל זה ישובו מדרכיהם הרעה באופן שהעושר ניתן לטובה ולכן יתחזק עצמו לעשות עמה מצות ומעשים טובים כי יקרה היא לעבוד לבוראו ולהדריך לסור מני הדרך כי העשיר דבריו נשמעים.

והצדיקים נקראו יקרים שאעפ"י שהצדיקים לעולם מדוכים ביסורין, אל יעלה בעיני ההמון כי עונותיהם הטו אלה ח"ו כי אין בהם נפתל ועיקש, אך הם סובלים עון הדור כרועה עדרו ורעה שמסתכן ומצטער על שמירת והגנת הצאן ולפרסם דבר זה קראם יקרים. ומיתתן של חסידים קרא יקר כדי שלא יעלה על דעת להרהר אחר החסיד במותו איך פגע בו מדת הדין, אין זאת כי לא היה תוכו כברו, אין זאת כי לקחו אלהים לכפר על דורו ע"ד חיל הרב שבהם, לכן קרא מיתתן יקר, כי דבר יקר נאמר על הטוב כמדובר. והחסיד נקרא יקר שאעפ"י דלהשיג מדת החסד צריך להצטער עצמו עד מאד כאחז"ל, יכול כל הרוצה לתפוס תופס תלמוד לומר וחסד ה' מעולם ועד עולם וכו' עכ"ז יתן נגד עיניו השכר הנמשך לו מהחסד ויהי יקר בעיניו להחזיק בו אעפ"י שמצטער עצמו עליה מאד לא ישים על לבו כי לפום צערא אגרא וישראל נקראו יקרים שאעפ"י שהם נרדפים מכל אומה ולשון אל ישימו לב לזה, דכיון שנקראו יקרים יתנו נגד עיניהם לשכר שהם מוכנים.

מדרש שם, אמר הקב"ה ישראל ביוקר עומדים לי, רבי אבא בר כהנא ור' יצחק, רבי אבא בר כהנא אמר אילו בקש פרעה משקל כל אחד ואחד מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו, אמר ר' יצחק והלא בדמים נטלם משפחות משפחות של כנים, משפחות משפחות של ערוב, אין אלו דמים, הוי ביוקר עומדים לי, הבן יקיר לי אפרים עכ"ל. ראוי לשים לב דלא שייך לומר ביוקר כי אם גבי בשר ודם שהוא קצר ההשגה, לא בהקב"ה שהכל כאין נגדו, גם להבין כונת אומרו אילו בקש פרעה על כל אחד מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן, שנראה דזהו לא נקרא יוקר, ומה שהביא עליו משפחות כנים וערוב נקרא יוקר, עוד להבין למה מכל המכות לא נקט כי אם כנים וערוב ולמה לא אמר משפחות הרבה וצפרדעים.

אמנם בהיות אמת שמדתו של הקב"ה להטיב ולא להרע ואפילו לרשעים וכדרז"ל שמצטער כביכול על צערם של רשעים ואומר קלני מראשי וכן בטביעת המצריים בים לא קבל שירה לפניו כאחז"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. ונמצא שהמכות שהביא במצרים כדי שיודו כי אין אלוה מבלעדי ה' הפך מה שאמר מי ה', היה נגד מידתו דמדתו להטיב דוקא כמדובר, ועל הצד הזה הוא דאמר הקב"ה ביוקר עומדין לי ישראל, כי דבר יקר וכבד היה לפניו להביו רעה, ולכן אמר אילו אבנים טובות ומרגליות היה מבקש על כל אחד מישראל לא הייתי נותן לו, כי שמחתי זאת להטיב, ודבר קל הוא בעיני לעשותו ולא שהצרכני להביא עליו רעה והוא מה שפירש רבי יצחק והלא בדמים נטלם משפחות של כנים ומשפחות של ערוב וצער לי להביא רעה ודבר יקר וכבד בעיני זאת, אלא הוצרכתי להביא עליהם רעה כדי לנגד מאמרם מי ה', ולזה נקט כנים וערוב כי על ידי מכת הכנים הודו בהשגחתו וכי הוא בעל היכולות כלם, שהרי במכת הכנים אמרו אצבע אלהים הוא ובמכת הערוב נתפרסם דמלכותו בכל משלה ובורא הכל הוא כמו שפירשו חז"ל, לא כן אם לא היה כופר באלהותו והיה שואל על כל אחד מישראל אבנים טובות ומרגליות שהייתי נותן לו כמדתי להטיב ושמחה גדולה לפני, ואז היה שהיו עומדין לי ישראל בערך קל ובזול, אך מה שהטריחוני להביא עליהם רעה כדי להוציאם זהו שעמדו לי ביוקר.

