מגלה עמוקות על איוב/כד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

א. ואם תאמר שהכל לפי הזמן כי יש עת רעה ועת טובה, ואין הפרש בין צדיק לרשע כי עת ופגע יקרה את כלם, ואי אפשר אל הצדיק שבעת רעה יהיה בטוב, כשם שאי אפשר אל הרשע שבעת טובה יהיה ברע, לפיכך אמר: מדוע משדי לא נצפנו עתים, כלומר: שכל הכ״ח עתים הידועים רעים וטובים, שרש אחד להם, והוא שם ״שדי״ - רזא דיסוד אי׳ שממנו דבר והפכו, ואם כן היה צריך להעלים את העתים הרעים מן הצדיקים ואת הטובים מן הרשעים, כדי לשלם לאיש כמעשהו. וזהו ענין אמרו דרך אתמהה: ״מדוע משדי לא נצפנו עתים״ בלשון רבים, שמשמע עת טובה לרשעים ועת רעה לצדיקים כמו שפירשנו, שהרי לפי זה היה מן הראוי שחסידים הנוהגים במדת החסד ויודעים את שמו ית׳ להדבק בו וללכת בדרכיו, שגם הם יקבלו תמיד מצד החסד שהוא מדת יום, ותהיה המשכתן כפי מעשיהם, לפיכך אמר: ויודעיו לא חזו ימיו, כלומר: מדוע ״יודעיו״ לא קבלו את החסדים שלהם דאינון רזא ״דימים״ שהיו ראויים אליהם כפי מעשיהם. ב. וגם מדוע הרשעים לא קבלו את הפורענות שלהם ברשעתם הגדולה שעברו כל מיני עבירות, כמו שמספר והולך: גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו. והסוד הוא על החצונים המצליחים אע״פ שמשיגים את גבולות הקדושה וניתן להם רשות להכנס בתוכה ולגזול חיל גדול של הניצוצות הקדושות ולהורידם בתוך הקליפה שלהם, וזה סוד: ״עדר גזלו וירעו״. ג. וכבר ידוע שהלבושים של הימין הם בחינת ״החמור״ והלבושים של השמאל אינון רזא ״דשור״, והרי שבאים החצונים וגוזלים כל הלבושים ונוטלים אותם מבעליהם, וזה סוד: חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה. וקראם ״יתומים״ לעשוקים אל הימין, לפי שנסתלקו מהם המוחין דאבא, שאם לא כן לא היתה אחיזה בהם אל החצונים, והכתוב אומר: יתומים היינו ואין אב. ווזנוק׳ שעומדת אל השמאל כשנפסק ממנה הזיווג עם ז״א בעלה, אז: היתה כאלמנה. והחצונים גוזלים את הלבושים שלה, כענין שנאמר: ועל לבושי יפילו גורל, ועוד כתיב: נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות, וזה סוד: ״יחבלו שור אלמנה״. ד. ומ״ש אחר כך: יטו אביונים מדרך, כי ״האביונים״ הם התאבים לכל דבר. והסוד, על אותן הניצוצות הקדושות שכל חפצן להדבק באור העליון ומתיגעים הרבה ואינם יכולים, לפי שבאים החצונים ומטים אותם מדרכם הישרה, כד״א: עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר. ולא עוד, אלא שפריצי זדים של החצונים הרודפים, גורמים אל הניצוצות של מ״ד שהיו נמשכים אל המלכות דאיהי רזא ״דארץ״, שמתחבאים ומתעלמים בשרשם ואינם יורדים כמשפטם, לפי שמתיראים מפריצותן של הכלבים עזי נפש, וזה סוד: יחד חובאו עניי ארץ. ה. וזהו ענין הטעם הנזכר בסמוך: הן פראים במדבר יצאו בפעלם משחרי לטרף, כלומר: שאלו המ״ד מתחבאים ומתעלמים, כדי שלא יטרפום ״פראים במדבר״ שהם סוד החצונים, שכל מלאכתם הוא הטרף לשלול שלל ולבוז בז. והוא כענין הולכי דרכים, שנמנעים ויושבים בביתם, מפני פחד הלסטים המקפחים. והנה כבר ידוע שכללות האורות של מ״ד הם סוד הכ״ב אותיות שעולים כמנין יח״ד, ולכן נרמז הענין