פתיחת התפריט הראשי

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. אדני אלקים אתה החילות להראת את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

ראוי להסתפק:

  • ספק א' - מאי בעת ההיא, שבודאי בעת שהיה היה. ודברי רש"י ז"ל ידועים, ועוד לאלוק מילין.
  • ספק ב' - להבין במוכרח תוארים אלו גודלו וחזקתו וגבורתו.
  • ספק ג' - אומרו אעברה נא. מאי מלת נא.
  • ספק ד' - מי לא ידע שהארץ טובה וההר טוב, שהוצרך לומר את הארץ הטובה וכן ההר הטוב.
  • ספק ה' - להבין איך נתעבר השם עליו בעבור ישראל.
  • ספק ו' - מאי רב לך. ודברי רז"ל ידועים בזה.

אמנם נראה לפרש בדברי רז"ל הביאו הילקוט בס' דברים דכל מה שייסר משה לישראל היה בסוף הארבעים שנה סמוך למיתתו ע"כ. והנה כיון שהזכיר להם כל המקומות שהכעיסו להקב"ה ומחל להם, ועל ידי כך הורה חזקתו וגבורתו, כאמרם חז"ל שנקרא גבור על שכובש את כעסו, אין גבורה גדולה מזו, לזה אמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא. שהזכרתי לישראל כל המקומות שהכעיסוהו, ועכ"ז מחל להם. מצאתי מקום בעת ההיא דוקא להתחנן ולומר אדני ה' אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. שראיתי שכמה פעמים חטאו ישראל לפניך ועכ"ז מחלת להם, וזהו גודלך וחזקתך, שהיכולת בידך ועכ"ז אתה כובש את כעסך, אשר מי אל בשמים ובארץ, כלומר אפילו מלאך בשמים שנקרא אל. וצדיק בארץ שנקרא אל, שהצדיקים נקראים אלקים כנודע, אינם יכולים לעשות כמעשיך וכגבורותיך לכבוש את כעסם, כי לך דוקא הגבורה הזאת, וכיון שכן גם אני אעפ"י שחטאתי לפניך וגזרת עלי שלא אכנס לארץ, עכ"ז כבוש את כעסך, שעל כן נקראת גבור, ואעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ירצה אעפ"י שהארץ טובה ואין אני טוב וראוי לבא בה, ואעפ"י שהארץ טוב ואיני טוב וראוי על מה שחטאתי לפניך, עכ"ז כיון שנקראת גבור, כבוש כעסך עמדי כאשר נהגת עם ישראל. והותר ספק א' ב' ג' ד'. וכיון שבאתי בטענה זאת לפני המקום, בודאי שהיה מוחל לי לתת לי רשות ליכנס לארץ, ומה שלא נתפייסת בתפילתי, מוכרח שמה שויתעבר ה' בי, כי לגזור עלי מליכנס הוא למענכם, ולכן לא שמע אלי אעפ"י שהיה מקום לשמוע כפי טענתי כמדובר משום שהשיב לי רב לך, כלומר הרבנות והגדולה שלך, ואין אחר רב וגדול ממך שיוכל להגין על מתי מדבר, אם כן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה משום שנאבדים מתי מדבר. או רב לך כדפרשית כיון שאין רב וגדול כמותך כי אתה בלבד רב אם תכנס לארץ תבנה המקדש ואיני יכול להטיל כעסי עליו, כי אתה רב ואין האויב יכול לשלוט במעשה ידיך, ונמצא אני מטיל כעסי על ישראל ח"ו, לכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ונמצא שלמענכם נתעבר בי. והותר ספק ה' ו'.

ובזה שפירשתי מתיישב מה שהקשה הרב בעל תולדות יצחק ז"ל בספק ששי, והוא שכל הקדמה צריך שיהיה לתולדה יחס עמה, והגבורות שעשה הקב"ה אין להם יחס להעברת הירדן, שהעברת הירדן למשה אינה גבורה עכ"ל. שכיון שהחוזק והגבורה הוא שכובש כעסו ומוחל, יש שייכות להעברת הירדן שימחול לו ויתיר על שבועתו כדפרשית, גם מתיישב מה שהקשה בספק ו', למה אמר אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכו'. שנראה שיש אלוה שיעשה גבורות אלא שאינן גדולות כגבורות הש"י, שהיה ראוי לומר אשר אין אל בשמים ובארץ, אלא אתה כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. עכ"ל. שכיון שבא לשבח להקב"ה על גבורתו שכובש את כעסו, אמר אין מלאך בשמים וצדיק בארץ שיוכל לכבוש את כעסו, אעפ"י שיש אדון עליהם כהקב"ה, שאעפ"י שאין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, והוא בעל הגבורות והכחות כולם ועכ"ז כובש כעסו, אין גבור גדול מזה כדפרשית.

עוד יש להקשות בענין זה, שהקב"ה לא גזר מיתה על משה, אלא שלא יכנס לארץ, ואם כן כיון שהרבה בתחנונים, למה לא השאירו חי עם הראובני והגדי וחצי שבט המנשה. ואם-תאמר הגיע זמנו, אינו כן שהרי דרשו רז"ל יען לא האמנתם בי. הא אם האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם הזה, ומה גם ששניו של משה היו ק"ן שנים. עיין בספר עמודיה שבעה באורך. והרב בעל תולדות יצחק ז"ל הרגיש מזה ופירש שלא הניחו בחוץ עם ב' השבטים, לפי שהיה קלון למשה שיהושע יכנס לארץ ומנהיג על עשרת שבטים, והוא בחוץ ומנהיג על שני שבטים ע"כ.

ולע"ד נראה ידוע שמשה רבינו ע"ה נקבר מול בית פעור שלא יצא ויחריב העולם, שרוצה לצאת וכראות קברו של משה - שוקע בארץ ואינו יכול לצאת כאמרם חז"ל (פרקי דרבי-אליעזר פ׳ מ״ה). והנה כשהיו ישראל במדבר עם ארון הקדש ועמוד אש וענן לפניהם, לא היה כח לפעור לצאת ולהשחית, אך אחר שיכנסו לארץ יכול פעור להתגבר, לכן היה צורך להמית למשה מיד בכניסתם לארץ כדי שיראה קברו ולא יתגבר, דגדולים במיתתם יותר מבחייהם כאמרם חז"ל. עוד נראה שהמיתו קודם שיכנסו ישראל לארץ, ולא הכניסו בתוך בני ראובן וגד כדי שיברך לישראל סמוך למיתתו, שהברכה אז מתקיימת כיון שהשכינה היא המדברת כאמרם חז"ל, דשכינה למעלה ממיטתו של חולה. עוד נראה שרז"ל הרגישו מהקושי הזה במה שאמרו הביאו הילקוט בסדר דברים דתנ"א ע"ב. מפני ד' דברים אין מוכיחים לאדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואה ומתבייש ממנו. ושלא יהא בלבו עליו, ושלא יהיו המוכיחים מתווכחים, שהתוכחה מביאה לידי שלום עכ"ל. שהנה יכולים אנו לכלול באלה הדברים, שלא באו לומר כך אלא מתוך הקושי למה לא הניחו בחוץ עם בני ראובן וגד, אלא שכיון שהוכרח להוכיחם קודם שיכנסו לארץ, ומשום ד' דברים צריך להוכיח סמוך למיתה, אם-כן הוצרך להמיתו ולא ישאר בחוץ חי וק"ל.


ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

נראה לפרש פסוק זה במשל א' למלך שאמר לאוהבו כל כך אהבתיך עד שאני בורר לך שכל מה שאתה גוזר אפילו שיהיה נגד רצוני, מבטל אני רצוני לקיים רצונך, אירע פעם אחת שרצה המלך לעשות דבר לתיקון עמו והיה הדבר נגד רצון אוהבו משום שמגיע לו נזק, כשהתחיל האוהב לדבר על הדבר כעס עליו המלך, הן אמת שהגדלתי לך לבטל רצוני מפני רצונך, אמנם בדבר זה מחלה אני לך שתניחני לעשות רצוני. והנמשל שהקב"ה הוא המלך, עשה עם אוהבו שהוא הצדיק, שאעפ"י שהוא יגזור הצדיק יבטל כדכתיב צדיק מושל יראת אלקים. וכן כל מה שהקב"ה היה גוזר על ישראל משה היה מבטל, כשרצה שימות חוץ לארץ לתועלת ישראל שלא יאבדו מתי מדבר, דכתיב ויתא ראשי עם. וגם מטעמים אחרים רצה משה לבטל הגזירה וליכנס, מיד ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. אעפ"י שנדר לי לשמוע לי ולבטל רצונו, ויאמר ה' אלי רב לך, כלומר אף על פי שנתתי לך רבנות שתבטל רצוני כדי שתתקיים רצונך, בדבר זה מחלה אני ממך שאל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, לעשות ככל פעם לבטל רצוני לעשות רצונך, כי יש דברים בגו לכן אל תפצירני כי בפעם הזאת הניחני לעשות רצוני והנדר במקומו עומד, לשאר דברים שתבקש אתה וצדיקים כיוצא בך לבטל רצוני מפני רצונך.

ובזה מתיישב קושי עצום שהקשה הרב כלי יקר וז"ל על מאמר חז"ל בספרי הביאו הילקוט, שני פרנסים טובים עמדו לישראל משה רבינו ע"ה ודוד המלך והיו יכולים לתלות שכרן במעשיהם הטובים ולא בקשו מהמקום שיתן להם אלא חנם, מי שאינו אחד מיני אלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידיהם עאכ"ו שלא יבקש לפני הקב"ה שיתן לו אלא חינם עכ"ל. וקשה טובה על-זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו, אלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די להשיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו. במה שכבר עשה לו ה', כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך בזה בספר חובת הלבבות. ורז"ל האשימו את חזקיה שחלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת, ותלה לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי. ואיך אמרו אעפ"י שיש לצדיקים לתלות בזכות עצמם, ועיין מה שפירש הוא ז"ל. אך כפי מה שאמרנו דצדיק מושל יראת אלקים שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, וכל זה מכח מצותיו שעושה לקיים דברו יתברך ולא על-מנת לקבל פרס, ואעפ"י שיודע שהקב"ה משלם שכר הוא אינו עושה בעבור השכר, אם-כן היו יכולים לתלות במעשיהם הטובים כי כך גזרה חכמתו יתברך, שבעבור מעשיהם הטובים שיהיו הצדיקים מושלים יראת אלקים, ועכ"ז אינן מבקשים כי אם שיתן להם בחינם, וחזקיה שתלה בזכות עצמו כיון שקדמו לו משה ודוד שבקשו שיתן להם חנם, גם הוא היה לו לעשות כך, וכיון שלא עשה תלו לו בזכות אחרים, משום שבהיות ששינה נראה ח"ו כאילו פסל לראשונים שכחו גדול מהם ותלה הקב"ה בזכות דוד, כלומר ברצון דוד שכיון שרצונו של דוד גם בשאלה זאת, לכן אני מקיים רצונו נגד רצוני על שקיים תורותי ומצותי.


במדרש רבה סדר זה. הלכה: אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל, מהו שיהא מותר להתפלל בקום רם, כך שנו חכמים, היה עומד ומתפלל יכול ישמיע קולו, כבר פרשה חנה. וחנה היא מדברת על לבה. יכול יהא מתפלל שלשתן כאחד, כבר פירש דניאל וזימנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלי ומודי קדם אלקים. יכול יהא מתפלל בכל שעה שירצה, כבר פירש דוד ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. יכול יהא תובע צרכיון ויוצא לו, כבר פירש שלמה לשמוע אל הרנה ואל התפילה. רנה זו קלוסו של הקב"ה. ותפילה לצרכיו של אדם עכ"ל.

ראוי לשים לב אומרו כך שנו חכמים, דנראים דברים מיותרים, דכיון דמה ששאל היה מהו שיהא מותר להתפלל בקול גדול, היה לו להשיב מיד כבר פירשה חנה, וחנה היא מדברת על לבה. ואם-כן מה ענין כאן לומר כך שנו חכמים. עוד קשה בשאלה שניה יכול יהא מתפלל שלשתם כאחד, כבר פירש דניאל וזימנין תלתא וכו'. היה לו להביא מיד ראיה מדוד ערב ובקר וצהרים. שנראה מפירושו של דוד שלא יהא שלשתם כאחד ולמה הביא ראיה מדניאל. עוד קשה באומרו יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו, שהרי גם מדניאל משמע דמצלי ומודי קדם אלקים. שהיה מקדים קלוסו של הקב"ה.

ונראה שאם הי' מביא ראיה מחנה, עדיין הי' מקום לפרוך ולומר שאין משם ראיה שאין מתפללים בקול גדול, דשאני חנה דיחדה תפלה לעצמה על ענין שאלת הבנים, ותפילה זאת היתה אומרה בלחש שלא ישמע שום אדם מה היתה אומרת, ובפרט שהיתה מתפללת בפני עלי והיתה אומרת לפני המקום אלך ואסתתר ואין אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר ונקתה ונזרעה זרע. ואילו היה עלי שומע הדבר לא היה משקה אותה שהוא היה הכהן ולעולם שבתפילת י"ח ברכות היתה מרים קולה, לכן הוצרך לומר כך שנו חכמים, היה עומד ומתפלל יכול ישמיע קולו, ומביאים ראיה מחנה, שנאמר היא מדברת על לבה. וכיון שהחכמים מביאים ראיה מחנה שלא להרים קול בתפילה, בודאי שחקרו ודרשו וידעו ששאלת על הבנים היה בתוך הי"ח ברכות, ועכ"ז קולה לא ישמע כי"ח ברכות. ועכשיו שואל יכול יהא מתפלל שלשתם כאחת, ומביא ראיה מדניאל וזימנין תלתא ביומא. ולא הביא מיד מדוד ערב ובקר וצהרים. משום שהייתי אומר דוד אמר ערב ובקר וצהרים לעיכובא שלא יעבור מזמנים אלו, אבל זריזים מקדימים למצוה, ויהיו מתפללים שלשתם כא' בערב זו אחר זו, לכן הקדים להביא מדניאל דאין גדול ממנו להיות זריז במצות, ועכ"ז זימנין תלתא ביומיה. שצריך להפרידם בשלשה פעמים נפרדים, וכדי שלא תבין דזמנין תלתא ביומי הם בתוך ה' או ששה שעות, הביא מדוד אח"כ לפרש כוונה האמורה בדניאל, זימנין תלתא הם בקר וצהרים וערב באלו הזמנין דוקא. ואחר כך שואל יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו. ומביא משלמה דאי מדניאל הו אמינא שאני דניאל שהיה מתכון בתפלתו על החרבן ועל הגלות, ולכן היה מסדר תחילה שבחיו וקלוסו של מקום ואח"כ צרכיו, אבל כל אדם תובע צרכיו ויוצא לו, לכך הביא משלמה לשמוע אל הרנה ואל התפילה. רינה זו קלוסו של הקב"ה ותפילה זו צרכיו של אדם.


יש לחקור על מאמר חז"ל ואתחנן. מנין ואתחנן התפלל משה ליכנס לארץ.

