מגלה עמוקות על איוב/כח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. והנה הטעם לכל הנזכר הוא, מפני שהמאציל ית׳ שם חוק וגבול לכל דבר שבעולם שלא יעבור את חקו ולא יפרוץ את גבולו, וזה הרשע ראש פתנים אכזר, הזיד לסיח ולעבור, ולכן נידון בכל הדינים הנזכרים. והרי שהזכיר בסמוך כל עניני הגבולים והמקורות הקצובים לכל דבר, לטעם הנזכר. וזה סוד אמרו בתחלה: כי יש לכסף מוצא, יש דיקא הוא המוצא של הכסף דאיהו תא דחסד אל, וי׳ פעמים אל בעשר דרגין דיליה שעולים כמנין י״ש. ומקום לזהב יזוקו, ז״ס הבינה שהיא מקומו של עולם כידוע וממנה מוצא הגבורות ושרשן, דאינון רזא ״דזהב״.

ב. גם שרש הדינים הקשים שהם סוד ״הבחל״, מסופא דדרגין שהיא בחינת המלכות שנקראת ״עפר״, בתא דכתיב: הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, וזה סוד: בחל מעפר יוקח. ומ״ש אחר כך: ואבן יצוק נחושה, הסוד הוא, לפי שיש בנוק׳ דז״א ב׳ בחינות שהן בית קיבול אל ההשפעה היורדת מן הזכר, ואלו הן: היסוד והמלכות שלה. המלכות נקראת ״עפר״ בהיותה הבחינה הגרועה והחצונית, ולכן ממנה ״הבתל״ שהם סוד הדינים הקשים כד״ל. והיסוד נקרא ״אבן״ שעולה כמנין ג״ן בהיותה הבחינה הפנימית המכוונת אל יסוד הזכר ממש, כענץ שנאמר: משם רועה אבן ישראל, וידוע סודו, ולכן ממנה ״הנחשת״ שהם הדינים היותר רפים וממותקים, כשם שהנחשת הוא יותר רך מן הברזל, וזה סוד: ״ואבן יצוק נחושה״. ולכן נצטוה משה לעשות נחש נחשת והיה כל הנשוך והביט אל הנחש הנחשת וחי, בסוד מיתוק הדינים, ועל ידי המיתוק עצמו מיד רפואה לנשוכים. ואמנם יש להקשות בענין מה שאמרנו שהעפר היא בחינת המלכות, והלא שרש הכל הוא מן היסוד המקבל הטפה זרעית, ואם כן מהו זה שכתוב: הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אלא הטעם הוא, לפי שאין שום דבר עליון היורד אל התחתונים שלא יעבור דרך המלכות, ושם מצטייר ומשתוה אל בחינת התחתונים עצמם ואל כח קבלתם. וכן כל דבר תחתון שעולה מלמטה למעלה צריך שיעבור בתחלה דרך המלכות, ושם מצטייר ומשתוה אל בחינת העליונים, כדי שיהיה ראוי להכנס לפני ולפנים. ועם זה מתישב יפה איך יהיה: שהכל היה מן עפר והכל שב אל העפר.

ג. ונחזור לעניננו שאמר אחר כך: קץ שם לחשך וגר, והסוד הוא, שכשם שהקב״ה נתן קצבה והציב גבול לכל דבר שבעולם, כך הציב את גבולו לחשך הקליפה חק נתן ולא יעבור. ולכן אם הזיד לעלות ולפרוץ את גבולו, סופו לירד בלי ספק. עוד, ״קץ שם לחשך״ ר״ל: שלא נתן אחיזה לקליפה כי אם במקום שהוא סוף וקץ של הקדושה. וזהו הטעם שאינה יונקת אלא מסופי האצבעות של ידים ורגלים, וכן מסופי השערות, ומן הב׳ הנקבים פנים ואחור. ולכן המשגיח העליון הוא בודק וחוקר תמיד שהקליפה תעמוד בגבולה ולא תעבור קץ ותכלית שניתן לה, וז״ש: ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות, כלומר: שהקליפה עצמה נקראת ״אבן אופל וצלמות״ והקב״ה חוקר ובודק אחריה בכל הקצוות הנזכרים שהם תכלית הקדושה, שתהיה עומדת בהן ולא תעבור את גבולם.