במ״ש: ״יחד חובאו עניי ארץ״. והטעם שקראם ״עניי ארץ״, הוא מפני שהעליון כשהוא נותן, מן האחוריים שלו הוא נותן, והפנימיות נשאר לעצמו. ואמנם הז״א הנותן אל המלכות הוא שם הוי״ה במילוי אלפין ואחוריים שלו עולה ק״ל כמנין ענ״י, ולכן אלו האורות שנמשכים ממנו אל המלכות נקראים ״עניי ארץ״. והסוד של ״יחד חובאו״, כי זהו טבע האחוריים וריבועי השמות, שכל האותיות מתחברות לעולם עם האותיות הקודמות אליהן יתלכדו ולא יתפרדו, כריבוע הזה: יוד, יוד הא, יוד הא ואו, יוד הא ואו הא. כי מחמת הדין הגובר בבחינת האחור, מתפחד כל אות להפרד מחברתה. כדרך בני אדם ההולכים בחשך, שכל א׳ מהם יחזיק בכנף בגדו של חבירו, למען השמר ולבלתי הכשל מפחד בלילות. ועם זה מובן יפה ענין אמרו: ״יחד חובאו עניי ארץ״. ונחזור לעניננו שאמר אחר כך בסיפיה דקרא: ערבה לו לחם לנערים, והסוד הוא, כי נ״ה הם בחינת ״הערבות״ כידוע, והניצוץ הענוש הוא נתון באחת מהנה שהיא השמאלית, הוד דוקא. והשפע המצומצם שהוא זרע הקדושה, נמשך לו לשם שיחיה ולא ימות. וזה סוד ״ערבה״ ולא ״ערבות״. וגם ערב״ה שעולה כמנין זר״ע, ורומז אל הנזכר. והנה שבאים החצונים וגוזלים אפילו אותו המיעוט הנמשך לו לשם ונוטלים אותו לעצמם ועושים את לחמם, וזה סוד: ״ערבה לו לחם לנערים״ שהם החצונים שנקראים נערים המנוערים. ו. וענין אמרו בסמוך: בשדה בלילו יקצורו וכרם רשע ילקשו, הסוד הוא, לפי שיש חצוניות ופנימיות דאינון רזא דשדה וכרם. וכללות ההשפעה הבלולה והמעורבת מחו״ג של בחינת החצוניות הוא שנקרא ״בליל״, והכללות עצמו של בחינת הפנימיות הוא שנקרא ״כרם״ שעולה כמנין י׳ הויות דאינון רזא דה״ח וה״ג. והנה שבאים אלו הרשעים והעבדים המתפרצים וגוזלים אל הניצוצות הקדושות כל ההשפעות שלהן, בין מבחינת החצוניות בין מבחינת הפנימיות, וז״ש: ״בשדה בלילו יקצורו״ שהוא בחינת החצוניות, ״וכרם רשע ילקשו״ שהוא בבחינת הפנימיות. וענין אמרו ״ילקשו״ שעולה כמנין מות, בגין דאינון סטרא דמותא, ובאים ומתאחזים ופוגמים במקום החיים. ז. ולא די להם שגוזלים את ההשפעות עצמן, אלא שנוטלים גם את הלבושים שלהם, וז״ש: ערום ילינו מבלי לבוש. ומה גם, שמכניסים הקר של שקר במקום האמת ואינם מניחים לו כסות להנצל מקרירותו, וזה סוד: ואץ כסות בקרה. ח. וזה גורם שיגיעו אליו כל שטף הדינים שנמשכים לו מדרגין דכורין דמסאבותא, וזה סוד: מזרם הרים ירטבו. ושהם מוכרחים גם כן לחבק הנוק׳ דההוא סטרא ממש, וז״ש: ומבלי מחסה חבקו צור. והסוד הוא, כי יש צור מחזה - סור הנו־ק׳ דקדושה, אשת חיל עטרת בעלה. וגם מחס״ה עולה כמנין חי״ל ואדנ״י, לרמוז אל הנזכר, ויש כנגדה צור מכשול, רזא דאשת זנונים. וכאשר אלו הניצוצות העשוקות נטרדות ומתגרשות מבחינת צור מחסה, הן הנה מוכרחות לחבק צור מכשול שהזכירו ״בצור״ סתם, כי דרך נחש עלי צור, והמשכיל יבין. ט. והנה כבר פירשתי למעלה, ״שהיתום״ הוא מי שנסתלקו ממנו המוחין מצד אבא, כד״א: יתומים היינו ואין אב, ואז לא נשאר לו כי אם לינק מן השדים של אי׳. והרי שבאים אלו הכלבים עזי נפש וגוזלים גם את יניקתו משם. וז״ש: יגזלו משד יתום. ולא עוד, אלא שממשכנים גם את לבוש הקדושה שהיה על העני