פתיחת התפריט הראשי

כתיב לעיל וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו וכו', שהשכינה היה שם בין בדי הארון, וסמיך בהעלותך את הנרות:   

לומר אעפ"י שהשכינה שם שהיא מאירה כל העולמות, אמר שתדליק נרות להעלותך, כאילו אתה מאיר למי שהוא מאיר את כולם, וזהו בהעלותך את הנרות לשון עליה, כלומר לתת עליה ומעלה לנרותך, כאילו הוא צריך לאורך. ובענין הכתוב נראה לפרש שרמז כאן שמונת נרות חנוכה שידליקו לדורות זכר לנס שנעשה בשבעה נרות אלו, ושיעור הכתוב בהעלותך את הנרות, דע שאל מול פני המנורה זאת, יאירו לדורות שבעת הנרות שהם נרות חנוכה, זכר הנס שנעשה בשבעה נרות אלו כנודע, וזהו אל מול פני המנורה, כלומר נגד פני המנורה זאת ידליקו בגלות וק"ל.


ויעש כן אהרן וכו'. רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה וכו':   

הכוונה אעפ"י שאין חובת הדלקת המנורה בכהן גדול דווקא, שהרי בפרשת תצוה כתיב אהרן ובניו עכ"ז ויעש כן אהרן הוא בעצמו, להגיד שבחו שלא שינה אעפ"י שהיה יכול להיות על ידי בניו, ומצאתי כן במנחה בלולה ובחיבור אחר פרשתי אופן אחר.

עוד נראה בהקדים לפרש פסוק דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שגילה הקב"ה למשה שעל ידי הדלקת שבעה נרות כאן למטה מאירים למעלה שבעת הנרות שהם שבעה כוכבי לכת, וזהו אל מול פני המנורה של מטה יאירו שבעת הנרות של מעלה כי ההדלקה כאן למטה מוסיף כח למעלה. ומשה רבינו ע"ה צוה לאהרן בהדלקת הנרות, אך לא גילה לו מיד הדבר שעל ידי הדלקה זו נותן כח שיאירו שבעה כוכבי לכת, ועכ"ז כיון אהרן כך בהדלקתו, וזהו ויעש כן אהרן, מעיד הכתוב שלא שינה ממה שגילה הקב"ה למשה כי מעצמו ומדעתו כיון בהדלקתם לתת כח לנרות של מעלה. ומצאתי רמז במדרש למה שפרשתי דשבעה נרות מאירים לשבעה כוכבי לכת וז"ל, למה שבעה נרות, כנגד שבעה מזלות כנגד שבעה ימי בראשית.


וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה:   

נראה לפרש בדברי רז"ל שנתקשה משה במעשה המנורה ואעפ"י שהראה לו דמותה מאש עד שאמר לבצלאל ובצלאל הטיל ככר זהב באש ויצאה מאליה, וזהו הרומז כאן וזה מעשה המנורה מקשה זהב, נתקשה משה לעשותה מזהב עד ירכה עד פרחה אפילו לעשות פרט אחד ממנה נתקשה עד שלבסוף כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה הקב"ה את המנורה, וכיצד שיצאה מאליה והוא מעשה אלהים.

(א"ה ס"ט עיין במדרש ובתנחומא ס"ז דדרשת רז"ל הלזו ס"ה עפ"ז ובדברי מרן ה"ה זצוק"ל תראהו משם והוא פלאי ודוק).

אך יש להבין, למה בציווי ההדלקה כאן לא הזכיר כי אם לאהרן ולא לבניו כמו שהזכירם בפרשת תצוה יערוך אותה אהרן ובניו. וי"ל דכיון דהזכיר בפרשה דלעיל במעלת משה רבינו ע"ה שלא היה מתייחד הדבור אלא לו ולא לאהרן, כדכתיב ובבא משה לדבר אתו וכו' וישמע את הקול מדבר אליו וכו' מבין שני הכרובים וידבר וכו', באופן שכל הדבורים היה למשה, לכן לפייס את אהרן אמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות כלומר למעלה זאת הוא מוכן, והנה שבא פסוק זה על פיוס אהרן אין צורך להזכיר בניו כאן, כי אם בפרשת תצוה ללמדנו שהעריכה יכול להיות גם על ידי בניו.


ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעינים. והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך:   

יש להסתפק: ספק א' למה קראו בשם חובב. ספק ב' דהל"ל אל רעואל המדייני חותנו כי משה היה המדבר עמו. ספק ג' להבין מאי והטבנו לך ומאי כי ה' דבר טוב על ישראל מה ענין ההטבות האלו. ספק ד' למה לא הודה יתרו בפעם הזאת והשיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ספק ה' מאי אל נא חעזוב אותנו מאי נא ומאי חנותינו במדבר. ספק ו' מאי והיית לנו לעינים. ספק ז' להבין ההטבות שחוזר משה רבינו ע"ה להזכיר לו.

אמנם נראה שהכוונה, ויאמר משה לחובב, כלומר יש מקום שיחבבו לך ישראל תכלית החיבה ביודעם כבר דבקותך בהקב"ה ובעמו כי בהיותך עדיין בן רעואל המדייני שמאז שהיית במדין במעלתך ובממשלתך היית חתן משה אף על פי שמשה לא היה במעלה ובהיות חסידותך כל כך גדול העומד עמך כאילו עומד בארץ ישראל וזהו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם, כלומר נוסעים מאצלנו אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם ואין צורך לנו מארץ ישראל כיון שאנחנו אצלך ונוסעים ומרחקים אנחנו את המקום לכן לכה אתנו והטבנו לך, אנו מטיבים עצמנו עמך כהטבת ארץ ישראל שמטיב את ישראל כי היא ארץ מגדלת צדיקים, גם אתה מטיב לנו בהיותך אצלנו כי ה' דבר טוב על ישראל והטוב שדבר אינו אלא כי אם בהיותנו עם הצדיק כמותך וכוונתו של משה רבינו ע"ה כדי להגדיל מעלת הגרים. והשיב יתרו כי אל ארצי אלך מצד ענוה כלומר מה אני שאתם תולים טובתכם בי כמדובר, ודרך הענוים להפציר בדבר שמשבחים אותו שלא לקבלו, ומשה הבינו וחזר כמפציר על הדבר עצמו ולחזק דבריו במה ששבחו ואמר אל נא תעזוב אתנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר, מקום חרב ושמם בהיותך מלך בארצך ובהיות כן והיית לנו לעינים, כלומר כאילו אתה עינינו המאירים אותנו, וכיון שכן והיה הטוב אשר יטיב ה' עמנו, זה הטוב אנו מרויחים אותו עמך וזהו והטבנו לך, אנו מטיבים עצמנו עמך כדפרשית ובהיות שיתרו השפיל עצמו על שלא קבל עליו מה ששיבחו משה כמדובר, לכן אמר לו אל נא תעזוב אותנו, נא במקום עתה, כלומר עתה שאתה עניו אל תעזוב אותנו והותר כל הספקות.

עוד נראה לפרש בהמשך אלו הפסוקים, דידוע שהקב"ה מעיד על טיבותם וצדקותם של ישראל מדהתפאר עמהם, דכתיב ישראל אשר בך התפאר. עוד ידוע מאמרם חז"ל קשים גרים לישראל כספחת ופירשו התוספות בפרק ד' דיבמות לפי שאין בקיאין בדקדוקי המצות וישראל לומדים ממעשיהם ויש מפרשים לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולים להזהר מאונאתן ע"כ. ובזה נבא לענין שאמר משה לחובב, כלומר חביב אתה מכל הגרים על שבהיותך בן רעואל המדיני מלך במדין היית חתן משה, לכן כשנוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם, לכה אתנו כי אתה שווה לנו, והטבנו לך, כלומר אנו מטיבים עצמנו עמך כי טוב וישר אתה, כאילו שורשך מאברהם יצחק ויעקב ואעפ"י שה' דבר טוב על ישראל שהם טובים וצדיקים ובהם מתפאר מה שאין כן הגרים שהם כספחת על שאין בקיאין בדקדוקי המצות וכו' שאני אתה שיצאת מכלל כל הגרים. וכשמוע יתרו ששיבחו כל כך השיב מתוך הענוה כי אל ארצי אלך כי איני ראוי לישב אצל ישראל כי איני בקי בדקדוקי המצות וילמדו ממני, כטעם הראשון של התוספות דלזה קשין לישראל כספחת. וכראות משה רבינו ע"ה גודל ענותנותו גידלו עוד ואמר אל נא תעזוב אותנו, משום דידעת טעם חנותנו במדבר שהוא כדי שישתרש אמונתו ותורתו יתברך בלבם של ישראל כאמרם חז"ל דלזה עיכב חנייתם במדבר מ' שנה, נמצא שישראל עדיין בלתי מושרשים באמונה ולכן עשה חנייתם במדבר ולא הכניסם מיד לארץ וכיון שכן אתה גדול מהם, וראיה שוהייתה לנו לעינים בעצת ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו' וגר כמוך המלמד לישראל דעת, טוב שישב בין ישראל למען ילמדו ממעשיו ומדרכיו הטובים והישרים, כי אתה בקי בכל המצות ודקדוקים משא"כ שום גר ועליך וכדומה אליך, אמרו קשים גרים וכו' שביותר הוזהרו ישראל מאונאתן כתירוץ היש מפרשים ז"ל שהביאו התוספות, ולכן והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' עמנו והטבנו לך, כלומר הטוב אשר יטיב ה' עמנו ומה שוהטבנו אנו עם אחרים שהיא מדה טובה גדולה עד מאד הכל יהיה לך ובסיבתך בהיותנו לומדים ממדותיך הטובים. עוד י"ל והיית לנו לעינים, ללמוד ממך בנושאם ישראל ק"ו ממך מדבקותך בהקב"ה. ובחיבור אחר פרשתי אופנים אחרים בפסוקים אלו.