וקשה למה לא התפלל אהרן כמשה, ואפילו תפילה א' לא מצינו שהתפלל ליכנס לארץ, ובפרט שלא לאכול מטובה ולשבוע מפריה התפלל משה ליכנס לארץ, כי-אם לקיים המצות התלויות בה כאמרם חז"ל, וכיון שכן למה לא התפלל אהרן גם על ככה.

ובעל תולדות יצחק ז"ל פירש דקאמר אהרן כיון דהרבה מצות תלויות בארץ והם לתועלתי, שהם כ"ד מתנות כהונה, יאמרו שכדי לקבל כ"ד מתנות אני מתפלל ליכנס, ומשום חשדה זו לא התפלל ע"כ.

ובחיבור אחר פירשתי משום שידע אהרן שהיה עתיד ליכנס על-ידי עזרא, כי הוא נתגלגל בו, ולכן לא התפלל כאומרו למחר אני נכנס, לא כן משה שלא בא עוד, וזהו אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא. דהיל"ל לבא ולצאת, כמו ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שמקדים ביאה ליציאה, אלא רמז לא אוכל לצאת מזה העולם ולחזור לבא כאהרן, ואיך הקב"ה אמר לי לא תעבור. עוד פירשתי שלא היו פנים לאהרן כיון שבמעשה העגל גרם במתי מדבר, משום דחזר המיתה כנודע, ואמר אין לי פנים להניחם וליכנס.

אמנם נראה עוד שכיון שראה אהרן שמתו בניו נדב ואביהוא לקדש הבית על היותם צדיקים גמורים, חשש אם אני נכנס לארץ יבנה המקדש מיד ואני מקריב, ואולי ירצה הקב"ה לקדש הבית באלעזר ואתמר הנותרים, לכן טוב למות בחוץ וינחלו בני מקומי, ואם יתבנה המקדש אחד יהיה כהן גדול במקומי ואחד סגן לו, ואם יתקדש הבית יהיה על ידי אחרים ולא על ידי הכהן גדול וסגנו כאשר לא היה במשכן. ואין להקשות שאם לא ימצא גדולים מהם יקדש הבית עמהם כאשר היה במשכן שבעבור שהיו גדולים ממשה ואהרן קודש הבית על ידי נדב ואביהוא, שאם לא היה מת אהרן, וכן יהיה בבנין המקדש, ומה הועיל בתקנתו שלא להתפלל ליכנס, דיש-לומר דסבר אהרן חוץ ממני וממשה יכול להיות גדולים מאלעזר ואתמר שיתקדש על ידם הבית. כי דור הולך ומתמעט בדורו, נמצאו גדולים ממני וממשה, אבל בדור שאחרינו אם ימצאו גדולים יהיו שווין להם יקדש הבית על ידם. עוד נראה לא התפלל אהרן ליכנס משום דמדתו בחיים כך במותו, מה בחיים משים שלום כך במותו משים שלום, שבמותו בחוץ אינן יכולים לומר בני אהרן לישראל אבותיכם חטאו במדבר, והיו באים לידי מריבה וקטטה, דכיון שלא נכנס אהרן אינן יכולים להזכיר שום חטא מישראל והיה שלום ביניהם, על כן לא נכנס להתפלל לבא אל הארץ כדי שיהיה שלום.


עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה.

  • יש לדקדק אומרו "ושא עיניך".
  • ועוד מה צורך לשאת עיניו ימה וצפונה ותימן ומזרח.
  • ועוד אומרו "כי לא תעבור" אך למותר, שכבר אמר ליה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
  • עוד להבין דאומרו "וראה בעיניך כי לא תעבור". משמע שיראה בעיניו איך אינו יכול לעבור.

אמנם הכוונה בהיות שטעם גלות ישראל בהיותם פזורים בד' פינות העולם מזרח מערב צפון דרום - הוא מסיבת ניצוצי הקדושה שנפלו בתוך הקליפות כדי לקבצם כנודע, וכדי שיבואו ישראל לכלל זה צריך שלא יכנס משה לארץ, משום שאם יכנס אי אפשר שיצאו בגלות, משום שבונה המקדש והוא קיים לעולם כמו שהזכרתי בכמה מקומות משם חז"ל. ובזה נבוא לביאור הפסוק, שבראות הקב"ה כמה מפציר משה ליכנס לארץ, רצה להראות לו איך אי-אפשר לקיים שאלתו, ואמר-לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. שיראה הגליות העתידין להיותם מפוזרים בארבע פינות העולם על מה היא הסיבה, וזהו ושא עיניך כלומר ושא עיני שכלך לענין הפיזור בד' רוחות העולם, ובזה וראה בעיניך כי לא תעבור. כלומר בעיניך תראה שאינך יכול לעבור את הירדן הזה, משום שאם תעבור נאבדים כל ניצוצי הקדושה שנפלו בתוך הקליפות כמדובר.

ובזה נבין מאמר הביאו הילקוט, רתס"א ע"א על-פסוק עלה ראש הפסגה. רבי אליעזר אומר נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו. וכן את מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו. שנאמר מלך ביופיו תחזנה עיניך. נמצא אומר שתי ראיות הם, אחת ראיה של נחת ואחת ראיה של צער, באברהם הוא אומר שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם. זו ראיה של נחת. במשה הוא אומר עלה ראש הפסגה זו ראיה של צער עכ"ל.

ראוי להבין למה צורך נתן כח בעיני משה לראות מסוף העולם ועד סופו, שנראה נס ללא צורך. גם להבין שראיה זו של משה היה ראיה של צער, ולמה - אדרבא שמחה היא זאת, דכיון שאינו נכנס כבר רואה אותה, ובפרט שהראה לו כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך כאמרם חז"ל הביאו שם הילקוט.

אמנם הוא אשר דברנו בביאור הפסוק שרמז לו על הניצוצות של קדושה הפזורים בד' רוחות העולם שנאבדים בכניסתו לארץ. ובעל המאמר הזה מגלה עינינו על זה באומרו שנתן כח בעיניו שיראה מסוף העולם ועד סופו, והוא כדי שיראה כל מקום שנפל שם ניצוץ של קדושה, ובהיות כך מוכרח שלא יוכל לעבור לארץ כדי שיהיה מציאות גלויות ויתפזרו בכל העולם לקבצם כמדובר, ולזה ראייתו של משה היה ראיה של צער, שהראה לו ניצוצי הקדושה בתוך הקליפות, לא כן ראיית אברהם שהראה לו שעתידין בניו לכבוש כל העולם.


וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה.

  • יש לדקדק אומרו "וחזקהו" ולא פירש מה יאמר לו לחזקו.
  • ועוד "כי הוא יעבור" מיותר, שכבר נאמר זה בפרשת פנחס כשסמך ידיו עליו, שהיה לסבה "כי הוא יעבור את העם".
  • עוד לדקדק אומרו "את הארץ אשר תראה" אך למותר, דמה צורך לומר לו "אשר תראה".

אמנם הכוונה "וצו את יהושע" על הטרחות ועל המריבות, "וחזקהו ואמצהו" והחוזק שתתן לו הוא זה, באמור לו "כי הוא יעבור לפני העם הזה", בהבטיחך לו כי יוכל שאת לעבור לפני העם הזה להנהיגם אעפ"י שטרחנים הם, "והוא ינחיל אותם את הארץ" ולא יבואו לידי קטטה ומריבה כשינחילנה אותה בענין המקומות כיון שהוא על פי הגורל, והוא חוזק גדול מכל זה חן לו, והוא שתאמר לו דכיון שהוא תלמידך ונכנס נחשב כאילו אתה נכנס, שבהכנסתו נחשב ממש שראייתו הוא את הארץ אשר תראה, כאילו ממש תראה אותה אתה.

עוד נראה לפרש אומרו והוא ינחיל את הארץ אשר תראה, שכיון שהראיה זו שהראה הקב"ה למשה כל העולם הוא לתכלית שיראה בעיניו שאינו יכול לעבור בעבור שלא יאבדו ניצוצי הקדושה כדפרשית, מה שאין-כן בהיות ההכנסה על-ידי יהושע. שעם זה יש מציאות גלויות, לזה-אמר והוא ינחיל את הארץ אשר תראה. דהיינו ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. שהוא כל העולם, שבהיות הוא מכניסם לארץ, יש מציאות שיצאו בגליות בכל העולם, ונמצא שהוא ינחיל אותם הארץ אשר תראה, שהוא מסוף העולם ועד סופו, והוא פירוש יקר.

ובזה יבא על נכון מאמר רז"ל הביאו הילקוט, כי הוא ינחיל. אם מנחיל נוחלים ואם לאו אינן נוחלים. שהכוונה כפי דרכינו אם יהושע מנחיל להם הארץ, יש מציאות שנוחלים גם מסוף העולם ועד סופו, שיצאו בגלות פזורים בארבע פינות העולם להנחיל כל ניצוצי הקדושה, ואם אינו מנחיל הוא להם את הארץ אלא אתה, אינן נוחלים הניצוצות שנפלו בתוך הקליפות, משום שאין מציאות של גליות כדפרשית.


ונשב בגיא מול בית פעור. ועתה ישראל שמע את החקים ואת המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם. עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום.

הספיקות הנופלות באלו הפסוקים הם ו':

  • ספק א' - מה שייכות יש אומרו "ונשב בגיא" עם אומרו אחר-כך "ועתה ישראל שמע את החקים".
  • ספק ב' - אומרו "למען תחיו", שנראה מלמדם לעשות על-מנת לקבל פרס.
  • ספק ג' - אומרו "לא תוסיפו ולא תגרעו", דבשלמא "לא תוסיף" שפיר קאמר, סלקא דעתך אמינא שיש בכלל מאתים מנה, אבל "לא תגרע" למה לי, כי כבר מצוה ועומד שלא לגרוע אפילו אות אחת מכל המצות. וכן הקשה הרב כלי-יקר זצ"ל, עיין מה שתירץ.
  • ספק ד' - מה צורך לומר "לשמור את מצות ה'" כבר אמר "שמע את החקים ואת המשפטים" ובודאי דשמיעה זו היא לשומרם.
  • ספק ה' - מה שייכות יש אומרו אחר-כך "עיניכם הרואות אשר עשה ה' בבעל פעור", מאן דכר שמיה כאן יותר מעבירה אחרת שעברו ונענשו עליו.
  • ספק ו' - אומרו "ואתם הדבקים" אחר זה נראה שאין לו קשר.

אמנם נראה לפרש שכיון שאמר לו הקב"ה למשה שיהושע ינחיל לישראל את הארץ, הזכיר ענין פעור "ונשב בגיא מול בית פעור", לתת טעם למה נקבר חוץ לארץ, שהוא משום מעשה פעור שלא יתגבר לעלות, כאמרם רז"ל (פרקי דרבי-אליעזר פ׳ מ״ה) הזכרתיהו לעיל. וכיון שהזכיר ענין פעור על הסיבה האמורה, נמשך להזהירם על שמירת החקים אעפ"י שאין בהם טעם, וילמוד מפעור שאין הדבר תלוי בשיכלנו כי-אם במה שמצוה הקב"ה לעשות, הרי מעשה פעור שהדעת היה מחייב שלפעור בפניו ולהוציא רעי צא תאמר לו, שהיה מצוה משום שהיה מבזה אותה, ולא כן היה שאדרבא זו היא עבודתה. נמצא שכיון שהלכת אחר שכלך ודעתך נאבדת, וכיון שכן ועתה שידעת ענין מעשה פעור, שמע את החקים. אעפ"י שאין דעתך סובלם, כי אין הדבר תלוי בשכלך כי אם במה שמצוה הקב"ה לעשות, וק"ל. והותר ספק א'.

אך שאר הספיקות יתורצו בהקדמה אחת, והיא מה שאמרו חז"ל אמר רב יהודא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בין לשמה ובין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה ע"כ. והקשו התוספות ז"ל שהרי אמרינן הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ותירצו דזה בלומד לקנתר ע"כ.

נמצא יש ג' מדריגות: לשמה, ושלא לשמה, ולקנתר. לשמה הוא המובחר, שלא לשמה הוא בנוני משום שיבוא לשמה. ולקנתר הוא הגרוע שנוח לו שלא נברא, ואעפ"י שיטעון שכוונתו כדי לבייש ולהכלים כדי שיתקנאו ללמוד, כיון שמרבה מחלוקות וקטטות ומריבות ושנאת חינם בלימודו, נוח לו שלא נברא. גם דע שהלומד שלא לשמה הוא טוב משום שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל אם מעולם בא לשמה והחזיק לעולם בשלא לשמה, גם זה הבל ונוח לו שלא נברא.

והנה מאמר זה וכל האמור נראה שרמזו משה רבינו ע"ה בהמשך אלו הפסוקים, כי בראות לישראל שעדיין היו קצת רפויים בקיום המצות, נכנס עמהם שיעשו אפילו שלא לשמה על מנת לקבל פרס, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, אמר "ועתה ישראל", כלומר כפי מה שמכיר אני עתה בכם, "שמע את החקים ואת המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות", אעפ"י שתעשו שלא לשמה לקבל פרס, שהוא "למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ", כלומר אעפ"י שתעשו למען תחיו - טוב אתם עושים, משום שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, אך בתנאי "לא תוסיפו על הדבר", לעשות שלא לשמה זמן רב וארוך, לא תוסיפו זמן על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם שתעשו שלא לשמה, אלא מיד צריך שתבא לעשות לשמה, לפי שאם החזקת בשלא לשמה נמצא אתם בכלל אותם שנאמר עליהם ולא תגרעו ממנו, שהם הלומדים לקנתר, שה הגרועים מהלומדים שלא לשמה, שמוזהרים לא תגרעו ממנו מהלומדים שלא לשמה, דכיון דמחזיקים לעשות תמיד שלא לשמה, הרי הם בכלל הגרוים, ואעפ"י שיהיו טוענין שכוונתם לעשות לקנתר, אדרבא הוא "לשמור את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם", שמתוך הקנתור מתקנאים הנכלמים וישתדלו לעשות - הבל הוא ולעולם בכלל גרועים הם ונוח להם שלא נבראו. וראיה לזה ממה שראיתם במעשה פעור כי עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך. ואעפ"י שכוונתו לטובה לבזותו כנודע, כיון דזו עבודתו השמידו, הרי שכיון שהמעשה הוא רע שעובד ע"ז ועבר על דיבורו יתברך, אעפ"י שיטענו שכיוונו לטובה, הגיע להם מהעונש. גם הלומד שלא לשמה לעולם ולקנתר, אעפ"י שיאמרו שכוונתם שיתקנאו אחרים - הבל הוא וראוים לעונש, ומה דאמרינן קינא תסופרים תרבה חכמה הוא שמתקנאים מהלומדים ועושים לשמה.