ונוטלים אותו ממנו, וזה העני מוכרח הוא להניחו בידם בעל כרחו, כדי שיתנו לו מעט מזעיר מתמצית ההשפעות אשר בידם, וז״ש: ועל עני יחבולו. י. ומ״ש אחר כך: ערום הלכו בלי לבוש, זהו כנגד אמרו למעלה: ערום ילינו מבלי לבוש, שמשמע בלילה בלבד, וזה תינח כי הוא עת שליטת החצונים והיה צריך לסבול את צרתם בעת שליטתם, אבל כאן משמעו אפילו ביום, שנתגברו עליו כל כך עד שהניחוהו בלי לבוש אפילו ביום שאינו עת שליטתם. ומה גם, שאם היה ממשיך לעצמו זה העני הרעב מעט מזער משפע הקדושה כדי מחיתו בלבד שהוא עומר לגלגלת, היו באים אלו הרשעים ונוטלים אותו מעליו, וז״ש: ורעבים נשאו עומר. שהוא מכוון ממש למה שכתוב: על צואתו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו, שהוא מובן יפה במה שפירשנו. יא. והנה כבר ידוע שיש כתות כתות ושורות שורות של החצונים שרודפים את הניצוץ הענוש, כדי לגזול ממנו כל השפעותיו היקרות דגן תירוש דצהר, שהיו נמשכים לו מחא דג׳ קדם. והרי על בחינת הדגן שהוא מן הימין, כבר אמר: ורעבים נשאו עומר. ועל בחינת היצהר דאיהו רזא דשמן הטוב שהיה נמשך לו מן הקו האמצעי, הרי שאמר: בץ שורותם יצהירו, שבאים וגוזלים אותו ממנו, ומחלקים אותו בין השורות והכתות של כל דרגץ מסאבין שלהם. וחמור מן הכל - של בחינת התירוש שהוא מן השמאל אשר שם תוקף אחיזתם של החצונים, ושם גם את הכל יקחו ולא נשאר מאומה בעמלו, עד שיצמא ממנו אע״פ שהמשיכו אליו בכל כחו, כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, וז״ש: יקבים דרכו דצמאו.

יב. והנה כבר ידוע שהמשכת הגבורות היא בחינת דם האדם ממש שתלוי בו חיותו, כי הדם הוא הנפש. וכאשר תחסר לו זאת ההמשכה, הנה הוא חשוב כמת, ונואק בנאקת חלל וצועק אל הקדושה על חייו שתלואים לו מנגד. וזהו ענין אמרו בסמוך: מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשוע. ואמנם זהו התימה הגדול: שהמשכה כזאת שהיא העיקרית וחיותן של הניצוצות הקדושות, ושופט כל הארץ אינו מתעורר להפרע מבוגרי בגד שבאים ונוטלים אותה מהן. וזהו הוא יותר מן הכל שנותן מקום אל העשוקים להתרעם על ההנהגה העליונה שנראית בעיניהם בלתי נכונה, מאחר שאינה מתעוררת אפילו להציל את חייהם. וז״ש דרך אתמהה: ונפש חללים תשוע ואלוק לא ישים תפלה. יג-יד. ועוד מה שהוא יותר מן התימה, שכבר ידוע שאין העולם מתקיים אלא בחסד שהוא האור של בחינת הימין, שנאמר בו: כי טוב, ובוראו חפץ חסד ושונא רשע בלי ספק, ואלו הרשעים כל מגמתם להעמיד את הרשע ולדחות את החסד ולמרוד בו, ונוצר חסד סובלן ומקיימן בעולם. וזהו ענין אמרו בסמוך: המה היו במורדי אור לא הכירו דרכיו ולא ישבו בנתיבותיו. ומה שנקראים אלו ״מורדי אור״, לפי שבשעה שהחסד מתפשט בעולם והוא הבקר אור, אז קמים ומתעוררים אלו הרשעים להחזיק ברשעתם, וז״ש: לאור יקום רוצח, דא ס״מ חייבא וכל כת דיליה, שגוזלים המשכת הגבורות מן הניצוצות הקדושות ושופכים את דמם, וז״ש: יקטול עני ואביון. ובלילה בתוספת ה׳ שהיא חצות לילה אחרונה, שהוא עת הזיווג והחסד מתעורר, יהי כגנב לגנוב את ההשפעות, ברזא דהאי טיקלא דעשיקת נשמתין. וזה הרשע עצמו ס״מ חייבא, הוא רוצח וגנב