מגלה עמוקות על איוב/מב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א-ב. דען איוב את ה׳ דאמר. ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה. הנה כבר שמענו, שהקב״ה הודיעו לאיוב את כחו הגדול ואת גבורתו של אותו הרשע ראש פתנים אכזר, כדי שיכיר את השגחתו הפרטית מן הפרטית ואת הנהגתו הישרה, שאלמלא היא, כבר זה הרשע היה מחריב את העולם מפני אכזריות חמתו ושטף אפו, אלא שהקב״ה כפל את רסנו כד״ל, כדי שיעמוד בגבולו ולא יפרוץ לעשות חרון אפו כפי טבעו הרע. והרי שאיוב עצמו הודה לו ית׳ בענין אמרו: ״ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה״, כלומר: כי מאחר שהוא יכול לכבוש ולהכניע את הרשע הזה ולהגביל את כחו הגדול, ממילא משמע שהוא יכול לעשות כל אשר יחפוץ בשמים ובארץ, ואין מי שמעכב על ידו לעשות את רצונו, ולא יחסר מעומק מחשבתו להנהיג את עולמו במשפט וצדק לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וז״ש: ״ולא יבצר ממך מזמה״. וענין אמרו בלשון הזה: כי כל תוכל ואחר כך מלת מזמה, הסוד הוא, לפי שכל הפעולות למטה, מן היסוד שנקרא ״כל״, והוא מקבל מן הת״ת רזא דשם מ״ה, והת״ת עצמו מקבל את השפעותיו מחא דאו״א, שהם הוי״ה ואהי״ה משולבים שעולים כמנין מ״ז של מזמה, ומ״ה של מזמה רומז אל הת״ת עצמו שמקבל מן השילוב הנזכר ונותן אל היסוד שהוא ״הכל״ כד״ל. ופשוטה של מלת ״מזמה״ היא מלה מורכבת מזה מה, כלומר: שהחכם הרואה את הנולד אינו עושה דבר לבטלה, והוא חושב תמיד: מזה מה יהיה, ומזה מה עתיד להיות, וכל שכן החכם העליון שלא ברא שום דבר לבטלה, ולכן כתיב: ״ולא יבצר ממך מזמה״ בענין בריאת הקליפה שהיא רע גמור, אבל כתתו היתה כדי שתהיה רצועה לאלקאה בה חייביא, והאלקים עשה שייראו מלפניו כד״ל. •

ג. ומ״ש אחר כך: מי זה מעלים עצה בלי דעת וגר, סוד הענין הוא, כי מי שמטיח דברים כלפי מעלה, נותן כח אל הקליפה לעלות בשרשו העליון ולהחשיך שם ולהעלים את השפעותיו. וז״ש הקב״ה לאיוב בתחלה: ״מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת״, ואיוב עצמו הכיר את טעותו לבסוף והודה לו ית׳ בענין אמרו: ״מי זה מעלים עצה בלי דעת״, שהוא גרם רעה לעצמו והעלים ממנו את השפעותיו במה שהטיח דברים כלפי מעלה; ולכן אמר דברים הרבה מבלי שיבינם, כי נעלמה ממנו ההמשכה מן העליונות, שהם סוד הנפלאות וז״ש: לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע.

ד. וכנגד מה שקודם לכן דבר כדי לקנתר להוכיח ולהתרעם, הרי עכשיו שבא לתקן את מעוותו, לפיכך היה רוצה לדבר כדי לשאול ולבקש ממנו ית׳ את הידיעות הנכונות בדרכי ההנהגה, כתלמיד השואל מרבו מה שנעלם ממנו, וז״ש: שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני. והנה כבר פירשתי למעלה, שעל ידי הדברים שהטיח שלא כהוגן, החשיך והעלים כל כך בשרשו העליון, עד שנעשית אזן העליונה כחרשת ואינה שומעת, ולכן הס״א היתה מתגברת עליו ביתר שאת ויתר עז. אבל עכשיו שבא לדבר דרך שאלה בהכנעה גדולה, לפיכך אדרבא היה מוסיף הארה בשרשו, ואזן העליונה פתוחה להאזין ולהקשיב את דבריו. וזהו ענין אמרו: ״שמע נא ואנכי אדבר״, נא מלשון עתה, ונא גם כן מלשון בקשה, כלומר: עתה ראוי שתשמע, וגם בבקשה ממך שתשמע, והכל מן הטעם שפירשנו. .

