מגלה עמוקות על איוב/כז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א-ב. ויוסף איוב שאת משלו דאמר. חי אל הסיר משפטי ושדי המר נפשי. הנה כבר ידוע, כי מי שנשבע על דבר מצוה לקיימה, הנה הוא גורם התנשאות ועליה לשרש נשמתו. לפיכך זהו הטעם שאמר בתחלה ענין ״שאת משלו״ ואחר כך הזכיר את שבועתו: חי אל וגו׳ כי כל עוד נשמתי בי וגו׳ אם תדברנה שפתי עולה וגד. ושבועתו היא שלא להחניף בשום פנים ולא לדבר א׳ בפה וא׳ בלב. והוא נשבע בשם ״אל״ שהוא שם החסד, ובשם ״שדי״ שהוא שם הרחמים, כענץ שנאמר: ואל שדי יתן לכם רחמים, אע״פ שנסתלקו ממנו החסד והרחמים בעת נסיונו, עם כל זה הוא נשבע בהם ואינו זז מחבבם על כל פנים, וז״ש: ״חי אל הסיר משפטי ושדי המר נפשי״, כלומר: אע״פ שהסיר משפטי שהיא המשכת החסד, ואע״ם שהמר נפשי במקום הרחמים.

ג-ד. ואחר כך הוא מפרש את שבועתו בענין אמרו: כי כל עוד נשמתי בי וגו׳ אם תדברנה שפתי עולה וגו׳ כד״ל. והסוד הוא, כי מאותם הנופלים בתוך הקליפה יש ב׳ מינים: יש מי שנופל דרך דחיה, כמו המשומדים שנדחים מן הקדושה לגמרי מפני העונות שלהם, ובהמרותם מסתלקת מהם נשמה ורוח מצד הקדושה, ונכנסים בהם נשמה ורוח מצד הקליפה, ולכן עובדים ע״ז, וכמו זר נחשבו כי אין עוד להם שום מעצור מצד הקדושה. ויש מי שנופל בתוך הקליפה דרך נסיון, ולזה אע״פ שמסתלקים ממנו נשמה ורוח מצד הקדושה, עם כל זה הם עומדים עליהם בסוד מקיף, ומגינים ומצילים אותם שלא יתפשו ברשת העבירות, ועליהם נאמר: לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו, כי בצאתם מתוך הקליפה והועמדו בנסיונם, עולים לגדולה בלי ספק, בשכר סבלנותם שלא זזו מאמונתם ולא הלכו בעצת רשעים. וכענין שנאמר: כי מבית אסורים יצא למלוך, כמו שאירע ליוסף ולכל שאר הצדיקים המנוסים כיוצא בו. וזהו הטעם שאמר הצדיק הזה: ״כי כל עוד נשמתי בי ורוח אלוק באפי״, לפי שלא נסתלקו ממנו מדרגותיו הנזכרים לגמרי כמ״ש, אלא שהיו עליו בסוד מקיפים ולכן היו מעמידים אותו בצדקתו, ונשבע ולא ימיר שלא להחניף ושלא להרשיע, וז״ש: אם תדברנה שפתי עולה ולשוני אם יהגה רמיה.

ה. ולא עוד, אלא שהיה נראה לו לחלל את קדושתו אם יצדיק את דברי חבריו כנגד סברתו שהיה חושב שכל דבריהם מן הפתוים של הס״א, וז״ש: חלילה לי אם אצדיק אתכם. ואע״פ שהיו לוחמים עמו החצונים תמיד ומסיתים אותו להחניף ולעזוב את תמימותו, הרי ההשראה שעומדת עליו שהיתה נותנת את מצחו חזק לעומת מצחם ומעמידתו בצדקתו, וז״ש: עד אגוע לא אסיר תומתי ממני, ותכף סמיך ליה:

ו. בצדקתי החזקתי ולא ארפה. והסוד הוא, לפי שהצדיק כשהוא נתון בתוך הקליפה דרך נסיון, מלכות שמים מושכתו אצלה מצד אחד, ומלכותא דמסאבותא - שפחה בישא מעמידתו אצלה מצד אחר, וצערו של הצדיק גדול מאד, ואעפ״כ הוא בוחר להחזיק בשולי הקדושה בדוחק ובצער, מלקבוע דירתו בתוך הקליפה בריוח ובהשקט. וכן בדוד הוא אומר: בחרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע. וזהו שנשבע הצדיק הזה ליצרו בעדן אמרו: ״בצדקתי החזקתי ולא ארפה״. ואמנם לפי שגדל הצער והכאב מאד מפני המלחמה החזקה של הס״א בעדן הדבקות, שהיא מסיתה תמיד אל הצדיק לחרף ולגדף ח״ו ולהטיח דברים כלפי מעלה מפני תוקף צרותיו, לפיכך הרי שנכלל בעדני שבועתו: לא יחרף לבבי מימי, כלומר: שהוא נכנע על כל פנים לסבול את צרותיו ולא ירשיע לחרף ולגדף את ההנהגה העליונה אפילו בלבבו וכל שכן בשפתיו, וז״ש: ״לא יחרף לבבי מימי״.