ונואף. רוצח מצד מה ששופך דמם של הניצוצות הקדושות בהמשכת הגבורות שלהם. גנב, מצד מה שגונב המשכת החסדים. ונואף שכתוב חסר ו׳ ועולה כמנין ס״מ דיקא, מצד מה שנכנס בשרשים הקדושים להטיל בהם את זוהמת הנחש. טו. והוא ממתין לעשות זה בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, קסבור שלא תוכל לראותו עין רואה של מעלה, וז״ש: ועץ נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין. וכדי שלא יכירוהו ולא יהיו נשמרים ממנו הפתאים הבוערים בעם, הנה הוא מתחפש ומתלבש בלבושים המרמים שמסתירים את רעתו, כזאב המתלבש בלבוש טלה לטרוף את העדר, וזה סוד: וסתר פנים ישים, שהיא ממש המשקר״ה בלעז, בתא דהאי סטרא בישא דחייכת וקטילת. וכבר הארכנו בענין זה של המשקר״ה וטעמה וסודה במקום אחר. ולכן האדומיים המתפתים ללכת אחריו, שומרים את חקיו בעת הקארניואל״י שלהם1. טז. ונחזור לעניננו שאומר אחר כך: חתר בחשך בתים וגר, והסוד הוא, שהרשע הזה ס״מ חייבא, שובר ונכנס בשרשים הקדושים הענושים ״בחשך״ דיקא שניתן רשות אל הס״א לשוט בעולם ולשלוט ולהתגבר. ומשעה שנכנס בהם הרשע הזה, הוא פוגם בהם כל כך עד שנסתם הפתח בפניהם ואינם יכולים לקבל את השפעת החסד דאיהי תא ״דיומם״ ותא ״דאור״. וזהו ענין אמרו: יומם חתמו למו לא ידעו אור. יז. ואחר כך הוא נותן טעם לזה, במ״ש בסמוך דרך מניעה: כי יחדיו בקר למו צלמות, כלומר: שהוא מן הנמנע והבלתי אפשרי שיעמדו יחדיו בשרש אחד, ״הבקר״ שהוא החסד, עם הדין הקשה של החצונים דאיהו תא ״דצלמות״, כי הטמאה והקדושה אינם יכולים לשבת יחדיו, כי קצר המצע מהשתרע. ולכן השפע הקדוש מסתלק מיד כשהוא מכיר שיש באיזה שרש הענוש, אחיזתן של כחות החצונים שנקראים ״בלהות צלמות״, וז״ש: כי יכיר בלהות צלמות. יח. ואמנם זה הרשע הוא ממהר וקל לרוץ להתיצב מנגד אל החסדים הנמשכים בשרש המקולל והענוש, כדי שישאר נעור וריק ולא יקבל את השפע כמשפטו, וז״ש: קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ, כלומר: במי שתקולל חלקתו בשרש שיש לו בארץ העליונה, כי כל הניצוצות הקדושות יש להם חלק לשם כידוע, ולא יפנה הרשע הזה מן הדרך הישרה שנמשכות שם ההשפעות של חו״ג שהם סוד ״הכרמים״ כד״ל, כדי לגזול את כלם, ולא ישאר מאומה אל הניצוצות העשוקות, וז״ש: לא יפנה דרך כרמים. יט. ומה גם, שאפילו לאותן הניצוצות הקדושות שנענשו לירד בתוך הקליפה שלהן וכבר נמסרו ברשותן, הרי שאעפ״ב יגזלו מהם מעט חימום, שנמשך אליהן מצד הקדושה כדי לחממן מן הקר של שקר המתגבר עליהן, וזה סוד: ציה גם חום יגזלו. ויגזלו גם כן מימי שלג הנמשכים אליהם מתא דעתיק יומין דלבושיה כתלג חיור, כדי לקרר האש של גיהנם שבוער בהם. ״שאול״ דיקא שהם אותיות א״ש ל״ו, והוא גיהנם של אש שנענשו לירד בתוכו מפני החטא שלהם, וז״ש: מימי שלג שאול חטאו. ונמצא שאלו הרשעים גוזלים מן הניצוצות הקדושות: החום בגיהנם של שלג, והשלג בגיהנם של אש, כדי שלא ימצאו שום קורת רוח בפורענות שלהם. כ. ואמנם זאת רעתו וצרתו הגדולה של הניצוץ הקדוש, כשהוא נופל בתוך הקליפה, ששוכחו הרחם הקדוש שילדו, לפי שהוא עומד במקום השכחה ואתרא הוא דקא גרים. וזהו ענין אמרו בסמוך: ישכחהו רחם. ולא עוד, אלא שהמתוק המועט של החסדים שהיו בו כשנפל, הס״א נהנית ממנו, וזה סוד: מתקו רמה. ומה גם שאין לו שום ייחוד עם שרשו, וז״ש: עוד לא יזכר. ואף גם זאת שנשבר ומתקלקל בנינו כאילו היה משרש הקליפה דאיהו רזא ״דעץ עולה״, וז״ש: ותשבר כעץ עולה. כא. זאת ועוד אחרת, שהוא מוכרח לשמש את הקליפה בלי שום תועלת, ונמצא יגע לריק ויולד לבהלה, דהא אל אחר איסתרס ולא עביד פירין, וזה סוד: רועה עקרה לא תלד. וכל זמן שהוא עומד בתוך הקליפה, הרי משכנו ודירתו שבקדושה כאילו היתה אלמנה ממנו, מפני שנפסק זיווגו אצלה, ואינו יכול להטיב עמה בהעלאת מ״ן כמשפט עבודתו, וז״ש: ואלמנה לא ייטיב. כב. ולא עוד, אלא שאם יעלה בידו של זה הניצוץ הענוש השקוע בתוך הקליפה, להמשיך לו השפעות מן האבר הקדוש הוא היסוד ועל שמו נקרא ״אבירים״, אז הוא קם על ידי אותם ההמשכות, אבל אינו מאמין בחייו ואינו בוטח בקימתו, לפי שהס״א גוברת עליו ואורבת לעתותיו עד שחוזרת ומפילו וצערו גדול, וזה סוד: ומשך אבירים בכחו יקום ולא יאמץ בחיין. ותא דא: והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה דומם ולא תאמין בחייך. כג. ואמנם כדי שקימתו של הצדיק תהיה קימה גמורה שאין בה עוד נפילה ויוכל להשען ולסמוך עליה, צריך שהקב״ה ״יתן לו לבטח״, כלומר: שיעלה אותו למעלה ברוא דאבא עילאה שהוא מקום הבטחון שאין שם אחיזה לחצונים כלל ועיקר, וז״ש: יתן לו לבטח משען. ועוד צריך שעינו של הקב״ה ישגיח על דרכיהם של הצדיקים בזמן עליתם, שלא יעלו עמהם החצונים. וכן בדוד הוא אומר: אל תמשכני עם רשעים ועם פועלי און, לפי שאלו מקטרגים תמיד ומונעים את העליה אל הצדיקים, וז״ש: ועיניהו על דרכיהם, שהרי אם לא תהיה השגחתו של הקב״ה עליהם להמשיך להם מלמעלה אור ועזר כדי להעלותם ולהרחיק מהם קטרוגם ואחיזתם של החצונים, אי אפשר לצדיקים לעלות מעצמן. כד. שהרי אפילו אם יתחזקו וירומו מעט, כשאינם מוצאים אור ועזר של הקדושה שיורד כנגדן, והוא סוד היד הפשוטה לקבל שבים, מיד הם חוזרים ונשפלים ויורדים, כמו שיארע לכל מי שהס״א קופצת עליהם והנחש כרוך בעקבן, וז״ש: רומו מעט ואיננו והומכו ככל יקפצון. ומ״ש אחר כך: וכראש שבולת ימלו, שאם יהיה בשדה מלאה שבולים, שבולת אחת שתתנשא למעלה ראש יותר מן האחרות, הנה הרואה אותה יקדים, או לקטוף ביד או לקצור אותה במגל כפי רצונהכך הס״א כשהיא רואה איזה ניצוץ של קדושה מן הענושים לעמוד ברשותה, שיתנשא ויתרומם לצאת מתחת ידיה, אם לא יבא אליו אור ועזר מן העליונים, מיד היא קופצת בקטרוגה ומתגברת עליו להשפילו ולצערו יותר מבראשונה. והוא כענין הנתונים בבתי כלאים, החותרים בחשך לנוס ולברוח מתוכם, שאם יראה אותם נוגש ושוטר, יחזיק בהם דסתום את הפתח בפניהם יותר מבראשונה ויגדיל את צערם. כה. ואמנם אחר שהצדיק הזה הציע כל טענותיו, להראות שהדין עמו בענין ההנהגה בלתי נכונה, גמר אומר לבסוף, שכל דבריו צדק ואמת ומי יוכל להכחישו ולהכזיבו ולומר שכל עניניו מצד הס״א ולא מצד הקדושה, אם הם אמיתיים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואין בם נפתל ועקש, וז״ש: ואם לא אפו מי יכדבני דשם לאל מלתי.