ה-ו. והנה בכלל ההודאה שלו יש, שקודם לכן הזיד והרשיע לדבר שלא כהוגן ולהטיח דברים כלפי מעלה, לפי שלא ידע אלא ״לשמע אזן״, כי הוא ית׳ מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, אבל עכשיו שהקב״ה עצמו נגלה לו במדת הרחמים, ורואה אותה בעיניו ממש, שהוא שם הוי״ה דיקא, לפיכך הוא מואס בכל הדברים שלא כהוגן שדבר בתחלה, ונחם ומתחרט עליהם אע״פ שעדיין היה עומד ביסוריו, לפי שידע שכל היסורין עצמן היו לטובתו, להגדיל את שכרו ולהיטיבו באחריתו. וז״ש: לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך. על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר. גם ירצה שהיה מתחרט על המ״ן הבלתי ראויים שהעלה בשרשו על ידי הדברים שדבר שלא כהוגן, וגרם לשם חשך והעלם כד״ל, ואלו הם סוד ״עפר ואפר״ הנזכרים בענין. גם: ״ונחמתי״ מלשון נחמה ממש, כי זאת נחמתו בדברים שדבר שלא כהוגן, שהקב״ה ימחול לו בלי ספק, מפני שהוא ידע את טבע יצרו וצערו הגדול מפני החצונים המתאחזים בו ומביאים אותו לחטוא בשפתיו, וז״ש: ״ונחמתי על עפר ואפר״, כד״א: כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו.

ז. והנה בעל הרחמים קבל את תשובתו ואת חרטתו של זה הצדיק, לפי שאינו הולך בטרוניא עם בריותיו ואין אדם נתפס על צערו, ואדרבא חרה אפו על חביריו שהכעיסוהו בדבריהם והביאוהו לחטוא בשפתיו. וזהו ענין אמרו בסמוך: ויהי אחר דבר ה׳ את הדברים האלה אל איוב דאמר ה׳ אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. וענין אמרו ״כי לא דברתם אלי״, משמעו כמו עלי, והקב״ה כעס עליהם, לפי שלא ידעו לעמוד בדבריהם ולחזק את טענותיהם כנגד איוב, ואדרבא נתבלבלו מדבריו ונסתתמו טענותיהם כנגדו, כענין שנאמר: חתו ולא ענו עוד, וזה גרם לו לאיוב לחשוב שהדין עמו בצדקו נפשו מאלקים, וכל שכן דפקר טפי ודבר נגד הנהגתו ית׳, וז״ש: ״כי לא דברתם אלי נכונה״, כלומר: שלא השיבו לו בטענות חזקות וקיימות עד שינצחוהו בדבריהם, ואדרבא נראה שהוא נצח אותם, מאחר ששתקו ולא מצאו מענה לטענותיו. ומ״ש: ״כעבדי איוב״ שקראו עבדו על כל פנים אע״פ שהטיח דברים כלפי מעלה, והטעם הוא, כי אין אדם נתפס על צערו, והיסורין היו לנסותו ולא שהיה ראוי להם, כי עבודתו מאהבה כל ימי חייו, כענין אמרם ז״ל: לא עבד איוב את הקב״ה אלא מאהבה, שנאמר: הן יקטלני לו איחל. ונמצא שהוא דבר נכונה יותר מהם, כי ידע שעבודתו מאהבה והדין עמו, ולא רצה להחניף, ואהניא ליה תמימותיה וחציפותיה, כי לבסוף גם הקב״ה הודה לו וקראו ״עבדו״ על כל פנים. וגם הוא ידע בכך, וזהו הטעם שאמר בכלל טענותיו: גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבא, כמ״ש במקומו.

ועוד קראו ״עבדו״, לפי שעבד את ה׳ במה שסבל את היסורין שלו מתחלה ועד סוף, והכניע את הס״א ונצח את קטרוגה, מאחר שהודיעה שהיה לו להקב״ה בעולמו עבד נאמן שלא נפתה לבו בפיתויים שלה ולא נגרר אחרי עצתה. ועוד קראו ״עבדו״, לפי שהיה במדרגת היסוד שירד לברר את הניצוצות הקדושות מתוך הס״א, ועל ידיהם נבנית המלכות העליונה כבנין שלם ונכון, עד שנקראת ״נכונה״ מתוך שלמות בנינה, וזה סוד: ״כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב״, אלי נכונה דיקא, כלומר: שהמלכות נשלמה ונבנית בבנין חזק ונכון, עד שהיתה ראויה להזדווג ולהתיחד עם המלך הקדוש דאיהו תא דז״א בעלה. וכל זה על ידי פעולת צדיק שעמד בנסיונו והשלים את תיקונו כראוי.

