מגלה עמוקות על איוב/לט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. עוד, מי שרוצה לדבר בעניני ההנהגה, צריך שידע עת הגילוי של ההשפעות, והוא שנקרא זמן הלידה, כשם שעת הסיתום נקרא זמן העיבור. ״ויעלי סלע״ אינון דרגין דנוק׳ שנקראים ״יעלי סלע״ לפי שעולים אל הבינה אל מילוי יודין של אהיה לקבל ממנו כח הגילוי והלידה, וזה סוד: הידעת עת לדת יעלי סלע. וכשם שמדרגות הנוק׳ רחל נקראים ״יעלי סלע״ כך מדרגות הנוק׳ לאה נקראים ״אילות״ בסוד: אילת השחר, וצריך לידע גם התעוררות הגילוי שלה, וזה סוד: חילל אילות תשמור. -

ב. ואמנם כדי להגיע אל ידיעת זמן הגילוי, צריך לידע בתחלה זמן הסיתום, כמה ירחים יהיו זמן הסיתום, וזה סוד: תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה.

ג. והנה כבר ידוע שאין הנוק׳ מוציאה את ההשפעות שלה לאויר העולם אלא אם כן מצטננין ירכותיה, וזה סוד הכריעה, כי האורות התחתונים מסתלקים למעלה אל בטן היולדת, כדי לתת לה כת אל הלידה ואל הגילוי. וזה סוד: תכרענה ילדיהן תפלחנה. והחבלים שלה שהם מצד הגבורה, נותנים לה כח להוציא את הולד, שהוא סוד ההשפעה, וזה סוד: חבליהם תשלחנה, כלומר: על ידי החבלים תשלחנה לחוץ את ההשפעות שלהן.

ד. והנה כבר ידוע שסדר הגילוי הוא, בחינת הקטנות בתחלה, שהוא סוד החלום, ואחר כך בחינת הגדלות שהוא סוד הריבוי, הנשלם בהכנס המוחין דאבא שנקרא ״בר״ לפי שאין בהם אחיזת החצונים. וז״ש על בחינת הקטנות: יחלמו בניהם, ואחר כך על בחינת הגדלות אמר: ירבו בבר. ואחר כך אמר: יצאו ולא שבו למו, על החצונים עצמם שיוצאים מיד ומסתלקים בהכנס בחינת הגדלות ושוב אינם חוזרים.

ה. ומ״ש אחר כך: מי שלח פרא חפשי ומוסרות ערוד מי פתח, פרא וערוד הם ב׳ כחות של הקליפה העליונות המושכות את כחם מן הפ״ר דינים של הקדושה, ואינם משועבדים לשום קליפה אחרת ולכן עולים שניהם כמנין פ״ר, וכל כחם מן הפ״ר של הבינה דדינין מיתערין מינה, וזה סוד: ״מי שלח פרא חפשי״ וגד, מי דיקא ברזא דאמרן.

ו. ואחר כך אמר: אשר שמתי ערבה ביתו, מוסב אל ״הפרא״ שאחיזתו ויניקתו משולי המלכות, רחל דיקא שהיא בחינת הערבה. ומשכנותיו מלחה, מוסב אל הערוד שאחיזתו ויניקתו בבחינת לאה שנקראת מלחה, בתא דמלח שעולה כמנין ג׳ הויות, שהם סוד הג׳ מוחין דאינון במקום לאה.

ז. ודע כי פרא וערוד, הם סוד יסוד ות״ת דמסאבותא, ולכן כנגד ״הפרא״ שהוא היסוד אמר בסמוך: ישחק להמון קריה, לפי שאין שמחה גדולה אל היסוד דההוא סטרא בישא, כמו להביא ריבוי הניצוצות העשוקות בסוד קרי, אל המלכות שלו שנקראת ״קריה״, דאיהו איתקרי קרי כנגד היקר של היסוד דקדושה, ואיהי איתקריאת קריה לעומת יקרה שהיא מלכות של הקדושה. ומ״ש אחר כך: תשואות נוגש לא ישמע, מוסב על בחינת הערוד שהוא סוד הת״ת... המלך של הקליפה שאין עליו שום קליפה אחרת שתהיה דוחקת לו ומושלת עליו.

ח. ומ״ש אחר כך: יתור הרים מרעהו, זהו היסוד של הקליפה שהוא תר להמשיך את יניקתו מן המדרגות של הקדושה שהם סוד ההרים. ואחר כל ירוק ידרוש, זהו הת״ת של הקליפה שדורש תמיד להמשיך את יניקתו מן הת״ת של הקדושה שגוונו ירוק, בסוד גם את זה לעומת זה עשה האלקים. י

ט. ומ״ש אחר כך: היאבה דים עבדיך, זהו כח של הס״א יותר גדול וחזק מפרא וערוד. ואולי שהוא הראש שלה, ותא דא: וקרני ראם קרניו, ולכן אין אדם יכול לשעבדו אלמלא שהקב״ה עוזרו, כי בהיותו רגיל לטרוף מן הניצוצות הקדושות כאשר תמצא ידו, לפיכך אינו רוצה להשתעבד לעבודת האדם ולהמתין לו שיחלק לו מזונותיו, וזה סוד: היאבה תם עבדיך אם ילץ על אבוסך.