ויהי בנסע הארון וכו':   

בטעם הנונין הפוכות כתב רבינו בחיי ז"ל, אם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמישים ולכן היה הסימניות מנו"ן, לומר שפרשה זו פונה לסוף נו"ן פרשיות למפרע ולכן הנונין הם למפרע. וכתב עוד על דרך הקבלה עיין שם, ובחיבור אחר פרשתי שהנונין הפוכות הן דוגמת אצבעות עקומות כשרוצה אדם להרים דבר מלמטה למעלה עוקם אצבעו להרימו, ובא הרמז כאן הנונין הפוכות בענין הארון לומר שהארון היה נושא את נושאיו.


עוד מבואר אצלי, איתא במדרש ילמדנו, הביאו הילקוט הארון היה מקדים לפני ישראל, כיון שהיה משה רואה כך, היה אומר להקב"ה מה אתה מנית את ישראל, המתן להם מעט שנאמר ויאמר משה קומה ה', זהו שאמר הכתוב צדיק מושל יראת אלהים ע"כ.

עוד בילקוט שני נצוצות של אש יוצאות מבין בדי הארון והיו שורפין לפניהם את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל וכו' וכיון שחטאו נתהפכו השני נצוצות למפרע ושרף בקצה המחנה בקצינים שבמחנה ע"כ.

וזהו כוונת הפסוק ויהי העם כמתאוננים, שכששמעו למשה שהיה אומר להקב"ה קומה ה' שובה ה', שעל פי דבורו היו נוסעים, חרה להם מאד ומיד ויתאוננו, כלומר היה בעיניהם הדבר כל כך קשה כמי שמתו מוטל לפניו ואוננים עליו באומרם שרע ומר דברי משה באזני ה', בהיות שומע תמיד מפי משה שובה ה' קומה ה', וישמע ה' ויחר אפו, על שהיו כפויי טובה בטוב אשר משה מטיב עמהם, ואם איתא שדבריו רע באזני ה', איך היה מסכים לדבריו, לכן ותבער בם אש ה', שנתהפכו השני ניצוצות של אש למפרע ושרף בהם ולרמוז לזה השני נונין הפוכות, לומר שהשני ניצוצות ההולכות לפני הארון נתהפכו למפרע לשרוף בהם, וזהו הטעם ששרף בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה, משום שהקצינים לרוב מעלתם, היו הולכים אחר הארון, וכיון שנתהפכו הב' ניצוצות למפרע, פגעו בהם תחילה.


נראה בדברי רז"ל במדרש, ויהי בנסוע הארון, פרשה זו לא היתה ראויה ליכתב כאן, ולמה נכתבה כאן, לפי שכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמן מהלך שלשה ימים, בורחים מהר ה', מפני שעשו שם אחד עשר יום והיה נותן להם מצות בכל יום, שאמר להם משה נסעו יום אחד, נסעו הם מהלך שלשה ימים ולילה א', כתינוק הבורח מבית הספר ורץ ע"כ לענייננו. הנה ישראל נשתבחו בשני נונין, והוא מה שאמרו נ'עשה ונ'שמע, שהם שני נונין, לכן עכשיו שבעטו בקבלת התורה והמצות שהיו בורחים כתינוק הבורח מבית הספר כדי שלא לקבל המצות שהיה מצוה להם בכל יום, נמצא שמתו השני נונין, ולרמוז על מיתת הנונין הם הפוכות, וזהו ויהי העם כמתאוננים, כלומר "מת נונין".

עוד פרשתי ענין אחר ומצאתיהו יותר באורך בספר תולדות יצחק ולכך אני מעתיק לשונו לכותבו משמו וז"ל, טעם הנונין הפוכות שהעולם הפוך, שיתרו שהוא מאומות העולם נתגייר ונעשה יהודי כשר ובני ביתו עד שבקשו ממנו שילך עמהם, וישראל בני אברהם יצחק ויעקב מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים תאוה בוכים ואומרים מי יאכלנו בשר ואף ה' חרה בהם ויך בעם מכה רבה מאד וכו' ויסעו מהר ה' והם ג' פורעניות. וזהו שאמר והיית לנו לעינים, והוא לעינין יראה השם שיאמרו ישראל, יתרו שהוא גר ירא את השם וכ"ש אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב עכ"ל. ובספר מנחה בלולה הנונין הפוכות על דרך מפני מה אין נו"ן שבאשרי עכ"ל.

עוד נראה לי לפרש, שבאו השני הנונין אלו הפוכות בפרשת נסיעת הארון, לפי שהדגים נקראים נונין וידוע דדגים פריצי, כאחז"ל בבבא בתרא, דלכן סירס את הזכר והרג את הנקבה. והנה אעפ"י שנצטוו ישראל על מצות פריה ורביה היו אסורים בה כשאין הארון במקומו, כאחז"ל ולרמוז לנו על זה הפך הנונין בנסיעת הארון, לרמוז כשאין הארון במקומו צריך לעשות הפך הדגים דפריצי להפרות ולהרבות, ולרמוז לזה הפך הנונין.

עוד נראה בדברי רז"ל מנצפ"ך כלם על שם גאולה נאמרו, כ"ף שבו נגאל אברהם שנאמר לך לך, מ"ם שבו נגאל יצחק שנאמר כי עצמתה ממנו מאד, נו"ן שבו נגאל יעקב שנאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו'.

עוד לרז"ל כשישראל בשמחה אינו מרגיש אלא יעקב, וכשהם בצער אינו מרגיש אלא יעקב וכו', ולכן עכשיו שלא היו ישראל הגונים כתלמיד הבורח מבית הספר שלא לקבל עליהם מצוות כדברי רז"ל נתאבלו הנונין שהיו גאולת יעקב ונהפכו פניהם מטה כאבל זה משום שכשאין הגונים ישראל בצער כמדובר.

עוד נראה שכיון שויהי בנסוע הארון היה הילוך הנסיעה על פי משה, פעם אומר המתן ופעם אומר שילך שנאמר ויאמר משה קומה ה', שובה ה', כמו שהזכרתי לעיל מרז"ל, לכן הנונין הרומזין על הנ'סיעות הם הפוכות פונים למטה, כאילו פונים לראות מה יגזור משה להמתין או למהר.

ובשפתי כהן ז"ל דרי"ח ע"א וז"ל טעם בנו"ן ההפוכה, והוא כי מלת בנסוע גימטריא יעקב, על שם שהאדם החקוק בהיות המרכבה מהפכת את עיניו ואחריו לארבע רוחות העולם, על כן באו הנונין בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה עכ"ל. ולע"ד נראה, עוד איתא בזוהר סדר זה נ' כפופה נוקבא ן' פשוטה כללא דדכר ונוקבא ע"כ. ידוע שאעפ"י שישראל חוטאין אין השכינה עוזבם ומסבבם פנים ואחור ובאותה שעה היו ישראל כתינוק הבורח מבית הספר, לכן באו השני נונין הרומזים לשכינה פניה למטה, לרמוז שאף בזמן שאין הגונים עיני השגחתה עליהם לסבבם ולשומרם פנים ואחור. ואפשר גם כן שבאו שני נונין, רמז לשכינה עילאה ושכינה תתאה, שכינה משפעת דרך צינורות עד המלכות להגנת ישראל אף בזמן שאינן הגונים.


ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ב'.:   

ראוי לשים לב אומרו וישמע ה', דהיה לו לומר סתם ויחר אפו ומי לא ידע דשמע ה' מה שאמרו. עוד להבין אומרו ותבער בם אש ה', מהו בם ומה הוא אש ה', גם להבין כוונת אומרו ותאכל בקצה המחנה. עוד להבין אומרו ויצעק העם אל משה שהיה להם לצעוק ולהתפלל להקב"ה שימחול להם על מה שחטאו. עוד להבין אומרו ותשקע האש, דהל"ל ונכבה האש. עוד להבין מאי כי בערה בם אש ה', מאי בם.

אמנם נראה בדברי רז"ל הביאו הילקוט, אלו היה אומר ויהי העם מתאוננים, לא היה לכם תקומה, אבל כמתאננים לא חטאו לגמרי. עוד שם כוונתם היה שישמע ה' תרעומתם ע"כ. ונמצא כפי זה שתים היה בידם, חד לטובה שהיו כמתאונני' ולא מתאוננים ממש וחד לרעה שהיה כוונתם שישמע הקב"ה קול תערומותם, לזה אמר ויהי העם כמתאוננים ולא מתאוננים לגמרי ומצד זה לא היו ראויים לעונש כל כך, אך היה רע באזני ה', אף על פי שהיו כמתאוננים בעבור שהיה כוונתם שוישמע ה' קול תערומותם ועל זה ויחר אפו, וכיון שכוונתם למרוד עיני כבודו שישמע ה' ותבער בם אש ה', כלומר הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל והיא אש אוכלה, אלא שהיא בתוך הגוף בכמה לבושים כנודע כדי שלא לשורפו, אך כיון שכיוונו שישמע ה' שהוא אדון הכל ותבער בם בקרבם אש ה' שהיא הנשמה שבהם נתפשטה מאיזה לבוש ובער בהם ותאכל בקצה המחנה שהוא בבשר הגוף שהוא בחוץ מכל, ונקרא קצה המחנה כערך שאר אברים ועצמות וגדים ועיקרים שהם פנימיים. ויצעק העם אל משה, הצעקה היה לומר בעבור משה נכנסנו בכל אלו העונשים על שהכניסנו בעול אלהותו ית' ומצותיו שאם לא היינו מצויין לא היינו נענשים על שום דבר, כראות משה כך ויתפלל משה אל ה', כלומר ויתפלל משה לאל יתברך באומרו אל ה' הם חוטאים, וכיון שאתה נקראת הוי"ה רחמים, ראוי שתמחול להם ותשקע האש, כלומר שקע האש בקרבם כמו שהיה בתחילה שחזרה נשמתם אל לבושם ובזה לא היה בוער בבשרם כמדובר, ועל כן ויקרא שם המקום ההוא תבערה ולא תבער בלא ה"א הרומז לשכינה, לומר שבערה בם שבער הה"א בם אש ה', שהוא אש נפשותם הבא מהשכינה.


והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו' זכרנו את הדגה. ועתה נפשנו יבשה וכו' והמן כזרע גד הוא. שטו העם ולקטו וכו' וברדת הטל וכו':   

איני הולך אחר הדקדוקים, כדי שלא להאריך ועם מה שאני מפרש בהם יותרו הספקות הנופלת בהם ובפרט שבחיבור אחר נתעוררתי בדקדוקים ופרשתי בהם נפלאות השם בכמה פנים, אך נראה עכשיו לפרש דרך כלל.

ונראה שתערומתם על הבשר היה משום שנלמדו במצרים במאכלים הגסים עד מאד ועכשיו באו אל הקצה האחרון למאכל הדק רוחניי שהוא המן, ובודאי דשינוי הגדול הזה אינו יוצא לטובה כי אם לחלאים משונים על דרך שינוי וסת תחילת חולי מעיים, שמן הראוי היה שמהרגלם במאכלים דכל כך גסים שיבואו אל הממוצע שהוא הבשר ולא לאכילת המן שהוא מן הקצה אל הקצה. ושיעור הכתובים והאספסוף אשר בקרבו, כלומר הטבע אשר נאסף והורגל בקרבו של כל אחד ואחד התאוו תאוה של אכילה שלא יזיק להם וישובו ויבכו גם בני ישראל כיון שהיו הבוכים על הדבר הזה בני ישראל שורש הקדושה נחשב להם העון כפול ומכופל וזהו וישבו ויבכו, כאילו בכו וחזרו ובכו גם פעמים הרבה, כיון שהיו בני ישראל הקדושים ואמרו מי יאכילנו בשר שהוא דבר ממוצע בין המאכלים שהורגלנו במצרים כדמפרש, ובין המן משום דזכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, שהיו הולכים וצדים מנהר נילוס, ובהיות חינם היו אוכלים אכילה גסה וגם היו אוכלים את הקשואין ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים בחינם בהיותם זורעי גנות ששמו אותם המצריים והיו נוטלים ואוכלים בחינם, דמי רואה ומי מוחה בידם והם מאכלים גסים וקשים מאד כנודע, וכיון שהורגלנו בזה ועתה מוכרח שנפשינו יבשה וקרובים אנו למיתה ובאין כל שום חמדה אנו הולכים מן העולם הזה בהיותנו מתים בקצרות ימים משום דבלתי אל המן עינינו שהוא מאכל דק מאד כמדובר, וראיה שהמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וכו' עד טעמו כטעם לשד השמן הרי שהוא מאכל דק מאד כטל הפורח מחמת דקותו וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו באופן שהמאכל שהורגלנו במצרים דגים ואבטיחים וכו' שהם דברים גסים למאכל המן, עתה דקה מן הדקה הוא מן הקצה אל הקצה, והשני קצוות מוכרח שגורם מיתתנו, לכן אנו מתרעמים לומר מי יאכילנו בשר, שהוא דבר ממוצע בין הרגל מאכלנו ובין המן. וירא משה אל העם בוכה למשפחותיו, שהיו בוכים לאמר שקרובים למיתה הם מחמת אכילת המן ואינן מולידים לעשות משפחות כיון שהמן ימיתם קודם זמנם ויחר אף ה' מאד, כיון שבטובה שנתן להם בועטים ובעיני משה רע בלבד, כיון שחטאו מחמת שטעו בשקול דעתם בתלות הדברים אל הטבע, אך לא חטאו בפועל בהקב"ה, ומשה צעק מאין לי בשר לתת להם להרגילם קצת זמן בבשר כדי שיחזרו אחר כך לאכילת המן כאשר מבקשים והקב"ה עשה שאלתם לא בבשר צאן ובקר שמיהו הוא בשר גס ואינו המיצוע יפה בין הדגים ואבטיחים ושומים ןבצלים ובין המן אלא נתן להם שהוא בשר יותר קל ורק קרוב למן והמיתם באכילת השליו להראות להם כי אין הטבע מועיל כשהוא יתברך רוצה והכל תלוי על כל מה שהוא יתברך רוצה לעשות דוק ותשכח שמתיישב עם מה שפרשתי כל מה שדקדקו המפרשים ז"ל בפסוקים אלו.


בילקוט רע באזני ה'. מלמד שהיו ישראל מתאוננים להשמיע את המקום, היה ר' שמעון אומר משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מקלל את המלך והיה המלך עובר, אמרו לו שתוק שלא ישמע המלך, אמר להם מי יאמר לכם שלא היתה כונתי אלא להשמיעו, כך היו ישראל מתכוונים להשמיע למקום:    עכ"ל.

הנה מאמר זה סתום וחתום אומרו כוונתם להשמיע את המקום, דלא ימנע אם יהיו מאמינים שהשגחתו יתברך בתחתונים ומביט ורואה בכל דרכי איש, בודאי שהיה שומע להם, ומהו שהיו מכוונים להשמיע את המקום דקאמר, ואם לא היו מאמינים מהשגחה והיו סוברים עזב אלהים את הארץ וכל מה שרוצה האדם עושה, אין רואה ואין שומע, אם כן אף שיכוונו שישמע להם מה מועיל, דכיון דכפי סברתם אינו משגיח כאן למטה ח"ו איך ישמע להם.

אמנם נראה דיובן עם מה שפירש הרב בעל שפתי כהן ז"ל על הפסוק וז"ל, ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', שפחדו שלא ישמע משה וישמע השם, שפחדו יותר ממשה ממה שפחדו מהשם, לזה ויחר אפו ותבער בם אש ה', היל"ל אש אלהים, אמר אש ה' לומר שלא עשתה דין אלא רחמים כי באבוד רשעים רנה, ע"כ לעניינינו. ובזה מבואר דברי המאמר שהיו מתאוננים להשמיע את המקום, כלומר היו אלו עושים אופנים שדוקא ישמע ה' ולא משה מיראתם ופחדם ממשה יותר מהקב"ה ועל החירוף הגדול הזה, וישמע ה' ויחר אפו, כלומר במה שכיוונו שישמע דווקא השם ולא משה, על זה ויחר אפו כל כך עד שבערה בו אש ה', לא אמר אש אלהים, לומר שנהפכו להם הרחמים לדין ובזה יובן כוונת פסוק ויצעק העם אל משה, דהל"ל ויצעק העם אל ה', כלומר באו בצעקה על משה לומר אתה גרמת לנו את כל הרעה, שבעבור שהיה בכוונתינו שישמע השם ולא אתה, על האימה והפחד שנתתה עלינו עד שאנו מתפחדים יותר ממך מהקב"ה, ומגיד הכתוב חסידותו של משה, שאעפ"י שבאו עליו בעלילה הרעה ומגונה כזאת עכ"ז ויתפלל משה עליהם להצילם מצרתם.

אשר עם זה יובן גם מאמר שם בילקוט וז"ל וישמע ה' ויחר אפו, שמע המקום ונתמלא עליהם חימה עכ"ל. והוא מאמר תמוה, דמה בא ללמדנו יותר מפשוטו של מקרא, דפשט הכתוב הוא דשמע ויחר אפו, דהיינו שנתמלא עליהם חימה. וחוץ מהכוונה, נראה לומר, דבא אומרו ויחר אפו, דהיל״ל וישמע ה' ותבער בם אש, וממילא שהדבר נעשה מחמת כעס על העון שעשו, ומאי ויחר אפו, אלא בהיות שאף וחמה הם שני מלאכי אכזרים שהם שבט מוסר לחוטאים ופעם מתייסרים על ידי אף, ופעם על ידי חמה, אך כשמתחברים שניהם יחד הוא כליה ח"ו. והנה כאן כל כך כעס המקום שעשה שחרה יחרה אפי המלאך אף שלו, כדי שיתחבר עם חמה לכלותם, וזהו ויחר אפו, ההחירי את אפו ונתחבר בחמה, וזהו שלמדנו בעל המאמר ויחר אפו, שמע המקום ונתמלא עליהם חמה, כלומר פירושו של ויחר אפו רוצה לומר שעשה שיחרה אפו, היינו האף ונתחבר בחמה וזהו ונתמלא עליהם חמה האף נתמלא עם החמה, והכו בהם.


אך כפי הקדמתנו הכוונה כך, שכיון שכוונתם שישמע השם ולא משה וכו' שמע המקום, כלומר במה שעשו דשמע המקום ולא משה על זה נתמלא עליהם חמה, לפי שהורו שיותר היו מתפחדים ממשה ממה שמתפחדים מהקב"ה. ובזה יבא על נכון מאמר קשה הביאו הילקוט וז"ל המאמר, ויצעק העם אל משה, הלכו ישראל אצל משה אמרו לו בקש עלינו מלפני המקום, יכול שעכב משה בידן, ת"ל ויצעק משה אל ה', יכול שעיכב הקב"ה על ידו, ת"ל ותשקע האש עכ"ל. דקשה על איזה צד יעכב משה דמשבחו שלא עיכב, וגם למה יעכב הקב"ה השומע בקול תפילה, אלא הכוונה, כיון שאלו חטאו במה שנפחדו ממשה יותר מהקב"ה, היה ראוי שיעכב על ידן שלא להתפלל עליהם להצילם מרעתם כדי שלא יתחזקו בסברתם הרעועה להתפחד ממנו יותר מהקב"ה כמדובר, ת"ל ויצעק משה אל ה', שלא השגיח על שטותם והתפלל להצילם וישאר הדבר להוכיחם אחר כך על סברתם הרעועות. וגם מטעם זה היה ראוי שיעכב הקב"ה על ידו של משה מלהתפלל עליהם, וזהו יכול שעכב הקב"ה על ידו כדי שלא יתחזקו בסברתם כמדובר, ת"ל וישמע ה' קול תפלתו ותשקע האש. ובחיבור אחר פרשתי אופן אחר במאמרים אלו.

