מגלה עמוקות על איוב/לו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א-ב. דוסף אליהוא דאמר. כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוק מלים. הנה הבחור הנעים הזה היה חושב שכבר השלים את דבריו במענה הקודם, אלא שבאה לו תוספת השגה מן הז״א שהכתירו באורות העליונים בתוספת המרובה על העיקר. וזהו הטעם שאמר לאיוב בלשון הזה: ״כתר לי זעיר ואחוך״, כלומר: הכתיר אותי הז״א בתוספת השגה של האורות העליונים, ולכן אני מוכרח להוסיף עוד להגיד לך מה שהגידוני, שלא אסתיר ממך את המלים שנתנו בלבי להגיד לך לצורך גבוה, ולא אהיה כובש את השגתי ולא אמנע טוב מבעליו ח״ו, וז״ש: ״כי עוד לאלוק מלים״.

ג. וכל שכן שעל ידי הדיבור הקדוש, הוא גורם המשכה מן העליונות, וייחוד איתתא בבעלה, שהוא הדיבור עם הקול. וזה סוד שלענין ההמשכה אמר: אשא דעי למרחוק. ולענין הייחוד הקדוש אמר: ולפועלי אתן צדק, כלומר: ״ולפועלי״ שהוא סוד הז״א שפעל ועשה והכתירו באורות העליונים, ״אתן צדק״ רזא דנוק׳, כדי שלא יהיה כפוי טובה עם מי שעשה עמו את כל הטובה הזאת.

ד. ואמנם במענה הזה שנתנו בפיו של אליהוא, רצו להודיעו, שאע״ם שהוא הטיח דברים כלפי מעלה מחמת אונסו וצערו, מכל מקום השגחתו ית׳ לא סרה מעליו ולא נסתלקה ממנו השראת השכינה, כי אין אדם נתפס ונענש על צערו ח״ו, וז״ש: כי אמנם לא שקר מלי תמים דעות עמך, כלומר: כבר אתה ידעת שמלי אינם מצד הס״א דאיהי סטרא ״דשקר״ כי אם מצד הקדושה, והרי לפיהם אני מבטיחך ״שתמים דעות עמך״, כלומר: שהקב״ה אינו כבשר ודם שאם יבא זולתו ויטיח דברים כנגדו מתוך צערו, הנה הוא כועס עליו ויורד עמו עד לחייו, לפי שאינו רואה ללבב ואינו יודע בצערו. אבל הקב״ה שיודע דעות של כל בני אדם ורואה בצערם, לפיכך הוא מוחל על עלבונו ואינו מסלק את השראתו מן הצדיק המנוסה שהטיח דברים כנגדו מחמת אונסו. וזהו הטעם שג׳ מלות אלו: ת׳מים ד׳עות ע׳מך הם ר״ת תדע, כלומר: שהוא ידע זה לאחר זמן, כשיעברו ימי נסיונו ויחזירוהו על בוריו וייטיבו את אחריתו מראשיתו, שיוסיפו לו את הכל למשנה. והרי שרימז לו כל זה ברוח נבואה שהיתה מדברת בפיו, כמו שהיה לו בגמר נסיונו.

ה. ואמנם בנוהג שבעולם, הגדול והעשיר מואס בקטון ובעני, והחסד עליון הוא גדול בכל מיני גדולה, ואעפ״כ הוא נמשך למטה לכל באי עולם גדולים וקטנים, וזה סוד: הודו לאל השמים כי לעולם חסדו. ובתא דא כתיב: הן אל כביר ולא ימאס, ״כביר״ דיקא, בכללות ההשפעה שהם ד׳ מילואי הוי״ה שעולים כמנין כבי״ר, ואעפ״כ ״לא ימאס״ קטני עולם להמשיך אליהם מחסדיו העליונים. והכללות הזה הגדול והחזק, נמצא בו בין בפנימיותו בין בחצוניותו, וזה סוד; כביר כח לב, ״כביר כח״ לבחינת החצוניות דאתכלילת שמאלא בימינא - יד ליד שעולים כמנין כח, כדאמרינן בכמה אתר. ״וכביר״ לב״ - לבחינת הפנימיות, שהלב רומז אל הפנימיות כידוע.

ו. לא יחיה רשע ומשפט עניים יתן. הנה כבר ידוע, שאחיזת החיצון בנפשו של הצדיק, היא הגורמת לו לחטוא ולבטא בשפתיו. ותקנה לזה הוא, שהקב״ה לא ימשיך חיות אל החיצון עצמו, ואז הוא כלה מאליו ומסתלק ממקום אחיזתו. וזה סוד: ״לא יחיה רשע״ שהבטיחו אליהוא לנפש נענה של איוב הצדיק. ולפי שידוע גם כן שאחיזתו של הרשע גורם קלקול ועניות אל הצדיק עצמו, לפיכך הבטיחו גם כן שיחזירנו הקב״ה לתיקונו כבתחלה, וזה סוד: ״ומשפט עניים יתך, כי המשפט הוא ממש רזא דעלמא דדכורא, שמסתלק מן הצדיק בעת נסיונו וזה גורם לו כל קלקולו, ובגמר נסיונו מחזירין אותו אליו ואז הוא נתקן לגמרי, צדיק ונושע הוא וחוזר לאיתנו כבראשונה, וזה סוד: ״ומשפט עניים יתך.

ז. לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא מושיבם לנצח דגבהו. זהו כנגד מה שאמר איוב בתחלה: ארץ נתנה ביד רשע, כאילו ההנהגה היתה מסורה ביד הס״א ח״ו, ושהיא מענה את הצדיק בלי הסכמתו ית׳, שלא יראה ולא ישגיח ח״ו. לפיכך אמר, שהקב״ה ״לא יגרע מצדיק עיניו״, ושאדרבא הכל בהסכמתו העליונה וברצונו הפשוט, כדי להעלות את הצדיק עצמו על ידי היסורין ממדרגה למדרגה עד המדרגה העליונה, שהוא עד כסא הכבוד, להיות בכלל המלכים, צדיק מושל ביראת אלקים, ולהעבירו מן ההוד אל הנצח, שהוא מבחינת מטה אל בחינת מעלה, וזה סוד: ״ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו״.

ח-ט. ולא מן הצדיקים בלבד הקב״ה אינו מסלק את השגחתו, אלא אפילו מן הרשעים שנמסרו בידן של הדינים הקשים, והעניות קופצת עליהם מפני שמונעים מהם את מחיתן ואת השפעתן, אפילו לאלו הרשעים, בעל הרחמים מדבר בלבם ומזכיר להם את מעשיהם הרעים אשר על ידיהם נתנו כח אל הדינים הקשים ואל הקטרוגים להתגבר עליהם, וז״ש: ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני. דגר להם פעלם ופשעיהם כי יתגברו.

י. וכבר ידוע שהכל בחזקת סומים עד שהקב״ה יגלה את עיניהם, וכן הכל בחזקת חרשים עד שהקב״ה יגלה את אזניהם, לפי שהס״א היא הנעשית מחיצה מבדלת ומסמא את עיניהם וסותמת את אזנם. וה״ס מ״ש: כי ערלה אזנם, שהערלה ממש מתאחזת באזנם ואינה מניחה לדברי מוסר שתכנס בלבם דרך אזניהם, והקב״ה עושה חסד עמהם ומגלה אזנם. וזה סוד: דגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון, כלומר: שיסתלקו מן הס״א ומן העונות שגורמים להם אחיזתה.

יא. ואם הם ישמעו אל ההערה העליונה שמגלה את אזנם ומדברת בלבם ויעבדו את הקדושה, מובטחים הם שיעלו ממדרגה למדרגה: שבתחלה יוכללו ביסוד הקדוש שהוא ״הטוב״, ואחר כך יעלו אל העליונות שהם ״הנעימים״, וז״ש: אם ישמעו דעבודו יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים.

יב. ואם לא ישמעו, הרי חרב נוקמת נקם ברית שמתעוררת כנגדם, והיא סוד ״השלח״ שמשלחם ומכריתם מן הקדושה. ויסתלקו מהם המוחין הקדושים שהם חשובים כמתים בהסתלקות שלהם. וזה סוד: ואם לא ישמעו בשלח יעבורו דגועו בבלי דעת.

יג. והנה אותם הענושים שהס״א אוחזת בלבם שנקראים ״חנפי לב״, בהתעורר הדין כנגדם, מיד הם כועסים ואינם מתפללים אל השי״ת שיצילם, מפני חנופתם והעדר אמונתם, וז״ש: וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם.

יד. וזה גורם אליהם שנפשם תשאר בבחינת הקטנות שהיא בחינה חשובה כמיתה, מפני שנאחזת בה הס״א דאיהי סטרא דמותא, וזה סוד: תמות בנער נפשם. ולא עוד, אלא שבחינת החיה שלהם, ששרשה מן העליונות שהן הקדושות דיקא, נהפכת גם היא להלכד מן העליונות של הס״א שכנגד העליונות של הקדושה ממש, בסוד: גם את זה לעומת זה עשה האלקים, וז״ש: וחיתם בקדשים, שנקראים כך בחסרון הר, לרמוז שהם כנגד הקדושים - סוד העליונות של הקדושה, כי החסרון הזה הוא שמורה על חסרונם.

טו. ומ״ש אחר כך: יחלץ עני בעניו, כבר פירשו בו רז״ל: שיחלצנו בשכר עוניו. והענין הוא, כי בהתעורר הקטרוג כנגדו על איזה עוץ שעשה, הקב״ה מצילו מן הקטרוג עצמו בשכר עוניו, כי אין אדם לוקה בשתי דינים, וכבר יש לו העניות שמכפר על כל עונותיו. ולא עוד, אלא שהקב״ה מגלה את אזנו בלחץ הקטרוג, כדי שיתקן את אשר עותו ולא יתרבה הקטרוג עליו ולא יתעורר הדין כנגדו, וז״ש: דגל בלחץ אזנם.

טז. ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת שלחנך מלא דשן. פירוש הענין הוא, שהקב״ה מביא יסורין על הצדיק בעוה״ז כדי להצילו מדינה של גהינם בעוה״ב ולהנחילו עונג הנצחיי בג״ע, וז״ש: ״ואף הסיתך מפי צר רחב״, כלומר: ״שאף״ היסורין היה כדי להצילך מפי הגהינם, שהוא צר למעלה ורחב למטה. צר למעלה, כדי שלא יפלו בתוכו הנשמות בנקל. ורחב למטה, כדי שיחזיק את כלן. וכנגדו דרך עץ החיים, צרה מלמטה, כדי שלא יכנסו בתוכה בנקל כי אם על ידי היגיעה והעמל של העבודה. ורחבה מלמעלה, כדי שיהיה בה קורת רוח לצדיקים, והיא מתרחבת עד אין סוף, כד״א: רחבה מצותך מאד. ומ״ש בענין הגיהנם: ״לא מוצק תחתיה״, ר״ל שאין דרך לעמוד בו כי הוא כלו רפש וטיט, כד״א: ויגרשו מימיו רפש וטיט, ועוד כתיב: טבעתי ביון המצולה ואין מעמד, ולכן אין שלום ואין שקט לרשעים בגיהנם, כדכתיב: והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל. אבל בג״ע הצדיקים יושבים שם בנחת ובשלוה וריבוי השפע משוך במחיצתם, וז״ש: ״ונחת שלחנך מלא דשן״. וכן בדוד הוא אומר: תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה.

יז. ומ״ש אחר כך: ודין רשע מלאת דין ומשפט יתמוכו, ר״ל אע״פ שאתה מלא מן הדין הראוי אל הרשע, מכל מקום יש הרחמים שהוא סוד ״המשפט״ שממתק את הדין עצמו ונותן לך כח לסבול אותו, והדין עצמו נחלש כחו מפני הרחמים היוצאים לקראתו, כענין: אש קשה מים מכבין אותו.

יח. וענין אמרו: כי חמה פן ישיתך בספק, ר״ל שהקב״ה ממתק את דינך בחמים שלו, כדי שתוקף הדין של הס״א לא יסיתך ברוב מכותיה לבא לידי יאוש ולאבד את עצמך לדעת ח״ו. והקב״ה מרחם על בריותיו תמיד, ואם יש שמאל דוחה מצד אחת, יש ימין מקרבת מצד אחר, עד גמר הנסיון שאז בא ריבוי השפע, והוא כפר אל נפש צדיק לפדותה מיד החצונים, שלא יטו אותה עוד מדרך טובה לדרך רעה, כי בריבוי השפע החצונים מתבטלים כידוע, וז״ש: ורב כפר אל יטך.

יט. ומ״ש אחר כך: היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח, ר״ל אם הקב״ה יקבל את תפלתך שתהיה ערוכה וחשובה לפניו ית׳, בודאי שיוציאך מן הס״א ולא תתעכב ברשותה. והוא כענין אמרם ז״ל: אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, שהרי השי״ת יתן לך כל מאמצי כח הצריכים לצאת מידה, כשיקבל את תפלתך.

כ. וענין אמרו: אל תשאף הלילה לעלות עמים תחתם, ר״ל שלא ימלא את רוחו מן הפיתויים של הס״א שמדברת בלבו להחטיאו בעודו עומד בעלמא תוק׳ שהוא סוד הלילה כידוע. לפי שעם הכתות של מדת לילה יש עירבוב החצונים המתאחזים תחתיהם, בגין דאיהו אילנא רטוב ורע, ולכן היה צריך לו להבחין בין טוב לרע למאוס ברע ולבחור בטוב, ובתא דא כתיב בסמוך:

כא. השמר אל תפן אל און, שהרי עניות הדעת שיש לו בעודו עומד בעלמא דנוק׳, הוא שמביאו לבחור באותן הפיתויים הרעים שהיה לו למאוס בהן, וז״ש: כי על זה בחרת מעוני.

כב. והרי שם ״אל״ שיעלה אותו מעלמא דנוקבא לעלמא דדכורא בכחו הגדול, ומי כמוהו מורה צדק לתת בלבו הענינים הטובים והדרכים הישרים, מאחר שאין שם בעלמא דדכורא אחיזת החצונים כלל ועיקר, ובצדק כל דברי פיו אין בהם נפתל ועקש, וז״ש: הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, ור״ל גם כן שהוא המורה והמלמד ההנהגה הטובה לכל באי עולם. וכל שכן שיקחנה לעצמו, וזהו ענין אמרו בסמוך:

כג. מי פקד עליו דרכו, כי הוא עלת כל העילות וסבת כל הסבות, ואין סבה עליו שתוכל ללמדו ולפקוד את ההנהגה העליונה שלו, ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, וז״ש: ומי אמר פעלת עולה. והסוד הוא, ״מי״ דיקא שהיא הבינה שלו שאין לה חקר, והיא יועצתו לענין ההנהגתו, כד״א: את מי נועץ ויבינהו. ועל ידיה בונה וסותר, בסוד בונה עולמות ומחריבן, וזה סוד: ״ומי אמר פעלת עולה״.

כד. ומ״ש אחרבן: זכור בי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים, פירוש הענין הוא במה שכבר ידוע, שאיוב היה בזמן גלות מצרים ובזמן הגאולה, והוא ידע הנס הגדול של קריעת ים סוף שאז ישראל אמרו שירה על הים. וזהו שאמר לו אליהוא שלא יזיד להטיח דברים כלפי מעלה ולדבר כנגד ההנהגה העליונה, שאדרבא הוא צריך לזכור את פעלו הגדול של קריעת ים סוף, כדי להציל עני מחזק ממנו ולהפרע מן הרשעים בדבר אשר זדו על עם עני ואביון, ובלם אמרו שירה על הצלתם ועל נקמת אויביהם, וזה עדות מספיק על הנהגתו ית׳ הישרה והנכונה, שנפרע מן הרשעים ומושיע את הצדיקים, וכן יהיה לו גם הוא בגמר נסיונו אם יסבול את יסוריו.

כה. והנה כבר ידוע שיש אדם ויש אנוש. אדם הוא, מי שעומד בבחינת הגדלות ונשלם בכל קומתו ובכל אורותיו. אנוש הוא, מי שעומד בבחינת הקטנות הגמור, בסוד העיבור של ג׳ כלילן בג׳. ולפי זה נמצא שמי שהוא בבחינת הגדלות, יכול להסתכל בזיו השכינה ולהבין בעניני ההנהגה העליונה מפני שהוא קרוב אל האלקים, וזה סוד: כל אדם חזו בו. מה שאין כן מי שהוא בבחינת אנוש, שאינו מסתכל אלא מרחוק, בהיותו בבחינה הגרועה של הקטנות, וז״ש: אנוש יביט מרחוק. וזהו היתה תוכחת מגולה מאליהוא לאיוב, שהיה צריך להזהר בדיבורו כנגד האלקים, מאחר שהיה עומד בבחינת הקטנות ואינו יכול לידע את האמת על בוריו. והראיה על זה, כי כאשר הגדיל בסופו וידע את האמת בבירור, אז נחם מכל מה שעבר, כענין שנאמר: לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר.

כו. והרי מכל מקום שאי אפשר להבין את הנהגתו ית׳ מפני רוממותו, כי כל מה שיוכל להשיג האדם אינו אלא עד הבריאה שמאיר שם אל שדי שעולה כמנין אל שגי״א, אבל משם ולמעלה שהוא עולם האצילות שהא״ס מתיחד בו, אי אפשר לידע כלום מענין הנהגתו שהיא בלתי בעל תכלית, וז״ש: הן אל שגיא ולא נדע, כלומר: הנה עולם הבריאה שנוכל להשיג ממנו קצת, ולא נדע יותר מזה, לפי שמספר שינוי הנהגותיו של עולם האצילות שהא״ס מתיחד בו, אי אפשר להשיגן ולבא על תכונתם בשום פנים, ועל זה נאמר: כי לא יראני האדם וחי, וזה סוד: מספר שניו ולא חקר, שהרי כל ג׳ עולמות בי״ע הם אחוריים של עולם האצילות, ועליהם נאמר: וראית את אחורי, אבל עולם האצילות שהוא ממש בחינת הפנים, עליו נאמר: ופני לא יראו.

כז. והנה כבר ידוע שבעולם האצילות הכל בריבוי, בהיותו קרוב אל המאציל ורחוק מאחיזת החצונים, אבל בעולמות התחתונים הכל במיעוט ובצמצום גדול, בסוד בוצינא דקרדינותא שנותנת קצבה לאורות והשפע יורד טפיץ טפין, ואם כן איך אפשר להשיג הנהגה בלתי בעל תכלית, בשכל קצוב ומוגבל ובסיתום האורות, וז״ש: כי יגרע נטפי מים. וגם זה היה לטובה מן המאציל אל הברואים, לפי שריבוי השפע היה לנזק ולא לתועלת, במקום שיש אחיזה לחצונים, שהיו יונקים יותר מדי ועל ידי כך היו מתגברים ומקלקלים, וזה סוד: יזוקו מטר לאדו.

כח. ואמנם השחקים ששוחקים מן לצדיקים, והם סוד נ״ה, תריץ ביעין קדישין שמכינים ומבשלים את השפע הקדוש ומורידין אותו לצדיק וצדק, אך בצמצום על נשמה שהיא משרש הבריאה, הם עצמם המורידים אותו בריבוי על נשמה שהיא מבחינת האצילות שנקרא בסוד ״אדם רב״, וז״ש: אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב.

כט־ל. והרי מכל מקום, אפילו זה ״האדם רב״ שהוא מבחינת האצילות, אף אם יעלה בידו להבין בעדני ההנהגה ובחילוק החסד במקום התפשטותו, וזה סוד: אף אם יבץ מפרשי עב, כי ע״ב עולה כמנין חס״ד בתא דאמרן, לא יוכל להבין יותר מזה, כי לא ישיג אותו בשרשו בלי ספק, כי שם הכל מכוסה ונעלם מעיני כל חי, וזה סוד: הן פרש עליו אורות ושרשי הים כסה. ומ״ש בתחלה: ״תשואות סוכתו״, אלו המתנות היקרות של ההשפעות העליונות שיוצאות מיסוד אי׳ שנקראת סוכת שלום כידוע, וממנה ולמטה שהוא סוד ההתפשטות יש להשיג, אבל לא ממנו ולמעלה שהוא מקום השרש המכוסה באי׳ עילאה עצמה שנקראת הים הגדול, וזה סוד: ״ושרשי הים כסה״.

לא. ועיקר ההנהגה תלויה שם במקום המכוסה והנסתר, בסוד: עצות מרחוק, ובתא דא כתיב בסמוך: כי בם ידין עמים, ב״ם דיקא, רמז לשם מ״ב שסודו בראש והוא שם הגבורה והדין, לפיכך כתיב: ״כי בם ידין עמים״. ואמנם כשם שיש שרש הדין במקום המכוסה, כך יש בו שרש החסד לחלק ממנו לכל שר ולכל ממונה, החלק הראוי לו, והוא צריך לחלקו לכל התלויים בו והמשועבדים תחתיו, וד״ש: יתן אוכל למכביר.

לב. והנה הטעם שכסה המאציל ית׳ את אורו העליון מן התחתונים, הוא כדי שלא יאחזו בו ״הכפים״ של הס״א, ברזא דכתיב: שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, וזהו ענין אמרו: על כפים כסה אור. ומ״ש אחר כך: ויצו עליה במפגיע, ר״ל שאין הקב״ה נותן רשות אל האור המכוסה שיתגלה למטה אל התחתונים, כי אם על ידי כח תפלתן של צדיקים שמושכים אותו למטה בזכותו, והקב״ה מתאוה לתפלתן ומצפה להם. ועם זה מובן יפה גם כן ענין מ״ש: רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, לפי שיש להקשות בפסוק הזה: אם הוא עושה רצון יראיו, מכל שכן שישמע את שועתם בעת צרתם,־ אלא שהוא מתאוה לתפלתן כמ״ש. ומי שמפרש ״האור״ על הגשם, הוא אמת וכלא רזא חרא, שהרי הגשם עצמו אינו אלא אור העליון שמתגשם ומתעבה ברדתו למטה, בסוד אור מים רקיע, כידוע למשכילים.

לג. והנה כבר ידוע שהצדיק נקרא רעו של הקב״ה, כד״א: למען אחי ורעי, וזה סוד: יגיד עליו רעו, כלומר: שלצדיק בכח תפלתו, הקב״ה שהוא רעו כביכול, מושך עליו את האור כרצונו כי הוא חפץ בו ומתאוה לתפלתו כמ״ש, ואין הגדה אלא סוד ההמשכה כמו שידוע. ואין מושכין לו לאדם אלא מה שקנה הוא לעצמו במעשיו הטובים, והוא הפקדון ממש אשר הפקיד אצלו ית׳, וזה סוד: יגיד עליו רעו מקנה. ומ״ש אחר כך: אף על עולה, סוד הענין הוא, לפי שבעליתו של צדיק בעת הצלחתו, גם הס״א מבקשת לעלות עמו לאכול מפריוולשבוע מטובו. אבל הקב״ה מרחיקה ממנו ומורידה למטה, בכח הדינים והגבורות שמונעים את עליתה, בתא דכתיב: תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן. וז״ש: ״אף על עולה״, כלומר: שמתעורר אפו ית׳ על החיצון המבקש לעלות, כדי להרחיקו ולמנוע את עליתו כמ״ש.