ח. ואמנם ג׳ חביריו היו צריכים תיקון על מה שקלקלו במלכות בשבע דרגין דילה, שמנעו מהם המשכת חסדים וגבורות, מפני שתיקותם. ולכן אמר להם הקב״ה שיקהו שבעה פרים וז׳ אלים, לעומת ז׳ דרגין הנזכרים. והפרים - להמשיך הגבורות בסוד פר של מנצפ״ך, והאלים - להמשיך החסדים, כי אל הוא שם החסד, ולכן כתוב חסר יוד. ואמר להם שילכו אצל איוב לכבודו, לפי שהיה חשוד בעיניהם. ועוד, לפי שהיה במדרגת היסוד, ותיקון המלכות אינו נשלם אלא על ידו. ותיקונה היה להעלותה כל המדרגות אשר ירדה מפני קלקולם, וזה סוד: ״והעליתם עולה בעדכם״, כי ירידתה היתה בשרשים שלהם, מן הטעם שאמרנו. וענין אמרו: ״ואיוב עבדי יתפלל עליכם״. גם בזה הכונה היתה לכבודו. ועוד, כי בהיותו במדרגת היסוד שהיא נשמה כוללת, לפיכך היה כח בתפלתו להועיל לשלשתם, שהיו במדרגת הג׳ קוים כידוע והוא כללותם. ואמנם לפי שקלקלו במלכות שמים שהיא הממלכה ״הנכונה״ והכבודה, לפיכך היו ראויים להתענש מדה כנגד מדה, להדחות ממנה ולהמסר בידה של מלכותא חייבתא אשת זנונים, שהיא ״הנבלה״ ממש לעומת הכבודה, אלא שנשא פנים לאיוב בהיותם חביריו וסוד הג׳ קוים שלו ממש. ועם זה מובן יפה כל הענין שאמר: ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כלומר: שהוא תיקן על נכון, והם אדרבא הרסו וקלקלו, ולכן היו צריכים המקלקלים והמקולקלים לילך אצל המתקן כדי להתקן על ידו, כשם שהחולים הולכים אצל הרופא כדי שיעלה ארוכה ומרפא לכל התחלואים שלהם.

ט. והרי שאלו הג׳ החולים מתחלואי הנפש, עשו כאשר דבר אליהם המתקן העליון, והלכו אצל העבד המכובד מאדוניו, והוא ית׳ נשא את פניו, ולא השלים את תיקונם כי אם לפי דברו. וז״ש: וילכו אליפז התימני ובלדד השוחי צופר הנעמתי ויעשו כאשר דבר אליהם ה׳ וישא ה׳ את פני איוב. וסודו, שאז הקב״ה היה חפץ בכבודו של איוב ונשא את פניו והרים את ראשו בתוך הקדושה, שקודם לכן היה חבוש בטמון של הס״א בקלון נמרץ, ומעתה נתקיים בו מקרא שכתוב: כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא, שכבר פירשנו סודו בענינו.