ילקוט (שמעוני במדבר י"א סימן תשל"ב) דף ש"ץ ע"ב, ותשקע האש. שקעה בארץ, אילו חזרה לו לשמים ספק היו חוזרים לקלקולן, ואילו חזרה לה לאחד מכל הרוחות, היתה קופלת בהם את כל הרוח, אלא ותשקע האש ששקעה במקומה. שמע הקב"ה שהלשינו מכבודו על כבודו שהוא אש אוכלה שלח בהם אש, ר' יהודה אומר אותה האש שקעה בארץ. אמר ר' איבו נכנס משה בתוך והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר (פירוש כצמר מגפן שכורכים אותה הנשים כדי שיהא נוחה לטוות) שנאמר ותשקע האש:   

ראוי להבין איך אם היה חוזר האש לשמים היו יכולין לחזור לקלקולן. עוד להבין על מה מביא בעל המאמר שאם היה חוזר לאחד מכל הרוחות היה קופלת בהם, שכל כוונתו אינו אלא כי אם לתת טעם למה לא חזר האש לשמים, וכבר השיב ספק היו חוזרים לקלקולן ודי בזה. עוד להבין כוונת שהלשינו מכבודו על כבודו מאי היא. עוד להבין למה נכנס משה בתוך האש לדרוס בו כדי לשוקעו בארץ ולא גזר ברוח פיו שישקע.

אמנם נראה לפרש שבהיות שטבע האש לעלות למעלה ולא לירד למטה, וכמו שמבואר אצלי בחיבור אחר על פסוק ויברא אלהים את שני המאורות הגדולים וכו' ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, שהנס היה שתלאם במרום ועכ"ז נוטים אורם כלפי מטה להאיר על הארץ והוא נגד הטבע, משום שטבע האש שהשלהבת עולה מאליה מעלה מעלה וכו' ובהיות שירידת האש למטה הוא דרך נס משום כשהוא נגד הטבע קשה עשיית הנס ואם היה חוזר האש למעלה לשמים, ספק היו חוזרים לקלקולן באומרם יתרחק העונש כיון שאין בטבע האש לירד משא"כ בהיות האש שקוע בקרקע כאן למטה שתמיד מבקש לעלות ומיד אם חוטאים יחזור האש לטבעו ויוצא לעלות ושורפם, לכך ותשקע האש שקעה במקומה, וזהו אומרו אילו חזרה לו לשמים ספק היו חוזרין לקלקולן, וחזר והרגיש בעל המאמר, אי מטעם זה למה דווקא שקעה האש במקומה ולא פרח לא' מארבע רוחות העולם ויהיה שמור שם לעת שחוטאים לעלות משם ולשורפם, דכיון שהוא למטה יהיה במקום שיהיה, היו עומדים באימה ופחד שלא יחזור לטבעו וישרפם, ותירץ שלא חזר לאחד מכל הרוחות, שאם חוזר שם, היתה קופלת בהם, לכן גזר השם שישקע במקומו. וא"ת ומה צורך מכל זה שהיה יכול להענישם בדבר ובמגפה כמו שהיה כמה פעמים כנודע, והוא דבר טבעיי בעולם מחמת עיפוש האויר או ריבוי העם וכדומה, ובזה היו עומדים ביראה ולא היו חוזרין לקלקולן, ולמה אש כדי ליכנס בתגר זה לעכבו למטה נגד טבעו, כדי שלא יחזרו לקלקולן כדפרשית. והשיב שהוצרך הקב"ה לשלם באש לפי שהלשינו מכבודו על כבודו, שהוא אש אוכלה, ומשום מדה כנגד מדה הענישם באש בפעם הזאת ולא בדבר. אמר רבי איבו נכנס משה בתווך והיה מדרס עליה ומשקע וכו', עשה משה רבינו ע"ה כך כדי שיראו ויקחו מוסר ויתנו לב שלא לחטוא עוד בראותם שבהם שלט האש בעבור שחטאו ולמי שאינו חוטא אינו שולט, וראיה ממנו שנכנס בתוך האש ומשקעו, ואם לא היה עושה פעולה בעיניהם עדיין היו אומרים שגם במשה שולט אש של מעלה אלא שלא ירד עליו שאם יורד עליו גם שורף אותו לכן להראותם מעלת של מי שאינו מכעיס למקום נכנס בתוך האש והיה מדרס בו עד ששקעו בארץ והורה גם בזה עד כמה מגיע האדם אף על פי שמחומר קורץ למעלת רוחנייות דק מן האש, מדשלט בו להשקיעו, וזו אינו אלא כי אם על היות דק וקל מהאש, לפי שאדם שלא נזדקק לעלות לרוחנייות אעפ"י שידרוס בלהב אש אינו שולט בו לשוקעו שהלהבה הולכת לצדדים במה שהוא מספיק בתוכו לפי שהוא גס עב וקשה והאש דק והוא כמו שמשליך אבן בתוך השלהבת שהאבן יורד למטה והשלהבת עולה, ואין האבן יכול לכופה תחתיו מה שאין כן האדם הצדיק שמזקק ומזכך עצמו ועולה יותר מרוחנייות האש באופן שהאש דבר גס ועב וכבד לגביו וכופה אותו תחתיו משום שהוא עולה עליו לייתר דקותו ונשאר האש כפוף תחתיו ובזה שפירשנו שקעה האש במקומו ולא עלה למעלה כדי שלא יחזרו לקלקולן מיראה ופחד שבנקל יוצא עליהם האש לשורפם בהחזירו אל טבעו לעלות למעלה, יובן מאמר שם בילקוט סמוך לזה וז"ל ויקרא שם המקום תבערה אין תבערה אלא באדם שאומר תבער אש פלוני למקומה, כך אמר להם משה, עשיתם תשובה תשקע האש ואם לאו עדיין הוא במקומה עכ"ל, מאמר זה מורה באצבע על מה שפירשנו באומרו ואם אין אתם עושים תשובה עדיין הוא במקומו, כלומר לא חזר האש למעלה דקשה לחזור ולירד, כיון שהוא נגד טבע, אלא עדיין במקומו כאן למטה שקוע בקרקע ובנקל יכול לעלות כיון דחוזר לטבעו וק"ל.

ומצאתי בספר תולדות יצחק וז"ל כוונת השם יתברך בשקיעת האש, כדי שיהיה להם יראה ופחד מן האש ויאמרו אם אנו חוטאין תעלה האש מתחת הארץ כלפי מעלה בטבעו וישרוף אותנו, הקב"ה דרך נס מעכב אותו שלא יעלה למעלה, ואם אנו חוטאים אין צריך להקב"ה לעשות נס להרע לנו אלא שיניח האש לטבעה והוא יעלה מאיליה, ולכן נשקעה האש נגד טבעה עכ"ל.


ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וכו' והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה זכרנו את הדגה וכו' ועתה נפשנו יבשה אין כל וכו':   

נראה בביאור פסוקים אלו, המשך אחר עם מה שפירש רבינו בחיי ז"ל על פסוק ויהי העם כמתאוננים, מלשון מה יתאונן אדם חי כי היו כואבים ומצטערים בהכניסם עתה במדבר והאתאוננות היה רע באזני השם, לפי שלא היו הולכים שמחים אלא מוכרחים ודואגים ואמר כמתאננים בכ"ף הדמיון להורות שהיו מגמגמין זה ולא היו מפרשין אותו מפני פחד משה שלא ישמע ולכך אמר וישמע ה' ולא משה עכ"ל.העולה לנו מזה שישראל היו מצטערים ודואגים איך יצאו מצרת שעבוד מצרים ולא באו מיד אל המנוחה ואל הנחלה, כי אם היו נכנסים במדבר לא מקום זרע ולא שום מאכל מהמורגל לאכילת כל אדם והענישם הקב"ה על זה באש מן השמים ממקום שהמן יורד מן השמים ובעטו בה וכיון שהענישם לא היו מגמגמין עוד על הדבר, אך היה הצער טמון בלבם איך נכנסים במדבר. והאספסוף אשר בקרבו שהם הערב רב, אדרבא התאוו תאוה זאת ליכנס במדברות לראות דבר מחודש, כי העין מתאוה אל החדש כנודע, לפי שכבר שבעו במצרים ממושבות וממיני מאכלים בשר ודגים וכל מיני תענוגים ולכן נתאוו עתה תאוה שמאסו בה ישראל ובראותם ישראל שהאספסוף שהם הערב רב התאוו תאוה זאת בשמחה ליכנס במדבר וישובו בתשובה שלימה ממה שהיו רוגזים ליכנס במדבר כיון שראו שהערב רב שמחו על זאת, אך ויבכו גם בני ישראל, הערב רב בכו שימלא הקב"ה תאוותם להוליכם מדברות לראות דברים מחודשים, גם בני ישראל בכו באומרם מי יאכילנו בשר, כלומר חפצים אנחנו ליכנס במדבר הפך ממה שנצטערנו בתחלה, אך בתנאי שיהיה ההליכה בו במציאות בשר לאכול, דבשלמא הערב רב אין שואלים בשר משום שכבר שבעו במצרים ממנה אבל אנו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקשואין ואת האבטיחים וכו' מאכלים הפחותים וטובה לא ראינו בימינו במצרים ואין אנו נכנסים במדבר עתה בחוסר המאכלים המעולים כי במצרים נפשנו יבשה היה מכל מיני תענוג המאכל ועתה גם כן נפשנו יבשה אין כל תענוג בלתי אל המן עינינו ואעפ"י שוהמן כזרע גד הוא וכו' וטעמו כטעם לשד השמן ויורד עם הטל והוא דבר משובח עכ"ז אינו כמאכל הגשמי הממשמשת בידם כבשר וכדומה, לכן אם יהיה מצוי לנו בשר אנו נכנסים בשמחה במדבר כערב רב על שכבר שבעים מכל מאכל ומשתה וירא משה את העם בוכה למשפחותיו, את לרבות הערב רב שהיו בוכים גם הם, הללו בוכים שימלא תאוותם ליכנס במדברות לראות דברים חדשים והללו בוכים שרוצים ליכנס בהם במציאות הבשר כי רעבים הם ממנה, ויחר אף ה' מאד, כיון שכבר במן היו כל הטעמים טעם בשר טעם דגים וכן כל טעם שמתאוה נפשם ובעיני משה רע ולא מאד, כיון שהחטא לא היה שנגעו בכבודו של הקב"ה שאעפ"י שחוטאים בשאול בשר כיון שבמן כלול הכל, מיהו אינו חטא של חירוף וגידוף, ולכך לא היה בעיניו כחטא רע מאד.


והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו' זכרנו את הדגה וכו':   

מאי האספסוף מילה כפולה כמו לבי סחרחר וכן חמרמרו מעי כמו שפירש רבינו בחיי ז"ל. ונראה לפרש שבהיות שנאסף אל גוף האדם שני יצרים יצר טוב ויצה"ר והצדיקים מהפכים יצר הרע לטוב והרשעים מהפכים יצר הטוב לרע, כמו שפירש מוהר"ש אוזידה ז"ל על פסוק בלב ולב ידברו, תראהו משם וזהו אומרו והאספסוף אשר בקרבו, טעם המילה כפולה, לרמוז על שני הנאספים אשר בקרבו של כל אחד ואחד שהם השני יצרים התאוו תאוה, כי שניהם היו לאחדים לרעה, כי נהפך גם היצה"ט לרע להתאוות תאוות גשמיות וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר המרבה התאוה זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקשואים ואת האבטחים וכו' שאכילתם היה מרבה את הזרע כמ"ש המפרשים ז"ל ועתה נפשנו יבשה אין כל מהתאוות הגשמיות משום שבלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד, יש בו סגולת הגד שמקרר ומבטל התאוה וגם טעמו כטעם לשד השמן שהוא קר ומה גם שיורד עם הטל המקררה יותר וירא משה את העם בוכה למשפחותיו שהיו בוכים על עסקי משפחות להתיר להם עריות שהיו מתאוים בשר המרבה התאוה, כדי להתיר להם עריות מרוב יצרם שהעושה עבירה ושונה בה נעשה לו כהיתר, ויחר ה' מאד דבשלמא אם היה להם תאוה אינו כל כך רעה חולה שמתאוים לעריות, אמנם היותם מבקשים אופנים להרבותה אין כעס גדול מזה, אבל בעיני משה רע ולא מאד, משום שכיון שהזכירו למה שהיו למודים במצרים, אין מקום לכעוס עליהם מאד, כי המקום גרם להם ולמדו ממצריים השטופים בזמה, על דרך שהשיב משה רבינו ע"ה להקב"ה במעשה העגל שאין ראוי שיכעוס עליהם מאד כיון שהוציאם ממצרים מקום ע"ז, משל למלך וכו'.


זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם וכו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וכו' וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו:   

י"ל מאי חינם ודברי רז"ל ידועים, עוד להבין מאי אין כל, ועוד מאי בלתי אל המן עינינו. עוד להבין למה סיפר כאן במעלת המן, דכל זה שייך בפ' בשלח בתחילת ירידתה. אמנם נראה בדברי רז"ל שהמן היה יורד בכל יום ולא מיום אחד לכמה ימים כדי שיתלו עיניהם תמיד לשמים ע"כ. והנה כפי זה לא היה יורד להם המן בחינם כי אם ע"י תפילה ותחינה בהיותם עיניהם תלויות השמים שלא יפסק מהם מה שאין כן האכילה על דרך טבע וכיון שהמן היה תלוי בנס בחרו יותר בדגה שהיו אוכלים במצרים וקשואים ואבטחים וכו' אעפ"י שהיו מאכלים פחותים כיון שהיה בחינם בלי שום מחשבה עליהם ימצא או לא ימצא כהמן שהיו תולים עיניהם לשמים ירד או לא ירד ושיעור הכתוב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם בלי שום פחד לבב את הקשאים ואת האבטחים וכו' ועתה נפשנו יבשה אין כל, כלומר ועתה ענין המן אינה בחינם אלא תלוי בזכות שאם נפשנו יבשה מזכות ומאמונה אין כל אינו יורד כל ונמצא שבלתי אל המן עינינו תלויות תמיד לשמים ונמצא שאינה בחינם. והמן כזרע גד וכו' בא הכתוב לומר שלא היה להם צד להצטער על היות מאכל מצרים חינם בלי זכות ותפילה והמן תלויה בזכות ואמונה, משום שכפי שבח המן, סובל אדם כל מה שישימו עליו מעול תורה ומצות משום שהמן כזרע גד ועינו כעין הבדולח וגם שטו העם דרך טיול בלא עמל כדברי רש"י ז"ל עד וטעמו כטעם לשד השמן וגם וברדת הטל ירד המן עליו דבר מנוקה ומשובח וכיון שכן מה מקום יש להצטער על שהיו עליה עיניהם תלויות לשמים תמיד ולהשמר עצמם מן החטא ולהרבות בזכיות כיון שהיה נמשך מכל זה להם דבר כל כך משובח אין כמוהו והדברים שהיו אוכלים במצרים, הן אמת שהיו חינם אבל היו דברים לרוע אין כמוהם.


ילקוט ואם ככה את עושה לי הורגני נא הרוג. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע, אם לא אתן להם הורגין אותי ואם אדבר כנגדם אתה הורגני מכאן ומכאן הרוג אני, בבקשה ממך הרוג את ההרוג, שנאמר הרגני נא הרוג, מיד חרה אף הקב"ה, אמר הקב"ה למשה, תן בשר לבני, א"ל רבש"ע מאין לי בשר, אמר לו צפרדעים לא היה לך במצרים, כנים לא היה לך במצרים כל כך היית עשיר, אמר לו רבש"ע משלך היה לי, א"ל במצרים היה לי וכאן לא היה לי, היד ה' תקצר:    עכ"ל.

ראוי לשים לב דכששאלו בשר למשה, היה לו להתפלל מיד להקב"ה שיתן להם, ולמה לו לבא בתערומות אלו מאין לי בשר והרגני נא הרוג וכאלה רבות, ספק שני ולמה שאל להקב"ה שיהרגהו ולא שיהרוג אותם ישראל, אף שלכאורה י"ל כדי שלא ימצאו ישראל חייבים כליה בהריגתו. אבל עוד לאלוה מלין ספק שלישי למה הזכיר לו דוקא צפרדעים וכנים ולא ערוב וארבה שהם מבעלי חיים, ספק רביעי להבין כוונת במצרים היה לי וכאן לא היה לי, דמשמע כפי טבע הלשון דרוצה לומר וכאן לא היה לי צפרדעים וכנים ומה צורך מהם בכאן, כי על הבשר שאלתם ולא עליהם.

אמנם נראה דכיון שמשה היה מבקש תמיד תועלתם של ישראל ושלא יחרה אף ה' בהם, לכן בהיות שראה שמה ששאלו בשר היה שלא כהוגן כיון שבהן היו כל הטעמים, לכן עשה בחכמה שלא לבא לפניו בתפילה על שאלתם פן יחרה אף ה' בהם לכלותם, כיון שהשאלה קשה ורעה היא כמדובר, מה עשה בא בתערומת על שאלתם כאילו הוא כעוס עליהם, שעם זה אינו יכול כביכול לכעוס עליהם לכלותם משום שבמעשה העגל אמר הקב"ה למשה וכי שני פנים בכעס, אתה בכעס ואני בכעס מה תהא על ישראל, לכן כשאני בכעס לא תהא אתה בכעס וכשאתה בכעס אין אני בכעס כאמרם חז"ל, ולכן כיון שבא משה כעס עליהם לא כעס הקב"ה והותר ספק א' ובהיות דקיימא לן שכל ההורג הורגים אותו כדברי התנא הדאטפך אטפוך וכו' לכן שאל משה להקב"ה למות מידו ולא מיד ישראל פן יחשדו לומר בודאי שחטא במה שהרג למצרי שהרגו שלא כדין וראיה שגם הוא נהרג לכן הרגני נא אתה ולא בשר ודם. וזהו כוונת הפסוק הרגני נא הרוג אתה בעצמך ובזה אל אראה ברעתי שיאמרו שיש בידי עון שפיכות דמים והותר ספק ב' א"ל הקב"ה צפרדעים לא היה לך במצרים כנים לא היה לך, טעם דנקט שתים משום שבענין הצפרדעים, צפרדע אחת היתה והשריצה ומלא כל ארץ מצרים כאחז"ל. גם ענין הכנים נהפך כל עפר הארץ לכנים ומשה רבינו ע"ה אמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, כלומר שלא היה מספיק להם, שאף שהיה להם מקנה שהעלו ממצרים וכתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד מיהו לגבי רבויים דבר מועט הוא ואינו מספיק והשיב לו הקב"ה מענין הצפרדעים כלומר וכשם שבמצרים צפרדע אחת הספיקה למלאות כל ארץ מצרים גם מצאן אחד או בקר אחד אני עושה שימלא המדבר ויספיק להם וכשם שבמצרים העפר נהפך לכנים גם עפר המדבר אני הופכו לצאן ובקר וכן כתיב וימטר כעפר שאר. והותר ספק ג' אמר משה רבש"ע משלך היה לי, א"ל במצרים היה לי וכאן לא היה לי, כלומר זה היכולת הוא שלך אבל איני יכול אני לעשות זה, והשיב לו הקב"ה וכיון שאתה מודה ביכולתי וכפ"ו במצרים היה לי היכולת שמצפרדע אחת נתמלא כל ארץ מצרים ונהפך העפר לכנים וכאן לא היה לי היכולת הזה לעשות שמצאן אחד או מבקר אחד שיתמלא כל המדבר וכי היד ה' תקצר מאז עד עתה והותר ספק ד'.