במדרש פ"ג טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו ממי שהולך וגוזל וחמס ונותן לצדקה משל אחרים, מתלא אמרי גייפא בחזורין ומפלגא לבישא, פירוש מזנה בתפוחים ומחלקן לחולין וכו'. קשה טובא מי לא ידע דטוב שיתן אדם צדקה מיגיע כפיו משילך לגזול ולתת ועוד קשה דאומרו טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה מי שהולך וגוזל וכו', משמע גם מי שהולך וגוזל טוב אלא דהולך ופועל טוב ממנו, עוד לדקדק בהולך ופועל נקט לשון עשיה באומרו ועושה צדקה ובגוזל אמר ונותן לצדקה, עוד לדקדק אומרו ועושה צדקה משלו, דהל"ל בקיצור ועושה צדקה דכיון שהולך ופועל ודאי דמשלו הוא מה שנותן, גם קשה בחלוקה שניה אומרו משל אחרים אך למותר, דכיון דמה שנותן הוא ממה שגזל ודאי דמה שנותן, משל אחרים נותן.

והנה המאמר תמוה מאד, ומה שנראה לע"ד, שזה ההולך ופועל אינו נותן צדקה לזולת אלא עושה משלו, כגון שזן בניו ובנותיו בפעולתו ופוטר עצמו מלתת צדקה לאחרים באומרו דהזן בניו נקרא עושה צדקה בכל עת כאחז"ל, ובזה פוטר עצמו ממצות הצדקה, ולזה נקט בחלוקה זאת עושה, ואמר ג"כ משלו לפי שאינו נותן כי אם עושה משלו, כלומר עושים עם דבר שהוא משלו שהם בניו ובנותיו, ואם רואה אחרים מוטלים ברעב אינו נותן, ובא ללמדנו עם כל זה שזו חולה רעה, טוב הוא ממי שהולך וגוזל לצדקה וגוזל וחמס בטענה דזהו שגוזל וחומס אינו מבני אדם הכשרים אלא היה ביד אלו משל אחרים שגנבו, ולכך בא הוא וגזל וחמס ממנו, ולזה נקט בזאת החלוקה נותן, שנותן לאחרים, ואמר משל אחרים לרמוז למה שפירשנו דטוען הוא דממון זה שגוזל וחומס הוא ממון משל אחרים והיא עתה בידו של זה שגזל אותה, ועם כל זה לא טוב הוא עושה אעפ"י שמוציא ממון מיד גוזל וחומס ונותנה לצדקה, דבשלמא אם היה מחזירה לבעליו ניחא, ומה גם שמרגיל עצמו גם הוא להיות גזלן וחמסן אלא ורעות רוח כוונתו דמתקרי בר מצותא, כמו שמסיים שם המאמר ובחיבור אחר פירשתי מאמר דומה לזה על אופן זה, ושם מבואר יותר מלשון המאמר דזה שהולך וחומס הוא מאדם רשע.

מדרש שם, אמר רבי ברכיה טובה דריסה אחת שדרס הקב"ה במצרים כמ"ד ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ממלא חפנים פיח הכבשן של משה ואהרן, למה שבזה היתה גאולה ובזה לא היתה גאולה עכ"ל. והמאמר תמוה מאד, לא ידעתי מה בא ללמדנו, דמי לא ידע שטובה היתה אותה דריסה שהיתה בה גאולה, ועוד להבין דלמה נקט זו דווקא ולא אחרת מהמכות שגם בהם לא היתה גאולה.