(א"ה ס"ט. לע"ד נראה לומר טעם במה שחרה אף ה' בישראל והשמידם במעשה פעור, וכדכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. וכמו שהוכיחן משה באומרו עיניכם הראות וכו' השמידו וכו'. מה שלא היה כן בעגל. והוא בהקדמה מה-שכתוב בסנהדרין דט"ל א"ל ההוא אמגושא לאמימר, מפלגך לעילא דהורמיז מפלגך לתתא דאהורמיז. אמר ליה היכי שביק ליה אהורמיז לעבור מייא בארעיה וכו'. ע"ש וכתב מ"מ הר' זה הים גדול בס' הנחמד דרכי הים ז"ל דס"א ע"א רמזה ה'ן נסת'ר טענת עע"ז האומרים דפועל הטוב אינו פועל הרע, דהא חזינן דמפלגא ולמטה דהם האיברים המטונפים דמוציא רעי והשתנה ושאר מיני טינופים. אם-כן מינה מוכח דהוא רשות א', ואין עוד מלבדו עיש"ב. והשתא ניחא מה שחרה אף ה' והשמידם בהך עניינא דפעור כיון דמהמעשה עצמו שהיו עושים היה להם לפרוש עצמם מלעבוד ע"ז, כיון דעל-ידי זה דפוער עצמו ומוציא רעי מוכח דהכל רשות א' והם היו עושים הפך מזה והיו מכעיסים להקב"ה לעבוד ע"ז ביציאה עצמה, ואין זאת כי-אם מרוע לבם ולזה מדה כנגד מדה השמידו ה' בקרבך. כיון דמהמעשה עצמו הוכח יוכיח דכ"י א' ואין שני ואיהו הוא פועל הרעות והטובות וכדאמרן ודוק).

ואמר משה אעפ"י שאני מייעץ אתכם שתעשו שלא לשמה כדי שתבאו לשמה, אמנם היותר טוב שמתחלה יהיה הדבר לשמה, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" לעשות הדבר לשמה, משום דבקות עם ה' אלקיכם, והשכר מאליו בא כי "חיים כלכם היום", לפי שהמתחיל שלא לשמה אפשר שימשך בזה וח"ו ימות קודם בואו לשמה, אבל בלומד לשמה חיים יוסיפו לו וק"ל.


ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה.

יש לדקדק מאי "בקרב הארץ". ונראה שרמז להם בזה שאל יעלה על דעתם שאם יתרשלו בקיום המצות בעולם-הזה שיוכלו לקיימם לעולם-הבא, אינו כן אלא אם יש מציאות קיומם הוא בהיותכם בקרב הארץ בעולם הזה, וכדברי רז"ל היום לעשותם בעולם הזה ולא למחר לעשותם לעולם הבא, היום לעשות ולמחר לקבל שכר. עוד נראה רמז מדקאמר בקרב הארץ ולא קאמר בארץ, לרמוז שלימוד החקים והמשפטים מועיל להם בהיותם בקרב הארץ ממש - שוכבים בקבריהם, וכדברי התנא בהתהלכך תנחה וכו' ובקבר היא תשיחיך.


ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו.

נראה לפרש בכוונת אלו שני הכתובים הבאים כאחד, שענין החקים מלעיגים אומות העולם והשטן, אך בראות שעל ידי שמירתם מגיע להם מהטוב והמעלה והכבוד עד שהקב"ה נעשה קרוב להם לעשות כל בקשתם, ממנו חוזרים בדעתם ואומרים אין חכמה ובינה בשום אומה כישראל שמוכרח שגלוי להם טעם החקים, ואין רשות לגלותם וסותמים וחותמים אותם נגד השטן ואומות העולם כשם הוי"ה שאינן יכןלים להוציאו ככתבו, גם טעם החקים נגלה להם ואינן יכולים להוציא הדבר מן השפה ולחוץ, ובהיותם יודעים טעמם מקיימים אותם כתקנם עד שנעשים קרובים לה׳. והגם שידונו שאין טעמם נגלה לכם, מחזיקים לכם לחכמים ונבונים כראות אתכם מקיימים החקים אעפ"י שאין טעמם נגלה לכם, כיון שמגיע לכם טוב מהם, וזהו חכמה לעשו תדבר אעפ"י שלא ידע טעמו, כיון שהנותנו הוא מוחזק ומוסמך בחכמה ומגיע לו תועלת בקיום אותו דבר, נמשל החולה שמגיע לו רפואה באכול מה שמאכילו הרופא ואפילו שלא ידע מה מאכילו, חכמה גדולה ישכ לו בעשות מה שגוזר עליו כיון שרואה תועלת, ואעפ"י שלא יבין מה נותן לו. והנה שיעור הכתובים "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים" כי אין בהם טעם ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שאין אנו רואים בחקים טעם והם כיון שמקיימים אותם נודע להם טעמם מצד חכמתם ובינתם, והגם שנאמר שאינן יידעים טעם בהם, עכ"ז כי מי גוי גדול כמוהו בחכמה ובינה, כיון שמקיימים אותם בעבור תועלת הנמשך להם ממי שמצוה להם, והוא אשר לו אלקים. ועושים מה שמצוה להם אעפ"י שאין דעתם סובל אותם, כמשל החולה כמדובר, ועל-ידי כך נעשים קרובים אליו, כה׳ אלקינו בכל קוראנו אליו, שאומרים כל העמים עושה להם מה שקוראים ממנו כאדם השואל מקרובו ומיד עונה לו, ואין חכם ונבון גדול מזה שעושה ומקיים דברי רבו ורואה תועלת ואינו בועט בעבור שאינו מבין. גם תראה לכלול בדברי דברי הרב בעל שפתי כהן זצ"ל אמר משה לישראל אם לא תאכלו החלב יהיה לכם פיקוח הלב ולא טמטום הלב. ואם לא תאכלו מאכלים אסורות ולא תבואו ביאת איסור ולא על הנדה יהיו בניכם מלובנים מזורזים בעלי חכמה וגם אם לא תזרעו כלאים יסית ברכה בעולם כלאים מלשון מניעה שמונע הברכה. וכן בחילול שבת ויום טוב עושה מהקדש חול ומחריב העולם ומפסיד האויר ע"כ עיש"ב. הרי שמירת החקים כבשר וחלב וכלאים גורמים חכמה באדם וברכה בארץ, ולכן בראותם העמים שמירתם יאמרו אין נבון וחכם כעם זה, שהחקים גורם להם. ובחיבור אחר מבואר אצלי בכל אלו הפסוקים פירושים נחמדים תבקשם ותמצאם.

עוד נראה לפרש שהפלא הגדול כשיתמהו אומות העולם הוא באומרם עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שבכל אומה ולשון החכמים שבהם הם מתי מספר, אמנם בישראל העם הגדול בריבוי מקטן ועד גדול כולכם יחד עם חכם ונבון, אין זאת כי-אם שהם קרובים לאלקיו לקיים משפטיו וחקתיו ומשפיע להם מהחכמה והבינה. עוד נראה שכל מי שהוא גדול במעלות ההצלחות אינו רודף אחר לימוד החכמה והבינה, כי מוציא זמנו בהבלי תענוגי העולם, אך התמיה של כל העמים על ישראל שהוא עם נבון וחכם, אעפ"י שהוא גם גדול בכל מעלה וברכה עכ"ז הוציא זמנו על החכמה והבינה, אך יש לדקדק מלת רק שהוא מיעוט. ונראה שיאמרו האומות בראותם חכמת ובינת ישראל, שאעפ"י שיתמעט מלכותם וילכו בגלות, לעולם יעמדו בחכמה ובינה ובגדולה, כאמרם חז"ל במדרש איכה שבכל מקום שהיה הולך א' מישראל בראותם חכמתו נעשים שרים לאדוניהם, וזהו רק עם חכם ונבון, כלומר אף שיתמעטו ויבואו בירידת הגלות, אין נבון וחכם, ועל-ידי חכמתם, לעולם יאמר להם העם הגדול הזה שיהיו גדולים בעיני כל שוביהם בראותם חכמתם ובינתם כמדובר.

(א"ה ס"ט. יש לדעת דמה שבח היא זו שאומרים אומות-העולם רק עם חכם, דוכי לא מצאו בישראל אלא זו בלבד, אמנם לפי-דברי מרן הקדו' זצ"ל דפירש רק רוצה-לומר מיעוט, הגם דהם בגלות וכו'. יבא על נכון והוא בהקדים מה שמבואר אצלי בבה״כ במגילת אסתר איש יהודי וכו' בן יאיר וכו׳ אשר הגלה מירושלים. ודרשו רז"ל בן יאיר. שהיה מאיר עיניהם בהלכה ע"כ. וראוי לדעת דמה שייכות יש להאי דקאמר אשר הגלה • אמנם יובן עמ"ש המפרשים ז"ל בכוונת פרעה שאמר על יוסף אם אנו הולכים מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאים כמותו. דהכוונה דכל מי שהולך בגלות חכמתו מסתלקת ממנו, וכמו שאמרו-לו החכמים לאחשורוש זיל לגבי עמון-ומואב. דרצה-לומר דאתה תלך לגבי עמון ומואב ולא תביאם אצלך, דעל-ידי זה ניטלת חכמתם מהם, וזהו השבח גבי יוסף דיצא בגלות ואפילו-הכי לא נסתלק ממנו. וזהו-שאמר אם אנו הולכים מסוף העולם ועד סופו, ודייק לומר אנו הולכים אפילו-הכי אין אנו מוצאים כמותו, הגם דעדו עליה כמה הרפתקי ע"כ. והשתא ז"ש בן יאיר. שהיה מאיר עיניהם בהלכה, וכי היכי דל"ת דמה שבח היא זו מאחר דכך היא המדה דהחכם אם אינו יוצא ממקומו חכמתו עומדת לו להאיר עיני ישראל בתורה, משום-הכי אמר אשר הנלה מירושלים דיצא בגלות גולה ומטולטל ואפילו-הכי עמד טעמו בו, דהיה מאיר עיני ישראל בהלכה, וזה עצמו מה שמשבחים אומות-העולם רק אין חכם ונבון. ופירש ה"ה ז"ל דרק הוא מיעוט בהיותם בגלות ואפילו-הכי הם חכם ונבון, והיינו שבחי').

רק השמר לך ושמור נפשיך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר אתם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון וכו'.

יש להסתפק:

  • ספק א' - דהיל"ל פן תשכח את הדברים אשר שמעו אזניך.
  • ספק ב' - מאי "כל ימי חייך".
  • ספק ג' - להבין אומרו "יום אשר עמדת לפני ה'". מאי לפני ה'.
  • ספק ד' - היל"ל הקהל את העם ואדבר את דברי, מאי "ואשמיעם".
  • ספק ה' - אומרו "ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה". כי בודאי שהחיים הם על האדמה.
  • ספק ו' - "ואת בניהם ילמדון". אך למותר, דכבר אמר תחילה "והודעתם לבניך".

אמנם נראה לפרש בדברי רז"ל וכל העם רואים את הקולות. רואים את הנשמע, והוא פלא אין כמוהו, ולזה אמר "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", שהדברים ממש ראו עיניך כמדובר, רואים את הנשמע. ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, כלומר כל ימי חייך להביא ימות המשיח, שגם אז לא יפול שינוי בתורה, ומה דאמרינן שעתיד מלך המשיח לומר תורה חדשה, היא גילוי סתרי התורה הנעלמים נקרא תורה חדשה, והותר ספק א' ב'. ודבר זה והודעתם לבניך, שלעולם לא יפול שינוי בתורה ולא תוספת ולא ביטול בשום מצוה, כי התורה נצחיית לעולם ועד, כהקב"ה הנותן אותה שהוא נצחיי, הבט ימין וראה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך עמדת לפניו ופנים בפנים ראית אותו שהוא נתן לך התורה, כאמרם חז״ל שאמרו רצוננו לראות את מלכנו וניתן להם, ונעשה נס גדול שראית אותו ולא הלך החלק אחר הכל, שנתן לך כח לראותו וזהו יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך. עמדת לפניו ממש לראותו באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואעשה להם נס אחר "שואשמיעם את דברי", שאתן להם כח שיוכלו לשמוע דברי כל אחד כפי כחו, הבחורים כפי כחם, זקנים כפי כחם, ילדים כפי כחם, כאחז"ל על-פסוק קול ה' בכח וכו׳. וזהו ואשמיעם את דברי. והותר ספק ג' ד'. וכיון ששמעתם אה התורה מפי הקב"ה שהוא נצחיי, כך תורתי נצחית לעולם, וכל מה שהראיתי לכם מהנפלאות הגדולות אשר ילמדון ליראה אותי, ואל תמירוני באל אחר, ושמירת התורה הזאת והיראה ממני הוא כל הימים אשר הס חיים על האדמה, דהיינו בעוה"ז. ואל יעלה על דעתם שאם לא ישמרו אותה ולא יראו ממני שיראו אותי וישמרו אותה לעולם-הבא. זה אינו משום שהיום לעשותם ולא למחר לעשותם כאחז"ל. ואת בניהם ילמדון. זאת שאל יעלה על דעתם להתרשל עצמם בעוה"ז מקיום התורה ולקיימה לעוה"ב, כי אז אין מועיל הקיום. והותר ספק ה' ו'.

עוד נראה לפרש אומרו "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". כלומר תצייר הדברים תמיד בנפשך בציור שראית אותם, "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", ציור הדברים שראית, ובזה "והודעתם לבניך ולבני בניך". הציור אשר ראיתה ונכנסים ונרשמים הדברים בהם כאילו ראו הם אותם בעיניהם, שדבר פשוט שאדם שרואה דבר פלא, קרוב לראייתו כשמספר הדברים לאחרים מספרם בחוזק בכל ציורים ודקדוקים ובחשק גדול בכל לבבו ובכל נפש,ו באופן שנרשמים הדברים בלב שומעיהם כאילו הם ממש ראו אותם, לכן אנכי מצוה לך אר השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. שיהיו לך כאילו באיזה יום שאתה נמצא בעולם, אותו יום ראית את הדברים, ובזה כשוהודעתם לבניך ולבני בניך, נמצא כאילו כיום שראית את הדברים אתה מודיעם להם.


וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול.

קשה כיון דקאמר "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים", מה חוזר לומר "זולתי קול". ונראה דשיעור הכתוב כך, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, זולתי קול שאתם רואים כדברי רז"ל רואים את הנשמע. כלומר תמונה אינכם רואים אבל קול אתם רואים, וזהו זולתי קול, ירצה זולתי קול שאתם רואים, שראיתם את הקול כמדובר.

והרב בעל תולדות יצחק ז"ל פירש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. קשה למה חזר לומר ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה, למה כפל זה ואמר אותו ב' פעמים. אמנם התשובה מפני אחד משני דברים אפשר שיחשבו שיש שם גוף ח"ו, הא' לפי ששמעו קולו' ואי-אפשר קול אלא מצד גוף, שהגוף פועל הקול וקול בלא גוף נראה דאי-אפשר, ולזה-אמר קול דברים אתם שומעים, לא היה שם תמונה ותמונה אינכם רואים זולתי קול. השנית כתיבת הלוחות ואין כתיבה בזולת גוף, ולזה-אמר ויכתבם על שני לוחות אבנים, ועכ"ז ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה עכ"ל.

