מגלה עמוקות על איוב/כו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א־ב. ויען איוב דאמר. מה עזרת ללא כח הושעת זרוע לא עוז. הנה כונתו של איוב להודיע לבלדד, שהוא יודע יותר ממנו בגודל החכמה העליונה ויושר הנהגתה ותוקף גבורתה, כמו שמספר והולך, ושאינו צריך לעזרתו ולעצתו, וז״ש: ״מה עזרת ללא כח הושעת זרוע לא עוז״. והסוד הוא, שהצדיק הזה עודנו מחזיק בסברתו, שהס״א היא הנותנת בלבם של אלו לצערו בדבריהם, כדי להחטיאו בשפתיו ולהרבות את עונשו. ונמצא לפי זה, שהם היו שותפים אל הס״א ועוזרים אותה. וז״ש: ״מה עזרת ללא כח״, כלומר: שחרפה היא לו לעזור את הס״א - סטרא דמגנא שאין לה כח להחזיק טובה למי שעוזרה ומליץ בעדה כנגד האמת, ואם כן לאיזה תועלת הוא מתעורר להרשיע הזרוע החלוש שלה, שאין לו עוז מעצמו ללקות ולרדות, אלמלא שהוא מתחזק בכח דבריהם להרבות את קטרוגו, וז״ש: ״הושעת זרוע לא עוז״.

ג. ולא עוד, אלא שהוא נעשה היועץ שלה ממש, כי אין לה חכמה מעצמה להראות פנים אל עניני ההנהגה הנראית בלתי נכונה, וז״ש: מה יעצת ללא חכמה. ומה גם שזה יחשב לו עוץ בלי ספק, להודיע רזי תורה וסודות ההנהגה אל החצובים שהם ״הרבים״ ואינם ראויים להסתכל בפנימיותה ולהגיע לעומקה, וז״ש: ותושיה לרוב הודעת. כד״א: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי. וזהו ענין אמרו בסמוך דרך אתמהה:

ד. את מי הגדת מלץ, שהגיד למי שלא היה ראוי להגיד. וגרם רעה לעצמו שנסתלקה ממנו הנשמה הקדושה ששרשה מן הבינה דיקא, וזה סוד: ונשמת מי יצאה ממך. דהוי כמי שמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון שהוא כעובד ע״ז, ועונשו מדה כנגד מדה: שבזבז והוציא למי שאינו ראוי, כך מוציאין ממנו נשמתו.

ה. והנה כבר ידוע שהחצונים נקראים ״רפאים״ מפני שהם תלוים ברפיון וכאילו בריאתם אינה בריאה, כענין שנאמר: ובליעל כקוץ מנד כלם. אבל מי שיורה אותם מן הלימודים הקדושים ומושך אליהם מן המים חיים שהם החסדים העליונים, וכל כיוצא בהם מן האורות השוכנים אצלם והתלוים בהם, נמצא שזה נותן להם העמדה וקיום ומשלים את בנינם, וכן לא יעשה. וז״ש דרך אתמהה: הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ו־ז. והלא הקב״ה גזר שהס״א תהיה ערומה מבלי לבוש כלל ועיקר מצד הקדושה. ועוד גזר שכל הרקיעים שלה יהיו רקיעים של תהו, וארעא חייבתא תהיה תלויה ברפיון בלי שום העמדה וקיום. וז״ש: ערום שאול נגדו ואץ כסות לאבדץ. נוטה צפץ על תהו תולה ארץ על בלימה, ואם כן עונשו גדול של זה שרוצה לכוננה ולהעמידה בהמשכת האורות הקדושים שאינם ראויים לה.

ח. ומ״ש אחר כך: צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם, חתר ומוכיחו על הנזכר: שהקב״ה סתם את הפתח לפני החצונים והוא פותח אליהם. והראיה על זה, שהרי אור ישר של החסדים היורדים, הלבישו הקב״ה בלבוש מכסה ומסתיר של העבים, כדי שלא יסתכלו בו החצונים ולא יהנו ממנו כלל ועיקר, אפילו דרך בקיעה קטנה להציץ מן החרכים, וז״ש: ״צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם״.

ט. ולא עוד, אלא שפרש מסך ופרגוד בעולם הבריאה שהוא עולם הכסא, לפני החצונים, כדי שלא יהרסו אל ה׳ לראות ולהסתכל באורות שאינם ראויים אליהם, וז״ש: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. וענץ אמרו ״פרשז״ בתוספת ז׳, הסוד הוא, לפי שכבר בג׳ עליונות של הבריאה אץ להם אחיזה והסתכלות, כי מלכות של עולם האצילות היורדת לשם מגינה ומצלא, ואץ פחד אלא בז׳ תחתונות, שיש כנגדם ז׳ היכלי התמורות, ולכן הקב׳׳ה פרש ענן למסך, להבדיל בץ האור ובץ החשך בין הקדושה ובץ הס״א. ונרמז המסך אל הז׳ במלת ׳׳פרשז״ ממש כמו שפירשנו.

