מגלה עמוקות על איוב/לא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. ומ״ש אחר כך: ברית כרתי לעיני, לפי שהצדיק הזה הקליפה היתה סובבת אותו מכל צדדיו, ולכן כרת ברית לעיניו שלא יסתכלו אנה ואנה, כדי שלא יזונו עיניו מהבלי נכר שלה. ועל רזא דא כתיב: מי עור כי אם עבדי. ואמנם הצער הגדול שלו - שהיה רחוק מן השכינה שהיא סוד הבתולה הקדושה, ואינו יכול להתבונן כלום בעניני קדושתה, מאחר שהיה שקוע בעמקי שאול של השפחה בישא, ווה שאמר ברבות יגוניו על דבר זה: ומה אתבונן על בתולה. ונמצא שהיה קרח מכאן ומכאן, שהרי בעניני הקליפה לא היה רוצה להסתכל, כדי שלא יפגום את נשמתו, ובעניני הקדושה לא היה יכול להסתכל, בהיותה רחוקה ממנו.

ב־ג. ולכן היה מפליג את תמיהתו, איך נגזרה גזרה קשה ורעה כזאת על נשמתו הקדושה שחוצבה מתחת כסא הכבוד והיתה חלק אלוק ונחלת שדי, וזהו שאמר דרך אתמהה: ומה חלק אלוק ממעל ונחלת שדי ממרומים. גם יש לפרש ״חלק אלוק״ על בחינת רוחו, ״ונחלת שדי״ על בחינת נשמתו שהיא מן הזיווג העליון של או״א דאינון רזא ״דמרומים״ כידוע, והלא רעה שמורה לרעים ולא לטובים ח״ו, וז״ש: הלא איד לעול ונכר לפועלי און, ונכ״ר עולה כמנין ר״ע, ואם כן למה נמשך לו הרע, שהיה מתנהג בטוב כל ימי חייו.

ד. ואם תאמר שהקטרוג הכוזב של החצונים, הוא שגרם לו הרע. והלא הקב״ה היה רואה כל דרכיו וסופר כל הליכותיו, ואינו מתפעל מן הכזב של הקטרוג, כמו דייני הארץ שאינם רואים ואפשר שיתפעלו מעדי שקר, מאחר שסומכים על עדותם, וז״ש: הלא הוא יראה דרכי וכל צעדי יספור.

ה. וכבר אמרו רז״ל: אל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות, כי המתחבר עם הרע, גם הרע מתחבר עמו, כד״א: לא ידע בשוא נתעה כי שוא תהיה תמורתו. אבל הצדיק הזה התרחק מן הרע ומן השוא בכל כתו, ולכן היה מתמיה מאד, איך אירע לו שנפל בתוך השוא של הקליפה, וז״ש: אם הלכתי עם שוא ותחש על מרמה רגלי.

ו. ואיך אירע לו שקפצה עליו המרמה של הקטרוג על לא חמם עשה ולא מרמה בפיו, והלא השי״ת שבוחן את הצדיק, יכול לבחון אותו ולשקול את נשמתו במאזני הקדושה דאינון רזא ״דמאזני צדק״, כלומר: לתת את נשמתו בכף אחת והקדושה הראויה לה בכף שניה, ונשמתו תעמוד לעומת משקלה ולא תקל ממנה, וז״ש: ישקלני במאזני צדק וידע אלוק תומתי.

ז. וכל שכן שהיה משתדל תמיד לעמוד בדרך הקדושה שלא לנטות ממנה ימין ושמאל, וז״ש: אם תטה אשורי מני הדרך. ואע״פ שהיו כל היום לנגד עיניו דברי חצוניות של הבלי העולם, לבו לא היה נגרר אחריהם, ואדרבא פנימיותו נשמר עם הקדושה והיה דבק עמה בכל עת, וז״ש: ואחר עיני הלך לבי. ולא עוד, אלא שהיה נשמר מאד מגזל ועשק רש, ובכן לא היה מקום אל הקליפה שהיא בחינת ״המום״ להתאחז בכפיו ולפגום את נשמתו, וז״ש: ובכפי דבק מאום.