ונראה לומר בדוחק בהקדים דברי אדוני אבי זצ"ל על פסוק אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, דידוע שהמקדש נחרב על היותו בנין של בשר ודם ואעפ"י שהקב"ה סייע בבניינו כאחז"ל עכ"ז כיון שהיה בו נגיעה של בשר ודם נחרב, אך מקדש העתיד שיבנה מהרה בימינו אמן, בהיות של הקב"ה בלי שום הצטרפות ידי ב"ו בו, יהיה קיים לעולם ושיעור הפסוק אם ה' הוא בלבד, לא יבנה הבית שוא עמלו, אעפ"י שבוניו בו, כלומר אעפ"י שיהיו הבונים בו בסייועו אינו מתקיים כיון שיש בו שיתוף יד בשר ודם ע"כ, עוד ידוע מאמר חז"ל שלשה מכות היו על ידי משה ושלשה על יד אהרן ושלשה על ידו של הקב"ה ושחין על ידי שלשתם ע"כ. והנה בא ר' ברכיה ללמדנו דכל דבר שאינו עושה הקב"ה הוא בעצמו בלבד בלי הצטרפות בשר ודם אינו עולה לטוב, שהרי דריסה אחר שעבר בארץ מצרים אני ולא מלאך היתה, וממלא חפנים פיח הכבשן של משה ואהרן במכת השחין אעפ"י שהיה ע"י הצטרפותו כביכול עמהם, כיון שהיה בשיתוף בשר ודם לא היתה גאולה ולזה נקט מכת השחין שיש עליה התמיה יותר, דכיון שהיתה על ידי שלשתם היה ראוי שיהיה בה גאולה, ובא ללמדך שהוא להפך כל כך סייוע שיש של בשר ודם יותר עיכוב יש. אך כשהשלים הקב"ה שלשתם שלו, דמכת בכורות השלשית מיד היתה גאולה.

מדרש שם, אמר ר' חייא בר אבא טוב מלא כף נחת, זה יום השבת, ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח רעותיה למעבד עבידתיה בהון, תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלים אלא בזכות שבת שנאמר בשובה ונחת תושעון ע"כ. גם זה מאמר תמוה, דמי לא ידע דטוב יום השבת מכל עמל של ששת ימי המעשה, ועוד אומרו תדע שכן לראיה, אין לו שום קשר ולא שום שייכות כלל ועיקר. והנראה לע"ד שבא רבי חייא לגלות מסתרות לבות בני אדם שאם נראה שיש אדם שכל ימי השבוע מוציאה בעמל, ואינו עוסק כלל בעמלה של תורה וטוען שכונתו בעמלה זו הוא כדי להרויח כדי להוציא הוצאות הרבה לענג את השבת, דע דשקר הוא מדבר, אלא רעותיה למעבד עבידתיה בהון, לתועלתו הוא מכוון ולא לכבוד השבת שמום דטוב מלא כף נחת, זה יום השבת, כלומר כשיעור מלא כף נחת די שיאכל בשבת וששת ימי המעשה יעסוק בתורה ממלא חופנים עמל שהוא עמל בששת ימי המעשה בטענה אומרו שהוא לענג את השבת, ודברים אלו נגלים ממה שאמר רעותיה למעבד עבידתיה, משמע שטוען שאינו עמל לצורך עבודתו כ"א לעונג שבת כמדובר. תדע לך שכן, דכל עמלו בששת ימי המעשה הוא למעבד עבידתיה ולא להתענג בשבת בריבוי הוצאות לפי שאין ישראל נגאלים אלא בזכות שבת, וכיון שכן איך מניחו, הוא שטן הוא יצה"ר שיעמול כל ששת ימי השבוע לכבוד שבת ואינו מעכב על ידו, כיון דזה גורם לגאולה כיון ששומר שבת בכל כך חיבה שהוא עמל כל השבוע לשבת ומקרב הגאולה והוא רע לשטן שאז עתיד הקב"ה לשוחטו כאחז"ל, אם כן מוכרח דלמעבד רעותיה הוא מכוין ולא לכבוד שבת הוא מכוין, ולכן אינו מעכב על ידו, אדרבא מסייע לו ככל מה שיכול כדי שיעמול גם ביום ו' לעכבו מלהכין לשבת והתועלת היוצא ממאמר זה, שכאשר אנו רואים איזה אדם שכל ימי השבוע יוציאם בעמל וכעס ולא בעמלה של תורה כלל, ראוי להדריכו בדרך זו ילך לקבוע עתים לתורה ואף שיטעון שכוונתו להרבות הוצאות בשבת, דשקול ככל התורה כולה כאומרם חז"ל אל תשמע לו כי הבל יפצה פיהו, כי כוונתו אינו אלאל כי אם לעשות עבודתו, בדבר חול הוא מכווין.