והנני מודיעך כיצד היה עניין הקול וכיצד עניין כתיבת הלוחות, שהנה תראה כל מעשה בראשית במאמר נבראו, והכוונה שהיה גוזר חכמתו הרמה ומצייר לברוא כך-וכך בציור כך-וכך, מיד מחשבתו היה יוצא לפועל והיו מתהוים הדברים, כי לא שייך בו יתברך לא מאמר ולא דיבור כי אינו גוף וגויה, ומאמר האמור אצלו היא המחשבה והרצון שרוצה ופועל, וזהו בדבר ה' שמים נעשו, וכל ויאמר שבמעשה בראשית אינו נאמר אמירה אלא לשכך את האזן, שכל מאמר היא חכמתו הרמה שדוזר בה כרצונו ויוצא רצונו לפועל כאשר באדם פועל האמירה, וזהו דתרגם אונקלוס בראשית בחכמתא, ובראשית נמי מאמר הוא כאמרם חז"ל, ואמר בחכמתא לרמוז על האמור דהחכמה אצלו לפעול במאמר כאדם כמדובר. והנה בסיני היה גוזר חכמתו הרמה והנשאה שישמעו ישראל כך וכך, מיד רצונו יוצא לפועל והיו נבראים הדברים והולכות לאוזן כל אחד ואחד, כי לא הוציא הוא כביכול הדברים מפיו כאשר יוצאים מפי האדם, רק נבראים הדברים והקולות ברצונו והולכות ונשמעים לכל אחד ואחד מישראל, לכל אחד כפי כחו, כי כן גזרה חכמתו שיברא הקול מחולק למדריגות כפי כח כל אחד ואחד, וזהו קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, שממנו יוצא הקול זולתי קול בלבד שהיה נבראת ברצונו הפשוט כמדובר. וכן עניין כתיבת הלוחות היה רוצה שיכתב כך וכך בלוחות, ורצונו פועל שהיה נבראת הכתיבה ונחקקת על הלוחות, וזהו דכתיב כתובים באצבע אלקים. מלשון אצבע אלקים היא. שאמרו חרטומי מצרים במכת הכנים, כלומר היו נכתבים לא דרך כתיבה כאדם הכותב כי אם נכתבים מאליהם כאשר קגזרה חכמתו הרמה שכן יהיה. ותראה בפסוק ויגד לכם את בריתו עשרת הדברים ויכתבם על שני לחות אבנים. והנה בעל הטעמים הניח טעם מפסיק בויכתבם שהוא בזקף קטן, דכיון שהכל עניין אחד לא היה לו להפסיק, אלא רצה לרמוז שהכתיבה היתה נבראת ברצונו יתברך ונכתב בלוחות מאליו, לא כאדם הכותב שהכתיבה סמוכה למקום שכותב, אבל כאן הכתיבה היתה נפרדת מהלוחו שנברא באויר ברצונו יתברך, ואח"כ היה נח בלוחות ולרמוז לזה הפסיק, כלומר אינו כאדם הכותב על הדף ששייך לומר ויכתוב בידיו בספר, ברם הכא ויכתבם לחוד, ועל שני לוחות אבנים לחוד, שנברא תחילה הכתיבה לחוד וכן הלוחות ואח"כ הלך הכתיבה ונרשם בלוחות, ולזה-אמר כי לא ראיתם כל תמונה וכו'.


ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. ופן תשא עיניך השמימה וכו'.

קשה מאי "לנפשותיכם". ומאי "מתוך האש" וכו'. ונראה לפרש שהביא להם משה ראיה שלא היה שום תמונה במה ששמעו מנפשותיכם, שהנה נפש האדם אשר הוא בתוך גופו, עם כל-זה אין אדם מכיר מהותה ומקום מושבה ומה תוארה ודמותה, כי אין בה שום א' מכל אלו הדברים והיא חלק אלוק ממעל, וכל-שכן וקל-וחומר בן בנו של ק"ו - הקב"ה, ולזה-אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כלומר מעניין נפשותיכם מוכרחים להורות כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם, אעפ"י שדיבר אליכם, והדיבור באדם הוא בגוף, בהקב"ה אינו כן, ותדעו זה מנפשותיכם שהנפש מדברת ולא בפה, ושומעת ולא באזן, גם מה שדבר הקב"ה אליכם מתוך האש, לא בשביל שהיה בתוך האש היה בתוכו בגוף וגויה חלילה, דזאת המחשבה יגרום פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, ופן תשא עיניך השמימה וכו'. לכן תדעו ותבינו כי אין לו יתברך גוף ולא כח בגוף, וענין הקולות ששמעתם היא כענין שכתבתי לעיל שהיה בורא את הקול ודוק.


ופן תשא עיניך השמימה וראיתה את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלקיך אתם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה.

הכוונה ופן תשא עיניך השמימה וראיתה כל צבא השמים, ואפשר שבראותך אותם בשמים למעלה ממך ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, ומה גם בראותך אשר חלק ה' אלקיך כל צבא השמים לכל העמים שישלטו עליהם, ויעלה על דעתך כיון שהוא יתברך חלק להם הכבוד הזה, אם אני חייב לעובדם ולכבדם, דע כי טועים אתם בזה משום שאתכם לקח ה' בחלקו ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, כלומר ושם במצרים היו משבעים אומות, כאמרם חז"ל וכלם תחת השרים שחלק להם, והוא ית' עשה בהם ובאלהיהם שפטים להוציא אתכם, נמצא שאתם למעלה מהשרים אשר בשמים, ואיך תעבוד להם בעבור שחלק להם כבוד, כי יותר כבוד חלק לך מהם, כי אתה לו ית' לעם נחלה.


במדרש בסדר זה, אשר לו אלקים קרובים אליו. אדם אם יהא לו קרוב עשיר, הוא מודה. ואם עני הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו, אבל הקב"ה כביכול כשהיו ישראל במצרים בשעבוד, הקב"ה אומר קרוביהון מנין, שנאמר לבני ישראל עם קרובו. וםא קרובו עני הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפלה, מהו אומר פלוני מתקרב לי, אבל הקב"ה כביכול עושה ישראל עיקר, אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא לו אלקים קרובים אליו עכ"ל.

קשה, הנמשל בזה אינו דומה, דבשלמא לגבי אדם יש הפרש בין עשיר לעני, כי מעשיר נמשך לו תועלת ומהעני מגיע לו חיסרון, שצריך לתת לו, ומה גם שמצטער בראותו בחוסר כל, ולכן מתרחק ממנו מלראותו, אבל הקב"ה מה יתרון לו בעשיר ומה חיסרון לו מן העני, ומה גם שהוא בראו עני, ומצאתי בספר זקן אהרן בסדר זה, שהרגיש מזה ופירש ז"ל, דמה שאמר כאן עני ועשיר הוא במעשיו, שהצדיק נקרא עשיר והרשע עני, ועל כן אמר שהגם שישראל במצרים היו עניים מזכות, לפי שורת הדין לא היו ראויים לגאולה כמו שאמרו חז"ל מה אלו עובדי ע"ז וכו'. אם-כן היה ראוי שהוא יתברך ירחקם מעליו, ועכ"ז הקב"ה קרבם שנאמר לבני ישראל עם קרובו. ואמר עוד משל אחר עני עושה עצמו עיקר, לומר ולא זו בלבד שהקב"ה לא הרחיקם מעליו וכפר בם כפי מעשיהם, אלא אילו בלבד נתן להם יד שישובו אליו שיקבלם דיינו, על דרך מה שאמרו שובו אלי תחילה, ואשובה אליכם, שגם היה לפנים משורת הדין, אבל הוא יתברך עשה יותר מזה שעשה לישראל עיקר, והוא יתברך נתקרב אליהם תחילה להקריבם אליו, כמו שאמר הכתוב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. וכמ"ש חז"ל שהיה הוא ית' כביכול נגלה במצרים מקום טומאה ככהן הנכנס בבית הקברות להציל תרומתו שלא תאבד, ואל זה רמז הכתוב אשר לו אלקים קרובים אליו, כי אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן עכ"ל.

ולע"ד נראה דבר פשוט, שהעניות לאדם הם יסורין שבאים עליו לייסרו או לנסותו כנודע, וכיון שכן היה ראוי שיתרחק מהם הקב"ה ולא ישמע כשצועקים אליו על צרתם או על צרת אחרים לראות אם עומדים בנסיונם או בועטים, על דרך אומרם חז"ל במדרש איכה הקב"ה מתייאש מן הצדיקים והוא מהטעם האמור, אם עומדים בצדקותם אם לאו, והוא דרך נסיון ואח"כ חוזר עליהם, כן בעניים היה הדעת נותן שירחיקם מהם, ובא ללמדנו שכל-כך קשה יסורי העניות שהקב"ה מודה בו וקורא אותם קרובים ועונה להם בכל מה ששואלים בצרתם עליהם או על אחרים, כענין שועת עניים אתה תשמע. וכשישראל נתונים במצרים בשעבוד שנגזר עליהם קבלת יסורי הגלות בעבור אברהם שאמר במה אדע כאחז"ל, היה ראוי שיתרחק מהם לנסותם אם בועטים ביסורים ואם לאו, ולא כן עשה כי-אם שנתקרב אליהם שנאמר לבני ישראל עם קרובו. וישמע צעקתם ויושיעם. וגם עשה אותם עיקר הפך בשר-ודם, אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלקים קרובים אליו.

אמנם נראה על אופן אחר, דעשיר כופר בעני שאוהבי עשיר רבים, וכל אחי רש שנאהו. משום שעינו רע לתת לו, אבל בהקב"ה בא ללמדנו שאעפ"י שאינו מפרנסם כדי להציל לנו עמהם מדינה של גהינם, אינו מתרחק מהם מכל וכל כי בראותו שאין העשיר מרחם עליו, עושה אותו עני ולזה עשיר, כדי שלא יתחזק תשובת המינים אם הקב"ה מרחם עניים למה אינו מפרנסם, כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, לכן כתב לבני ישראל עם קרובו. כשהיו במצרים וראה בתכלית דלותם העשירם והעני את המצריים לפרסם שהקב"ה אוהב עניים אלא שעשאם עניים לזכות לאחרים אבל הוא קרוב להם.

עוד יוצא מזה המאמר מוסר לאדם לאחוז בפלך השפלות והענוה ולהיות מנמוכי הרוח, ואעפ"י שיהיה בידו מהחטאות ואשמות, כי זה לכפר עליו לפי שנחשב לו השפלות כאילו מקריב כל הקרבנות כדרז"ל על-פסוק זבחי אלקים רוח נשברה. ומה גם שהשפלות מונע לו מלחטוא כי אין היצה"ר מתגבר כי-אם במקום שיש גאות, דכתיב ורם לבבך ושכחת את ה' וכו'. ולכן כתיב ואת דכא ושפל רוח. ודרשו חז"ל אתי דכא. דכיון שאדם שפל ומדוכה אינו חוטא, ובכל טהור עושה הקב"ה משכנו, לזה אמר אדם שיש לו קרוב עשיר הוא מודה בו, דכיון שהוא עשיר כמותו מוטבע בגאות כמוהו המחייבו לחטוא, ובזה מוצא מין את מינו ומחבבים זה את זה, שכל אחד מתחזק לחטוא בראות חבירו כמוהו, ומתנחם לומר מה שיהיה מזה והיה ממני. ואם עני הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו, כי מואס בו כיון שמעשיו של עני בהיות מנמוכי הרוח ואינו חוטא, אדרבא מייסר דרכיו מגלה חרפת מעשיו, לכן אינו מודה בו אבל הקב"ה כביכול מקרבו לעשות עליו מרכבתו, כי כיון שהוא עני אין לו הכנה לחטוא וישראל כשהיו נתונים במצרים שהיו נמוכי הרוח, קירבם ועשה להם עיקר ולקחם לעם לו לעשות בהם מרכבה, כי הוא את דכא כיון שהוא רחוק מהחטא.


כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו.

הכוונה, מתנבא מה שימשך להם מהרעה, אם יעסקו בפריה ורביה להנאת הגוף ולא לשמו יתברך, ואמר כי תוליד בנים. כלומר אם כשתוליד בנים לא יהיה הכוונה כי-אם לבנים בבני בנים, להיותך מרובה באוכלוסין ונושנתם בארץ. הארציים שהם הגדולות והנאות הגוף, כלומר ונושנתם בחומר להלוך תמיד אחר הדברים הארציי, מזה ימשך שוהשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, להמשיך עליכם שפע ממערכו תהשמים כדי להגיע לתכלית הנאות הגוף, ומשם ימשך אחר כך שהע"ז שעשיתם לא יהיה משום כוונת הקרבת ההנאות כפי סברתכם כי-אם לעשות הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו, שכן דרך היצר הרע שמתחיל באדם מעט מעט עד שמביאו לעבוד ע"ז להכעיסו.


העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון.

הכוונה כל הנאות החומר נמשכות מן השמים ומן הארץ על ידי טל ומטר מן השמים הארץ צומחת צמחים ומגדלת כל מיני תענוגים שהגוף נהנה מהם, וכיון שאתם הולכים אחר הנאות הגוף בלבד כמדובר בס' דלעיל, אז אני מצוה את השמים ואת הארץ שלא יפעלו כדי שאבד תאבדון מעל הארץ, שכיון שאין פועלים, הרעב בא ואז אתם נאבדים מהנאות החומריות, וזהו מעל הארץ דפשיטא שאיבודם מעל הארץ ומה בא ללמדנו, אלא הוא אשר דברנו שחוזר לתענוגים הארציים, וזה יהיה מהר, כי לא האריך זמן בין רעה לרעה אשר אני מביא עליכם. וגם יגרמו העונות לבטל סגולת הארץ שהיושב בה מאריך ימיו, כדכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. אך בעשותכם הרע בעיני ה' לא תאריכון ימים עליה לא אתם ולא בניכם, ולזה אמר כי השמד תשמדון, שאין השמדה אלא כילוי בנים כאומרם חז"ל.


והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה.

רמז להם כאן שהקב"ה אפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים. וזהו והפיץ ה'. כלומר אעפ"י שיכעוס עליכם לא יהיה כעס של כליה, וכדי שלא יוכלו האומות לכלה אתכם, לא ימסור לכם תחת אומה אחת, כי-אם והפיץ אתכם בעמים. ובזה אין אומה שולטת בכם, משום מלכותא קטיעא, ובזה ונשארתם מתי מספר בגוים. כלומר תהיו בעיניהם חשובים, כי אנשים החשובים באים במספר מתוך חשיבותם, וכמו שפירש החכם השלם אחי מיכאל הכהן ז"ל ע"פ יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. כלומר יהיו כולם חשובים שבאים במספר, שאדם שהולך למקום אחד אינו משגיח לידע מהמון העם כי-אם מהחשובים שבאותו מקום, ומונה אותם כמה הם. וזהו משום חשיבותם כדי להלוך ולספר במקומו, גם כאן אעפ"י שיכעוס עליכם, מצד רחמנותו הגדול והפיץ אתכם בגוים כדי שלא יוכלו לכלות אתכם, ובכל אומה שתהיו שם נשארתם בבחינת מתי מספר, משום שינהג ה' אתכם שמה. כי לא יעזוב אתכם בהיותכם בעמים אעפ"י שהם מקומות של טומאה, וכדרז״ל בכל מקום שגלו שכינה עמהם. וכוונת משה רבינו ע"ה בהגיד לישראל כל זאת, כדי להודיעם כמה חיבתו עמהם, ואולי בזה לא יהיו חוטאים להכעיסו.


ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון • ובקשתס משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך.