ספרי הביאו הילקוט דף שצ"ב ע"א, ואל אראה ברעתי וכו'. ואל אראה ברעתם הול"ל, אלא ששינה הכתוב וכן הוא אומר כל הנוגע בהם כנוגע בבת עינו, ר' יהודה אומר בבת עין לא נאמר אלא בבת עינו, כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר, אלא שכינה הכתוב:    ע"כ.

וקשה דכפי מה שהביא הילקוט מהמדרש הרגני נא הרוג דהכוונה לומר אם לא אתן להם הורגין אותי ואם אדבר כנגדם אתה הרגני מכאן ומכאן הרוג אני, בבקשה ממך הרוג את ההרוג ע"כ. כנזכר במאמר שפרשתי לעיל וא"כ כפי זה שהיית מתיירא שלא יהרגוהו ישראל איך היה צ"ל ואל אראה ברעתם, שהרי על עצמו היה מתיירא שעל כן שאל הרוג את ההרוג.

אמנם כוונת המאמר דמה שהיה משה מתיירא שלא יהרגוהו ישראל לא היה הנזק המגיע לו כי אם על הנזק המגיע להם שאם יהרגוהו ישראל יתחייבו כליה ח"ו וע"ז שאל הרוג את ההרוג, וכוונתי בזה כדי שלא לראות ברעתם המגיע להם מסבתי ואם כן כפי זה ואל אראה ברעתם הול"ל אלא שכינה הכתוב, אך בשאלת הבשר יש להבין על אומרם בשר ונאכלה, מאי ונאכלה, דמי לא ידע שלאכלה היו שואלים הבשר שכבר אמרו מי יאכילנו בשר, ונראה שכיון שבשר הרבה היה להם, אלא שלא היו יכולין לאוכלה משום שהורגלו באכילת המן מאכל רוחני ונזדככו ונזדקקו והיה מזיק להם אכילת הבשר כי היא אכילה עבה וגסה וז"ש מי יאכילנו בשר כלומר שיעשה לנו אופנים כדי שנוכל לאוכלה ולא יזיק לנו אכילתה, וז"ש משה רבינו ע"ה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, כלומר יודע אני רבש"ע שכפי יכולתך אם צאן אחד או בשר אחד ישחט להם ומצא להם כשם שאם כל דגי הים יאסף להם שימצא להם, שאין הפרש בין רב למעט, אמנם אין שואלין ממני כי אם שאתן להם בשר ושלא יזיק להם אכילתה וזה אינו בידי והשיב לו הקב"ה היד ה' תקצר, אני ממלא תאוותם כפי מה ששואלים ממך על ידי שליו שהוא מאכל יותר דק מבשר בהמה והוא ממוצע בין המן לבשר ואף על פי כן אני נפרע מהם כמו שמבואר ענין זה אצלי באורך בחיבור אחר בהמשך כל הפסוקים וכפי זה אמרו למשה תנה לנו בשר ונאכלה, כלומר בשר יש לנו, אמנם אם אנו לוקחים לאכול מזיק וממית אותנו אבל תנה לנו אתה רשות ודבריך פועל שנאכלה ולא יזיק לנו.


וישארו שני אנשים במחנה וכו' ולא יצאו ויתנבאו במחנה. וירוץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם. ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל:   

ראוי להבין דכיון דקאמר ולא יצאו האהלה, אם כן הול"ל ויתנבאו בהאהלה, כלומר בתוך האהל, ומאי במחנה ועוד בדיוק הנער לומר מתנבאים במחנה. וגם גבי משה ויאסף משה אל המחנה מזכיר מחנה בכל דבר וצריך להבין הכונה, גם להבין במאמר הנער אדוני משה כלאם, ודרשו חז"ל בספרי הביאו הילקוט דקאמר למשה רבינו כלאם מן העולם שבשרוני בשורה רעה זו וכו' דלמה גזר שיכלם מן העולם, עוד להבין מאי קאמר משה המקנא אתה לי. גם להבין אומרו כי יתן ה' את רוחו עליהם.

אמנם בהיות שרבו הדעות בנבואת אלדד ומידד מה היו מתנבאים, יש אומרים על השליו ויש אומרים על עסקי גוג ומגוג ויש אומרים על מיתת משה רבינו ושיהושע מכניסם לארץ. והנה כפי זה שיעור הכתוב וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד וכו' ולא יצאו האהלה, והכוונה לא יצאו מן האהל ויתנבאו בתוך האהל, ומה התנבאו במחנה בעבור המחנה, שכולם ימותו במדבר ובניהם נכנסים לארץ ועיין בספר לב אריה ריש פרשת שלח לך דדריש במחנה על דרך זה. וכלול בזה דמשה מת שם עמהם כדי להביאם לעתיד שאם לא כן יאבדו, מה שאין כן בהיותו עמהם שהוא מגינם כאומרם חז"ל על פסוק ויתא ראשי עם, וזהו וירוץ הנער ויגד למשה אלדד ומדד מתנבאים במחנה, כלומר על ענין המחנה שימותו במדבר, ובהיות כן כדי להגין עליהם מוכרח שהקב"ה ממיתן עמהם ויען יהושע בן נון מבחוריו אדני משה כלאם, כלומר התיקון על זה, כדי שלא תמות אתה בחוץ עמהם להגנה, כלאם מן העולם ובהיות שהם אנשים גדולים ואחיך הם כאמרם חז"ל (יונתן בן עוזיאל שמיה דחד אלדד ושמיה דתניין מידד בנוי דאליצפן בר פרנך דילידת ליה יוכבד בת לוי בזמן דפטרה עמרם גברה ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת ית משה), הם יהיו הגנה לדור המדבר במקומך ואתה נכנס לארץ. ובהיות שהכיר משה בנבואתם שהוא אמת קבל עליו הגזרה באומרו שרוחו וחפצו יתברך הוא שימות בחוץ ואמר המקנא אתה לי שאמות עם המחנה בחוץ ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו, כלומר את חפצו ורצונו עליהם שיתנבאו זאת כיון שכך רצונו שאמות בחוץ. וכיון שקבל משה רבינו ע"ה הגזרה עליו על אומרו מי יתן כל עם ה' שיתנבאו על זנ אמר הכתוב ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, כלומר הוא וזקני ישראל ימותו בחוץ לבא עם המחנה המתים חוץ לארץ וזהו ויאסף כלומר הוא גרם לאסיפם. ובזה יובן המאמר שהזכרתי דקאמר יהושע למשה רבוני כלאם מן העולם שבשרוני בשורה רעה זו וכו' שהכונה דכיון שנתנבאו שימות משה במדבר היה ליהושע בשורה רעה שימות רבו בארץ טמאה כדי להגין על המחנה שימות במדבר ולכן אמר כלאם מן העולם, לומר הם ימותו במקומך להגין כמדובר, וק"ל.


ילקוט: ונשאו אתך במשא העם. למה נאמר, לפי שהוא אומר איכה אשא לבדי, אמר לו המקום "ונשאו אתך":    עכ"ל.

ונראה דבמקום אשא לבדי צריך לומר לפי שהוא אמר לא אוכל לבדי לשאת, שהוא בפרשה זו פסוק איכה אשא לבדי הוא בפרשת דברים, אך ראוי לשים לב, דמי לא ידע שבעבור שאמר שלא היה יכול לשאת את משאת העם נתן לו הזקנים שישאו אתו עד שהוצרך ללמדנו דקאמר ונשאו אתך על אמרו איכה אשא לבדי.

אמנם נראה דהוקשה לבעל המאמר דלא היה צריך לומר ונשאו אתך, שהדבר ברור שכדי שישאו אתו נתן לו הזקנים, ותירץ שדרך עונש אמר ונשאו אתך, כאילו נותן ממשלה לאחרים עמו על שנתרעם ואמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וזהו אומרו למה נאמר לפי שאין צורך לאומרו אלא לפי שהוא אמר וק"ל.


ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה:   

ראוי לשים לב בכפל שתי לקיחות אלו, האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח, ועוד להבין מה הלשון הרע שדברו על משה, כי לא פורש שאם שלקח כשית, כלומר מה כשית משונה בעורה כך צפורה משונה במעשיה הטובים כאמרם חז"ל, אם כן מה עון יש בזה על שדברו עליו מזה, עוד להבין מה קשר יש כאן אומרם הלא גם בנו דבר. גם להבין על מה מספר בכאן ממעלתו שעניו מאד מכל האדם. וגם פה אל פה אדבר בו.