ח. שהרי אם היו בו קצת מן העונות האלו, היה מן הדין להפרע ממנו מרה כנגד מרה, וז״ש: אזרעה ואחר יאכל, כלומר: שכל ההמשכות שלו תהיינה מסורות אל הס״א, וגם יוצאי חלציו שיהיו עשוקים וישורשו מצדה, וזהו ענין אמרו: וצאצאי ישורשו, שהוא מלשון אמרם ז״ל: העוקר ע״ז צריך לשרש אחריה.

ט. ומ״ש אחר כך: אם נפתה לבי על אשה, ז״ס השפחה בישא אשת זנונים דעבידת ניאופין דהיבת שיורין לבעלה, שמפשקת רגליה לכל עובר לו יהי. ולכן אמר: ועל פתח רעי ארבתי, תרעא דמסאבותא בת זוגו של היסוד הטמא, שהוא לעומת היסוד הקדוש ממש.

י. תטחן לאחר אשתי, מדה כנגד מרה, שאין טחינה אלא ניאוף בלשון נקיה, שבת זוגו הקדושה תהיה נזקקת אל הזיווג הטמא, כענין אמרם ז״ל: איהו בי קרי ואתתיה בי בוציני, ותשתעבד אל היותר גרועים דההוא סטרא דמסאבותא, וזה סוד: ועליו יכרעון אחרין, בנו״ן, שרומז אל הגריעות הנזכר.

יא. והטעם, לפי שהוא בחר באשת ״הזמה״, ולכן גם היא מסורה ביד החצונים דאינון תא ״דפלילים״ כד״א: ואויבינו פלילים, וזה סוד: כי הוא זמה והיא עץ פלילים. ויש אם למסורת שקרינן ״והוא״, לפי שהוא גרם לה, בקלקולו.

יב. ומ״ש אחר כך: כי אש היא עד אבדץ תאכל, חוזר הענין אל אשה הזמה הנזכר, שהנזקק לה והנטפל עמה ברצונו בזדון, נעשית כנגדו אש אוכלת שמאבדת לגמרי כל החיות שלו ומביאתו לאבדון, שהיא המדרגה התחתונה של גיהנם, ונוטלת כל השפעותיו עד שלא ישאר מהם שרש וענף, וז״ש: ובכל תבואתי תשרש

יג־יד. וכשם שלא היה לו עץ הזמה, כך לא היה לו עץ הגאוה, שלא היה מואס לבא אל המשפט עם עבדו ואמתו, אע״פ שהיו גרועים ממנו ומשועבדים אליו, שהרי גם השי״ת אינו מואס לעשות חסד בשוה עם כל בריותיו, בין לחשובים בין לגרועים. וז״ש: אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, וסמיך ליה: ומה אעשה כי יקום אל שהוא שם החסד, מן הטעם שאמרנו, שאם יפקדנו השי״ת על עץ זה, מה יוכל להשיבו, כי למה ימאס לבא במשפט עמהם, אם ערכם שוה לפניו ית׳ כי מעשה ידיו כלם, ושם בבטן וברחם העליון נעשו ונצטיירו הנשמות בשוה, ואין שם הפרש כלל של עניות ועשירות של ארץ ושל עבד, כי זה תלוי במזל בעת הלידה כאן בעולם השפל, וז״ש: וכי יפקוד מה אשיבנו ותכף סמיך ליה:

טו. הלא בבטן עשני עשהו ויכוננו ברחם אחד. ואם האחד המיוחד הוא שעשה את הכל בשוה במקור העליון אשר שם הכל תלד בעצם, למה יהיו חוששים אל ההפרש הנזכר שהוא תלד במקרה, ואיך יוכלו להתגאות בדבר המקריי, אם בדבר העצמיי הכל צריכים להשתוות, ולא ניכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כלם. וענין אמרו: ״דכוננו ברחם״,

אלו רמ״ח איבריו של אדם שמצטיירים ומתכוננים ברחם דיקא, שהוא הדפוס שלהם העשוי בתבניתם, ולכן נקרא רח״ם העולם כמנינם.

