מגלה צפונות/הפטרת יום כפור

הפטרת כפור

ילקוט ישעיה סי׳ נ״ו דנ״ג ע״ד: ואת דכא ושפל רוח. מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, וכן הוא אומר רוח ה׳ עלי יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים. וכן מצינו במשה רבע״ה ומשה נגש אל הערפל, מי גרם לו ענותנותו, שנאמר והאיש משה עניו מאד.

ראוי לשים לב איך הענוה גורם השראת השכינה. עוד להבין אומרו סופו להשרות השכינה. ונראה בנקדים מאמר חז״ל, משיתבטלו היוהרים יתבטלו המינין. דקשה מה קשר יש לגאותנים עם המינין שתלו ביטול המינין בביטול הגאים. אמנם יובן בדרז״ל שאמר הקב״ה נעשה אדם לשון רבים ללמד שיקח עצה אפי׳ גדול מן הקטן. באופן דכשאדם עניו אינו מתבייש ליקח עצה מן הקטן, ובזה אין מקום למינין לטעות בנעשם אדם שיש שתי רשויות ח״ו, משא״כ כשיש גאים ומצד גאותם אין לוקחים עצה מן הקטן ובזה מתרבים המינין בראותם נעשה לשון רבים, לז"א דכשיתבטלו הגאים יתבטלו המינין דזה תלוי בזה, וזהו כוונת המאמר כאן ואת דכא ושפל רוח, מגיד הכתוב דכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם, שהכונה כיון שהוא שפל ועניו נוטל עצה מן הקטן, וזה מביא לכל אדם לומר שיש רשות אחד בלבד, ואז שכינה שורה עליו, וזהו סופו להשרות שכינה עם האדם, כלומר בהמשך זמן שמרגיל ליקח עצה מצד ענותנותו באים הרואים למשוך עצמם אחריו ללמוד ממנו וליטול עצה מהקטן כמוהו ושכינה שורה עמהם וק"ל. תם.