ז. והנה כבר ידוע שכל מגמתו של המקטרג הגדול אינה אלא להרשיע את הצדיק ולהחטיאו, כדי שיעמדו דבריו לעומת בית דין העליון שאמר לפניו: ואולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך, ולכן כל יגיעיו של הצדיק עצמו צריך שיהיו לעמוד בצדקתו ולהחזיק בתומתו, כדי להכחיש את המקטרג ולעשות נחת רוח ליוצרו, וז״ש הצדיק הזה בתחלה: בצדקתי החזקתי וגר, ותכף סמיך ליה:יהי כרשע אויבי ומתקוממי כעול, כלומר: כשאני אחזיק בצדקתי וגר, אז אני אעמוד ואתקיים בחזקת צדיק כמו שהייתי קודם לכן, והמקטרג ״אויבי״ הוא ישאר בחזקת רשע ״ועול״, ויתקיימו דבריו ית׳ שאמר לו: ותסיתני בו לבלעו חנם.

ח. והנה ידוע גם כן שהמשתנה מעדן לעדן, שהיה צדיק בעת הדוחה ובעת צרה משתנה להיות רשע, זהו שנקרא ״חנף״ ממש. ומה תקותו של זה, כי אם שבירתו וקלקול בנינו, ודחית נפשו משרש הקדושה אל הקליפה שכנגדה, וז״ש: כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוק נפשו, ״יבצע״ מלשון בציעה בפת, ״וישל״ מלשון ונשל הברזל מן העץ.

ט. ואז כשעומד בתוך הקליפה והס״א מתגברת עליו, ״הצעקתו ישמע אל״, כי הוא גרם רעה לעצמו מפני חניפותו, וחסד אל אינו נמשך לו בקרב צרה בלי ספק, וז״ש: הצעקתו ישמע אל כי תבוא עליו צרה.

י. ולא עוד, אלא שאז אין לו שום תוחלת להתענג במרת הרחמים ולקרוא אל השי״ת שיעזרהו שם בתוך הקליפה דאיהי רזא ״רכל עת״, כד״א: ואל יבוא בכל עת אל הקדש, וידוע סודו. וזהו ענין אמרו: אם על שדי יתענג יקרא אלוק בכל עת.

יא. והנה מה שאתם רוצים להורות לי דרכי ההנהגה העליונה, אדרבא אני אורה אותה אליכם, ולא אכחד מכם שהכל חסד ורחמים ממנו יוד. ואפילו מה שנראה שיהיה מצד הדין הגמור, גם אני ידעתי שהכל מצד החסד משותף במדת הרחמים בלי ספק, כי הכל לטובה, ומה שמקלקל הוא על מנת לתקן, וז״ש: אורה אתכם ביד אל אשר עם שדי לא אכחד.

יב־יג. והנה כל כללי ההנהגה שאני עתיד לפרט אליכם, כבר הנסיון הוכיח עליהם ואתם ראיתם את כלם, ואם כן למה הנחתם אל הס״א להכניס בלבכם ולתת בדעתכם דברי שקר וכזב הבל הבלים שאין בו ממש. וזהו ענין אמרו: הן אתם כלכם חדתם ולמה זה הבל תהבלו, וסמיך ליה: זה חלק אדם רשע עם אל ונחלת עריצים משדי יקחו, לפי שהוא חסד על כל פנים לשלם לאיש כמעשהו, כי הוא לתמרוק רעתו להטיבו באחריתו. ועל זה נאמר: ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ולפי שחלק הפורענות הוא חלק רע מעצמו בלי ספק, בהיותו תכלית טוב נמצא שהוא חסד על כל פנים, וז״ש: ״זה חלק אדם רשע עם אל״. וגם המשכת הדינים הקשים על קדקדם של העריצים הוא מצד הרחמים, כדי להפרע מהם מדה כנגד מדה שינקו מעונם, ולכן הם צריכים להכנע וליקח אותם באהבה שלא לבעוט ביסורין שלהם, וז״ש: ״ונחלת עריצים משדי יקחו״, ונחלה הוא לשון המשכה, כנחל הזה שמושך את מימיו. ואחר כך הזכיר בסמוך כל.העונשים של הרשעים.