טז. ומ״ש אחר כך: אם אמנע מחפץ דלים וגו׳, כי הדלים הם הרחוקים מן היסוד שהוא סוד חפץ ה׳. והצדיק הזה שהיה נתון במקומו, לא היה מונע מהם את השפעותיו. וכן אל האלמנה שהיא חסרה מן הזיווג, היה ממשיך אליה מן ההשפעות שלו כדי למלאות את חסרונה, ולא היה מכלה את עיניה למנוע ממנה תוחלתה, וז״ש: ועיני אלמנה אכלה.

יז־יח. ועוד אל היתום, שהוא חסר מן המוחין היקרים של אבא עילאה, וזה הצדיק היה מקבל אותם בריבוי, ולא היה נמנע מלחלקם לאלו היתומים כדי להפיג את צערם ולהמתיק את דיניהם שהיו מתרבים עליהם מפני חסרונם הנזכר, וזה סוד: ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה. שהרי כבר דבר זה חזר לו כטבע, שהיתה לו תמיד מנעוריו המדה הטובה הזאת להשגיח על העניים ולחלק אליהם את שלו, וז״ש: כי מנעורי גדלני כאב ומבטן אמי אנחנה. והסוד הוא, שזאת המדה הטובה גרמה לו שאפילו בימי נעוריו היו לו המוחין דגדלות מצד אבא, וזה סוד: ״כי מנעורי גדלני כאב״. וכל שכן ששרשו מבחינת היסוד, שהוא משפיע וגומל חסד עם הכל מלידה מבטן ומהריון, כי שרשו הוא שמביאו לכך, וז״ש: ״ומבטן אמי אנחנה״.

יט־כ. ועוד הצדיק הזה כשהיה רואה איזה ניצוץ הקדוש הענוש לעמוד בתוך הקליפה, והוא שנקרא ״אובד״ לפי שאבד את ההשפעות שלו ואת לבושו הקדוש שהיה לו מצד הקדושה, ונמצא שהוא אביון התאב לכל דבר, הנה הצדיק הזה היה ממציא לו מחיה וכסות מצד החסד שלו, ואותו העני היה מברכו על זה החסד שעשה עמו, וז״ש: אם אראה אובד מבלי לבוש ואץ כסות לאביון. אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם. ונקרא ״אובד״ דיקא, בהיותו בלי לבוש, לפי שהלבוש הקדוש הוא שמכין ומכשיר את הניצוץ הקדוש לקבל את ההשפעות מצד הקדושה, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והאי דנקט לישנא דא: ״אם לא ברכוני חלציו״, הטעם הוא, בסוד מ״ש: והאמונה אזור חלציו, כי מן החלצים ולמטה אחיזת החצונים היא יותר קשה, למי שעומד מבלי לבוש, וז״ש: ״ומגז כבשי יתחמם״, כי הלבוש הקדוש הוא שמגץ מן הקר של שקר ומחמם את נושאיו.

כא־כב. ואמנם אם הצדיק הזה היתה כל מגמתו להטיב ולהועיל, כל שכן שלא הדק, ומהו ענין אמרו בסמוך: אם הניפותי על יתום ידי וגד. אלא לפי שהעושר והכבוד מולידים גאוה בבעליהם, כד״א: תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, ולכן אפשר שאיזה ביש גדא וטמיע מזלא מטיח דברים כנגדו מתוך צערו, ושהוא הניף ידו עליו כאויב ומתנקם מתוך גאותו, וכל שכן שהיה בוטח בריבוי אורותיו ומיעוטם של אותו העני שכנגדו. לפיכך אמר: אם הגיפותי על יתום ידי כי אראה בשר עזרתי, כלומר: אע״פ שהיה רואה עמו מזלו בריא וחזק בריבוי אורותויו שהשעה משחקת לו, שאם עשה כן היה ראוי לעונש גדול, והוא שיתפרדו דאבדו ממנו כחותיו מרה כנגד מרה, וזה סוד: כ׳תפי מ׳שכמה ת׳פול ראזרועי מ׳קנה ת׳שבר שהוא ר״ת כמ״ת ומ״ת, כי ענין המיתה אינו אלא הסתלקות הכחות ופירוד הרכבתם.