מדרש, טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס מהם ממי שהולך ולווה ברבית, במתלא אמרין דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה, אלא רעותיה דמתקרית פרגמטיוטא (פירוש סוחר). גם זה מאמר תמוה הוא, דמי לא ידע שהצדיק טוב מן הרשע. והנראה בזה עם מה שאמרו בגמרא (ירושלמי בבא מציעא ה, ח) בסמיות עיניהם מאותם שמלווין בריבית, "שאומרים אילו היה יודע משה רווח הרבית לא היה כותבו בתורה וכו'" באופן שריבוי הריווח שיש ברבית מפתה לאדם לעבור על לאו זה, לכן בא המאמר הקדוש הזה לגלות למלווין ברבית דטועים הם, דטוב מי שיש לו עשרה זהובים וכו', כלומר טוב והון רב ימצא מי שיש לו י' זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן אעפ"י דלכאורה אינו רואה ריווח כל כך, ממי שהולך ומלוה ברבית אף ע"פ שרואה ריווח גדול משום דמתלא אמרין דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה, ומדמורגל כך בפי העולם בודאי דכבר בדוק ומנוסה הוא, וכיון שכן מה תועלת יש לך מלווה ברבית אעפ"י שאת מרוויח הרבה כיון שבסוף עולה חרס בידך לבא לחזר על הפתחים והחידוש הוא אעפ"י שלא יכווין לעבור על לאו אלא רעותיה שיקראו אותו סוחר, עכ"ז סופו שיאבד כל ממונו.

מדרש שם, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ת"ר ביבא בר אביא כיצד צריך אדם להתודות ערב יום הכיפורים, צריך לומר מודה אני כל רע שעשיתי לפניך, בדרך רע הייתי עומד, וכל מה שעשיתי, עוד לא אעשה כמוהו, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתמחול לי על כל עונותיו ותסלח לי על כל פשעי ותכפר לי על כל חטאתי, הה"ד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו עכ"ל. ראוי לשים לב אומרו כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד, דכיון שעשה רע בודאי שברע היה עומד, עוד קשה אומרו לא אעשה כמוהו, דמשמע כמוהו לא אעשה אבל דומה לזה אעשה ומה וידוי ותשובה זאת, כיון שאינו מתרחק מן הכיעור ומהדומה לו, עוד לדקדק אומרו שתכפר לי על כל עונותי, מאי על דהל"ל שתכפר לי עונותי וכן בפשעים וחטאות, עוד לדקדק למה נקט תחילה עונות ואח"כ פשעים, קל ואחר כך עון ואח"כ פשע, הקל הקל תחילה, או להתחיל מפשע שהוא החמור.