י. ומ״ש אחר כך: וה׳ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, לפי שידוע אמרם ז״ל: כל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה. וסוד הענין, כי על ידי התפלה נשלמת העליה ונגמרת ההקמה בשרשו של המתפלל על כל פנים. ואע״פ שהוא מתפלל על אחרים, אין שרשיהם יכולים לעלות כי אם יעלה שרשו בתחלה, בסוד: משכני אחריך נרוצה, ולכן נמצא שהוא נענה בתחלה על כל פנים. וז״ש בלשון הזה: ״שב את שבות איוב״, שהוא החזרת שרשו למקומו העליון שנפל ממנו בתחלה בעת צרותיו. וכבר ידוע שהצדיק עליון גם הוא קם ונתקן בהקמתו ותיקונו של הצדיק התחתון, לפיכך כתיב: ״וה׳ שב את שבות איוב״, השיב לא נאמר אלא שב, לרמוז אל הנזכר, כמו שדרשו רז״ל בענץ: ושב ה׳ אלקיך את שבותך וגד, וכלא רזא חדא. ומ״ש: בהתפללו בעד ״רעהו״ בלשון יחיד, ולא אמר בעד ״רעיו״ בלשון רבים, הטעם הוא, לפי שדי לו להתפלל בעד אליפז התימני שהוא סוד הימין, יומא דאזיל בכלהו יומין, ובתיקונו נתקנו חביריו, בסוד: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ועל ידי שהצדיק הזה עמד בנסיונו, לפיכך הקב״ה כפל לו כל אורותיו בגמר מלאכתו, כי כן דרכו של המרחם העליון, כל זמן שהצדיק הולך ומתנסה, הוא מוסיף להכין לו מבפנים ובדרך סיתום, אורות חדשים בתוספת על הישנים, ולבסוף בגמר נסיונו של הצדיק עצמו, הוא מוצא שלחן ערוך לפניו באורות ישנים עם חדשים ובתוספת מרובה על העיקר. ובתא דא כתיב: והשביע בצחצחות נפשך, צחות הם האורות הישנים, צחצחות לרמוז על האורות החדשים. וזה סוד כפל האותיות, הרומז אל כפל האורות בתוספת המרובה על העיקר. ורוח הקדש צווחת: הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים.דודי צפנתי לך. וזהו ענין אמרו: מוסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה. וכשם שנעשה זה אל הצדיק בפרט, כך נעשה אל האומה הנבחרת בכלל, שמכינים להם את כפל הטובה בעת גלותם, ותמצא ותתגלה אליהם בזמן גאולתם, כענין שנאמר: לכן בארצם משנה יירשו, שמחת עולם תהיה להם.

יא. ונחזור לעניננו שאמר אחר כך: דכאו אליו כל אחיו וכל אחיותיו וכל יודעיו לפנים, והסוד הוא, כי כנגד מה שנסתלקו ממנו כל אורותיו בעת נסיונו, אורות דכורין ונוקבין, כך חזרו אליו יחד כלם בעת קימתו. תה סוד: ״אחיו ואחיותיו״ שהם אורות דכורין ונוקבין מצד שרשו. ועוד נכנסו בו גם כן כל שאר האורות שהיו לו כשהיה בבחינת הפנים, שהרי בעת נסיונו ניתן אל האחור, וכן בעת קימתו חזר אל הפנים, וזה סוד: ״וכל יודעיו לפנים״. והם המשיכו לו בשרשו אורות חדשים והשפעות חדשות, וז״ש: מאכלו עמו לחם בביתו. וכנגד מה שכל אלו האורות נדדו הלכו ונתרחקו ממנו בעת צרתו, כך בעת טובתו נדדו ממקומם ובאו אצלו כדי לנחמו, וז״ש: ועודו לו מנחמו אותו על כל הרעה אשר הביא ה׳ עליו, כי הרעה נהפכה לטובה, מאחר שחזרו האורות עצמן לשרות עליו כבתחלה. ולפי שכבר ידוע שהאורות העליונים הם המקשטים את האדם ומלבישים אותו בבגדי חמודות, כדי שיהיה ראוי ליכנס בתוך הקדושה, לפיכך זהו ענין אמרו בלשון הזה ממש: מתנו לו איש קשיטה אחת, עד שכל אלו האורות קשטו אותו בקישוט שלם. עוד: סתם ״קשיטה״ הוא מטבע של כסף, כדי להמשיך לו בחינת החסדים. ואיש נזם זהב אחד, כדי להמשיך לו בחינת הגבורות דאינון מסטרא דדהבא. וכבר ידוע אמרם ז״ל: דלית ברכתא שריא באתר ריקנייא, וזהו ענץ אמרו בתחלה: ״ויתנו לו איש קשיטה אחת ואיש נזם זהב אחד״ ותכף סמיך ליה:

יב. וה׳ ברך את אחרית איוב מראשיתו, ופשוטו כמשמעו, ומכאן למדנו שטוב אחרית דבר מראשיתו, והקב״ה עושה כן לכל הצדיקים, שתחלתן יסורין וסופן שלוה, תחלתן חול וסופן שבת, כדי שזה יהיה סימן אליהם שיזכו לעולם שכלו שבת. והסוד הוא, שדרגא תתאה מתברכת משירותא דדרגין, שכלו חסד פשוט ואין עמו דין מעורב כלל ועיקר, וה״ס מ״ש: ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. והרי תמצא הכפל בכל קניניו כמ״ש למעלה: מוסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה, שהרי בתחלה אמר: ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות, וכאן אמר: מהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות. והסוד הוא, כפל האורות חדשים גם ישנים כד״ל. והנה תמצא בין הכל שהם כ״ב אלפים, והם סוד הכ״ב אותיות שיצאו מן היסוד הקדוש וניתנו לו בשלמות. ואמנם הי״ד אותיות הראשונות הם חסד פשוט, בסוד הי״ד הגדולה, ולכן נרמזו ״בארבעה עשר אלף צאן״. שש אותיות הבאים אחריהם, הם קצת גבורה לבוש אל החסד, ולכן נרמזו ״בששת אלפים גמלים״, שהגמלים הם ממש מרכבה אל החסד כידוע. הש׳ שבאותיות היא יותר גבורה, בסוד שין שורקת, שרומזת אל האש, ולכן היו לו ״אלף צמד בקר״, כי פני השור מהשמאל, והשין אות ראשונה של השור. והת׳ היא הגבורה יותר חזקה מכל הגבורות, ובהיותה האות האחרונה, לפיכך אחידין בה כל דרגין תתאין דלא קדישין, הנרמזים ״באלף אתונות״, שהצדיק הזה זכה לשעבדם ולהביאם תחת ממשלתו. וכן מצעו בבחור שבאבות שאמר בעת הצלחתו: ויהי לי שור וחמור, בפירושם ז״ל הידוע. ועל ידי שהצדיק הזה בגמר נסיונו נחתם במדרגת היסוד, לפיכך קבל את כל אורותיו בשלמות, הרמוזות בכ״ב אותיות האלפא ביתא, אחת מהנה לא נעדרה.

יג. ועוד נשלם בנינו בכל עשר ספירותיו, ד דכורין וג׳ נוקבץ, שנתקלקל בתחלה, וזה סוד: ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות. ולפי פשוטו יש מי שפירש, שאלו הם הבנים עצמם שהיו לו בתחלה, שלא מתו ממש, אלא שהוקצו לפאה, ונגנזו עד גמר נסיונו והוחזרו לו לבסוף. והטעם לפירושם, לפי שאין אדם מתנחם במיתת צאצאי מעיו אפילו אם יולדו לו כפלי כפלים ממה שהיו לו בתחלה. ועוד, לפי שאמר: ״שבענה בנים״, והלשון רומז אל סברתם. אבל האמת אינו כן בלי ספק, שהרי הכתוב אומר בפירוש: ויפול על הנערים וימותו. ולבי אומר לי, שנולדו לו בודאי שבעה בנים אחרים, אלא שנתגלגלו בהם הנשמות של המתים, עד שנמצא כאילו היו הם עצמם, ותהי זאת נחמתו משלם. והרמז על זה במלת שבענ״ה, כאילו אמר בדרך נוטריקון: שבע נ׳שמות ה׳מגולגלות. אבל זה בזכרים בלבד, מה שאין כן בנקבות שאינן מתגלגלות, כידוע מספר הגלגולים, בסוד: והארץ לעולם עומדת. ואולי זהו הטעם שהזכיר שמותן של הנקבות, לפי שאלו נולדו לו מחדש בלי שום גלגול, וקרא להן השמות אשר נתן אלקים בלבו. ולא הזכיר שמותן של הזכרים, לפי שאולי קרא להם השמות הראשונים, בסוד הגלגול של הנשמות עצמן כמו שפירשנו.

יד. והנה השמות שקרא אל הנקבות כענין אמרו בסמוך: ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קק הפוך, והטעם לאלו השמות, לפי שהראשונה היא כנגד הבינה רזא דה׳ עילאה, וכל הז׳ תחתונות שהן סוד הז׳ ימים יוצאים ממנה, ולכן נקראת ״ימימה״ כלומר: ימים־ה׳, בתא דאמרן. ועוד, לפי שהיא סוד הים הקדמוני, ונכלל בה הכח של הים האחרון גם כן, שהוא סוד המלכות, וגם היא תא דה׳ עילאה, ולכן נרשמו בשמה ב׳ פעמים ים וה׳, בתא דאמרן. ושם השנית ״קציעה״, לפי שהיא כנגד הגבורה, וכבר ידוע בתא די״א סמני הקטורת, שהמור הוא כנגד החסד, והקציעה כנגד הגבורה. ״ושם השלישית קרן הפוך״, לפי שהיא כנגד המלכות, סוד הקרן שנמשכו בו המלכים, ונמשכה מלכותם, בהיותה מצד המלכות ממש, שהיא הנותנת ממשלה למלכים כידוע. ואולי נקראת זאת״קרן הפוך״, לפי שהיו עיניה יפות, והפוך יפה לעינים. והסוד הוא, כי במלכות מאיר שם הוי״ה במילוי ההין, ואם ינותח השם הזה לנתחיו שהם הההין בסוד ווין כזה: יוד הה ו״ו הה' עולה בגי׳ כמנין פו״ך וכמנין ק״ו, בסוד קו המדה, והניתוח והקו רומז אל ההתפשטות. והאי עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, כשהיא מתפשטת מתרחבת ונגדלת בכל קומתה, אז עולה במקום העינים העליונים, והיא כלה שעיניה יפות, ובתא דא נקראת ״קרן הפוך״, שהפוך יפה לעינים כמו שפירשנו.