כג. והנה כבר ידוע שהשי״ת הוא אל עושה חסד ושונא רשע, כענין שנאמר: כי לא א׳ל ח׳פץ ר׳שע אתה שהוא ר״ת אחר, שאינו כמו אל אחר שכנגדו שהוא חפץ רשע ושונא חסד, ולכן השי״ת שעושה חסד הוא נפרע תמיד מעושה רשע, וז״ש: כי פחד אלי איד אל, כי זה הצדיק היה ירא אלקים ולא היה מתיאש מן הפורענות, ולכן נמנע מלהרשיע עם אותם החלושים, מפני היראה של זה האל שהיתה תקועה בלבו. ולא היתה לו יראת העונש בלבד אלא גם כן יראת הרוממות של אל עליון, שהוא אל אלים ומקור העליון, ועל רזא דא כתיב: ומשאתו לא אוכל.

כד. ומ״ש אחר כך: אם שמתי זהב כסלי, סוד הענין הוא, לפי שיש לכל איש ואיש איזה כסילות בפרט, מצד הס״א האוחזת בו. או שיהיה להוט אחר גרונו או אחר הניאוף או אחר הצחוק או כיוצא בזה מהבלי העולם, או שיטה אחת הבצע. ועל זה אמר שהוא לא היה כאחד מהם, להיות כסילותו לנטות אחרי הבצע ולבטוח בעושר ונכסים, וז״ש: ולכתם אמרתי מבטחי.

כה. ועוד, שהצדיק הזה היתה תמיד כל מגמתו להדבק אל הימין ולא אל השמאל דאיהו סטרא דדהבא, כענין שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ועל רזא דא כתיב: ״אם שמתי זהב כסלי״ וגו׳ וסמיך ליה: אם אשמח כי רב חילי, לפי שאין לשמוח על הריבוי של עניני העוה״ז, כי הוא מראה שאינו בוטח על ההשגחה העליונה, ועוד שטורדים אותו מעניני העוה״ב העיקריים, ונמצא שהוא שמח על הטפל ומניח את העיקר. ולכן אמרו רז״ל: איזהו עשיר השמח בחלקו אם מעט ואם הרבה, לפי שהוא בוטח על ההשגחה העליונה ויודע שאין מחסור ליראיו. ועוד, לא היה שמח על כח גופו יותר מדי, כי אדרבא זהו שמתיש את כח הנפש שהוא העיקר, בסוד תושיה - שמתשת כחו של אדם, וז״ש: וכי כביר מצאה ידי.