יש לדקדק למה אמר בענין העונש "ועבדתם שם אלהים אחרים". שזאת עבירה היא ולא עונש עד שהוצרך המתרגם לומר "ותפלחון תמן עממיא פלחי טעוות וכו'". והרב בעל תולדות יצחק זצ"ל הרגיש מזה תראהו משם. אמנם נראה לי בשני פנים באומרו ועבדתם שם אלהים אחרים. אינו עבודה ממש של ע"ז להשתחוות ולזבוח לה, אלא יגרמו עונותיכם להלוך בגוים ויקנו אתכם שמשים לע"ז לעשות שם עבודת עבד לכבד ולתקן הספסלים, וזהו עונש גדול אין כמוהו, בראות אדם עצמו משמש אלהים אחרים עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, כי מי שהוא משמש לאדם אעפ"י שעליו כמשא כבדה, מכל מקום לוקח נחמה לעצמו דכיון שרבו רואה ושומע, יראה עבודתו הטוב, ובזה כשישאל ממנו דבר ישמע בקולו, מה שאין כן היות עבד משמש לפני עץ ואבן שלא יראה ולא ישמע, שאז אין מקום ליקח נחמה ואין צער גדול מזה.

עוד נראה ושמעתי קצת מזאת התשובה והוא שאינו דומה האוכל חזיר ברצונו שיערב לחיכו לאוכל אותו בעל כרחו, מסיבת שמענישים אותו שאז קשה לו כמות לאוכלו, ואם אירע זמן שאכלו ברצונו כשמאכילים אותו נגד רצונו שאז מצטער הרבה באכילתו, מכפר אכילה זו על אכילה שאכל ברצון, והנה כיון שעבדתם ע"ז בהיותכם בארצכם ברצון, והפיץ אתכם בגוים וכו׳ ועבדתם שם אלהים אחרים. שיענישו לכם עמהם לעובדם נגד רצונכם, והצעד הגדול אשר אתם לוק(ח)ים לעובדה יכפר על שעבדתם ברצון, ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך. כלומר משם מאותה עבודה בקשתם את ה׳ בראותכם בעיניכם שאין בשום ע"ז ממש, כי כבר בהיותכם בכל העמים ראיתם כולם ושאין באחת מהם ממש, וכפי פירוש זה יבא על-נכון פסוק שאח"ז, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהיך וכו׳. כלומר בצר לך, כשימצאוך כל הדברים האלה שיענישו לך לעבור ע"ז, או יאכילוך דברים שאסרה תורה, ויהיה לך צרה גדולה על זאת, נמצא עם זה דושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלהיך, ויראה בצרתך כי צר לך מאד מה שמחטיאים אותך, ואז לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך. כי כיון שהאומות מענישים לך ביסורים לעבוד ע"ז ואין רצונך בכך, עד שאתה מייסר עצמך על קדושת ה', וגם מענישים אותך לאכול טמא ואתה אוכלם מצד עונש שמייסרים אותך בייסורים, והוא נגד רצונך, כל זה כפרה לשעבר כשעשית ברצון ויפדך מיד העמים.


או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו'.

בזה הפסוק יש כל האותיות אלפא ביתא, והרמז בזה שנתן הקב"ה גדולה זאת לישראל לבא הוא כביכול בעצמו לקחת גוי מקרב גוי על שהיו עתידים לקבל התורה שניתנה בכ"ב אותיות.


מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש.

הכוונה ראה הקב"ה שהשומע קול אלקים מדבר אי-אפשר שלא ימות, וכמו שאמר קודם זה, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. מה עשה זיכך את חומרם כדי יוכלו שאת לשמוע קולו ולא ימותו. והוא שהראה את אשו הגדולה, ועל-ידי ראיית האש נזדככו ונזדקקו.

עוד ידוע שהקב"ה ברא את האדם מן העליונים ומן התחתונים, הנשמה מן העליונים והגוף מן התחתונים, ושיעור הכתוב מן השמים. כלומר מצד הנשמה שהיא מן השמים, למה שנוגע לה השמיעך את קולו ליסרך, כי המוסר לנשמה, כי הגוף שונא מוסר. ועל הארץ כלומר ועל בחינת הארץ שהוא הגוף, הראך את אשו הגדולה כדי להפחידו ועל-ידי הפחד נזדכך, ועל-ידי כך היה מציאות שודבריו שמעת מתוך האש. כלומר היה מציאות שמיעה, שאם לא היה מקדים לזככך, היה מת ולא היה מציאות שמיעה. ובזה יובן פסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר היום שראית שמן השמים שהיא בחינת הנשמה השמיעך את קולו ועל הארץ שהיא בחינת הגוף הראך את אשו, זהו מודעא רבה שבראך מן העליונים ומן התחתונים, נמצא מלכותו בכל משלה.

או-יאמר והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. שהרי ראית דשליטתו בשמים ובארץ. עוד נראה לפרש בדרז"ל בתשובת החכם למין, שאמר שתי רשויות באדם, והוכיח לו בענין המיתה שהיא רשות אחד, שאם יש בו שתי רשויות אין נופל ההסכמה ביניהם לעולם שימות, א"כ מוכרח דרשות אחד בראו. ושיעור הכתוב וידעת היום. היינו יום הידוע שהוא יום המיתה. על-דרך ושוב יום אחד לפני מיתתך. ומשם תראה כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. שאין שתי רשויות כסברת המין.

עוד נראה שהכוונה וידעת היום. בכל יום שאתה נמצא בו ואתה רואה שמחדש בכל יום מעשה בראשית, והשבות אל לבבך, שהוא יצר הרע שבך המסיתך בב' רשויות וצא הלחם בו שיענה אמן כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:


להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה.

קשה מאי ממך ומאי מפניך. אמנם הכוונה אל תתמה איך תוכל להורישם כיון שהם גדולים ועצומים ממך, דע שלא תצטרך לטרוח להלחם להורישם כי מפניך יבא הניצחון, דמיד בראותם פניך המאירים יפול עליהם אימה ופחד וילכו להם.


ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר יטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים.

יש להבין אומרו אשר יטב לך. ומאי כל הימים. ונראה בדרז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בין לשמה בין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לזה אמר ושמרת את חקיו ואת מצותיו. אעפ״י שתעשה על מנת לקבל פרס אשר יטב לך ולבניך אחריך למען תאריך ימים על האדמה. שזהו מביאך שתבא לעשותם לשמה לקיים אותם על אשר ה' אלקיך נותן לך חקיו ומצותיו לעשות רצונו בלבד. ואל תעלה על דעתך שהימים שעשית שלא לשמה שיש צד עון שאבדת אותם, אינו כן כי כל הימים תחשב שעשית לשמה כיון שעשית תשובה לעשות לשמה, ובעל תשובה העונות נעשי' זכיות.

יש בפסוק זה כ"ו תיבות כמספר שם הוי"ה שעולה כ"ו, לומר כשתשמור חקיו ומצותיו אתה גורם להיות השם שלם, שאם ח"ו תבטל אותם תצא בגלות ואז השם חסר, כי יד על כס יה :

עוד יש לפרש ושמרת את חקיו ואת מצותיו וכו׳ ולמען תאריך ימים על האדמה. משום שע"י שמירת תורה ומצות אין מלאך המות יכול להתקרב אצלך, וכאחז"ל גבי דוד ורבה בר נחמני, כל זמן דלא פסיק גירסא מפומייהו לא היה מלאך המות יכול להתקרב אצלם, ונמצא שה' אלקיך נותן לך כל הימים ברשותך, שאם לא תרצה לא תמות על ידי שלא תפסוק מעסק התורה ומצות.

עוד נראה לפרש עם מה שכתב הרב בעל הטורים ז"ל גבי עונש שמענו, אזהרה מנין. שהכוונה שלא יכול אדם לומר העובר על המצות יגיע לו עונש, אני חפץ לעבור עליהן ואעפ"י שיגיע לי עונש, הזהרה מנין שאינו רוצה הקב"ה שתעבור בה, תלמוד-לומר וכו'. כי אין הקב"ה כמלך בשר ודם שמצוה על דבר והעובר ענוש יענש אם המצווה רוצה לעבור, אעפ"י שיענש לא איכפת למלך כיון שהוא רוצה למות אבל הקב"ה מזהיר שלא יעברו כי אין רצונו שיגיע עונש לאדם. וזהו הרומז כאן ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר יטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה. ואם-תאמר אנו חפצים בענשים ושלא יגיע לנו מהטוב ומאריכות הימים, לזה אמר אשר ה' אלקיך נותן לך חקיו ומצותיו על מנת שתקיים אותם כל הימים, כי רצונו בכך כדי להטיב עמך ושלא יגיע לך מהעונש. ובזה יבא על נכון כה"כ אז יבדיל משה שלש ערים. דמאי אז אלא אחר שהודיע להם שהקב"ה חפץ בטובתם וכל כך הרבה חיבתו עמהם שרוצה שלא יעברו המצות כדי שלא יגיע להם מהעונשים, אז מצא מקום להבדיל ג' ערים קולטות לרוצח בשוגג שימלט שם, ויראו ראיה לדבריו כי חפץ ה' להטיב עמהם ואינו כמלך בשר ודם דלא איכפת ליה אם יבחר אדם מות מחיים בעבור על ציוויו.


ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום.

קשה מאי ככל התורה. ומאי אשר אנכי נותן לפניכם היום. ומזקנים אתבונן שפירשו על פסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. בפסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. שהכוונה אומות העולם עושים משפטים, ונראה שנוטים אחר היושר שמענישים להורגים ולאונסים, אמנם אם תשים ותערוך משפטיהם לפניך תראה העיוות והקילקול שבהם מי שהרג את הנפש הורגים אותו, וכן למי שגזל וכן למי שהרים יד בחבירו, ונמצא הורגים ג"כ למי שאינו חייב מיתה, אמנם משפטי ה' אמת. נראים אמתותם משום דצדקו אעפ״י שתערכם יחדיו לפניך, שאז עיניך הרואות איך כל א' מקבל המיתה או העונש המגיע והראוי לו. וזהו ג"כ ואלה המשפטים הם משפטים ישרים וטובים, אף עפ"י שתשים אותם לפניהם, לא ימצאו דבר מעוקל כאחד מהם ע"כ. וזה עצמו הרומז כאן, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה, מה התורה צדק אף משפטים צדק ותדע צדקותם וישרותם אשר אנכי נותן לפניכם היום. כלומר אני עורכם ונותנם כולם לפניכם היום והביטו וראו העונשים השייכים לכל עבירה העונש החמור לחמורה והקל לקלה, ותדעו שהם חקים ומשפטים צדיקים.


את גולן בבשן. וסמיך וזאת התורה.

רמז למה שאמרו חז"ל הוי גולה למקום תורה. ומצאתי כן בספר מנחה בלולה ז"ל.

ובמדרש סמך וזאת התורה לערי מקלט. אמרו ישראל למשה, אם בטלו ערי מקלט להיכן אנו בורחים, א"ל לתורה. היינו דכתיב וזאת התורה ע"כ.

נראה להקשות דכיון שע"י מקלט לנס שמה הרוצח לינצל מיד גואל הדם, כי אינו יכול בהיותו שם ליפול בידו, איך בבורחם לעסק התורה ינצל מיד גואל הדם, כי בהיותו ברשותו אעפ"י שיראהו עוסק בתורה יהרגהו. ונראה הכוונה שאמר להם לברוח לתורה, והתורה מצילה ומגינה, ויגין עליו שיתעלם מעיני גואל הדם, שאעפ"י שיעבור בפניו לא יראהו, על דרך נס שנעשה לאלישע הנביא עם שלוחי המלך :

או יהיה הכוונה שישראל שאלו להיכן אנו בורחים, והשיב לתורה, כלומר תהיו בורחים למקום תורה, ובריחה הוא למקום אחר, אך בתנאי שיהיה במקום שהרבה תורה מצויה שם, ובהיות שם בין החכמים אין מניחים לגואל הדם לנגוע בו בהיותם מודיעים לו כי בשגגה אינו חייב, ונמצא אותו בית המדרש שיושב בו לעסוק בתורה נעשה לו כעיר מקלט, מה עיר מקלא אין גואל הדם יכול לנוגעו שם, גם בבית המדרש כן. א"נ שההורג נפש בשגנה מה שהיה גולה לעיר מקלט והיה סגור שם היה מכפר עליו על מה שבא תקלה על ידו כי גם בלא דעת נפש לא טוב. ולכן שאלו ישראל כשאין ערי מקלט להיכן אנו בורחים, כדי שיתכפר והשיב להם לתורה, ע"י הוי גולה למקום תורה. ומה שגולה למקום אחר, והוא סגור שם מכפר כעיר מקלט.


וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישיאל בצאתם ממצרים.

מזקנים אתבונן דפירשו על פסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. שהכוונה התורה היתה ירושה לישראל מיעקב אביהם שקבלה מיצחק, ויצחק מאברהם שקיים אפילו עירובי תבשילין כאחז״ל. ושיעור הפסוק תורה צוה לנו משה. שעל-ידה אנו מצווים ועושים, אבל כבר היה ירושה לנו מקהלת יעקב, שהשבטים הם קהלת יעקב קבלוה ממנו ומסרוה לזרעם אחריהם ע"כ. וזה עצמו נראה בשני כתובים אלו הבאים כאחד, וזאת התורה לא נתחדש עתה אלא אשר שם וערך אותה משה לפני בני ישראל כשולחן ערוך משום שכפי האמת אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה עתה ושם לפניהם כבר היו אל בני ישראל בצאתם ממצרים שקבלוה מהשבטים שקבלו מיעקב, וכל שבט לוי וגם יחידי סגולה שבשאר השבטים היו מקיימים אותה במצרים כי לא נשתעבדו כאחז"ל ולא נתחדש ממשה אלא שחזר ושם אותה לפני בני ישראל בציווי האל ית"ש להם ובאו ע"י לכלל מצווים ועושים, דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה משום דתקיף יצריה כנודע :


ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחרב.

יש להבין כיון דסיני נקרא בכמה שמות, מדבר צין, מדבר קדש, מדבר קדמות, מדבר פארן, מדבר סיני, ומה שמו חורב שמו, ופליגא דר' אבהו דאמר רבי אבהו הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב שירדה חרבה לאומות העולם עליו כדאמרינן בשבת פרק אמר ר"ע א"כ אליבא דרבי אבהו דסיני שמו למה הזכירו כאן בשם חרב. ונראה כדי לאיים עליהם לכלול בדבריו העונש המגיע בביטול הברית, כי הברית היה בתנאי אם תאכבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ושממה וחרבה יבא עליהם, לכן לרמוז ע"ז קאמר כרת עמנו ברית בחרב. כלומר הבט ימין וראה שבחרב כרת אותו, שאם תמאנו לשמוע חורבה יבא עליכם.