י. והנה כל כח של הס״א יש לו דרך בפני עצמו להתהלך בו ולינק ממנו, והוא מוגבל ונקשר באותם הדרכים, שלא יצא מהם להחתב את העולם ח״ו. ואותם הדרכים הם הנקראים ״תלמים״, והם סוד תלמי שדי. ועל רזא דא כתיב: התקשור תם בתלם עבותו, שאי אפשר לשום אדם להעמידו על דרכו ולקשור אותו אלא הקב״ה לבדו. ומ״ש אחר כך: אם ישדד עמקים אחתך, הסוד הוא, לפי שזה ה״רים״ הוא בחינת קליפת נוגה שפעמים גוזלת מן הקדושה ונותנת אל הקליפה ופעמים חוזרת אל הקדושה ונוטלת הניצוצות מן המדרגות השפלות והעמוקות של הקליפה עצמה ומחזירתן אל הקדושה על ידי היסוד הקדוש המברר, אבל הכל תלוי ברצונו ית׳, לפיכך כתיב: ״אם ישדד עמקים אחריך״. .

יא. והנה כשם שאין האדם יכול להכניע את קליפת נוגה כי אם בעזר השם וישועתו, כך אין לאדם לבטוח בה ולהניח בידה כל הבירורים שלו שהם יגיע כפיו בגין דאיהי טיקלא דעשיקת נשמתין וניצוצין, וזה סוד: התבטח בו כי רב כחו ותעזוב אליו יגיעך. י

יב. והנה כשם שאין לבטוח בה להניח בידה כל בירורים שהם סוד המ״ן מתתא לעילא, כך אין להאמין בה שתשיב לבעליו השפע שהיא מקבלת מן הקדושה סתם, וכל שכן השפע שהוא מצד החסד שהוא בחינת הגורן, וזה סוד: התאמץ בו כי ישיב זרעך וגרנך יאסוף.

יג. ומ״ש אחר כך: כנף תנים נעלסה אם אברה חסידה ונוצה, סוד הענין מדבר על המלכות הקדוש שנקרא ״כנף״ מפני שהיא לבוש אל כל שאר המרות העליונות. גם נקרא ״כנף תנים״ מפני שהיא משוררת תמיד, ועל ידי הרנה והשיר היא מקבלת את ההשפעות שלה, ויש לה שמחה גדולה כשמזדווגת עם האבר הקדוש שהוא היסוד, וכאשר קבלתה ממנו תהיה מצד החסד, וזה סוד: ״אם אברה חסידה״. וכל שכן תגדל שמחתה כשהחסד עצמו מתפשט גם בחצוניות שלה דאיהו רזא ״דנוצתה״, וז״ש: אם אברה חסידה ונוצה.

יד. ואמנם כדי להזדווג עם היסוד, פעמים שהיא עולה עם אותן הניצוצות שהן בבחינת אפרוחים ובנים, ועוזבת בארץ אותן הניצוצות שהן בבחינת ביצים, מפני שאין לה כח לעלות, והיא משגחת עליהן ומחממת אותן מרחוק על עפר כמות שהן, וזה סוד: כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם.

טו. ואמנם זאת השגחתה מרחוק, אינה מספקת לשמור אותן הניצוצות שהם בבחינת ביצים מרגל מועדת של הס״א, שמתאחזת הרבה מאד באותה הבחינה הגרועה ונמצא כאילו שוכחתן, וזה סוד: ותשכח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה. אך אמנם נראית שכחה ואינה שכחה לפי האמת, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, והכונה היא כדי שיתרבו אותן הניצוצות ויגדלו מתוך צערן, כד״א: וכאשר יענה אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כי כן דרכה של הקדושה להניח אל הס״א שתשלוט בניצוצות הקדושות ותהיינה רמוס רגלים, להשלים הבירור, בסוד: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, שכבר ידוע סודו.