כו־כז. ומ״ש אחר כך: אם אראה אור כי יהל דרח יקר הולך. דפת בסתר לבי ותשק ידי לפי, פירוש הענין: שלא תלה הגדולה בעבד כי אם באדוניו, שאם היה משמעו שלא עבד את השמש ואת הירח, מהו רבותיה דאיוב, אלא פירושו האמיתי, שאלו המאורות של עולם הגלגלים לא חשבם כלום לפי עצמם, כי לכן נקראו מאורות לפי שנוטלים מן האורות העליונים, כמו שפירשו בספר הזהר, ואין להם אור מצד עצמם ח״ו. וזהו שאמר על השמש: ״אם אראה אור כי יהל״, כי מלת יה״ל עולה מ״ה דאיהו שמשא דבי עילאי, שהשמש הזה החומרי נוטל את אורו ממנו. גם אמר: ״וירח יקר הולך״, לפי שהירח החומרי מקבל את אורו מן היסוד העליון שהוא סוד היקר, דרך השמש החומרי שמאיר בה כידוע, ואלו המאורות התחתונים תלדם במאורות העליונים בכל עניניהם, בין בלכתם בין בעמדם בין בהארתם, כי העליונים הם כנשמה לתחתונים. וזהו הטעם שבזמן יהושע במלחמת המלכים מצינו שם בענין, שבתחלה, יהושע עצמו נטל רשות מן האדון, ואחר כך צוה אל העבדים שהם המאורות שיעמדו וירומו בציווי אדוניהם, כי על פיו יצאו ועל פיו יבאו. וז״ש שם בתחלה: אז ידבר יהושע לה׳ ביום תת ה׳ את האמורי לפני בני ישראל, ואחר כך אמר: ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילוץ, כי הדיבור אל ה׳, היה ליטול רשות בתחלה מן האדון, ואחר כך הגיד הציוד אל העבדים כאילו היה שליח אליהם. וגם זה הציוד היה כדי לחלוק כבוד ליהושע לעיני בני ישראל, ולא שהמאורות היו צריכים לכך, שכבר הם תלוים ברצון אדוניהם ולא ישנו את תפקידם, ואץ להם כח מצד עצמם כלל ועיקר. והראיה, שאמר אחר כך: ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה׳ בקול איש, ולא אמר לשמוע השמש והירח בקול איש, לפי שהם בידו של שהקב״ה כגרזן ביד החוצב בו.

כח. ונחזור לעניננו, שזה הצדיק אמר: ״ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי״, כלומר: שלא נפתה לבו בקרבו בראותו יופץ של אלו המאורות, לתלות בהן הגדולה והתפארת ולהשתחוות אליהן ח״ו, לא כמי שמשתחוה לאלוקות, אלא אפילו כמי שמשתחוה ונושק ידו לפיו, באצי״ה מאנ״ו בלעז, כשרואה אדם גדול וחשוב אצלו או אצל הכל, וזה הצדיק לא עשה כן אל המאורות, כדי שלא יהיה נראה כעובד אליהם וחושב אותן לאלוקות. והרי שהוא נותן טעם לזה בענץ אמרו: גם הוא עץ פלילי כי כחשתי לאל ממעל, כלומר: שאם היה עושה כן, היה נחשב לו לעון גדול לתלות הגדולה בעבדים שצריך לתלות באדוניהם, כי האל ממעל הוא שמאיר אליהם ואין האור מצד עצמם כד״ל. וז״ש: ״כי כחשתי לאל ממעל״ שהוא סוד אל עליון של הדיקנא, המושך את אורו לכל התחתונים המאירים, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.

כט. אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע. הנה זה הצדיק לא היה שמח ברעת זולתו אפילו היה שונאו, כי השמח אל הרע סימן הוא שיש רע בנפשו, מאחר שמתעורר לשמוח בדומה לו. ותא דא: ושמח לאיד לא ינקה, כלומר: סימן הוא לו שאץ לבו טהור ונפשו נקיה. וז״ש: ״והתעוררתי כי מצאו רע״. והראיה, מן השי״ת שהוא מקור הטוב, שלא רצה לשמוח ברעתם ומפלתם של המצרים אע״פ שהיו שונאיו, כענץ אמרם ז״ל: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ולכן הצדיק הזה שהיה זך וטהור, לא שמח בפיד משנאו.

ל. וכל שכן שלא מסר דין אויבו לשמים, וז״ש: ולא נתתי לחטא חכי לשאול באלה נפשו, כלומר: שלא בקש מימיו אל השי״ת שימסור את נפש אויבו ביד הס״א שהיא סוד ״האלה״ לעשות בה נקמות ושפטים, וז״ש: ״ולא נתתי לחטא חכי לשאול באלה נפשו״.

לא. ולכן זהו הטעם, שאפילו החצונים שהיו יונקים משרשו, והוא היה נותן להם בעין טובה והכל בריבוי, לפיכך גם הם היו מלמדים עליו סניגוריא והיו מבקשים שלא תאנה אליו רעה, ושלא יבא זמן שלא ישבעו לראות רעה ונזק בבשרו, אלא אדרבא: שאף בשרו ישכון לבטח, וזו: סוד: אם לא אמרו מתי אהלי מי יתן מבשרו לא נשבע.