וזהו הדרך הראשון הפשטי לפרש הענין, אך יש דרך אחר לפי הסוד, לפרשו על החצונים כשיזידו להתאחז ביסוד הקדוש לגזול ממנו את ההשפעות ואת ניצוצות הקדושה. והיסוד איהו תא ״דאל שדי״ כידוע, והשי״ת מניח להם עד בא מפלתם ואז יקבלו את עונשם ואת פורענותם משלם בכל הענינים הנזכרים בסמוך, זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו.

יד. והנה אמר בהחלה: אם ירבו בניו למו חרב, והסוד הוא, לפי שהס״א גוזלת את ניצוצות הקדושות ואחר כך מלבישתן מן הטמאה שלה ואז נקראים בניה. אבל מתעוררת מלכות שמים דאיהי רזא דחרב נוקמת נקם ברית, והורגת הגופים הטמאים וחוטפת את הניצוצות העשוקות ומחזירתן לעצמה, בגין דאינון דילה ממש וניטלו ממנה, לפיכך אמר: ״אם ירבו בניו למו חרב״. ואחר כך אמר: וצאצאיו לא ישבעו לחם ... היוצאים משרש טמאתה ממש, שלא ימשיכו להם מלמעלה כדי שביעה, מדה כנגד מדה לפי שנטלו יותר משבעם, כד״א: והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.

טו. ומן הניצוצות הטמאים הנשארים הזידו לעלות במקום החיים ולגזול את ההשפעות, אך אל שאול יורדו אל ירכתי בור, בנוק׳ דתהומא רבא, ושם יקברו ולא יצאו החוצה. והנוקבין דמסאבותא לא תבכינה עליהם, כי רעים המה, ואין בכיה ומספד על אבדן של הרעים אפילו מן הקרובים שלהם, ואדרבא ישמחו במפלתן, וז״ש: שרידיו במות יקברו ואלמנותיו לא תבכינה.

טז. ומ״ש אחר כך: אם יצבור כעפר כסף וגר, סוד הענין הוא, לפי שהחצונים כל טרחם והשתדלותם אינו אלא כדי לגזול מבחינת החסדים שהם נמנעים מהם, והאדם טורח בנמנע, שהרי מבחינת הגבורות כבר יש להם יניקה בכל עת אם מעט ואם הרבה, וז״ש: ״אם יצבור כעפר כסף״ שהוא בחינת החסד כידוע. ואמנם כשבאים לגזול מניצוצות החסדים, בתחלה יכינו להם מלבושים מבחינת החומריות שלהם, כדי שאותם המלבושים יעשו גופים אל הניצוצות העשוקות כד״ל. אבל זאת ההכנה שלהם לתהו והבל בלי ספק, שהרי מתעורר היסוד הקדוש לברר את הניצוצות, ועמהם יקח גם את הלבושים, והחצונים עצמם נשארים בידים ריקיניות, וז״ש: וכחמר יכץ מלבוש, ותכף סמיך ליה:

יז. יכץ וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק. ולא עוד, אלא שהצדיק ירויח בבירורו, שיניח כל הרע שלו בתוך הקליפה, והוא יוצא מתוכה זך ונקי בכל הטוב המבורר, ויחלק אותו בכל הספירות הקדושות, כדי להשלים את בנינן בהרס הקליפה ובחרבנה, וזה סוד: ״וכסף נקי יחלוק״. גם יש לפרש ״וכסף נקי יחלוק״, שתאר נקי חוזר אל הכסף עצמו, כלומר: לפי שיש כסף סיגים וכסף נקי, וכסף סיגים הוא החסד של הקליפה עצמה, ימינם ימין שקר, וזה אינו מתברר מן היסוד הקדוש, כי אינו ראוי לבא אל הקדש פנימה, אלא מניחו באשפות החצונים במקום אשר היה שם אהלו בתחלה, וכשבא לברר אינו מברר אלא הכסף נקי, שהוא החסד הטהור והקדוש שנפל בידם של החצונים בגזל ובעושק רש, והוא לבדו המבורר והמחולק כדי להשלים את הבנינים הקדושים באבני קדש המבוררים ולא יתערב זר בתוכם, וזה סוד: ״וכסף נקי יחלוק״.