ד. ואמנם כשבאה מפלתה של הקליפה שהיתה ... ביתה של הקדושה, אז הקב״ה פורץ את הצנור שהיה מביא לה את ההשפעות, וזה סוד: פרץ נחל מעם גר. וממילא כל החצונים הולכים ודלים ומתמעטים בהיותם נשכחים מן היסוד המשפיע, שהוא סוד הרגל האמצעי של הקדושה, וז״ש: הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו, בתחלה הולכים ודלים, ולבסוף נדחים ומתרחקים לגמרי אפילו מן הבחינה התחתונה והגרועה דאיהי רזא ״דאנוש״, כד״א: ידעו גויס אנוש המה סלה, ואפילו מאותה בחינה מסתלקת אחיזתן ונופלים בנוקבא דתהומא רבא, וזה סוד: ״דלו מאנוש נעו״.

ה. ולפי שכבר ידוע שהמלכות העליונה איהי רזא ״דארץ״ שממנה יוצא לחם ומזון אל התחתונים כלם, הרי שבזמן מפלתן של החצונים היונקים ממנה, הלחם עצמו שהיה ראוי אליהם נהפך כמו אש לשרפם, והוא החסד שנהפך לדין ומתריס כנגדם, וז״ש: ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש.

ו. וכאשר הנוק׳ מתנערת מעפרה ומיטהרת מטמאת החצונים, אז היא מתיחדת עם ז״א בעלה ומקבלת ממנו חו״ג בריבוי על ידי היסוד שהוא ״מקום ספיר״ כידוע, וזה סוד: מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו, ״אבניה״ הם החסדים שנקראים כן מפני שבונים אותה, כד״א: אמרתי עולם חסד יבנה, ועוד כתיב: והוכן בחסד כסא. ועפרות זהב לו, הן הנה הגבורות דאינון מסטרא דזהב.

ז־ח. ואין עוד שום אחיזה אל הס״א בשום חלק מחלקה, ורתיכא דמסאבותא מתרחקת ממנה לגמרי, וזהו הטעם שהזכיר בסמוך ד׳ בעלי חיים דאינון רזא דרתיכא דמסאבותא ממש, וזה סוד: נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עץ איה. לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל. ״עיט ואיה״ - או״א דמסאבותא, ״שחץ ושחל״ - דו״ן דההוא סטרא ממש. וכנגדם מצינו שכתוב: על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. ועל הקרוב הקרוב אמר ״לא ידעו״, לפי שהיה רגיל באחיזה הפנימית ונטרד ממנה וההסתכלות אל יותר רחוק ונמנע ממנו, וכל שכן אל הרחוקים הגמורים שנמנע מהם אפילו ההערה ללכת אצלה. ועם זה מובן כל הענין על בוריו.

ט. והנה כבר ידוע שמלכות שמים היא סוד אבן השתיה שעליה הושתת העולם הקדוש, וכנגדה בקליפה אבן נגף סוד ״החלמיש״ שעליו הושתת ונתיסד העולם הטמא. ולכן כשהמאציל ית׳ רוצה להשחית את בנין הקליפה ולהפוך אותו לגמרי, הנה הוא שולח את ידו אל החלמיש הזה, שכל הבנין הטמא נשען ועומד עליו, ומיד הוא נופל ומתקלקל בלא תקומה, וז״ש: בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים. ותא דא: אבן די לא בידין די מחת לצלמא על רגלוי, ודקו כחדא פחלא חספא נחשא כספא ודהבא, ונשא המון רוחא וכל אתר לא אשתכח להון.

י. ואמנם תכף ומיד כשנהפך ונתקלקל בנין הקליפה, אז הקב״ה מבקיע כל הצנורות העליונים ושולח את האור בריבוי, ונגלה לתחתונים אפילו אותו האור היקר שלא ראתה אותו קודם לכן אלא עינו של הקב״ה בלבד, והוא האור הגנוז אל הצדיקים לעתיד לבא, וז״ש: בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו. ־

יא. והנה כבר ידוע שהכל תלד בכח התשובה והבכי של ישראל, כענין שנאמר: בבכי יבאו ובתחנונים אובילם, כי שעת דמעה לא ננעלו, והם המעוררים את הרחמים העליונים לתקן את הצנורות המקולקלים ולפתוח פתח של גילד אל האור הגנוז. וזהו ענין אמרו בסמוך: מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור. וענין ״חבש״ הוא כמו: ביום חבוש ה׳ את שבר עמו, ״והנהרות״ הם הצנורות.