לב. ועוד, החצונים עצמם נעשו לו סניגורים, מפני שהיה עוזרם ליכנס בתוך הקדושה. שאם היה רואה איזה ניצוץ טוב מהם שהיה חפץ וראוי להדבק עם הקדושה, לא היה סותם את הפתח בפניו, ואדרבא היה מושך לו אור ועזר משרשו, כדי למהר להכניסו תכף ומיד שלא להחמיץ את המצוה ולא יפסל בלינה, וז״ש: בחוץ לא ילץ גר דלתי לארח אפתח.

לג. והנה כבר ידוע שהכתוב אומר: מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, והטעם הוא, כי מכסה פשעיו, הס״א מגלה אותם וטוענת כנגדו ומקטרגת עליו, ולכן לא יצליח. מה שאין כן מי שממהר להתודות עליהם ולתת חלקה לקליפה, שאז תקפוץ פיה, ומדת הרחמים מתעוררת להצילו מידה ומן הפורענות שהיה ראוי לבא עליו. וזה הצדיק היה רגיל להתודות מיד כשחטא בכל חטא שהיה, ולא עשה כאדם הראשון שכסה חטאו ונחבא מפניו ית׳, כענין שנאמר: ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים בתוך עץ הגן, ולכן גרם מיתה לעצמו ולכל הדורות הבאים אחריו. ואמנם זה הצדיק היה תמה על דבר זה, שהוא לא היה מכסה פשעיו כאדם הראשון, ואם כן איך נשאר מקום אל הס״א לטעון כנגדו ולהתגבר עליו, וז״ש: אם כסיחי כאדם פשעי לטמון בחובי עוני, וסמיך ליה:

לד. כי אערוץ המון רבה, לפי שהיה מפחד מקטרוג ההמון הגדול של החצונים כמ״ש. ועוד היה מתירא מבח משפחות, שר״ל משפחת הקדושה ומשפחת הס״א, שהבזיון ראוי לו משתיהם למי שמכסה פשעיו, שאחר כך תגלה רעתו בקהל וכדי בזיון וקצף מכל סטרין דאינון רזא ״דמשפחות״. וירצה גם כן: שיבא לו בזיון מן העליונים ומן התחתונים, מפמליא של מעלה ומפמליא של מטה, וזהו ״בוז משפחות״. ולא עוד, אלא שמפני החרפה היה יושב בדד וידום ולא יזיד אפילו לצאת מפתח ביתו, וז״ש: ואדום לא אצא פתח. וסודו, ״הפתח״ הידוע תרעא וסופא דדרגין, כי שם אחיזת החצרנים רבה ועצומה, וכמה יהיו מתגברים ומצערין ומבזין למי שהיה מכסה פשעיו, בשעה שתגלה רעתו, ולכן נוח לו להכבד ולישב בביתו, כד״א: ישב בדד וידום כי נטל עליו.

לה. ואמנם הצדיק הזה היה מבקש שיהיה אצלו אדם אחד ששמע את טענותיו באהבה וברצון טוב, ולא כחביריו שהיו מבזים את דבריו, שכבר מובטח הוא שיש לו סימנים מכל צד להראות את צדקתו. שהרי בתחלה יש לו הסימן במצחו, ת״ו תחיה כנגד מה שיש אל הרשע ת״ו תמות מפני חטאתיו, כענין שנאמר: הכרת פניהם ענתה בהם בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו. ואלו האותיות הרשומים במצחו של אדם, הם מן היסוד המעיד עליו על כל נעלם אם טוב ואם רע, וז״ש: מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני. ולא עוד, אלא שאפילו הס״א מוכרחת להעיד עליו לטובה, שכבר היה מצוי אצלה ספר שנכתבו בו כל מעשיו, ואינה יכולה לשקר על הרשום בכתב אמת, וז״ש: וספר כתב איש ריבי.