יח. ונמצא לפי זה שבנין הקליפה היה כבנין העש בהיכלי מלך, שבאים העבדים המכבדים את הבית ומעבירים אותו ממנה בפתע פתאום, וז״ש: בנה כעש ביתו. וכענין שנאמר: המה יבנו ואני אהרוס. גם דומה בנין הקליפה לפי מיעוט העמדתה וקיומה, לסוכה שעושה אותה נוצר השדות ושומר הכרמים לזמן מועט, שהיא דירת עראי ולא דירת קבע, וז״ש: וכסוכה עשה נוצר. והסוד הוא, שבנין הקליפה היתה גזרה ועצה עמוקה של נוצר חסד, כדי שתהיה שומר לפרי עד שיתבשל כל צרכו, ומיד בגמר בישולו, הקליפה נזרקת והפרי נאכל. ונמצא שהרע הזה היה לתכלית טוב, כי נוצר חסד הוא בקליפה הקודמת והשומרת לפרי, ועל תא דא כתיב: ״וכסוכה עשה נוצר״ שהכל מובן יפה במה שפירשנו.

יט. והנה כבר ידוע אמרם ז״ל: לית דעתיר מחזירא, ודא ס״מ חייבא שהוא סוד חזיר מיער, ולא יקום עוד אחת נפלו, ועל רזא דא כתיב: עשיר ישכב ולא יאסף. והוא כמו שכור ממש וישן בשכרותו שאינו מכיר את פחיתות ערכו בעת שליטתו, מפני העבודה הנכריה שעובדים אותו האומות וגורמת את גאותו ורום לבו, אבל בעת מפלתו אז תפקחנה עיניו ויראה שאיננו עוד במצבו הראשון ויתחרט על מה שעבר, ח״ש: עיניו פקח ואיננו.

כ. וכנגד מה שבזמן שליטתו היו נמשכים לו מימי החסד בריבוי, כך הדינים בריבוי מתוחים עליו בעת מפלתו, וז״ש: תשיגהו כמים בלהות. והשכינה שהיא מדת ״לילה״ חוזרת ונוטלת ממנו כל הניצוצות העשוקות, כעניץ שנאמר בתא דאשת חיל: ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, שהוא הטרף שלקחה מיד החצובים ומחזירתו אל הקדושה, וזה סוד: לילה גנבתו סופה. והיא שנקראת גם כן ״סופה״ בגין דאיהי סופא דדרגין, ועוד שהיא הנותנת סוף וקץ אל דרגין מסאבין וטורדתן מן העולם. '

כא. והנה כבר ידוע שהרוח הטמא רזא דס״מ חייבא, הוא ממש לעומת הרוח הקדוש והטהור - סוד הז״א רוח ״קדים״ דיקא, שתחלתו ושרשו מן הדעת המלביש יסוד הבינה שהוא לצד מזרח. ובעת מפלתו של העבד המורד, המלך הקדוש עצמו מתעורר לנקום את נקמתו ואת נקמת בניו, ולטורדו ממקום אחיזתו שהיה באחותו של הז״א ממש, וזה סוד: ישאהו קתם וילך וישערהו ממקומו. כד״א: לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, ומץ חסר עולה כמנין ס״מ, כי הוא חסר ו׳ - סוד הז״א, שממנו היה מושך וגוזל את חיותו.

כב. ולא עוד, אלא שבעת מפלתו ודחיתו, המלך הקדוש ישליך וישפוך עליו כל זוהמת הקדושה בלי חמלה וחנינה, כשם שהוא לא חמל על עם ה׳ בהיותם תחת רשותו, וז״ש: דשלך עליו ולא יחמול, בתא דכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ומ״ש אחר כך: מידו ברוח יברח, זהו דרך שאלה ודרך היתול, כלומר: האם יתכן לעבד המורד להתפרץ ולברוח מיד אדוניו המלך הקדוש, כאשר יתעורר להפרע ממנו ולהשיב נקם לצריו.

כג-כד. והנה כשם שהחצונים היו מהתלים ולועגים על ישראל ועל הניצוצות הקדושות שלהם כשנפלו בידם, כך הקב״ה ילעיג את הניצוצות הקדושות על מפלתן של החצונים, וז״ש: ישפוק עלימו כפימו. ולא עוד, אלא שימשיך תוקף הדינים על ס״מ, מן המקום עצמו שהיה מושך לעצמו ריבד החסדים בעת הצלחתו, וזה סוד: וישרוק עליו ממקומו, ברזא דש׳ שורקת, שהוא האש של הגבורות שיתריס כנגדו להפילו ממדרגתו.