יב. ולא עוד, אלא שאז תגלה ותתפשט בעולם חכמתא סתימאה של ע״ק, וזה סוד: והחכמה מאץ תמצא. ותחזור זכירה נפלאה של התורה שנשתכחה מישראל, ולא היו יודעים להבץ דבר מתוך דבר, אז אפילו תינוקות של בית רבן יבינו וישכילו וידעו לירד בעומקה של הלכה, וז״ש: ואי זה מקום בינה.

יג. ומ״ש אחר כך: לא ידע אנוש ערכה, ״אנוש״ אלו החצונים, כענין שנאמר: ידעו גוים אנוש המה סלה. ומעולם לא ידעו אפילו ערכה של זאת החכמה העליונה, שאם היו יודעים, בודאי שלא היו מדדים ומרשיעים לצער את ישראל, שהרי בהגלות האור העליון של זאת החכמה סתימאה מיד הם מתבטלים מפניו. ואפילו ״בארץ החיים״ שהוא סוד המלכות של עולם האצילות, לא תמצא בה זאת ההמשכה העליונה, עד עת בא עת תיקון העולם, דהא לא שקיל טיבותיה מארי דביתא ושדי אחיזרי ח״ו, וזה סוד: ולא תמצא בארץ החיים.

יד. וענין אמרו בסמוך: תהום אמר לא בי היא, הסוד הוא, כי כשיורד המברר בתוך הקליפה להשלים בירור הניצוצות, הקליפה עצמה אומרת לו: מה אתה מבקש לרדת כאן, אם בקשת את החכמה העליונה, אין זה מקומה, אף כי תמורת חכמה אולת. וזה סוד אמרם ז״ל: שהלך משה אצל התהום ואמר לו תורה שנתן הקב״ה היכן היא, והוא השיבו, לא בי היא, שנאמר: תהום אמר לא בי היא. כי משה הוא סוד הזכר המברר, והקליפה מבקשת לסלקו מאצלה בענין התשובה הנזכר, כדי שלא יברר את הניצוצות הקדושות ולא יטול החיות שלה. ומ״ש אחר כך: דם אמר אץ עמדי, דא עלמא דניק׳ כשהזכר יורד אצלה לתקנה ולפקח על עסקיה, והיא אומרת לו מה שצריך לה ומה שחסר ממנה, כאשה לבעלה. ויותר מן הכל היא מבקשת המשכת החכמה העליונה, לפי שעל ידיה התיקון הגמור שלה.

טו. ומ״ש אחר כך: לא יותן סגור תחתיה וגו׳, סוד הענץ הוא, לפי שגם את זה לעומת זה עשה האלקים, וכשם שיש א״א בקדושה כך יש א״א בקליפה. וגם כשם שיש כסף צרוף בקדושה כך יש כסף סיגים כנגדו בקליפה. והס״א מבקשת למשוך את לב המברר שיטה אל דרגץ מסאבין דילה וימאס ויתרחק מדרגין קדישץ ח״ו, כענץ שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. אך הוא יגע לשוא ולריק, שהרי הקב״ה עוזרו ואינו מניחו להדבק בעניני התמורות של הבלי נכר בשום פנים. וכן בדוד הוא אומר: אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי און. ועל רזא דא כתיב: לא יותן סגור תחתיה ולא ישקל כסף מחירה.

טז. ומ״ש אחר כך: לא תסולה בכתם אופיר בשהם יקר וספיר, גם אלה אינון דרגין דמסאבותא שנקראים בשמותם של דרגין דקדושה ממש, בסוד: גם את זה לעומת זה עשה האלקים. והסוד הוא, שאי אפשר להכנם ולעלות למעלה למעלה במדרגות הקדושה דרך המסילות של דרגין דמסאבותא, וזהו טעם הלשון של ״לא תסולה״, כי צריך על כל פנים להתהלך בדרך הקדש דרגא בתר דרגא, ואי אפשר לעלות במדרגות הקדושה דרך הטמאה, שהרי המאציל ית׳ הבדיל בין אור לחשך דש דרכים מפה ומפה. והוא סוד אמרם ז״ל בספר הזהר: באורחא דאילני זילו, כי יש דרך ישר לפני איש העולה במעלה הזיתים עד שירותא דדרגין חכמתא סתימאה ודאי, זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו.