אמנם הנראה לע"ד שאדם החוטא ומתבייש ממה שעשה נמחלין לו כל עונותיו כאחז"ל, וזה המתודה אומר מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד עתה שבאתי להתודות לפניך וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו, כלומר אם ח"ו יפתני יצרי פעם אחר להחטיאני לא אעשה כמוהו, אלא שמיד אני חוזר בי, או כוונה בדרך רע הייתי עומד שכוונתי לחטוא ולא משום הנאה וזהו באמת דרך רע, וכל מה שעשיתי לא אעשה כמוהו אבל כדוגמתו אני עושה שהיא עבירה לשמה, ולהרחבת הענין נראה לפרש הענין יותר באורך בהקדמה דכל מעשה הרשע עושה הצדיק זה אוכל וזה אוכל זה מטייל וזה מטייל, זה ישן וזה ישן, זה משמש מטתו וזה משמש, אך ההבדל ביניהם דזה עושה וכוונתו לשמים וזה להנאתו או למרוד כמו שפירשתי בחיבור אחר על פסוק רחצו הזכו הסירו רוע מעללכם, כלומר המעללי' שהייתם עושים לאכול ולשתות וכדומה, אך הרוע שבמעללים הסירו והוא מה שהייתם עושים הדברים למרות בי או להנאת עצמכם בלבד, זהו הסירו בלבד והמעשים עצמם עשו וק"ל, וזהו כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד, כלומר המעשה עצמו שעשיתי אינו רע מצד עצמו כי גם הצדיק אוכל ושותה וישן ובועל אך כוונתו לעשות רצונך אבל אני הרע שעשיתי במעשים אלו הם ברע שהייתי עומד בהם, שכוונתי למלאות רצוני בלבד ולא לשמך וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו בבחינת הראשונים שלא היתה כוונתי בהם לשמים או יאמר כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד, כלומר העושה עבירה ובא בצינעה כלאחר יד אינו כל כך מהרעה מה שאין כן החוטא בפרהסיא ביד רמה ולזה אמר כל מה שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד לעשותה עוד לא אעשה כמוהו, אפילו בעניין עשיית המצות לעשותם בפרהסיא, כי אם ביני לבינך, רבון העולמים כי העושה מצוה בפרהסיא וביד רמה נראה כיוהרא. יהי רצון שתמחול לי על כל עונותי, אמר על בעונות ופשעים וחטאים, לפי שעבירה גוררת עבירה ונמצא שלכל עונות יש סעיפים, וכיון שכן אפשר שכח הוידוי והתשובה יועיל לעקור השורש והסעיפים ישארו להענישו בהם על דרך מעשה העגל שהועיל התשובה לעקור השורש של עון שעליו נתחייבו כליה ונשארו סעיפים ממנו להענישם בכל דור כאחז"ל אין דור ודור שאין לוקחים מליטרא של עגל שנאמר וביום פקדי, לכן צריך לבאר בווידוי שתמחול לי על כל עונותי, ועל מלשון על חסדך ועל אמתך דפירשו חז"ל לשון עליה כלומר יעלה חסדך על אמתך, שהאמת מייב שחטאים יאבדו אבל מבקש אני ממך רבש"ע שיעלה החסד על האמת ויגבור החסד ג"כ, יהי רצון שתמחול גם מה שעלה על עונותי, ומה שעלה על פשעי ומה שעלה על חטאתי שהוא הנמשך מהם שנמצא שבאו עליהם על הכל מחול לי. והטעם שהתחיל מעון ולא מפשע או חטא לבא לעניינו נקדים הקדמה עם מה שאמרו חז"ל דבעל תשובה נעשים הזדונות לזכיות וכו' ובודאי שהזכיות שנתהפכו מהפשעים הם יותר גדולים מהמתהפכים מהעונות שהם קלים בערך הפשעים, והזכיות שנתהפכו מהעונות הם יותר גדולים מהמתהפכים מהחטאים, כיון שהעון גדול בערך החטא שהוא שוגג לפי שכפי גודל העבירה כך גודל הצער לחזור ממנה, לכן כשמתהפך לזכות הוא זכות גדול על דרך לפום צערא אגרא וק"ל, ובזה נבא לענין שהבא להתודות הוא דרך עזות לבא לפניו יתברך שימחול לו הפשע מיד כיון שהרבה אשמה לכן צריך להתחיל מהעון שאינו כל כך כפשע כדי שבשובו יתהפכו העונות לזכיות, וכיון שהם זכיות גדולות יש לו פנים לבא להתודות בסייועם על הפשעים אעפ"י שהם גדולים כיון שבא נמצאים בידו זכיות גדולים מהמתהפכים מהעונות ולזה הזכיר העונות תחילה ולא הפשעים כמדובר, ולהתחיל מהחטא אי אפשר כיון שהזכיות המתהפכים מהם הם קלין ואינן מספיקים לבא בסייועם לבקש על העונות ודוק. ואין להקשות ולימא עויתי חטאתי ואח"כ פשעתי כדי לבא בעזר ריבוי זכיות ממה שנתהפכו מהעונות והחטאים לבקש על הפשעים דנראה גם זה כעזות אחר בקשת על העונות לבקש על החטאים כנראה שעושה מדותיו של הקב"ה אכזריות ח"ו ושאינו מקבל לפושעים, ומה שיש במציאות שמוחל מבקש עליהם תחילה אבל הפשעים הניחם בסוף, כדבר המותר, אם ימחול ימחול ואם לא ימחול לא ימחול.