טז. הקשיח בניה ללא לה לריק יגיעה בלי פחד, סוד הענין הוא, שעוזבת את הניצוצות שלה ביד הס״א שאינם ראויים לה, והביצים קראם ״בנים״ לפי שסוף סוף הם עתידים להתעלות ממדרגה למדרגה עד לבחינת בנים. ולשון ״תקשיח״ משמע עזיבה, כי קשח הוא צירוף להפך מצירוף חשק, ברזא דהיפוכא דאתוון, ור״ל שעוזבת את חשקה מהם, ומנחת יגיע כפיה שהם הבירורים שלה ביד הס״א דאיהי סטרא דריק והבל. וענין אמרו: ״בלי פחד״, ר״ל בלי המשכת הגבורה אצלם, להרחיק את הס״א מעליהם, וזה גורם שהס״א עצמה מתגברת עליהם יותר מדי.

יז. וזאת השכחה שיש לה שהיא שוכחת את בניה, הטעם הוא, מפני הסתלקות המוחין של או״א שהם י״ה של אלקים, ונשארת אלם, וזה סוד: כי השה אלוק חכמה ולא חלק לה בבינה.

יח. ולכן כשהיא עולה למעלה עד שירותא דדרגין, ונכנסים בה כל המוחין שלה, וגם היא כלולה מכל הבחינות של אור מים רקיע, אז היא שוחקת ולועגת על דו״ן דמסאבותא שהם ״סוס ורוכבו״, וזוכרת את בניה ומצילתן מיד החצונים ומחזרת לבטחון ולבצרון לכודים אסירי התקוה, וזה סוד: כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרוכבו.

יט. התתן לסוס גבורה התלביש צוארו רעמה. ״סוס״ הוא סוד עולם העשיה, ובהיותו מתחבט תמיד בתוקף הקליפה, לפיכך הוא צריך אל המשכת הגבורה, שתתן לו כח לעמוד בצרותיו. ואי אפשר לעשות זה כי אם השי״ת, שהוא הנותן כח אל העשיה שהיא הסוס של כל שאר העולמות, להתגבר כנגד תוקף החצונים. לפיכך אמר: ״התתן לסוס גבורה״. וענין אמרו: ״התלביש צוארו רעמה״, ז״ס המשכת הגבורות עד צואר תגיע, כדי שלא יוכלו החצונים להתאחז משם ולמעלה, והראש ינצל מתוקף אחיזתם על כל פנים.

כ. ומ״ש אחר כך: התרעישנו כארבה, ז״ס המשכת הגבורות כנגדו להנצל מן הדינים שלו, כשם שיש להנצל מן הדינים של ״הארבה״ שהוא כח א׳ גרוע הנתון למטה מן המלכות. וענין אמרו: הוד נחרו אימה, כי יוצא קול מחוטמו שהוא מצד הגבורה, להטיל אימה לחצונים שירחקו ממנו, והוא סוד נחרת הסוס.

כא־כב. ומ״ש: יחפרו בעמק, ר״ל שכל א׳ מדרגין דעשיה יחפרו בעומקן של הקליפות לברר מהם הניצוצות הקדושות, שהם רפ״ח הרמוזות במלת יחפרו. ושמחתה של העשיה היא הכללות של חו״ג, י״ד בי״ד שעולה כמנין כ״ח, וזה סוד: דשיש בכח, כשיש לה זה הכללות אז היא יוצאה להלחם עם החצונים ושוחקת ולועגת על גבורתם ואינה מתיראה כלום מפניהם, בגין דאיהי אש אוכלת אש, וחרבה שוברת את חרבם של החצונים, וז״ש: יצא לקראת נשק ישחק לפחד ולא יחת ולא ישוב מפני חרב.

כג. וענין אמרו: עליו תרנה אשפה להב חנית וכידון, הסוד הוא, שהכחות של הס״א מכים עליה אבל אינם מוחצים אותה, וזה סוד ״תרנה״, כמי שמכה על הדבר הקשה שמשמיע קול ואינו מוחץ. ורזא דא: הנה נתתיך לעמוד ברזל ולחומת נחשת וגד ונלחץ אליך ולא יוכלו לר•

כד. והנה כבר ידוע שהמלכות נקראת ״שער״ בגין דאיהי תרעא דכל דרגין קדישין. אך יש לה זה השם מצד הפנים שלה, בסוד פה פתוח שהוא כדמות שער. אבל מצד האחור, שהעודף סתום והשערות הם דינים קשים, לפיכך המלה מתהפכת משער לרעש, כשם שהיא מתהפכת להלחם עם אויבתה ארעא חייבתא ולהתיש את כחה. ונוטלת גם כן כח הבינה שהם עשר אהי״ה שעולים כמנין רג״ז. וזה סוד: ברעש ורגז יגמא ארץ. וזה סוד ״יגמא״ מלשון גמא, שמתשת כח אויבתה כקנה לגומא.

כה. ואע״פ שהס״א מתעוררת להלחם עמה בכח הת״ת והבינה שלה, דאינון רזא דקול שופר, בסוד גם את זה לעומת זה עשה האלקים, אעפ״כ היא לא תפחד, כי לא תאמין דאית קול שופר בההוא סטרא דמסאבותא שיוכל להתגבר על הקדושה ח״ו, מפני שיודעת שהס״א היא כקוף לפני אדם ואין לה כח על הקדושה כלל ועיקר. ואדרבא היא שמחה ומתעוררת להלחם כנגדה בכח השופר הקדוש, שהם גבורות הנמשכות אליה מתא דאי׳ עילאה להתגבר כנגד הקליפה. וזה סוד אמרו בסמוך: בת שופר יאמר האח. ואם תחבר ד״י עם שופר, הכל עולה כמנין ש״ך ופ״ר, שהם כללות הדינים, שהמלכות מתחזקת על ידיהם להלחם עם הס״א. ואין לחשוב ח״ו שהס״א עצמה קופצת עליה במלחמתה בפתע פתאום שהיא לא תראה ולא תדע, שהרי ה׳ עילאה - סוד הבינה היא מודיעה לה׳ תתאה, ומעוררתה להתגבר כנגד אויביה. וזה סוד: ומרחוק יתח מלחמה, כי הבינה ״מרחוק״ כידוע, בסוד: עצות מרחוק אמונה אומן. ומה גם שמלת רחוק עולה כמנין שד״י הרומז אל עולם הבריאה ואל סוד הבינה, שמודיע אל המלכות הרעם של שרי האומות הקופצים עליה לינק ממנה ולהמעיט את מנוחתה, וזה סוד: רעם שתם ותרועה.

כו. ומ״ש אחר כך: המבינתך יאבד נץ וגד, הסוד הוא, שהנץ הוא כח א׳ של הס״א שמתעורר לעשות שליחותו ית׳, לדרוס ולטרוף בכח הבינה העליונה שדינים מיתערין מינה. ובעת בא עת מפלתו של אדום, ילך בשליחותו ית׳ לצד תימן, בסוד אלוף תימן, לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס. וזה סוד: יפרוש כנפיו לתימן. וזה אינו נעשה בכחו של בשר ודם כי אם בכחו ית׳ בלבד, שבכל עושה שליחותו לפיכך אמר: ״המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן״, להכניע ימין שקר דההוא סטרא בישא, וימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל.

כז. ואמנם כנגדו של זה הכח הטמא, יש כח אחר מצד הקדושה שנקרא ״נשר״ והוא היסוד ברזא דרתיכא תתאה, והצדיק שהוא דוגמתו למטה, אין לו כח להעלות היסוד למעלה אלמלא שהקב״ה עוזרו, כי הת״ת הוא המעלה את היסוד, והיסוד הוא המעלה את המלכות דאיהי ״קן״ דיליה, וז״ש: אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו.

כח. והנה היסוד כשהוא עולה, עליתו היא עד הדעת דז״א שמתלבש בו יסוד אי׳ ועומד שם להמשיך הטפה היקרה הנעלמה, וזה סוד: סלע ישכון ויתלונן, כי סלע עולה כמנין אהי״ה דיודין ברזא דאי׳. ומ״ש ״יתלונן״, בסוד מ״ש: יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. סלע ישכון דתלונן על שן סלע ומצודה. רישיה דקרא כבר פירשתי לעיל, והוא שהיסוד התחתון עולה עד יסוד אי׳ דאיהו רזא דסלע. ואמנם אינו עולה ביסוד אי׳ עצמו, אלא בדעת דזעיר המלבישו, וכבר ידוע שהדעת כלול מחו״ג, ולכן כנגד בחינת החסדים אמר: ״על שן סלע״, ברזא דחסד שגוונו לבן כגוון השן, וכנגד בחינת הגבורות אמר: ״ומצודה״, לפי שהן חזקות ממש כענין המצודה.

כט. ומשם מצד הדעת של הז״א היסוד מוציא את השפע הראוי להשפיע אל המלכות, וזה סוד: משם חפר אוכל. וכל הבטתו של היסוד מלמעלה למטה, אינה אלא להשגיח על המלכות ולהביא אליה את ההשפעות מן המקום העליון שהוא רחוק ממנה, בסוד: עצות מרחוק, וז״ש: למרחוק עיניו יביטו.

ל. וענין אמרו: ואפרוחיו יעלעו דם, אלו הן הניצוצות המבודדות שלא גדלו כל צרכן ועדיין הן בבחינת הקטנות, אפרוחים ולא בנים ולכן הדין גובר עליהם, וההשפעות שלהן מצד הדין מחצוניות הבינה שהוא ריבוע אהי״ה שעולה כמנין ד״ם. ומ״ש אחר כך: ובאשר חללים שם הוא, הכונה לומר, שבכל מקום שיש גופים של הס״א ריקים מן החיות שלהם, ״שם הוא״ היסוד המברר שהריק אותם ונטל את חיותם על ידי הבירור.