מגלה עמוקות על איוב/כא

א-ב. ויען איוב ויאמר. שמעו שמוע מלתי ותהי זאת תנחומותיכם. הנה בראות זה הצדיק שחביריו היו חושדים אותו לרשע, וכמו שאמרו בענין אמרם: זה חלק אדם רשע מאלקים ונחלת אמרו מאל, שהיא תוכחת מגולה לרוב דבריו שדבר כנגד ההנהגה העליתה. ותוכחות החברים הנוספות אל היסורין שלו היו מרבץ את צערו בתכלית, ולכן היה מבקש מהם שיחרישו מתוכחותם וישמעו ויסבלו את דבריו, האת תחשב להם לנחמה גמורה. והסוד הוא, כי מאחר שהסבלנות היא מדה טובה, לפיכך תשרה שכינה עליהם - ״זאת״ דיקא, בשכר שתיקתם, כשם שהיתה מסתלקת מהם בהיותם מצערים אותו בדברי תוכחותם מפני שהיו עושים להפך מחיובם, וז״ש: ״שמעו שמוע מלתי״, שמשמעו שמיעה אחר שמיעה בסבלנות גדול ותהי זאת תנחומותיכם, ״זאת״ דיקא - רזא דשכינתא שתשרה עליהם בשכר שתיקתם וסבלנותם כמו שפירשנו.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. וכל שכן שזהו חיובם של המנחמים, לסבול את דבריהם של המעונים המתנחמים, אפילו יהיו כלם שוא ודבר כזב, וזהו ענין: שאוני ואנכי אדבר שהוא ר״ת שוא. ואפילו אם היו חושבים בדעתם שכל דבריו מצד הס״א המדברת בפיו, עם כל זה היה להם להמתין עד גמר דיבורו, ואחר כך לשחוק ולהלעיג על דבריו אם היו ראויים ללעג ולקלס, וז״ש: ואחר דברי תלעיג.

ד. ומ״ש אחר כך: האנכי לאדם שיחי ואם מדוע לא תקצר רוחי, ר״ל לפי דעתכם שאתם חושדים אותי כרשע גמור ושכל דברי הם שלא כהוגן, בודאי שאם היה האמת כפי דעתכם, הקב״ה לא היה סובל את דברי, והיה נפרע ממני ונוטל את רוחי שממנו כח הדיבור, שהרי איני מדבר עם אדם כמוני שיהיה חלש ואינו יכול להפרע אלא שצריך לסבול ולשתוק, אבל אני מדבר עם הקב״ה שיש בו כח ליסר את זדוני, ומאחר שהוא סובל את דיבורי, זהו סימן ברור שהדין עמי ואיני מדבר שלא כהוגן.

ה. ואם כן גם אתם ״פנו אלי״ ותתמהו על עניני ההנהגה העליונה שנראית בלתי נכונה, ״ושימו יד על פה״, והניחו לי לשפוך את שיחי ולדבר על צרכי, וז״ש: פנו אלי והשמו ושימו יד על פה.

ו. שהרי בזכירה בעלמא כשאני זוכר את עניני ההנהגה העליונה, מיד אני נבהל ומשתומם, כי איני מבין את דרכיה ואי אפשר לי לישב את הספקות שבה, וז״ש: ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות, שהוא סוד הקלקול הנולד בגוף המסופק, כשלבו סחרחר, וזהו לשון ״פלצות״ שענינו קלקול, הפך מלשון פלסות בס׳ שמורה על התיקון, כד״א: פלס מעגל רגליך וגו׳.