יז. ועדיין שמא יאמר הניצוץ הקדוש, שעמל הכסילים תיגענו ולא ידע ללכת אל עיר, שנוח לו לעמוד בתוך הקליפה ח״ו, לפי שכבר מה שיש בזה יש בזה, ואין שום הפרש בענין המדרגות כי שמותיהן ופעולותיהן שדם. וכשם שהיו אומרים ישראל בדורו של ישעיהו: כי צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם, שכבר פירשתיו במקומו ע״ש. לפיכך זהו ענין אמרו בכאן: לא יערכנה זהב חכוכית ותמורתה כלי פז, כלומר: שאין ערכם שוה בשום פנים והשמות אינם כי אם דרך השאלה, אך לפי האמת: זה ענג וזה נגע, דרגין קדישץ הם חיים וקיימים לעולמי עד, ודרגין מסאבין הם כלים ונפסדים.

יח. וזה סוד אמרו בסמוך: ראמות וגביש לא יזכד, כלומד: אפילו מדרגות הרמות של הקליפה דאינון על גב איש בליעל ס״מ חייבא, גס הם עתידים להתבטל דאבד זכרם לעולם ועד, כי מורידים בחול ולא מעלין. מה שאין כן בדרגץ קדישין שמעלין בקדש ולא מורידין, ותמיד נכנסים בהם לפני ולפנים למעלה למעלה עד אין סוף, וזה סוד: ומשך חכמה מפנינים.

יט. ועדיין שמא יאמר הניצוץ הקדוש, שלא איכפת לו להשיג את החכמה העליונה שהיא שרש הימין, ודי לו לעמוד בקדושה אפילו לצד השמאל שלה, לפיכך אמר: לא יערכנה פדטת כוש, שהיא סוד הבינה שרשה של הקו השמאלי, ונקראת ״פטדת כוש״ על שם כי אשה כושית לקח. וזה סוד אמרו בסיפיה דקרא: בכתם טהור לא תסולה, כי הצד השמאל נקרא ״טהור״ - סיטרא דליואי, והצד הימין נקרא קדוש, וכל שכן החכמה העליונה שהיא הקדושה בכל מיני קדושות. וכל שכן שאין דרך להגיע אל החכמה מצד שמאל, כי אם מצד הימין בלבד דרגא בתר דרגא: מן הנצח אל החסד, ומן החסד אל החכמה, ומן החכמה סתם אל החכמה העליונה - רזא דחכמתה סתימאה, וזה סוד: בכתם טהור לא תסולה, שהוא לשון מסלה ודרך כד״ל.

כ. ועדיין שמא יאמר האדם, מה לי לטרוח להשיג את החכמה על ידי המשכה ועבודה, והלא אפשר לקבלה מפי סופרים או על ידי ספרים בכח העיון. לפיכך כתיב בסמוך: והחכמה מאין תבא ואיזה מקום בינה. והוא כענין שנאמר, כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואם כן אי אפשר להשיגה כי אם על ידי המשכה ועבודה. וזהו הטעם שישראל הקדימו נעשה לנשמע, כי בזכות העשיה באים לידי שמיעה.

כא. והראיה על זה, שאפילו המלאכים שהם יותר קרובים אל החכמה ועומדים במקום החיים העליונים, אפילו מהם נעלם השגתה, וכל שכן מבני אדם הרחוקים, אם לא בכח השקידה על ההמשכה והעבודה, וז״ש: ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה.

כב. והנה הראיה עוד שהריחוק הוא שמונע השגת החכמה, שהרי ״אבדון ומות״ שהם הרחוקים יותר מן הכל, אינם משיגים ממנה כלל ועיקר, אלא ששומעים את שמעה בלבד מן הניצוצות הקדושות שנענשו לרדת בתוכם, וז״ש: אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. שמענו ״אותה״ לא נאמר אלא שמענו ״שמעה״, שהוא מובן יפה במה שפירשנו.