י. ואמנם כדי שהחצונים לא יקפצו בקטרוגם מפני חוסר השפעתם, כד׳׳א: הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, לפיכך זהו הטעם שנתן להם הקב״ה יניקה מב׳ אותיות אלפא ביתא שהם הח׳ והק׳, כמ״ש בספר הזהר, והם כללות חו״ג שמגיעים אליהם כפי מדרגתם, וזה סוד: חק חג על פני מים. ח״ק הם הב׳ אותיות הנזכרים. ח״ג הוא נוטריקון של חו״ג. ״על פני מים״ דיקא, כלומר: חוץ מן הפרגוד. והב׳ אותיות האלו הם היורדים ונוקבים עד התהום לתת מזון אל החצונים, והח׳ הוא סוד השפעת החסדים, והק׳ סוד השפעת הגבורות, אור וחשך, וזהו ענץ אמרו: עד תכלית אור עם חשך, והכל מובן יפה ברזא דאמרן.

יא. והנה כבר ידוע, דאית שמים ואית שמים. אית שמים הקדושים, דאינון דרגץ דכורין של הקדושה, והם הולכים ומתחזקים תמיד בכח הבינה שעומדת עליהם ומתקנתם, כי מעלץ בקדש ולא מורידין. ואית שמים הטמאים, דאינון דרגץ דכורין דמסאבותא, שתמיד הולכים ומתרפים ומתחלשים, ועליהם נאמר: עמודי שמים ירופפו, כי מורידין בחול ולא מעלין. וזה סוד הצלם של נבוכדנצאר: רישיה די דהב טב ורגלוהי מנהץ די פרזל ומנהון די חסף. וזה סוד: עמודי שמים שהם הרגלים ממש, סמכץ דמסאבותא, שהקב״ה גוער בהם לבסוף, בתא דאבן די לא בידין, ונהרס כל הבנץ לגמרי. ואז הכל יתמהו על בנין גדול וחזק כמותו שנופל בפתע פתאום בגערתו ית׳, וז״ש: דתמהו מגערתו.

יב. ומ״ש אחר כך: בכחו רגע הים, זהו הים זועף של החצרנים שהקב״ה משקיטו בעל כרחו ומשבית שאונו ״בכחו״ דיקא, רזא דאבא עילאה, שמתבטלין כל החצונים מפניו, והוא המביא גאולה לעולם. והבינה בכה הגבורות שלה היא המוחצת ראשו של השר המושל, כמו שהיה רהב בגלות מצרים, וז״ש: ובתבונתו מחץ רהב. ׳

יג. והנה כבר ידוע, שתיקון הקדושה נגמר ונשלם על ידי הבירורים שמוציאים מתוך הקליפה, והם הנה שהיו ממש הרוח והחיות שלה. לפיכך כתיב: ״ובתבונתו מחץ רהב״ ותכף סמיך ליה: ברוחו שמים שפרה, שמשמע ברוחו של רהב הנזכר, המסולק ממנו, על ידו הבינה השלימה תיקונו של הז״א דאיהו רזא ״רשמים״, ובמה שהקב״ה מוחץ בו הוא מרפא, מוחץ לזה ומרפא לזה, שהרי הגבורה שלו והיא ידו החזקה, הכתה על קרקרו של הדכורא דמסאבותא שנקרא ״נחש בריח״, והוציאה ממנו כל ניצוצות החיות שלו, ואחר כך נתנתם אל הדכורא דקדושה דאיהו רזא ״רשמים״ ליפותו ולתקנו, וזה סוד: חוללה ידו נחש בריח.

יד. ואמנם כשהתחתונים רוצים להבין בעניני ההנהגה העליונה, בודאי שאינם יכולים להשכיל כי אם בדרגין תתאין דילה, שהם יותר קרובים אליהם, אבל בדרגין עילאין שהם רחוקים הרבה מן השכל האנושי, אי אפשר להם להתבונן בשום פנים, וגם הצדיק הזה מודה על האמת, לפיכך אמר: הן אלה קצות דרכיו ומה שמץ דבר נשמע בו, שר״ל שאי אפשר להבין כי אם דבר מועט בהתפשטותן של דברים ולא בשרשן, וז״ש: ורעם גבורותיו מי יתבונן.