(א"ה ס"ט. לעד"ן לומר טעם בחרב, וגם סיום הכתוב שלאחריו כלנו חיים. עפ״י מ"ש בילקוט ישעיא רשבי״א ככר ומקל ירדו מן השמים כרוכי', אם עושים רצונו של מקום הרי ככר לאכול, ואם לאו מקל ללקות. ר"א המודעי אומר הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים, אם אתם מקיימים את התורה הכתובה בס' הזה אתם ניצולי' מזה, ואם לאו אתם לוקים בו. אר״ל למה"ד לעבד שא"ל רבו, הרי נזמי זהב והרי כבל נזמי זהב, ואם לאו הרי ברזל, אם עשית רצוני - הרי נזמי זהב. ואם לאו - הרי כבלים של ברזל עכ״ל. וכתב מוה"ר חיים ומלך נר"ו בספרו הבהיר נפש חיים מע' הח' אות כ״ח דמאי טעמא נקרא העוסק בתורה בשם חכם דהוא ר"ת ח׳רב כ׳כלים מ׳קל. דע"י עסק התורה ניצול מג׳ פורעניות אלו. ולענין הטובה נמי נוטרי׳ ח'כמה כ'כר מ'וזהב. דהיינו חכמת התורה הוא הספר וככר כמשמעו. ומוזהב היינו נזמי הזהב כאמור וכמש"ה הנחמדים מזהב. וחכם גימטריא חיים ובזה ניצול מחלל חרב. וחל"ל גימ' חכם דמי שהוא חכם ניצול מחלל חרב, אלו ת"ד נר"ו ודברי פח"ח. ומעתה שפיר דייק למנקט הכתוב בחר"ב והיא דשם רמז אלו הג' פורעניות המכריחם לישראל לעסוק בתורה, והוא דחרב הוא נוט׳ ח׳רב היינו הסייף. ר׳צועה היינו מקל. ב׳רזל היינו כבלי ברזל. דע"י ג' אלו הוי כריתת ברית לעסק התורה, ויש אם למקרא דחרב חסר וא"ו במ״ק גימ׳ חכם, וגימ׳ חל"ל לרמוז דמי שהוא חכם ניצול מחלל חרב, ויהיו לו חיים, וזהו דסיים הכתוב שלאחריו כלנו חיים. לרמוז דע"י עסק התורה ניצול מחלל חרב גימ' חכם גימ' חיים וכמ"ש מוה"ר עטרת החיים נר"ו ודוק)

לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים.

ראוי לשים לב באריכות הלשון זה, וכפול ומכופל אומרו אתנו אנחנו, ומאי אלה פה היום וגם כיון שכבר אמר אתנו אנחנו, היינו שהיו חיים היום, ומה צורך לחזור לומר כלנו חיים היום. אמנם לבא לענין נקדים את הידוע שמ"ע כנגד רמ"ח אבריו של אדם, ומצות ל"ת שס"ה כנגד גידיו כאחז"ל וכנגד שאדם מורכב מארבע דברים שכוללים כל הגוף שהם עור ובשר עצמות וגידים, יש בתורה אותיות ונקודות טעמים ותגין. באופן שהתורה רמוזה בגוף האדם החי, דכיון שמת הכל חוזר אל האדמה, כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ונהרס בנין גופו ומה רמז נשאר לו אחר כך מהתורה בגופו כי כלה כבר ונאבד, ולכן כיון שאדם מת שנהרס בנין גופו שרמוז בו התורה והמצות, נעשה חופשי מן המצות לבד הצדיקים גמורים שקיימו כל התורה והמצות, שגופם קיים בקבר כמעשה אחאי בר יאשיה שאפילו אחר מותם יחשב להם כאלו מקיימי' אותה כיון שאילו היו עדיין חיים על האדמה היו עדיין מקיימים אותם, והקב"ה עולה ומרבה שכרם כאילו עומדים ומקיימים. הכלל העולה שכל אדם במותו נהרס בנין גופו ולא נרמז בו ענין תורה ומצות וכיון שכן מוכרח דהחיים בלבד מחייבים לקיימם ובנין גופו מעיד שמחוייב לקיים מצות ותורה, שהרי רמוזים בגופו.

ובזה נבא לענין, אמר לא את אבותינו, כלומר לא את אבותינו שכבר מתו כרת את הברית, שהמתים חפשים מן המצות, אם כן חיוב קיום הברית נשאר לנו שאנו בחיים, וכן לאותם שיהיו תחתינו חיים עד סוף כל הדורות. והביא ראיה לדבריו אלו, תדעו שכך הוא כי לא לאבותינו שכבר מתו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו. משום שראו איך אנחנו אלה דברי הברית שרמוזים בבנין גופנו פה היום אשר כלנו חיים, וזהו מוכרח לומר שכל הנמצא שדברי הברית רמוזים בגופו עליו מוטל החיוב לקיים אותו והם החיים כי המתים כבר חזרו לעפרן, אם-כן מוכרח כי לא את אבותינו שכבר מתו כרת את הברית אלא כי אתנו כרת. וראיה שאנחנו אלה. כלומר מורין בגופנו אלה דברי הברית. הן עתה פה הויה שכלנו חיים, ואחר מות הדור הזה הוא נעשה חופשי והדור הבא מתחייב, וכן עד סוף כל הדורות, כי אין החיוב מוטל כי אם על החיים שבהם בגופם רמוזה התורה והמצות כמדובר.


פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה׳ כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר.

יש להבין כיצד היה ענין פנים בפנים, וענין אנכי עומד בין ה׳ וביניכם. גם להקשות כי יראתם ולא עליתם. שנראה שבעבור שיראו מן האש לא עלו להר ואינו כן כי אם שבא להם הצווי שלא יעלו. עוד להבין מהו לאמר שלכאורה אין לו שייכות כלל, והמפרשים ז"ל פירשו שהכוונה לומר שהגידו ישראל למשה יראתם, ולא ממחשבתו הבין משה כן, וזהו לאמר ע"כ. ועוד לאלוק מילין:

ונראה דשיעור הכתובים כן, פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר. אך ההפרש ממעלתי למעלתכם היא שעמכם דבר מתוך האש, שהאש היה מפסיק בין פנים לפנים כמסך מבדיל, אבל אנכי עומד בין ה׳ דייקא וביניכם, כי לא הייתי בין האש המבדיל וביניכם, אלא בתוך האש שנמצא הייתי בין ה׳ וביניכם, שראיתי את הפנים בלי מסך מבדיל שהיא האש בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה׳ ששמעתי מפיו יוצאות, כי אתם יראתם בהיותכם אתם שלא עליתם למדריגת הרוחניות כמוני יראתם מפני האש, ואעפ"י שהייתם קצת רחוקים ממני שלא עליתם בהר סמוכים לאש לאמר, כלומר בעבור האמירה שנאמרה לי לאמר לכם השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, וזהו לאמר א"כ ראו ההפרש שביני לביניכם, ומשה אמר להם כן ממעלתו להודיע להם עד כמה יכול האדם לעלות אעפ״י שמחומר קורץ ולא יתרשלו מלהשתדל מהשגת הרוחניות כאומרם שהם חומר עכור ואי אפשר להשיג מדריגת רוחניות אינו כן. או כלך בדרך זה ליישב מלת לאמר פנים בפנים דבר ה׳, כאשר פירשתי אך בעבור כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר כאשר צוה ה׳, זהו הטעם שלא ראיתם באספקלריא המאירה פנים בפנים בלי מסך כמוני, שאם לא הייתם יראים והייתם עולים אין הכי נמי שהייתם רואים הפנים בלי מסך, כי ראויים הייתם למדריגה זו כמוני, אלא שהיראה ומניעת העליה בהר גרמה לכם, ומשה מתוך ענותנותו אמר להם כן להשותם לו, אבל כפי האמת אמירה בעלמא היא, וזהו לאמר ודוק, ודברי רש"י ז"ל ידועים בזה.


אנכי ה׳ אלקיך. עד אשר לרעך.

עיין בפירושו בפ׳ וישמע. אך חל עלינו חובת ביאור למה כאן הוסיף וי"ו ולא תנאף ולא תגנוב. והמפרשים ז"ל פירשו הוסיף וי"ו בכל א׳ מהם ללמד ששלימות המידות לא ימצא באחד מהם בלבד אם לא יתקבצו ויתחברו כלם בשלימות ע"כ. ולע"ד בא לרמוז שאל יעלה על דעת אחד מישראל דלא תרצח היא רציחה בחרב בלבד, כי גם בניאוף שייך רציחה בשפיכת זרע לבטלה כדרז"ל לא תנאף בין ביד בין ברגל, שנמצא שהם סוחטי הילדים, וגם בלא תגנוב כלול רציחה, שגונב ממון חבירו ומוטל הוא ובניו ברעב ומתים, וכן בולא תענה עד שקר שבעדותו נהרג או מוציא ממנו ממון ונמצא הורגו, וכן בלא תחמוד ולא תתאוה כי החמדה והתאוה מוציאים לאדם מן העולם ובעבורם אלה וכחוש ורצוח וגנוב פרצו ודמים בדמים נגעו, ולכן לרמוז על זה התחיל לא תרצח ואמר ולא תנאף ולא תגנוב. בוי"ו לסמוך דרציחה שכלולה בכולם, והיא החמורה שבכולם, שאעפ"י שאדם עושה תשובה אינו שב בתשובתו נפש המת אל קרבו ויחי. ושיעור הענין לא תרצח ולא תרצח כולא תגנוב וכולא תנאף וכן בכולם, דהוי"ו מוסב על ענין ראשון, וכן אם תדקדק שכל אחת כוללת לכולם שניאוף כולל בו רציחה וגנבה וכל השאר, וכן גניבה כולל בו רציחה וניאוף שגונב אשת חבירו וכן השאר וכן לא תענה כולל רציחה וניאוף וגניבה והשאר וכן כולם, ולכן כתוב בוי"ו לרמוז שסובב הגלגל מכל אחד ואחד על כולם.

עוד יש לפרש דהוסיף וי"ו שרומז לתפארת ישראל לומר שאל תעלה על דעתך שחמשה דברות הראשונות הנוגעות להקב"ה מקפיד עליהם וחמשה אלו שנוגעות בין אדם לחבירו אינו מקפיד כל-כך, לכן הטיל בהם וי"ו, שאות וי״ו רומז להקב"ה כמדובר, לומר שהקפיד עליהם כאילו נוגעים בו כביכול, וטעם שבאו במשנה תורה דוקא בוי"ו, משום שהוכיחם משה והזכיר שאמרו בשינאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים כמו שכתוב לעיל בפ' ואלה הדברים. לכן כשבא להזכיר ענין יו״ד הדברות צוה לו הקב"ה בהוספת הוי"ו לרמוז על מה שפירשנו ואם-כן שקר דברו בשינאת ה' אותנו. שהרי מצטער כביכול בצערם כאילו נוגעים בו כ"י כמדובר, והוא פי' נחמד.

והרב בעל שפתי כהן זצ"ל דרפ"א כתב וז"ל באו הדברות כאן בתוספת וי"ו לפי שדברות ראשונות נאמרו כולם מפי הגבורה בדבור אחד, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, לזה לא נאמר ולא בתוספת וי"ו, אבל כאן הוא דיבור משה שהוא בשר-ודם אינו יכול לדבר אם לא יתן פיסוק וריוח לדבריו, לכך באו הווי"ן בסיפור דבריו, לא ולא ולא. ובזוהר אמר ליה ר' יוסי אמאי לא כתיב ולא תרצח בהני אחריני. א"ל בגין דרגא דדיינא בגבורה תליא, ולא באתר דרחמי, ובגין דבעיין ה׳ ווי"ן איתוסף וי"ו ולא התאוה דהא בלא תרצח לא בעי למשדי וי"ו ואיתוסף הכא עכ"ל.

עוד נראה לפרש בתוספת החמשה ווי"ן כאן, מה שאין כן בדברות ראשונות, והוא כי הוי"ו רומז לעץ החיים שממנו אכלו אדם וחוה ונמשך מאכילתם זוהמת הנחש כנודע, ובדברות ראשונות פסקה זוהמת הנחש, לכן לא הזכיר בהם החמשה ווי"ן הנז' כשאכלו מן העץ ו'כי תאוה הוא לעינים. ו'נחמד העץ להשכיל. ו'תקח מפריו ו'תאכל. ו'תתן גם לאישה עמה ויאכל. דוי"ו של ותרא האשה אינה מן המנין, שהוא התחלת פסוק שעל הרוב מתחיל בוי"ו, אך בדברות שניות שחזר בהם שליטת הנחש הזכיר בהם ה' הנזכרים באכילתם מן העץ שמשם נמשך שליטת הנחש.


את הדברים האלה דבר ה׳ את כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי.

יש להבין אומרו ולא יסף ומאי דסמיך ויכתבם על שני לוחות אבנים. ורש"י ז"ל פירש מתרגמינן ולא פסק. כי קולו חזק וקיים לעולם עכ"ל. מצורף עם זה נראה שהקול יצא בחוזק ולא פסק חזקתו וחוזק הקול היה מכה בלוחות ועובר מעבר לעבר ונכתבים הדברות חקוקות משני עבריהם, וזהו קול גדול ולא פסק. ויכתבם הדברות ע"י הקול על שני לוחות הברית ויתנם אלי. אך י"ל למה דבר להם מתוך החשך, שיותר טוב שידבר עמהם מתוך האור. ובילקוט למה השמיע הקב"ה את קולו מתוך החושך ולא מתוך האור, לפי שהיה הקב"ה יודע שאין ישראל ממתינים בדברות אלא ארבעים יום, לפיכך השמיע קולו מתוך החושך עכ״ל.

מצורף עם זה יש לפרש דרך רמז, ויהי כשומעכם את הקול מתוך החושך. כלומר כשומעכם את הקול היה מתוך החשך, שבלבבכם ולא היה נכון עמו יתברך, כדכתיב ולבם לא נכון עמו. ועל דבר זה ההר היה בוער באש הקינאה, איך לבם לא נכון עמהם, ובזה יובן פסוק כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקי׳ חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. וקשה מאי מכל בשר, אלא כיון שהכירו בעצמם שלבם לא נכון עמהם, ראו עצמם כולם בשר חומר עכור, באופן שלא היו יכולים לסבול שמיעת הקול מפיו יתברך. וזהו כי מי. הוא שהיא כולו בשר בושה סרו' רימה ולא קנה רוחניות בעצמו אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו, שאנו בחינת בשר ויחי, שאם היינו קונים מדריגת רוחניות היינו יכולים לשמוע לכן קרב אתה שקנית מדריגת הרוחניות ושמע, כי אתה יכול לסבול את הקול ואת תדבר אלינו.


ותאמרו הן הראנו ה׳ אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו.

והמפרשים פירשו על זה שאמרו ישראל מאחר שאין תועלת המיתה כי אם להסיר ממנו החומר שהוא מסך מבדיל בינו לבין אלקיו, כדי שיוכל האדם לראות פני שכינה, כי לא יראהו האדם וחי. ועתה אנו רואים כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה למה נמות לסבול צער המיתה בחינם, כי תאכלנו האש הגדולה, היינו צער המיתה מכל-מקום אם יוספים אנחנו לקבל איזו שלימות יותר ממה שהיה לנו בחיים, כענין השמיעה בקול ה' אז ומתנו נקבל עלינו צער המיתה ע"כ. ובחיבור אחר פישרתי שישראל ראו שנעשה להם נס גדול ששמעו קול אלקים וחיו אחר שמתו, ובהיות דלא כל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא, יראו פן יוסיפו לשמוע וימותו ולא יחיו, לז״א הן הראנו הק אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום ראינו הנס הגדול הזה שנעשה לנו, כי ידבר אלקים את האדם וחי ועתה מי מכניסנו בסכנה להוסיף לשמוע למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, משום שאם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקי׳ ומתנו ולא נחזור להחיותינו משום דלאו כל שעתא נעשה נס, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים ויחי. לכן קרב אתה ושמע וכו' ואת תדבר אלינו. כי אין אנו סומכים עוד על הנס לשמוע קולו פן נמות ולא יחזור להחיותינו.