אמנם לבא לענין נקדים מחלוקת, הביאו הילקוט פרשת בשלח על פסוק אחר שלוחיה, חד אומר אחר שפטרה במאמר וחד אומר אחר שפטרה בגט ע"כ. גם ידוע שמשה שימש בכהונה גדולה כל ארבעים שנה למ"ד. ובזה נבא לענין שבראותם מרים ואהרן למשה שלקח לצפורה ופטרה וחזר ולקחה אמרו מוכרח שהוא כמ"ד שפטרה במאמר ולכן הותר לו לחזור לקחתה, דאם איתא שפטרה בגט גרושה אסורה לכהן, אך כששמעו שדברה צפורה שמיום שהחזירה לא נגע בה כאמרם חז"ל שדברה צפורה כשנתנבאו אלדד ומדד ואמרו הנשים אשריהן לנשותיהן של אלו וכו', אמרו מוכרח שהוא כמ"ד שפטרה בגט, וכיון שאסורה לו אינו נוגע בה משום שגרושה אסורה לכהן, אך קשה מי התיר לו להתייחד עמה, טועה היה וזה הלשון הרע שדברו, ושיעור הכתוב ותדבר מרים ואהרן במשה על אשה הכשית אשר לקח, ואחר שלקחה פעם אחת חזר ולקחה פעם שנית אחר שפטרה בגט ונתייחד עמה, ואם תאמר דייחוד אדם עם גרושתו מותר, וכי הרק אך במשה בלבד דבר ה' הלא גם בנו דבר, והיה לו לומר לנו ג"כ חידוש זה דייחוד מותר, מדלא אמר לנו בוודאי דייחוד עם הגרושה אסור ומשה מדעתו נתייחד וישמע ה' והשיב להם והאיש משה עניו מאד, כלומר חטאתם במשה, לעולם שלא פטרה בגט אלא במאמר ומשום זה החזירה והטעם שלא נגע בה ופירש ממנה משום שמעלתו גדולה אפילו ממעלת אברהם וזהו והאיש משה עניו מאד מכל האדם וכו' האדם הגדול בענקים שהוא אברהם כמו שדרשו חז"ל על פסוק זה. גם בכל ביתי נאמן הוא ובמדרגת הנבואה פה אל פה אדבר בו ובמראה ולא בחידות, ונמצא שהוא גדול מכם בכל המדרגות וזהו הטעם שפירש מן האשה אעפ"י שמותרת לו. או כלך בדרך זה באומרו והאיש משה עניו מאד, כלומר לעולם שפטרה במאמר ולכך החזירה ונתייחד עמה ומה שפירש ממנה משום שאני קדשתיהו מכל ישראל ואסרתי לו התשמיש באומרי לו ואתה פה עמוד עמדי כדברי רז"ל וכיון שהוא מעלה גדולה זהו הטעם שלא גילה הענין משום שהאיש משה עניו מאד מכל האדם ומתוך הענוה לא גילה הדבר.

עוד נראה בכפל שתי לקיחות אלו, ועוד ליישב אומרו כשית שתי פעמים, עוד ליישב אומרו הרק אך במשה ב' מעוטים רק ואך, דאכין ורקין מעוטים. עוד להבין אומרו הלא גם בנו דבר, דגמים רבויים ועוד והאיש משה עניו מאד כאן ומאי בכל ביתי נאמן הוא, ומאי פה אל פה אדבר בו. אמנם נראה בדברי רז"ל שמשה רבינו ע"ה עמד בכוש ארבעים שנה ולקח לכושית ולא נגע בה, אך הוכרח לקחתה על אודות שהמליכוהו שם עליהם ומצא שם מקום לברוח מיד פרעה עיין בילקוט באורך. והנה כיון ששמעו מרים ואהרן שגילתה צפורה שלא היה נוגע בה וידברו מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית אשר לקח בארץ כוש ואמרו בשלמא שם הוכרח לקחתה על אודות שהיה בורח וכי עתה כי אשה כשית לקח שאינו נוגע בה, זאת אינה כשית ולמה חזר לקחת אחר שלוחיה ואין נוגע בה, ואם תאמר ומאי קושיא הקב"ה אמר לו שלא יגע בכשית וגם עתה לא יגע בצפורה ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', כלומר כל המעוטים, דבר לו בכשית לא תגע ובצפורה לא תגע, שנמצא שהכל ממעט ממנו, והלא גם כלומר כל דבר ריבוי בנו דבר וזהו הלא גם בנו דבר, למשה אוסר הכל ולנו מתיר שמא הוא כדרך הרופא הנכנס לבקר שני חולים לאחד שהיה קרוב למות התיר לו לאכול כל מה שירצה ולאחד שאינו מסוכן למות אמר לו לא תאכל מזה ולא מזה כאמרם חז"ל וכו' ואם כן מדממעט ממשה הכל ולנו מרבה הוא מעין השני חולים שלחולה שאינו מסוכן מונע ממנו כל אכילה שמזיק גם הרק אך במשה דבר, כל רק ואך שהם מעוטים דבר למשה והלא גם בנו דבר, הריבוי בנו דבר כדרך החולה המסוכן שמרבה לו הרופא שיאכל מה שירצה. וישמע ה' ויאמר דעו דמה שבאתם לדבר על משה היא מסיבת שהאיש משה עניו מאד מכל האדם ומתוך ענותנותו לא גילה לכם שאני אסרתי לו האשה באומרי לו ואתה פה עמוד עמדי, משום שגדלה מעלתו מכל נביא שצריך להיות מוכן תמיד שאינו מצוי אצלו תמיד ומטעם זה אמרתי לו שלא יגש אל אשה, וכיון שמעלה היא זאת מתוך ענוה לא סיפר הדבר לכם, ואל תקשה ולמה למשה כך ולא לנו, התשובה לא כן עבדי משה במדריגה שלכם, כי בכל בתי נאמן הוא, ועוד לו יותר מכל נביא שבעולם שהיה ושיהיה כי פה אל פה אדבר בו וכו' ואם כן איך אתם רוצים להשוות עצמכם לו.

עוד נראה לפרש, דמה שדברו על משה הוא זה, דבשלמא על אודות האשה הכשית אשר לקח בארץ כוש היה אודות וסבה לקחתה, אמנם למה חזר ולקח בת כומר שנמצא כי אשה כשית ממש לקח, כיון שהיא בת כומר כמדובר ומי הכריחו לקחתה כדי להתחרט עצמו אחר כך שלקחה ולפרוש עצמו ממנה והם לא ידעו שהוצרך לקחתה משום שמשה היה הבל ויתרו קין מצד הנשמה וצפורה היתה התאומה שעליה נהרג ולכך לקח לצפורה שהיתה תאומתה כדברי האר"י זלה"ה וזהו דרמז להם הקב"ה והאיש משה עניו מאד מכל האדם כלומר הוא הבל העניו בנו של מי שהיה כולל כל האדם, היינו אדם הראשון אשר נוצר מעל כל פני האדמה כאמרם חז"ל שמארבע פינות העולם נצבר עפרו. ובחיבור אחר הארכתי הרבה באלו הפסוקים בעניינים נוראים.


והאיש משה ענו מאד:   

חסר יו"ד כלומר כולם ענו שהוא עניו מאד, כך פירש בעל אמרי נועם ז"ל. ולי נראה שבא לרמוז שהענוה היה גורם למשה שהיו מענים אותו בחירופים וגדופים כנודע, וזהו עניו מאד, זהו סיבה שעינו אותו מאד, וזהו דקרי וכתיב, כלומר ענו אותו על היותו עניו.

עוד יש לומר, איתא בספר לב אריה ז"ל בפרשת שלח לך רצ"ה ע"א, שהיו"ד מורה על הענוה עיין שם באורך, ונראה דלכן משה שהיה עניו לא רצה לכתוב יו"ד במלת עניו וכתב ענו כאילו אינו מעיד על עצמו שהיה עניו מכל האדם והקב"ה לא הפציר עמו שיכתוב אותה כאילו אומר אין צורך לך עדות מן היו"ד שיעיד עליך שאתה עניו, כי מעשיך מעידים עליך, ואני מעיד עליך שאמרתי בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר, ואם לא היית בתכלית הענוה לא הייתי מדבר עמך פה אל פה, מה שלא עשיתי כן עם שום נביא בעולם.

ובהקדמה זאת יובן מאמר חז"ל כשאמר שלמה אני ארבה ולא אסור עלה יו"ד שבירבה. והקשו כל המפרשים למה עלה היו"ד יותר מאות אחרת, ובחיבור אחר פרשתי אופנים רבים, אך כפי הקדמה זאת שהיו"ד מורה על הענוה, יבא על נכון שעלה היו"ד, משום ששלמה נתגאה באומרו אני ארבה אם כן נוגע ליו"ד המורה על הענוה לתבוע עלבונה, אי משום שלא למד ממנה להיות עניו, אי משום שעקר אותה ונמשך מזה עקירת כל התורה ח"ו משום שילמדו כולם להתגאות עצמם והתורה בטילה מעצמה, משום שאין התורה שורה כי אם במי שמשפיל עצמו, דלכך נמשלה למים ששופכים אותה במקום גבוה והולכת במקום מדרון כאמרם חז"ל.

(א"ה ס"ט עיין בנדפס בח"ב ס' ויקהל רצ"ו ע"ד וצ"ז ע"א מה שכתב מרן ה"ה זצ"ל בבה"ב והנשיאם הביאו דכתיב חסר יו"ד עיין שם באורך, משיב דברים נכוחים ועל פי זה יש לפרש טעם דכתיב ענו חסר יו"ד וגם טעם דעלה היו"ד ולא אות אחרת לך נא ראה ודוק היטב).


והאיש משה ענו מאד:   

וקנה ענוה זו מצד שפלותו על שהיה לומד ענוה מכל האדם אשר על פני האדמה על דרך איזהו חכם הלומד מכל אדם ופירש אדוני אבי ז"ל גבי שלמה ויחכם מכל האדם רוצה לומר נתחכם על שהיה לומד מכל אדם.

במדרש דרל"ג ירא את ה' בני ומלך, כל שהוא ירא מהקב"ה סופו ליעשות מלך, ממי אתה למד מאברהם על שנתיירא מהקב"ה נעשה מלך וכו', ולא תאמר אברהם בלבד אלא אפילו משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, לכך כתיב ירא את ה' בני ומלך עכ"ל. ראוי לשים לב בכוונת אומרו אפילו משה וכו' ובעל מתנות כהונה ז"ל פירש וז"ל ולא אברהם בלבד שלא היה זולתו אז בעולם מי שהכיר בורא הכל עכ"ל. וקשה לפירושו למה נקט למשה ולא ליוסף שקדמו במלוכה והיל"ל ולא תאמר אברהם אלא אפילו יוסף שאעפ"י שכבר נתפרסם אלהותו בעולם עכ"ז מלך, אין זאת כי אם על שנתיירא מהקב"ה כדכתיב את האלהי' אני ירא. ושמעתי מהרי"ף נר"ו בדברי רז"ל על פסוק אל תקרב הלום, שרצה משה כהונה ומלכות ואמר לו הקב"ה אל תקרב הלום, משום שהכהונה ניתנה לאהרן והמלכות לדוד. לזה אמר אפילו משה כלומר אפילו משה שאמר לו הקב"ה שלא יתקרב למלכות עם כל זה זכה למלוכה, להיות הוא מלך בעבור היראה ע"כ.