טו. והנה כבר ידוע שהיופי נמשך מריבוי האורות שממלאים את הגוף מבפנים ומקיפים אותו מבחוץ, ומי לנו מרובה באורות יותר מן היסוד עצמו שהוא כלול מכל האורות העליונים בעת הצלחתו, ובתא דא כתיב: את ״הכל״ עשה יפה בעתו. והצדיק הזה בגמר נסיונו נחתם במדרגת היסוד, ולכן אמר בסמוך: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ. אבל יש להקשות על זה: ולמה הבנות דוקא היו יפות ולא הבנים. והטעם הוא, לפי שבזכרים גובר החסד על הגבורה, ועיטרא דחסד מתפשטת מבפנים ואין יופיה ניכר מבחוץ, בסוד אהבה מסותרת. אבל בנקבות גוברת עיטרא דגבורה על עיטרא דחסד, לפי שבנין הנוק׳ מסטרא דגבורה דיקא, והגבורה מתפשטת מבחוץ, בסוד: תוכחת מגולה, ולכן היופי ניכר ונראה לעין בנקבות יותר מבזכרים, בתא דכתיב: טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. ומ״ש אחר כך: ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם, הסוד הוא, שהמשיך אליהן מעיקר ההשפעה ומן הפנימיות שלה, כמו שהיה ממשיך אל הזכרים. וכבר ידוע שעיקר השפע הוא מג׳ אל שבדיקנא, שעולים כמנין נחל״ה. והנוק׳ נקראת מג״ן כשמקבלת מג׳ אל הנזכרים בסוד: אנכי מגן לך, ובתא דכתיב: כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה, כלומר: שאין עילוי יותר גדול אל הנוק׳ כמו בשעה שהיא מקבלת ממקום העליון של הג׳ אל הנזכרים. וזה סוד: ״דתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם,״ בתוך דיקא, שרומז אל הפנימיות המובחר שנמשך ממקום העליון בתא דאמרן. גם נקרא ״נחלה״ בסוד נ׳וצר ח׳סד ל׳אלפים שהוא ר״ת נחל, ודי בזה למשכילים.

טז. והנה אחר שהורד הצדיק הזה בתוך הקליפה כדי לנסותו, ועלה מירידתו וקם מנפילתו, מיד חזר להדבק במלכות שמים דאיהי תא ״וזאת״, ושם זכה לחיים תמורת הס״א דאיהי סטרא דמותא, וז״ש אחר כך: דחי איוב אחת זאת מאה וארבעים שנה, ״אחרי זאת״ דיקא דאיהי תא דשכינתא. והמספר של ״מאה וארבעים שנה״ לפי שעולה כמנין ק״ם, כלומר: שקם מנפילתו וחייו כמנינו. והסוד הוא, לפי שהחיים העליונים באים מן הבינה, מתא דשם אהיה במילוי יודין שמילואו ל״ף י׳ ו״ד י׳ שעולה כמנין קם, וממנה הקימה לכל הנופלים כידוע. וכנגד מה ששלטה עליו רתיכא דמסאבותא דאינון ב׳ זיווגים הטמאים שלה, הרי זכה לראות רתיכא דקדושה, שהם הב׳ זיווגים הקדושים שלה, בסוד ארבע דורות, וז״ש: דרא את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות.

יז. ולא נפטר מן העולם עד שנכלל בזיווג העליון של או״א, אשר שם בחינת הזקנה, בסוד זקן זה שקנה חכמה, ושם הריבוי של האורות בשובע שמחות, וזה סוד: דמת איוב זקן ושבע ימים. ועם זה נשלם מגלה עמוקות שהוא ביאור ספר איוב.

ותהי השלמתו בכ״ו לחדש ניסן שנת פתח״י לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, והקב״ה יזכני לפתוח לי פתח של גאולה שלמה, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך אכי״ר.