לו. ומ״ש אחר כך: אם לא על שכמי אשאנו וגר, חוזר אל האיש הנ״ל שיתרצה לשמוע את טענותיו, שהוא יכבדנו בתכלית. וענין אמרו ״שישאנו על שכמו״ הסוד הוא, לפי שהוא מצד הטוב בלי ספק, והטוב אינו מכביד על נושאיו בלי ספק. ולכן אמר: אעדנו עטרות לי, שהוא כנגד הענין של רשע מכתיר את הצדיק, כי היא צרה גדולה מאד לפי שהרע מכביד הרבה על נושאיו.

לז. ומ״ש אחר כך: מספר צעדי אגידנו, לפי שהוא יהיה מליץ טוב בעדו, ולכן אין להעלים ממנו כל עניניו, כי אינו מתירא מקטרוגו כמו שהיה מתירא מקטרוגו של אדם רשע, ולכן היה מרחיקו תמיד ומתרחק ממנו. אבל לזה היה מקרבו וגם משתעבד לעבודתו כמו נגיד ומושל עליו, כי ממשלת הטוב היא מתוקה ונוחה לעובדיו ולמשועבדיו, וז״ש: כמו נגיד אקרבנו. וכל שכן שהטוב משתעבד ברצון טוב לממשלת הטוב, לפי שהוא יודע שהיא טובה עליו יותר מלמשול על הרע. וברזא דא אמור רבנן: והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.

לח. והנה כבר ידוע שהצדיק הזה היה בבחינת היסוד, ולכן היה מוטל עליו לתקן את המלכות שהיא סוד האדמה, לעבדה ולשמרה, ברזא דכתיב: ויחל נח איש האדמה, ועוד כתיב: עובד אדמתו ישבע לחם. ואם אינו עושה כן, המלכות תזעק עליו בהיותה עזובה ממנו ונכחדת מן ההשפעות הראויות להנתן לה. והצדיק הזה עבד בכל כחו ולא גרם צעקה אל המלכות, שהיא כמו אשתו של אדם שצועקת עליו כשאינו נותן לה פרנסתה וקישוטיה ובוכה לגבי בעלה מפני חסרונה. אף המלכות כל דרגין דילה בוכין וצועקים אל היסוד כשאינו משגיח עליהם כפי חיובו. ולכן אמר הצדיק הזה: אם עלי אדמתי תזעק דחד תלמיה יבכיון.

לט. ומ״ש אחר כך: אם כחה אכלתי בלי כסף, אלו המ״ן שלה, שהוא לא נהנה מהם מבלי שימשיך אליה תמורתן שהם המ״ד רזא דכסף - חסד דנפיק מפום אמה על ידי הזיווג עם ז״א בעלה, וז״ש: ונפש בעליה הפחתי. שאם היה עושה כן, היה גורם מפח נפש ח״ו אל הזכר העליון שמבקש תמיד להזדווג עמה על ידי הצדיק תחתון שגורם את הייחוד.

מ. והרי שצדקה התרעומת של זה הצדיק לפי הנראה, איך אירע לו שהצמיחה לו אדמתו העליונה קוץ ודרדר של אחיזת החצונים, אם הוא לא עזב את עבודתה תמיד כהוגן וכשורה, והיתה צריכה להצמיח לו חטה ושעורה של השפעות הקדושה, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, וזהו שאמר שאם היה עושה כל הנ״ל, אז היה מן הראוי שתחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה, ומכלל הן אתה שומע לאו. ולכן הרי שהכתוב עצמו מעיד על צדקת הצדיק בעדן אמרו: תמו דברי איוב, כלומר: שלפי האמת כל דבריו היו ישרים ותמימים, וצדקה התרעומת שלו לפי מעשיו, אלא שהיסורים שלו היו דרך נסיון להגדיל את שכרו לבסוף ולא דרך פורענות, ולכן אמר: ״תמו דברי איוב״, שהוא מובן יפה במה שפירשנו.