ולע"ד נראה בשני פנים, אופן הא' אפילו משה, כלומר אפילו משה שתוכל לדון בו שמלך על שאין בלתו גדול בישראל, דע שאינו כן כי אם בעבור שנתיירא מהקב"ה. אופן השני לא מבעייא אברהם שהיראה שלו גדולה וחשובה משום שלא ראה מה שראה משה ועכ"ז נתיירא, אלא אפילו משה שאינו מהתימה שנתיירא משום שראה כחו וגבורתו של הקב"ה במצרים ועל הים ובמדבר ועכ"ז מלך, מכאן תראה כח היראה עד היכן מגעת, דכיון דיש יראה יהיה על אופן שיהיה זוכה למלוכה.

אמנם קושטא דמילתא נראה שהכוונה שאעפ"י שאין נביא מלך כנודע, עכ"ז משה אעפ"י שהיה נביא זכה למלוכה בעבור היראה, ואין להקשות שכבר נלמד זה מאברהם שאעפ"י שהיה נביא שנאמר כי נביא הוא, מלך בעבור היראה, דשאני אברהם לא היה נביא מפורסם כי לא היו עדיין ישראל בעולם על דרך שמביא בזוהר בעניין שאול שנתנבא אחר שנמשח למלך, שאין מלך נביא עדיין לא נתפרסם מלכותו.


ילקוט אלדד ומדד מתנבאים במחנה. רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין:    ע"כ.

ראוי להבין מה שייכות יש לנבואה זאת אחר ששאל משה מסייעים לעוזרו. ונראה שאם לא היה שואל זאת לא היה יהושע מכניס לארץ והיה מכניסם משה ואז לא היו יוצאין ישראל בגלות לעולם, ובהיות כן לא היה מציאות מלחמת גוג ומגוג הבא להלחם על גאולת ישראל, לכן בשאול משה מסייעים נתנבאו על יהושע שיכניסם ולא משה כדברי רז"ל שנתנבאו משה מת יהושע מכניסם לארץ ובהיות יהושע מכניסם ולא משה יש גלות וכיון שיש גלות יש מלחמת גוג ומגוג, לכן אמר רב נחמן שנתנבאו על מלחמת גוג ומגוג ודוק.

במדרש סדר זה דרס"ה ע"א, י"ג דברים הם כתובים לשמו של הקב"ה אלו הן, הכסף והזהב הכהנים והלוים וישראל והבכורות והמזבח והתרומה ושמן המשחה ואהל מועד ומלכות בית דוד והקרבנות וארץ ישראל והזקנים. הכסף והזהב שנאמד לי הכסף ולי הזהב הכהנים שנאמר לקדש אותם לכהן לי, הלוים והיו לי הלוים, ישראל כי לי בני ישראל, בכורות כי לי כל בכור, מזבח מניין מזבח אדמה תעשה לי, תרומה ויקחו לי תרומה, שמן המשחה שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי, אהל מועד ועשו לי מקדש, הקרבנות את קרבני לחמי, מלכות בית דוד ראיתי בבניו לי מלך, ארץ ישראל כי לי הארץ, זקנים אספה לי שבעים איש מזקני ישראל עכ"ל. ראוי לשים לב למה י"ג דברים אלו דוקא נאמרו לשמו של הקב"ה לכתוב בהם לי. ונראה שבדברים אלו יש מקום להתגאות בהם ולזה כתוב בהם לי, להיות מילת לי כרצועה תלויה כנגדם כאילו אומר שלי הם ואם תתנהגו שלא כשורה אני לוקחם מכם.

כסף וזהב דברים שיתגאה בהם האדם כתב גביהם לי הכסף לומר שלי הוא ואני לוקחה ונותנה לאחרים וכן הכהנים אעפ"י שהקדשתים לשרת לפני וכן קדשתי הלוים להיותם משוררים בשעת עבודה אמר בהם לי, לומר אם נתגאו לפני אני מחריב את המקדש שלא יעבדו לפני בו, לי הקדושה והנני לוקחה מהם, וכן אם יתגאו ישראל לחטוא לפני בראותם שבחרתי בהם מכל אומה ולשון באומרם לא יבעוט בנו, אינו כן כי לי בני ישראל וברשותי הם ואני משליכם מעל פני. וכן הבכור אם יתגאה על שהגדלתיו על אחיו לוקח פי שנים וגם הקדשתיו ולא יתנהג כהוגן לי כל בכור ואני מחללו ומוציאו מן העולם וכן המזבח אף שהוא מקום מוכן לכפרה, אם יבטחו בזה לחטוא ומזבח יכפר להם, שלי הוא ואני מחריבו וכן התרומה אם תתגאו ברוב תבואות מלהפריש תרומה שלי הוא, ואספתי דגני ורעב כי יהיה, וכן שמן המשחה אם יתגאו בה מלכים וכהנים הנמשחים בה שלי היא ואני לוקחה וגונזה וכן מלכות בית דוד אם יתגאה שנתתי המלכות לבית דוד לעולם שלי הוא ואני מסיר מלכותם והנני מביאם בגלות וכן הקרבנות אם יבטחו עמהם לחטוא באומרם אנו חוטאים ויבאו תמורתנו פר ואיל במזבח דעו כי שלי הם ואני מונעם מכם על ידי שאחריב את בתי וכן ארץ ישראל אם יתגאו עמה כי בחרתיה מכל הארצות וקדשתיה לי כי נפל בחלקי ויבטחו לחטוא בתוכה באומרם מעולם ימאוס בה להפיל עליה חרון אפו שלי הוא ואני מוסרה ביד זרים שישלטו עליה ועליכם דכיון דשלי היא למי שאני רוצה אני משליטו עליה וכן הזקנים אעפ"י שחלקתי להם כבוד אם יבטחו בכבוד זה לנהוג שלא כשורה שלי הם לעשות בהם כמעשים ולמוסרם ביד נערים אשר פני זקנים לא נהדרו.

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר לפרש כוונת הכתוב בתהלים סי' פ' לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו ע"כ. והרי הוא כמבואר והכונה לו עמי וכו' דאומר הקב"ה בית ישראל הלוואי דעמי יהיו שומעים, תיבת לי דכתיב בכל הני י"ג דברים דלאיזה טעם הוצרכתי לומר תיבת לי בכל אחד, ה"מ כדי שיהיו כרצועה תלויה נגדם כאילו אומר שלי הם ואם תתנהגו שלא כשורה אני לוקחם מכם אם אתם תהיו שומעין בתיבת לי כן אז בודאי דישראל בדרכי יהלכו מיראת שלא אקחנה מהם וכמ"ש ודוק).


אלדד ומדד מתנבאים במחנה וכו'. אמרו הנשים אשריהן נשותיהן של אלו, שמעה צפורה ואמרה אוי להן שמיום שדבר הקב"ה עם משה פירש ממני:   

ראוי לשים לב למה דוקא כשנתנבאו אלדד ומדד אמרו הנשים כן ולא כשנתנבאו הזקנים. ונראה דכאן דברו בראותן שהיו מתנבאים בתוך המחנה ואין צורך להם לפרוש עצמם בהתבודדות כשאר הנביאים שההתבודדות גורם להם הפרישות מנשותיהן וצפורה שמעה ואמרה אוי להן משום שגם משה מתנבא בלי התבודדות כדכתיב עמדו ואשמעה ועכ"ז פורש ממני א"כ טועים אתם באומרכם אשריהן נשותיהן של אלו שאעפ"י שהם נביאים כיון שמתנבאים בלי התבודדות אין פורשין מנשותיהן שהרי משה עשה כן ופירש.


ילקוט דשצ"ט ע"א כי על כן ידעת חנותינו במדבר. אמר רב יהודה אמר לו משה אתה שראית חן שנתן לאבותינו במצרים שנאמר ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים אל נא תעזוב אותנו:    עכ"ל.

ראוי לשים לב מה שייכות יש לראית החן לשלא יעזוב אותם. ונראה ידוע שכל מה שעשה משה רבינו ע"ה במצרים מהאותות והמופתים יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר דמעשה כשפים היו, בראות שלמד לישראל לגנוב ממונם של מצריים ולברוח כי לא מהשם מעשים אלו, כיון שהקב"ה מואס בבצע מעשקות וכיון שכן אין מקום ליתרו לישב במדבר עם ישראל כי אם לברוח לארצו כי דבר הכישוף סופו ליפול וישראל נמסרים ביד אויב. אך מי מכחיש כל זה בראות שהקב"ה נתן את חן העם כדי שישאלום וינצלו את מצרים זו מודעא רבה שמאת ה' היו הנסים שעשה וכך גזרה חכמתו יתברך שיקחו ממונם של מצרים בשכר כובד העבודה ששמו עליהם ובהיות כך ישראל הולכים ומצליחים עד בואם למקום חפצם. ולזה אמר משה ליתרו כיון שידעת חן שניתן לאבותינו במצרים אל נא תעזוב אותנו כי עם זה אין לך מקום לחשוד לכשוף ולברוח מן הסכנה שעל ידי החן שנתן הקב"ה נמצא כי מהשם הוא שיקחו ממונם. ובהיות כך כל מה שעשה מהאותות והמופתים כולם מהשם היו.

תם