אמנם נראה עוד לפרש שישראל דנו בעצמם דמה שלא מתו תחילה משום שלא נזדככו כל כך בנפשותם, ולכך לא נדבק החלק עם הכל, וזהו היום ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. בהיות שעדיין אנו בחינת אדם נגזר מן האדמה, היה הסיבה שנשארנו חיים, כי לא היה החלק כל-כך מזוקק כדי יוכל להדבק עם הכל, ועתה למה נמות משום שאם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד רוב השמיעה מזקק נפשותינו עד תכלית הקדושה, וכיון שכן ומתנו משום שאז ראוי החלק להדבק בכל, ויוצא החלק להתדבק בכל ומתנו כי מי כל בשר, כלומר כי מי שהוא כלו בשר בלי זיקוק אשר שמע קולו מתוך האש כמונו ויחי. משום שאין החלק ראוי שידבק בכל, מה שאין כן אם יזדכך החלק שמיד בראות את הכל יוצא ומתדבק בו, לכן קרב אתה ושמע.


קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו ושמענו ועשינו.

יש לדקדק למה לא אמרו ועשינו ושמענו כשם שאמרו נעשה ונשמע, ונראה שתחילה דסברו שהיו יכולים להכיל שמיעת קול ה', אמרו כיון שהוא המדבר אלינו נעשה ונשמע, אמנם עכשיו שאתה המדבר ושמענו תחילה ואח"כ ועשינו, כי רוצים אנו לשמוע, לדקדק בדברים אם הם מעצמך או מהקב"ה ואח"כ ועשינו.


וישמע ה' את קול דבריכם בדבריכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה הטיבו אשר דברו.

קשה היל"ל וישמע ה' דברי, מאי לקול דבריכם. ועוד היל"ל ויאמר ה' אלי שמעתי את דברי העם. עוד להבין אומרו הטיבו אשר דברו.

אמנם נראה שבהיות שבמה שדברו לאמר שאינן רוצים לשמוע הדברים מפיו יתברך פן ימותו, יש צד עון שחושדים להקב"ה שחפץ להמיתם, אמנם הם לא כיוונו לזה, כי אם אמרו כן לטובת עצמם בלי שום כוונה רעה נגד הקב"ה, ועל זה אמר וישמע ה' לקול דבריכם. לקול היוצא מפיכם שמע ולא לדבריכם, לעיקר הדברים שנוטים לרעה, ומהיכן אני יודע שכך הוא, שויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי. את קול דייקא, שהיה כוונתם לטובה אף שדבריהם משמע שנוטים לרעה, לא-כן אני בוחן לבות וכליות, מעיד עליהם שהטיבו אשר דברו, כלומר לטובת עצמם דברו ולא בכוונה רעה.

או הטיבו אשר דברו. כלומר לצד הטוב דברו ולא לצד הרע כאשר יש לדון מדבריהם. עוד יש לפרש שבהיות שאפילו מדיבור טוב שאדם מדבר נברא מלאך, והוא מכריז לפני מי שעשהו הזהרו בפלוני, לכן לרמוז לזה אמר וישמע ה' אל קול דבריכם. כלומר לקול המלאך שנברא מדבריכם. וזהו ג"כ ויאמר ה' אלי שמעתי לקול דברי העם הזה. לקול המלאך שנברא מדברי העם, ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו. כלומר הטיבו אחרים על שנבראו מלאכים עם מה שדברו כי האדם הנברא מלאך במעשיו או בדיבורו נמצא מטיב עמו.


מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור וכו' כל הימים למען יטב להם ולבניהם לעולם. לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אני נותן להם לרשתה.

יש להבין למען יטב להם. שנראה שיעשו על מנת לקבל פרס. ועוד מה שייכות יש אומרו אח"כ שישובו לאהליהם. גם להבין אומרו ואתה פה עמוד עמדי. ודברי רז"ל ידועים. עוד להבין אומרו ועשו בארץ. דפשיטא שבארץ יעשו אותם ולא בשמים או בים.

אמנם נראה בדברי רז״ל כשאמר הקב״ה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. היה להם לומר תן אתה ואז הקב"ה היה מסיר מהם יצה"ר באופן שיראו אותו ויקיימו מצותיו כל הימים למען יטב להם ולבניהם, אעפ"י שהיו מוכרחים במעשיהם, כיון שאין בהם יצה"ר, עכ"ז כוונתו שישמרו מצותי למען יטב להם כאילו היה בהם יצר מנגדם, לכן כיון שלא אמרו תן אתה, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. למקומכם, שהוא כינוי לאהל, מצבם הראשון, יושבים תחת אהל יצר הרע, על-דרך שפירשתי בחיבור אחר על פסוק גבי אברהם כשדבר עמו אלקים כאשר כילה לדבר עם אברהם ואברהם שב למקומו. שהכוונה בשעה שמדבר הקב"ה עם הנביא, מתפשט מהרגשות הגופניות, וכשמקבל הדיבור, חוזר למקום מצבו הראשון, וזהו כאשר כלה לדבר עם אברהם ואברהם שב למקומו, למצבו הראשון. וזהו אמור להם שובו לכם לאהליכם. כלומר למצב היצר המאהיל עליכם, כיון שלא אמרתם תן אתה כמדובר. אבל ואתה משה, פה עמוד עמדי. במצב שאתה עומד בו, מצב הרוחניות כמלאכי השרת שאין יצר הרע שולט בהם. ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ. כלומר ועשו אותם בתיגרת הארץ היא החומר, הוא יצה"ר המנגדם, אשר אני נותן להם לרשתה. תחת אשר לא אמרו תן אתה, שאם היו אומרים כן, הייתי עוקר מהם יצר הרע והייתם מקיימים המצות בלי יצר המעכבם, ועכ״ז הייתי מטיב אתכם בשכרם כדפרשית.


ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלקיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל.

נראה בביאור פסוק זה בהקדים מה שפירש כמוהר"ר יאודה דמודנה ז"ל על פסוק הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. שהכוונה שאף על-פי שישיג האדם שכל ענייני עולם-הזה הם הבל הבלים, עכ"ז לא ילך לקצה האחרון לומר כיון שהכל הבל הבלים, מה לי ללבוש, מה לי לבנות בית לישב בצל קורה וכאלה רבות. משום שלהלוך לקצה אחרון ולומר שהבל הבלים הכל, גם-זה הבל כהבל ההולך אחר המותרות, משום שאין ראוי לאדם להלוך אחר הקצוות להוציא כל ימיו אחר התענוגים ולטרוח לבנות בתים במשכיות הכסף, כי כל זה הבל הבלים, וגם לההבהיל הכל להלוך לקצה האחר שלא לאכול ושלא ללבוש כלל, ושלא ליישב בצל קורה כבהמות, ונמצא אומר הבל הבלים הכל, גם לתפוס בקצה הזה הבל ע"כ.

ועל דרך זה אמר כאן ושמרתם לעשות כאשר צוה ה׳ אלקיכם אתכם, בעשיית המצות והחקים והמשפטים, אך בתנאי שלא תסורו הכל לצד ימין שהוא היצר הטוב הנתון בימין כאמרם חז"ל, למאוס בכל אפילו בישיבה תחת צל קורה, וגם לא תסורו הכל לצד שמאל היצר הרע הנתון בשמאל לאחוז קצה האחרון, שאם אין הבית מקורה בארזים ובתכלית המשכיות שלא לישב בה, ולהלוך עד קצה התענוגים, אלא יהא שמאל מעורב בימין וימין מעורב בשמאל, אחוז מזה וגם מזה, במעשה היצר-הרע שהוא ענין המאכלים והמלבושים והבניינים, יהיה מעורב מעשה היצר הטוב שלא לאכול מובחר התענוגים ולרדוף אחריהם, וכן בענין הבתים והמלבושים, ובענין יצר הטוב המואס בכל, יהא מעורב צד יצר הרע, כדי שיהיה ישוב העולם לבנות ולנטוע וללבוש הצורך, וזהו לא תסורו ימין ושמאל. כלומר לא הכל לימין ולא הכל לשמאל, וגם הוא על דרך אל תהי צדיק הרבה למה תשומם. וק"ל. אלא בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם והארכת ימים.


שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

הדל"ת גדולה. הכוונה שמע והבן ישראל שה' אלקינו. ידוע שהוי"ה הוא הקב"ה ואלקינו היא שכינת עוזו. ופירש לה' שהזכיר הוא אחד מיוחד עם שכינתו, היינו הדל"ת שהיא דלה, דלית לה מגרמא כלום, ולרמוז עליה שבאחד צריך לייחדה, שם הדל"ת גדולה לומר לזאת תכוין לייחד עם הוי"ה. ואהבת את ה' אלקיך וק"ל.


והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך.

יש לדקדק במלת היום. דהיל"ל אשר אנכי מצוך על לבבך. מאי היום. ונראה לפרש מצורף בדברי רז"ל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשיך. בכל לבבך בשני יצרך ובכל נפשך אפילו שיטול את נפשך ובכל מאדך בכל ממוניך ע"כ.

ובהיות שקשה לאדם למסור נפשו וממונו, נתן להם עצה שיתנו בלבם כדי שיהיה הדבר קל בעיניהם למסור נפשם וממונם על הקב"ה, והוא שישימו בלבם שהיום כאן ומחר בקבר, ואם הוא לא ימסור נפשו וממונו על הקב"ה, מחר הכל ניטל ממנו כי לא לעולם חוסן, וכיון שכן מה לתת היום נפשו וממונו ומה למחר. ושיעור הכתובים ואהבת את ה' אלקיך בשני יצריך ובכל נפשך אפילו שיטלו נפשך. ובכל ממונך. וכדי שיקל עליך למסור נפשך וממונך על הקב״ה, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך. ומה הם הדברים שהיום על לבבך, שתשים על לבבך היום, שהיום אתה כאן ומחר בקבר וכיון שאין היכולת בידך לשלוט בנפשך ובממונך לעולם ועד, א״כ מה לך למסור נפשך וממונך היום או למחר, טוב שתמסור הכל היום על קדוש שמו יתברך ותקנה עולם הבא, מלמחר שיטול הכל ממך ותרד לגהינם. ודברי העצה הזאת ושננתם לבניך ודברת בם וקשרתם לאות על ידיך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. אל יליזו מעיניך תמיד, ועל-ידי כך כשיבא לידך אתה מוסר נפשך וממוניך על קידוש שמו ית' בלי עיכוב.


והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדולים וטובות אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

קשה טובא דכיון שעדיין לא באו לארץ פשיטא ודאי שהם לא בנו הערים הגדולות והטובות ולא מלאו הבתים מטוב וכן בכולם, ומה צורך לומר אשר לא בנית, אשר לא מלאת, אשר לא חצבת, שנראים דברים מיותרים. עוד להבין אומרו ואכלת ושבעת. ואומרו השמר לך.

אמנם נראה שהכוונה אמר משה לישראל ראו כמה מטיב הקב"ה עמכם בבואך לארץ לתת לך דברים אשר עדיין לא ניסית בהם מעולם, שמלך הנותן מתנה לאדם, וכבר היה בידו כמוה אין המתנה חשובה בעיניו כמתנה מחודשת לו, והוא ית' כי יביאך אל הארץ. הוא לתת לך מתנות מחודשות לך, ערים גדולות וטובות אשר לא בנית כמותם בעולמך ולא היו לך, וכן בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת כדוגמתם כל ימי חייך, וכן בורות חצובים אשר לא חצבת כדוגמתם מעולם, וכן כרמים וזתים אשר מעולם נטעת כנטיעות אלו, ואכלת ושבעת מדברים שלא שבעת מיום היותך על האדמה עד היום הזה, וכיון שהנכנס במתנות מחודשות אשר מעולם ראה עיניו דוגמתם, היצה״ר מפתהו אל החטא, לכן הזהיר מיד אחר זה השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. והדעת נותן משום שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שהיית עבדים לעבדים, תכלית השפלות ומביאך לתכלית המעלות והטובות אשר מעולם ראית דוגמתם, היצר מפתך לא תשמע לו.

עוד נראה לפרש בנקדים שרצונו ית' שישראל לא יוציאו זמן לבנות ערים גדולות וטובות דלתים ובריח, כי זה מורה מסיר ההבטחה ממנו, כי הוא שומר ישראל והוא הנלחם להם בכל הקמים עליהם, וכן אין רצונו להוציא זמן למלא בתים מלאים כל טוב, כי הוא מברך את המועט, וכן בכולם. אך רצונו להוציא זמנם בעסק תורתו ומצותיו, אך כיון שנמצאו הערים בנויות בצורות ובדלתים ובריח מסרם כך בידם, שאם היו בלי זה לא היה ברצונו שיוציאו זמן לבצור אותם, כי-אם יעסקו בתורה כמדובר. ושיעור הכתוב והיה כי יביאך אל הארץ לתת לך ערים גדולות וטובות. בעבור אשר לא בנית אותם ונמצאו כך, מוסרם כך בידך, שאם אתה היית בונה אותם כך בצורות וגדולות לא היה מניחם בידך, משום שהן עדות בטחונך על חוזק העיר, וכן ממציא לך בתי׳ מלאים כל טוב בעבור שלא מלאת ונמצאים כך, שאם אתה מוציא זמן על זה, נמצא מבטל הבטחה (אתה) ומוציאם מידך, וכן בבורות וכרמים כי אין לך צורך מכל זה אלא שנמצאו כך משום שהוא יתברך עושה שואכלת, שתאכל אפילו דבר מועט ושבעת, וכיון שכן מה צורך להוציא זמן על המותרות הגורמות פן תשכח את ה' אלהיך:

עוד פירשתי ומצאתיהו בהרב בעל שפתי כהן זצ"ל, שבאמת אומות העולם בונין עריהם ובתיהם, וכן בחציבת בורותיהם ונטיעת כרמיהם וזתיהם הכל מכוונים לשם ע"ז ובתיהם מלאים ממאכלים אסורים וכאמרם חז"ל ובתים מלאים כל טוב. מקדלי דחזירי. לזה אמר ערים גדולות וטובות אשר לא בנית. כלומר שאין לך רשות לבנות כאשר הם בנו לע"ז, וכן בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. כלומר שאינך רשאי למלאתם משום שהם מליאות ממאכלים האסורים עי"ש הענין באורך בקצת שינוי.

עוד יש לפרש בדברי רז"ל כששמעו הכנעניים שבאים ישראל קמו וקצצו האילנות וסתמו מעייני המים והרסו כל הבניינים, ולכן עכבם הקב״ה מ' שנה עד שיחזרו הכנעניים לבנות את הכל, ונראה דזהו ערים וכו' אשר לא בנית. כלומר עשה לך שלא בנית על-ידי שעיכבך במדבר, וכן בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. כלומר אם לא היה מעכבך היית צריך אתה למלאתם, וכן בכלם.