כג. ומי שרוצה להשיג קצת ממנה, צריך שיחסה בצל השכינה שהיא כלי ראוי לקבל את ההשפעות שלה. וגם ליכנס בפנימיותה בכח העליות שעולה למעלה למעלה, עד שתגיע אל מקומה ממש, בסוד: אני ראשון ואני אחרון. וכעניץ אמרם ז״ל בתא דטעמי: זרקא מקף שופר הולך סגולתא. וז״ש: אלקים הבץ דרכה והוא ידע את מקומה.

כד. והנה הטעם שהשכינה משגת מן החכמה העליונה יותר מכל שאר המדרגות, לפי שההנהגה מסורה בידה, ולכן צריך שהחכמה העליונה תשגיח עליה בהשגחה נכונה וישרה מבלי הפסק, כדי שתדע ותשכיל להנהיג את העולם כהוגן וכשורה. שהרי הכתוב אומר: מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. וזהו שאמר: כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה ותכך סמיך ליה:

כה. לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, שהרי דברים כפשוטן: אין הרוח והמים באים לעולם כפי המקרה וההזדמן ח״ו, אלא הכל במרה במשקל ובמשורה, כפי הומן כפי המקום וכפי זכותן של התחתונים, ומי יכול לשער כל זה כי אם החכמה העליונה שאין דבר נעלם ממנה ואין נסתר מנגד עיניה. והסוד הוא, על רוח הקדש ומימי החסד, שהם מתחלקים אל התחתונים כפי זכותם אם מעט ואם הרבה, והכל במדה במשקל ובמשורה.

כו. ומ״ש אחר כך: בעשותו למטר חק, לפי שב׳ האותיות האלו הם אותיות ההגבלה ממש, והוא מן הפלא מצד החכמה, שהדבר היורד ונשפך, יוגבל ויועמד בחצי דרכו. וגם הוא מן הפלא מצד החכמה, בענין הברקים והקולות, שיהיה להם דרך מיוחד, ולא יראו הברקים ולא ישמעו הקולות תחת כל השמים, וז״ש: ודרך לחזיז קולות. והסוד הוא, על מראות אלקים ועל קולות הקדושה, שלא יראו ולא ישמעו, כי אם לאותם האנשים המיוחדים הראויים אליהם ולא לזולתם, אע״פ שעומדים אצלם. כעדן שמצינו בכל נביאי הדורות ולדניאל וחביריו.

כז. ואמנם כשראה המאציל ית׳ וגזר בחכמתו העליונה, שהמלכות תהיה מושלת בתחתונים, ושכל ההנהגה תהיה מסורה בידה, לפיכך המשיך אליה מכל הספירות, כדי שתהיה דעתה מעורבת בכל הדעות ותשפיע לכל השרשים כפי מדרגתן, וזה סוד: אז ראה דספרה. גם המשיך אליה מן הגבורות העליונות, כדי שתוכל לעמוד כנגד החצונים הכרוכים בעקבה להיות מצחה חזק לעומת מצחם, וזה סוד: הכינה, כי אין בחינת כונניות אלא מצד הגבורות כידוע. וגם חקרה - על יד המשכת החסדים שמתפשטים בפנימיות שלה. וזה סוד החקירה, בתא דכתיב:החקר אלוק תמצא.

כח. ואחר כך כשנתקנה המלכות בכל התיקון הנזכר, אז אמר לאדם הראשון ולכל יוצאי חלציו, שישתדלו להדבק בה בכל מאמצי כחם כדי להשיג את החכמה העליונה, שהרי היא ממש הכלה הכלולה מכל ההמשכות העליונות, ומצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. וזה סוד: דאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה, שהכל מובן יפה בתא דאמרן, כי מי שנדבק באשה יראת ה׳, כאילו נדבק בחכמה עצמה, דהא באבא יסד ברתא, ובסוד: אני ראשון ואני אחרון. ולא עוד, אלא כי בהדבק בה נדבק גם עם הבינה, וזוכה לזיווגא עילאה דלא פסיק. ובלבד שיסור מן הרע של החצונים וישתדל לעלות מדרגה אחר מדרגה בכח גבורות הבינה, כמו שעושה המלכות עצמה תמיד בלי הפסק, בתא דכתיב: אלקים אל דומי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, שכבר ידוע סודו. וז״ש: וסור מרע בינה.