­ואם נפש כי תחטא וכו' אשם הוא אשם אשם לה', קשה כיון דקאמר אשם הוא, למה חזר לומר אשום אשם לה'. ונראה בדרז"ל כל העושה עבירה ושינה בה נעשה לו כהיתר, ולרמוז לזה כפל אשום אשם לה', כלומר אשם הוא, אבל אם אשום וחזר ואשם נעשה לו כהיתר, וחושב שכל מה שעושה הוא עושה לה'. עוד יש לומר בדרז"ל בדרך שאדם רוצה להלוך מוליכים אותו, ושיעור הכתוב אשם הוא פעם אחת אבל אם בחר בדרך זה להיות תמיד אשום אשם, אז לה' להדריכו בדרך שרוצה להלוך, אך קשה מאמר זה, במאמר בא לטהר מסייעין לו בא לטמא פותחין לו וכו' כלומר אין מסייעין אותו רק מניחין אותו לעשות מה שלבו חפץ, ומכאן משמע דגם כשבא להטמא מסייעין אותו, מדקאמר בדרך שאדם רוצה להלוך מוליכים אותו, דמוליכים משמע דמדריכים אותו והיינו סייוע. ולכאורה י"ל דמוליכים אותו דקאמר הוא שפותחין לו, שאין מסייעים אותו להסירו מדרכו הרעה על דרך שמסייעים אותו כשבא להיטהר, וכיון שאין מסייעים אותו להסירו מדרכו הרע אלא שפותחין לו, זה נקרא מוליכין אותו, אמנם אינו שמסייעים אותו להדריכו, ודוק.

במדרש פ"ב ביוקר ישראל עומדים לי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא יוצא מהם מאה. מאה למשנה יוצאים מהם עשרה. עשרה לתלמוד יוצא מהן אחד, הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי עכ"ל, וקשה כפי החשבון יוצאים מאה גם אם יכנסו אלף למשנה יוצאים מאה, כיון שממאה יוצאים עשרה וכן אם יכנסו אלף לתלמוד יצאו מאה, כיון שמעשרה יוצא אחד, ומה צורך לשנות ולומר מאה למשנה יוצאין יו"ד, יו"ד לתלמוד יוצא א', על כן נראה לפרש שכונת המאמר כך, מאלף שנכנסים למקרא יוצאים מהם מאה ואלו המאה שכבר בקיאין במקרא אם יכנסו למשנה יוצאים מהם עשרה, ואלו העשרה אם נכנסים לתלמוד יוצא מהם אחד משום שכבר היה בקי במקרא ובמשנה, אמנם אם אלף שלא למדו מקרא אם יכנסו למשנה אין יוצאים עשרה וכן עשרה שלא למדו מקרא ומשנה אם יכנסו לתלמוד אינו יוצא אחד, כיון שלא היה בידו מקרא ומשנה וק"ל.

ונפש כי תחטא וכו' אם לא יגיד ונשא עונו, כלומר אם העד זה לא יגיד ונשא עונו של חוטא שיחשב לו כאילו הוא עצמו חטא כיון שמעלים על החוטא.

ילקוט ראובני מתנחומא פרשת בחקותי וז"ל אמר הקב"ה למלאכי השרת אתם אומרים מה אנוש, מי בשחק יערוך לה', כשם שישראל עורכים קרבנות כמו שנאמר וערך אותם הכהן על המזבח ע"כ. קשה מאי שנא דהזכיר קרבנות יותר משאר מצות שבתורה. ונראה דאיתא בזוהר הקרבנות הקב"ה מחלקם למלאכים, דקרבן לה' היא התורה שאדם לומד באופן דקרבנות שישראל עושים הם תועלת למלאכים, ולזה אמר הקב"ה למלאכים אתם מקטרגים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו, נמצא אתם כפויי טובה משום דמי בשחק יערוך קרבן לה', כדי שיגיע לכם הנאה מהם כשם שישראל עורכים קרבנות כמו שנאמר וערך הכהן אותם על המזבח, כך למה אתם מקטרגים לומר מה אנוש.

ת"ם.