את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. לא תלכון אחרי אלקים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם. כי אל קנא ה׳ אלקיך בקרבך פן יחרה אף ה' אלקיך בך והשמידך מעל פני האדמה.

קשה טובא דכמה פעמים הזהירם על ע"ז, ולמה חוזר כאן אחר אומרו את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. לחזור ולומר לא תלכון אחרי אלהים אחרים. ועוד אם הולכים אחרי אלהים אחרים נמצא שאין עובדים למקום, ובכלל אומרו את ה' אלקיך תירא הוא שלא תלכון אחרי אלהים אחרים.

אמנם נראה שהאזהרה בכאן הוא שיעבדו להקב״ה ואל יעלה על דעתם כדי לעובדו בלב שלם להלוך תחילה אחרי אלהים אחרים לראות שאין בכולם ממש כדי שאח״כ יהוה הדביקות בהקב"ה בחוזק, כענין יתרו שבעבור שלא הניח ע"ז שלא עבדה בא לומר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. לזה אמר את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. ובלבד שלא תלכון אחרי אלהים אחרים תחילה, כי אל קנא ה' אלקיך. השרוי בקרבך ויחרה אפו בך, דשאני יתרו שמתחילה היה עובד ע"ז, אבל אין אתה רשאי להלוך לעבוד, אעפ"י שכוונתך לטובה כמדובר, ומה גם שיתרו בנין אב לכולם, ללמוד ממנו ומה לך להלוך ולבדוק, צא ולמד מיתרו שעבד כל ע"ז והעיד שלא מצא ממש ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים.

עוד יש לפרש ואותו תעבוד ובלבד שלא תלכון אחרי אלהי׳ אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם לראות מה עבירות עושים כדי ללמוד לעשות כך לה׳ אלקיך ולקרב כל העבירות אל הקדושה, אל תעלה על דעתך כך כי אל קנא ה' אלקיך, הוא מקנא מזה ויחרה אף אלקיך בך, משום שכל אשר עשו העמים לאלהיהם שנא ה׳, ואיך תעלה על דעתך לומר כאשר עושים העמים לע"ז אעשה גם אנכי לה'.


כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת וכו'. אשר נשבע לאבותינו.

נראה לפרש כי ישאלך בנך וכו'. ואמרת אליו. החסד הגדול שעשה הקב״ה עמנו ביציאת מצרים באמור לו שבחוזק יד הוציאנו מפני הקטרוג מה אלו עע"ז אף אלו, וכיון שהיה הדבר כן היה די שיוציאנו בלי שיתן להם מכות, ולא כן עשה ויתן בהם אותות ומופתים גדולים ורעים. ועוד הגדיל לעשות כי לא נגע לנו מהרעה כלל אעפ"י שהיינו בלתי הגונים אלא כל הרעה היה דוקא במצרים בפרעה ובכל ביתו ואותנו הוציא משם, מכלל מכות אלו למען הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, הבט ימין וראה החסד שעשה עמנו, שקדם לישבע לתת לנו את הארץ, וע"י כך אף שעבדנו ע"ז במצרים לא הועיל הקטרוג עלינו לכלותנו כדי לקיים שבועתו להביאנו אל הארץ.


ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים להחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו לטוב לנו.

הכוונה אעפ"י שויצונו ה' לעשות את כל החקים לטוב לנו כל הימים להחיותנו כהיום הזה, שנמצא נמשך תועלת לנו מעשיית החקים ולירא ממנו, עכ"ז וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, כאילו אין אנו מקבלים שום שכר, חושב הוא יתברך כביכול כאילו צדקה אנו עושים עמו, יחשב לנו צדקה כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו, אעפ"י שעשיית המצוה לטוב לנו


כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעת גוים רבים ועצומים ממך ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם. החרם תחרים אותם לא תכרת להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך.

  • קשה אומרו - ונשל גוים רבים. וחוזר שנית לומר - שבעת גוים רבים.
  • עוד להבין שבפעם שנית הוסיף לומר - ועצומים ממך.
  • עוד לדקדק דהיל"ל החתי וגרגשי ואמורי. למה הזכירם בה"א הידיעה.
  • עוד להבין כיון דקאמר תחילה ונשל. לשון השלכה והתזה, כמו ונשל הברזל כדברי רש"י ז"ל. איך שייך לומר אח"כ והכיתם. שכבר השליכם מפניהם.
  • עוד להבין קשר לא תחנם עם לא תתחתן בם.
  • עוד ראוי לשים לב דלמה נקט תחילה בתך לא תתן לבנו, ולא התחיל לומר בתך לא תקח לבנך.

אמנם בהיות שאין אומה נופלת למטה אלא אם-כן נופל השר שלה תחילה למעלה, לזה אמר ונשל גוים רבים מפניך. שהם השרים של מעלה שהם רבי' במעלה, שמסבבים את הכסא, ומלת רבים כמו רבים קמים. זה דואג ואחיתופל אנשים רבי המעלה כאומרם חז"ל. וכיון שנשל חוזר לשרי מעלה, לכן הזכירם בה"א הידועה החתי הגרגשי האמרי. לומר שמדבר כנגד השרים ואחר שנשל השרים של מעלה, ונתנם ה' אלקיך לז' אומות אלו כאן למטה, ואמר שבעת גוים רבים ועצומים. לומר אם תראה דשבעת גוים הנזכרים החוי הגרגשי וכו' הרומזים לשרי מעלה כמדובר. שהם עצומים ואינן נופלים, יבא הדבר ממך שאין זכות מספיק בידך, תדע שהוא כן שנפילתם תלוי בזכותך, משום שאין אתה הלוחם מצד כח שיש בך, אלא ונתנם ה' אלקיך בידך. הקב"ה הוא הלוחם במקומך, וכיון שכן איך אפשר לומר שהם עצומים, אם-כן מוכרח שחוסר הזכיות שבידך גורם, לכן כדי שונתנם ה' אלקיך בידך והכיתם והחרם תחרימם לא תכרות להם ברית ולא תחנם. שאם תכרות להם ברית, נעשים עצומים והוא ממך - מחבתך. שאז אין הקב"ה מפיל שריהם כדי שתוכל אתה כאן למטה להפילם. ונתן עצה איך לא תבא לכרות להם ברית, לא תחנם. שלא תאמר כמה נאה גוי זה כארז"ל, משום שאם תתן להם חן תגרום לך שתים רעות, אחד שתכרות להם ברית, ב' שתבא להתחתן עמהם מחמת החן, לכן לא תחנם כדי שלא תתחתן. ולרמוז על גודל טומאתם, דשטופים בזימה, מה אמר בתך לא תתן לבנו. כלומר הם המתחילים לבא להתחתן, דכיון דשטופים בזימה הם נותנים עיניהם בבנותיך ובאים לשאול אותם, לכן הזהר והשמר שלא תכרו תלהם ברית ולא תתחתן בהם. והוא ע"י שלא תתן להם חן, ובזה ונתנן ה' אלקיך לפניך. ותוכל להכותם ולהחרימם.



והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום ﬠל לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וקשרתם לאות ﬠל ידיך והיו לטטפת בין עיניך וקשרתם לאות על ידיך והיו לטטפת בין עיניך.

קשה דהל"ל והיו הדברים האלה בלבבך. מאי על לבבך. אמנם הכוונה אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שהדברים האלה אשר אנכי מצוך היום יהיו כדבר כבד על לבבך כדאמרי אינשי ע"כ דבר קשה זה עומד על לבי כעופרת וכו׳. אמנם אלמדך כדי שיהיו חביבים וקלים לעשותם בעיניך, והוא שתרגיל בהם תמיד עד שיטבעו בך טבע שני, כיצד ושיננתם לבניך. גם ודברת בם בינך לבין עצמך. גם ובלכתך בדרך תלמוד בהם. גם בשכבך גם ובקומך. וההרגל מביאך לחבבם כ"כ שלא תוכל לפרוש מהן רגע, ויהיה קל בעיניך לקיימם, והוא מעין מה שאמרו רז״ל למה נמשלה תורה לזית, מה זית תחלתו מר וסופו מתוק, כך דברי-תורה תחילתם מר ואחר שלומד ומבין ומרגיל בה הוא מתוק לחכו.

עוד נראה בהיות שכל דבר רוחני אין הנאה כי-אם לנשמה בלבד ולא לגוף, כאחז״ל איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל יה. גם התורה הנשמה נהנית ממנה ולא הגוף. לז"א ידעתי שיהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. שהוא תורה ומצות, הם על לבבך לתת עילוי והנאה לנפשך שמשכנה בלב כנודע משום שהוא דבר רוחני ואם-תאמר ומה הנאה מגיע לגוף כדי שיזכה לקום בתחיית-המתים, ולהשיב לזה אמר ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובהליכה ובשכיבה ובקימה. והדברים האלה הם פעולות באברי הגוף באופן שכחות הנפש מתגלין ע"י הגוף, ועי"כ זוכה גם הגוף וקם בתחייה. והחכם הש׳ הר׳ ידידיה אבולאעפיא נר״ו פירש בענין הפסוק עם המבואר אצלי באורך על פסוק רחצו הזכו הסירו רוע מעללכם מנגד עיני' חדלו הרוע. וקשה הל"ל הסירו מעללכם מאי רוע מעללכם. אמנם בא לומר שאל יקשה בעיניהם לעשות תשובה משום דצריך למנוע עצמם מכל דבר המחייב הגוף לעשות, אינו כן המעשים שהייתם עושים עשו כגון אכילה שתיה הליכה שכיבה, דכל זה ג"כ עושה הצדיק. אלא שעושה אותם לשם שמים לעבוד לבוראו, גם אתם המעללים שהייתם עושים עשו, אבל רוע המעללים עצמם הסירו, דהיינו שהייתם אוכלים ושותים ושוכבים וכדומה לבריאות הגוף, לעשות כל רע לכן המעללים עשו, אבל רוע המעללים בלבד הסירו מכם חדלו הרע. לז"א כאן והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. וא"א בהיותי עוסק בהן תמיד מונע אני בעצמי מכל תענוג הנוגע לגוף, כגון דיבור והליכה בדרך ושכיבה וקימה ולחשוב על זה, ושננתם לבניך, ואין הלימוד הזה מונע לך מכל הנזכר אלא תנהוג עמה פעולות הגוף בשבתך בביתך שיהיה לך ישיבת בית. ובלכתך בדרך תלך דרכים לצרכך, ובשכבך ובקומך שכב וערבה שנתך, אך בלבד שתעשה הכל לשם שמים כמדובר.

אך ראוי לשים לב למה בסדר זה של ואתחנן מקדים תורה לתפילין, דכתיב תחילה ושננתם לבניך. שהיא התורה. ואח"כ וקשרתם לאות על ידך. שהן תפילין. ובפרשת עקב מקדים תפילין לתורה. דכתיב וקשרתם לאות על ידכם. ואחר-כך קאמר ולמדתם אותם את בניכם. שהיא תורה.

אמנם נראה שבהיות שתפילין צריכין גוף נקי כאלישע כאמרם רז"ל ואין כל אדם יכול להזהיר עצמו בהן כי אם מי שהוא תלמיד חכם, כי אין עם הארץ חסיד, לכן לרמוז לזה הקדים תורה לתפילין לומר שילמוד תורה תחילה ואח"כ יניח תפילין, לפי שאז ידוע להיזהר בהם וכיון שלמדך זו כאן בסדר ואתחנן ואח"כ בסדר עקב מקדים תפילין לתורה, לומר כבר אתה בן תורה יודע להיזהר עצמך בתפילין, הקדים הנחת תפילין לתורה לומר שלא ילמוד בלי תפילין כחכמי התלמוד שלא היו בלי תפילין רגע כנודע.



במדרש שיר השירים על-פסוק כמגדל דוד. חייא בר אדא ובר קפרא. חד אמר הטבה כהטבת נרות, וחד אמר הטבה כהטבת הקטרת ע"כ. קשה מה שייכות יש לאומרו הטיבו אשר דברו להטבת נרות או למאן-דאמר כהטבת קטורת, שאין הטבת הדיבור מסוג אחד עם הטבת הנרות ועם הטבת הקטורת.

ועיין בספר יד יוסף דר"כ ע"ג. אמנם נראה שהכוונה בזה, דידוע שאעפ"י שבמשכן ובמקדש היתה השכינה שרויה שם תמיד, שעל-כן היה יוצא משם אורה לעולם, וכאמרם רז"ל על פסוק ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. להודיע שמן המקדש היה יוצא אור לעולם ולא היה צריך אור מבחוץ, והוא בעבור דשכינה שהיא מקור האורה שרויה שם, וכיון שכן לא היה לו להקב"ה לצוות על הטבת הנרות כדי להדליק שיאירו לישראל במקדש, שהרי אור השכינה שבמקדש שהיה עמהם, היה יכול להאירם, ומה צורך לצוות על הטבת הנרות להאיר להם. אלא שהקב"ה כדי להטיב עם ישראל שלא יהיו נזוקים לא רצה שיהיו נהנים מאור השכינה, שאפשר שלא יכוונו כראוי בהנאתם מאור השכינה ויצא אש מלפני ה' והיו נזוקים, לכן צוה על הטבת הנרות, שיהנו מאש גופני, שעם זה בטוחים שלא יוזקו.

גם כשאמרו למשה שלא רצו לשמוע מפי הקב"ה פן ימותו, אלא ישמע הוא מהקב"ה והם ישמעו מפיו, אמר הקב"ה למשה הטיבו אשר דברו. חייא בר אדא אמר כוונת הקב״ה באומרו למשה הטיבו אשר דברו, אמר הוא דוגמא ממש מהטבת הנרות שאני עתיד לצוות כדי שלא יהיו נזוקין כדפרשית.

גם אמרו שאין רוצים לשמוע מרוחני פן ימותו אלא מגופני שהוא משה, ובזה אינן באים למות וכוונתו יתברך לשבח לישראל שכיוונו לשאול דבר שהיא דוגמא ממה שעתיד אני לצוות בהטבת הנרות כדי שלא ימותו וק״ל. ובר קפרא אמר הטבה כהטבת הקטורת הביא מהטבת הקטורת, יען שמשם נלמד יותר רחמנותו יתברך עם ישראל, שהרי צוה בהטבת הקטורת שיתקן מבפנים ויתן מלא חופנו קטורת סמים דקה על אש שעל המחתה, שעל ידי העשן וכסה ענן הקטורת את הכפורת, וכל זה כדי שלא יסתכל בשכינה ויהיה ניזוק והוא לחמול על יחיד שהוא הכהן גדול הנכנס בקודש הקודשים, שעל ציווי הטבת הנרות אינו כל כך מהתימה, יען הוא לרחם על רבים שלא יזוקו באופן שמה שאמר הקב"ה הטיבו אשר דברו שהוא שידבר משה ולא הוא, כדי שלא ימותו הוא דוגמת הטבת נרות והטבת הקטורת שהוא כדי שלא ימותו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדפרשית.