דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א־ב. ומ״ש אחר כך בלשון מענה חדש, אע״פ שהוא עצמו המדבר. הטעם הוא, לפי שהפסיק הענין בדיבורו כלפי מעלה, ועכשיו חוזר להוכיח את איוב כבתחלה. וז״ש: ויען אליהוא דאמר. הזאת חשבת למשפט אמרת צדקי מאל, כלומר: האם אתה חושב שתהיה לך טענה מספקת מה שהצדקת עצמך יותר מהנהגתו ית׳. והסוד הוא, כי בענין המשפט, הראיות ישרות ואמיתיות גורמין את הייחוד של קבו״ש - ״זאת למשפט״ דיקא. מה שאין כן הראיות הכוזבות, שאדרבא גורמין את הפירוד ח״ו בשרשו של הנידון, כמו שהיה זאת שאמרת: צדקי מאל.


ג. ועוד קשה מזה שאמרת: שאין יתרון לאדם ולא שום תועלת להדבק בקדושה, יותר ממה שיש לו להדבק עם הס״א ח״ו, וזה סוד: כי תאמר מה יסכון לך מה אועיל מחטאתי, כלומר: מה אועיל להתרחק מן ״החטאת״ שהיא סוד הס״א, כדי להתדבק עם הקדושה שכנגדה.


ד. והרי תשובתו של אליהוא, בענין אמרו: אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך. וכאן יש לדקדק בתחלה שאמרו ״מלין״ נראה מיותר. אלא פירוש ״מלה״ מלשון: וקטפת מלילות, וכראש שבולת ימלו, שמשמע כריתה, דברים שנכרתו ונחצבו משרש הקדושה ונתגלגלו למטה עד שירדו בפיו, ולא שבדה אותן מלבו ח״ו, ולכן היו ראויים להתקבל ממנו וגם מרעיו, אע״פ שהיו זקנים יותר ממנו וקדמוהו בדיבורם, וז״ש: ״אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך״.


ה־ח. ואחר כך פשוטו של ענין, התשובה הוא, שאם לא יהיה תועלת לאדם להשמר מן החטא או נזק לעבור בכל מיני עבירה ולילך בדרך לבו, למי יהיה התועלת או הנזק. יכול להקב״ה, זה לא יתכן ואי אפשר לומר כן בשום פנים, מפני הריחוק הגדול שיש לאדם בינו לבין קונו, כי השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם, ואיך יגיע לו נזק או תועלת ממעשה העבירה או ממעשה העבודה, וז״ש: הבט שמים וראה ושור שחקים גבהו ממך. אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו וגו׳. זהו משמעו לפי פשוטו, אך לפי האמת, כבר ידענו שמעשה העבודה והעבירה, או שעושים פגם או שעושים פרי למעלה בלי ספק, ואם כן הפשט והסוד נראים סותרים זה את זה ח״ו. אך אמנם לישב הכל צריך שתדע, כי התיקון או הקלקול שעושה האדם על ידי העבודה או העבירה אינם מגיעים ונוגעים אל המאציל עצמו ח״ו, כי אם אל הספירות הנאצלות ממנו שנעשו בדמות פרצוף, והן ממש הנתקנות או מתקלקלות על ידי מעשי בני אדם שנבראו בדמות פרצוף כמותו, והם דוגמתן למטה. וזה סוד: אם חטאת מה תפעל בו וגו׳ ואם צדקת מה תתן לו וגר, שכל זה מדבר על המאציל עצמו שאינו מגיע לו שום נזק ושום תועלת ממעשי בני אדם כמו שפירשנו. והנזק או התועלת אינו מגיע כי אם אל הספירות שנבראו בדמות פרצוף כדמותן של בני אדם ממש, וזה סוד: לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך, שהוא מובן יפה ברזא דאמרן.

אבל עדיין יש לדקדק בענין אמרו: ״הבט שמים וראה״ וגו׳, ואלו הם נאצלים ואינם המאציל עצמו ח״ו. אלא אמיתיות הענין הוא, שעד מקום שמגיע ההסתכלות, עד שם מגיע התיקון או הפגם מבני אדם, ואלו הם ״השמים והשחקים״ שהם סוד כללות הספירות כידוע. אבל במקום שאין ההסתכלות יכול להגיע, גם הפגם והתיקון אינם יכולים להגיע עדיו ח״ו, וזהו המאציל ית׳. ולכן אמר בתחלה בלשון רבים - ״שמים ושחקים גבהו״ ואחר כך אמר בלשון יחיד - ״אס חטאת מה תפעל בו״ וגר, שהראשון מדבר על הנאצלים, והשני מדבר על המאציל, כמו שפירשנו והמשכיל יבין והאמת יורה דרכו.

ואם נרצה לפרש בפרט: ״שמים״ הוא כללות הז״א, ״שחקים״ שיעור הנוק׳ עד נה״י של הזעיר עצמו שהם בחינת ״השחקים״, והפגם או התיקון של התחתונים אינו מגיע כי אם עד זו״ן - רזא דו״ה של השם הקדוש, כעדן שנאמר: ואשמתנו גדלה עד לשמים, ואינו מגיע אל או״א שמהם הנשמה הקדושה שמסתלקת מן האדם בשעה שהוא חוטא. וכל שכן שהפגם אינו מגיע אל המאציל שהוא נשמת הספירות ושקיו דאילנא, והעונות של בני אדם אינם עושים בו שום פעולה ושום רושם ח״ו, וז״ש: ״אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו״. וכבר ידוע שהמצות מעלים מ״ן אל זו״ן לצורך תיקונם, אך לא אל המאציל עצמו כלל ועיקר, וז״ש: ״אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח״. סוף דבר וכללא דמילתא: שהתיקון או הפגם אינם מגיעים כי אם עד זו״ן, שהם סוד איש ובן אדם, לפיכך כתיב: ״לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך״.


ט. ואמנם החוטאים הפוגמים למעלה בשרשם, גורמים רעה לעצמם, מפני הצעקה והקטרוג שמתעורר כנגדם על ריבוי הניצוצות העשוקות שנופלות בקליפה על ידיהם, והחצונים מתגברים ומתחזקים בכה הניצוצות עצמן, וזהו ענין אמרו: מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים, ור״ל שהשרשים העשוקים ישועו ויצעקו מפני הכח של החצונים שנתגבר עליהם וגזל את ההשפעות ואת הניצוצות שלהם. ״והזרוע״ רמז אל הכה, כד״א: ואיש זרוע לו הארץ, ״ורבים״ הוא רמז אל החצונים כידוע.


י. והנה ידוע גם כן אמרם ז״ל: אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ואין שטות גדולה מזו, שלא יתן אל לבו שמסתלקין ממנו ב׳ עטרין חו״ג בשעת חטאו, וזה סוד: ולא אמר איה אלוק עושי, שהוא סוד עטרא דחסד, נותן זמירות בלילה - סוד עטרא דגבורה שהיא מדת לילה, וממנה זמיר עריצים וכריתת החצונים כידוע. וזהו הטעם שאמר ״עושי״ בלשון רבים, שמשמש לכאן ולכאן לב׳ עטרין הנזכרים שהם כללות הדעת,


יא. ועל ידו האדם יכול להשיג יותר מן החצונים שהם סוד ״בהמות ארץ״ וגם יותר מן המלאכים שהם סוד ״עוף השמים״, וזהו ענין אמרו בסמוך: מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. וגם לפי פשוטו: אדם לומד חכמה והנהגה על ידי הדעת, אפילו מבהמות הארץ ומעוף השמים, כענין אמרם ז״ל: אלמלא לא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה.


יב. ומ״ש אחר כך: שם יצעקו ולא יענה מפני גאון רעים, סוד הענין הוא, כי באותם השרשים הפגומים, צועקים ואינם נענים, לפי שיש שם אחיזת החצונים שנתגאו לעלות ולהתאחז במקום שאינו ראוי להם, ומארי דביתא לא שקיל טיבותיה ושדי אחיזרי.


יג. ואותה הצעקה שהיא מעורבת עם השוא של הס״א, אינה נאספת אל הקדושה ואין מושכין אליה מלמעלה חסד ורחמים, וזה סוד: אך שוא לא ישמע אל ושדי לא ישותה.


יד. וכל שכן שהחוטא אומר בלבו, שהשי״ת לא יביט ולא יסתכל אל השוא שלו, מפני הס״א המעורבת בו, והכתוב אומר: טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל, שהרי הס״א עצמה מעלימה ומסתרת. ואז אדרבא מתעורר הקטרוג והדין לפניו ית׳, מפני סברתו הנבערה של החוטא, והמקטרג נוטל רשות לפעול הדין אל החוטא עצמו, ואז יאחזנו חיל ורעדה מפני הדין הקשה שמתעורר כנגדו, וז״ש: אף כי תאמר לא תשורנו דק לפניו ותחולל לו.


טו. והנה כבר ידוע כי במקום שהקדושה מסתלקת, שם הס״א מתאחזת, שהיא סוד שבט אפו יוד, מה שאין כן כשהקדושה מתפשטת בריבוי האורות שלה. וזה סוד: ועתה כי אץ פקד אפו ולא ידע בפש מאד, שהוא מדבר לנכח כנגד איוב שהיה ערום ושולל מכל האורות העליונים, ולכן הס״א היתה מתאחזת בו, מה שלא אירע לו בתחלה כשהיו מתפשטים בו כל האורות בריבד, וזה סוד: ״ולא ידע בפש מאד״, כלומר: שהוא לא ידע את הס״א ולא נזקק לה בפש מאד, בפש דיקא שהוא לשון פשיון, ורומז אל ההתפשטות הנזכר של האורות העליונים בריבוי, וזה סוד: ״בפש מאד״.


טז. ולק היה ראוי למחול לו על כל הדברים היוצאים מפיו שלא כהוגן, לב׳ טעמים: הא׳, שהבל הס״א היה מתאחז בו ונותן את הדברים בפיו. והב׳, לפי שנסתלק דעתו ממנו בעת צערו ונסיונו, וז״ש: ואיוב הבל יפצה פיהו בבלי דעת מלץ יכביר.