ז. והנה לפי דעתו של זה הצדיק אלו הם עניני ההנהגה המתמיהים: מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל, כלומר: הרשעים שכל דרכיהם הם דרכי מיתה ונדבקים על ידיהם בסטרא דמותא ממש, ואם כן למה יחיו, שמושכים אליהם ממקום החיים, והם אינם ראויים להתקיים בעולם ולקבל אותם. ועוד שכבר פירשנו במקום אחרי, שחייו של אדם הן הנה עליות ממדרגה למדרגה עד היותו בן מאה שנים, שאז עולה עד עתיק יומין. ולכן יש לתמוה על אלו הרשעים שיזכו לעלות עד לאותה המדרגה העליונה שאינם ראויים לה, וז״ש ״עתקו״ מלשון עתיק יומין, והלא הכתוב אומר: אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ולא עוד, אלא שזוכים להתגבר בעולם ולקבל חיל גדול של ריבוי ההשפעות, וז״ש: ״גם גברו חיל״.

ח. ועוד כבר ידוע שבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא שהוא סוד המזל העליון של ע״ק, ולכן הוא מן התימה על אלו הרשעים שזוכים להמשיך ממקום גבוה כל כך ולראות זרע של קיימא מבנים ובני בנים, וז״ש: זרעם נכון לפניהם עמם וצאצאיהם לעיניהם.

ט. ועוד מה שהוא מן התימה, שעונשו של הרשע סתם, הוא להיות נדחה מן החסד והרחמים שהם אל הימין, ולהיות נטרד אל השמאל רזא דפחד יצחק ושם קול פחדים באזניו, בשלום שודד יבואנו כד״ל, והרי לאלו הרשעים: בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוק עליהם, שמתקיימיים אל הימין, ושבט הדינים אינו נוגע אליהם כלל ועיקר.

י. ולא עוד, אלא שעיבור הגבורה מועיל לאלו הרשעים להמשיך אליהם כחות עצומות להתגבר בעולם בכל הענינים שלהם, וז״ש: שורו עבר ולא יגעל תפלט פרתו ולא תשכל, כי ״השור והפרה״ הם רמז אל כחות הגבורה דכורין ונוקבין, שמתגלים על אלו הרשעים להצליחם ולהחזיקם בכל מעשה ידיהם.

יא. והנה כבר ידוע שהבנים הנולדים מן הרשעים נקראים ״עוילים״ מלשון עול, לפי ששרשם מן הס״א דאיהי תא וסטרא דעול. והנה הוא מן התימה, שאלו הרשעים מולידים בנים רבים ומצליחים, כאילו שרשם מתא דחסד ומצד הימין שהוא בחינת ״הצאן״, וז״ש: ישלחו כצאן עויליהם. ועוד ידוע גם כן שכל ילדי פשע זרע שקר היו צריכין לעשות מספד כתנים ואבל כבנות יענה, מפני שרשם הרע שסופו ליאבד, כי אחרית גויס מדבר ציה וערבה. ואדרבא הנה אלו בני הרשעים שמחים ומרקדים תמיד, שהוא הפך אל המספד שהיו צריכים לעשות, כענין: עת ספוד ועת רקוד, וז״ש: וילדיהם ירקדון.

יב. והריקוד שלהם הוא מפני הגבורה - סטרא דלואי שמשוררת ומנגנת אליהם והשעה שמשחקת להם, וו״ש: ישאו כתוף וכנור דשמחו לקול עוגב. י

ג. והנה כבר ידוע בחקי ההנהגה, שטובה שמורה לטובים ורעה שמורה לרעים כי פועל אדם ישלם לו. ואלו הרשעים שכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום, ואעפ״כ יבלו בטוב ימיהם, ואף כשיגיע ומנם להפטר מן העולם, כדי שלא ירגישו הצער והרע של המיתה באה עליהם בפתע פתאום, ונמצאת ההנהגה בלתי מסודרת, שהרעה לא הגיעה אל הרעים כלל ועיקר. וו״ש: יבלו בטוב ימיהם וברגע שאול יחתו.

יד-טו. ונמשך מוה קלקול גדול, והוא, שאלו הרשעים אינם חוששים כלום לתקן את עצמם ולשמור את חקי האלקים ואת תורותיו, ואדרבא גם המה בחרו בדרכיהם ושקוציהם נפשם חפצה, כי בהנה שמן חלקם ומאכלם בריאה, וז״ש: ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ותכף סמיך ליה: מה שדי כי געבדנו ומה נועיל בי נפגע בו, לפי שרואים שנוח להם לנתק את מוסרות העבודה ולהשליך את עול האלקות מעליהם.

טז. תהו דבר תימה בענין ההנהגה, שכבר ידוע שכל טובתם של הרשעים האלו אינה בידם וברשותם, אלא בידו של שופט כל הארץ, וו״ש: הן לא בידם טובם, ואם כן למה יגוור טובה על הרעים שלא כדין ההנהגה הנכונה, וכל שכן שנמשך מוה הקלקול הגדול הנ״ל. ואמנם הצדיק הוה מעיד על עצמו שאע״ם שראה וידע כל ימיו הצלחתן של אלו הרשעים, עם כל זה לא נכנסה קנאתן בלבו להיות כמותם ולעשות כמעשיהם, ואדרבא הרחיק מלבו תמיד עצתם הרעה וסברתם הנבערה. כענין אמרם ו״ל: אל תתחר במרעים - להיות כמרעים, ואל תקנא בעושי עולה - להיות כעושי עולה. וז״ש: עצת רשעים רחקה מני.

יז. ומ״ש אחר כך: כמה נר רשעים ידעך וגד, ונראה שהיל״ל ״מתי״ ומהו לשון ״כמה״. אלא שהיא הזמנה אל השכינה רזא דשם אדנ״י שעולה כמנין כמ״ה, שתתעורר על החצונים בדינא דמלכותא דינא, ותפריד את זיווגם שהוא נ׳פש ר׳וח שלהם - דכורא ונוק׳ דמסאבותא ר״ת נ״ר, ותכבה את הנר שלהם, והרעה שחשבו על הקדושה תרד על קדקדם, וז״ש: ויבא עלימו אידם, כד״א: רעה תבא אליהם נאם ה׳. וכבר ידוע שהחצונים כשהם מחוברים אז מתחזקים, דוגמת החבל המשולש. ולכן מפלתם ותקנת העולם תלויה בפירודם, שהדין העליון יתגבר עליהם ויפריד את חבילתם, כענין שנאמר: יתפרדו כל פועלי און, וזה סוד: חבלים יחלק באפו.

יח. והנה כבר ידוע שהקדושה היא בחינת החטה, והקליפה בחינת מוץ ותבן שלה. וכשם שמוץ ותבן נזרקים והחטה נגנזת באוצר, כך אין הקליפה מתקיימת אלא כשהיא דבוקה אל הקדושה ויונקת ממנה, אבל בהתפרדה מעליה בעת דחייתה, אז היא חוזרת אל התהו שלה, ונגלים קלונה וטעותה שלא תצלח לכל. כענין שנאמר על כחות החצונים: תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, לפי שהם בחינת מוץ ותבן. ועל ניצוצות הקדושה שמתקיימים ונגנזים באוצר כענין החטים, עליהם נאמר: ואתה תגיל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל. וזה סוד אמרו בכאן על דחיית החצונים: יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה.

יט־כ. ולא עוד, אלא שכל הטוב שהיה אל החצונים, ניטל מהם בסוד הבירור וניתן אל ניצוצות הקדושה, וז״ש: אלוק יצפון לבניו אונו, כד״א: ה׳ עוז לעמו יתן. ואל הקליפה עצמה משלמין את רעתה, ואז תדע ותכיר את נבלותה ואת פחיתות ערכה, שלא היתה כי אם בחינת מוץ ותבן ולית לה מגרמה כלום, וז״ש: ישלם אליו וידע, כענין שנאמר: ידעו גוים אנוש המה סלה. גם פירוש הענין: להוכיח על דרך ההנהגה, שכך היה צריך להיות שישלם הקב״ה לעושה הרעה כרעתו, ולא ימתין לשלם אל בניו ושהרשע יצליח כל חייו. וז״ש דרך אתמהה: ״אלוק יצפון לבניו אונו״ שהוא הפורענות על האון שלו, אדרבא ״ישלם אליו וידע״ כי יש אלקים שופטים בארץ. וז״ש אחר כך: יראו עיניו כידו, עיניו ולא עיני בניו, והוא ישתה מכוס התרעלה, ומן השד של שדי יבא עליו ולא על בניו שלא חטאו, ההו ענץ אמרו: ומחמת שדי ישתה.

כא. כי מה איכפת לו לרשע בביתו אחריו, אם שלום ואמת יהיה בימיו, וז״ש: כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חצצו שהוא מלשון חציצה, שהקב״ה שם לו דבר חוצץ ומחיצה מבדלת בינו לבין פורענותו כל ימי חייו. וענין אמרו: ״ומספר חדשיו״, לפי שבכל חדש מתחדשת ההנהגה, לעומת צירוף ההוי״ה ששולט באותו החדש, ולכן אפשר שכנגד אותו הרשע תתחדש ההנהגה לרעתו, אלמלא שהקב״ה שך בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו והשעה משחקת לו אפילו בהשתנות ההנהגה בחילוף הזמנים ובשינוי העתים, ונראה שכן לא יעשה להגין על הרעים ולהצילם מן הרעה שהיא ראויה לבא עליהם מפני רוע מעלליהם.

כב. וגם אני ידעתי שאתם תוכיחו עלי חרפתי באמרכם ואיך ילוד אשה יזיד ויעיז פניו ללמד דעת אל החסד עליון המנהיג את עולמו, ואיך לא יחשוב בלבו לומר אם הוא המנהיג את העליונים וממזג את ההפכים, כענין שנאמר: המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, ואיך לא ידע להנהיג את התחתונים שהם חשובים כשני חשיפי עזים בערך העליונים. שהרי מלך בשר ודם שיודע להנהיג כל המדינות הנתונות תחת ממשלתו, כל שכן שידע להנהיג מדינה אחת קטנה או עיר אחד או בית אחת, כמו שהוא חשוב העולם השפל הזה בעיניו של הקב״ה לגבי הנהגת העליונים שאין להם סוף. וז״ש: הלאל ילמד דעת והוא רמים ישפוט.

כג־כו. וכל זה הוא אמת בלי ספק, אך האדם יראה לעינים דברים זרים בענין ההנהגה העליונה, ומי שהוא תחת שבט הדינים אי אפשר לו לעמוד בצערו ולעצור את מליו, וכל שכן בראותו שמקרה אחד לכל לצדיק ולרשע כמות זה כן מות זה, ושהכל שוים לבסוף, בין מי שהיו חייו חיי צער בץ שהיו חייו חיי עונג ושלוה, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. וזהו ענין אמרו: זה ימות בעצם תומו וגו׳ חה ימות בנפש מרה וגד, יחד על עפר ישכבו וגו/

וסוד הענין הוא, שיהיה אדם אחד שיכלה ימיו בפנימיות הקדושה, וזה סוד: ״בעצם תומו״. ולא יעבור עליו שום נסיון כלל ועיקר, וז״ש: כלו שלאנן ושלו, שהרי מתפשטים בכל אבריו החסדים העליונים שהם סוד החלב, ונכנסים אפילו בפנימיות שלהם במקום שאינו צריך להם ואינם רגילים להתפשט בו כמו שהם העצמות, וז״ש: עטיניו מלאו חלב ומח עצמותיו ישוקה. והפך לזה יהיה אדם אחר שימות בתוך הקליפה דאיהי רזא ״תפש מרה״, וכל ימיו מכאובים ונסיונות ולא נהנה כלום מטוב הקדושה, וזהו ענין אמרו: ״וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה״, ולבסוף הכל שדם ואין הפרש בין זה לזה - יחד על עפר ישכבו ורמה תכסה עליהם, והלא מי שנתעכל הרע שבו בכור ומצרף של היסורין, לא היה מן הדין שיסבול צער המיתה ויכנס בכור ומצרף אחר, שהוא סוד הקבר העשוי דוקא לעכל את הרע ולכלותו, ולמה ענין הקבר למי שנתעכל הרע שלו בחייו ואינו צריך לו.

כז. ואמנם גם אנכי ידעתי המחשבות שלכם שאתם חושבים להשיב על דברי, וכל שכן שהס״א דאיהי תא ״דחמס״ קופצת כנגדי ונותנת בלבכם כל המזמות שלה להמציאכם מענה על תוכחתי, וז״ש: הן ידעתי מחשבותיכם ומזמות עלי תחמוסו.

כח. ואולי שתהיה התשובה שלכם, שאין להביא ראיה מצד הצלחתן של הרשעים, שהרי על כל פנים אינה נצחיית והעת מכלה את הכל והיו כלא היו, וז״ש: כי תאמרו איה בית נדיב ואיה אהל משכנות רשעים, כלומר: אפילו אותו הרשע שהיה נדיב מפני ריבוי ההשפעות הנמשכות לו, הנה יום בא לה׳ ליטול את כל ההשפעות עצמן מידו ולהרוס את בנינו ולעקור את שרשו שהוא ביתו ממש שכל ההשפעות היו נמשכות בתוכו, וז״ש: ״כי תאמרו איה בית נדיב״, כד״א: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, כלומר: לא די שאין עוד הרשע עצמו, אלא שאין עוד אפילו מקומו, כי מאחר שנמנעו ממנו כל השפעותיו ונבלעו בשרשם, בסוד ״איה״, מה בצע שיניחו לו מקומו ושרשו, והוא סוד הכלי שההשפעות עצמן נתונות בתוכו. ועוד כבר ידוע, שבזמן הצלחתו של הרשע מושכין לו מלמעלה אור מקיף על כל דרגין דיליה, כדי להראות לו פנים בעת שהשעה משחקת לו. וזה האור המקיף הוא שנקרא ״אהל משכנות רשעים״ לפי שנעשה אהל על גביהם ממש. וכעת בא עת מפלתן מסתלק מהן גם האור המקיף הזה ונבלע בשרשו, ומיד הם כלים מאליהם. וזהו ענין אמרו: ״ואיה אהל משכנות רשעים״.

כט־ל. וגם אני ידעתי שזאת היא התשובה שלכם, אבל אינה תשובה נצחת ולא מספקת כנגד טענותי, שהרי היה צריך להפרע מן הרשעים מיד בתוקף רשעתם ולא לאחר זמן ולהאריך אליהם כל כך עד שימתינו לשלם אל חיק בניהם אחריהם. ואם השילום להם עצמם יאריכו וימתינו עד שיבא יום אידם, ובין כך ובין כך כמה קלקולים נולדים ומתחדשים מהם מיום אל יום, והכל מעידים על זאת ההמתנה שנראית בלתי ראויה, ואפילו הרשעים עצמם שנקראים ״עוברי דרך״ לפי שעוברים דרכה של תורה ודרך הישרה שהיא דרך המוסר. ואם תרצו ללמוד מהם ולהכיר את האמת, תראו בבירור את האותות והסימנים שלה בכל עניני ההנהגה, והיא כמו שהקדמנו: שהרע נמנע מן הרעים שלא יבא עליהם עד בא עת מפלתן כשהדין מתעורר כנגדם שאז מגלגלין עליהן את הכל, וז״ש: הלא שאלתם עוברי דרך ואותוחם לא תגכרו. כי ליום איד יחשך רע ליום עברות יובלו.

לא. והרי בית דין העליון של אי׳ עילאה, מי דיקא, היה צריך להוריד על קדקדו של הרשע את פורענות רשעתו, וז״ש: מי יגיד על פניו דרכו, ואין הגדה אלא לשון המשכה כידוע. וכל שכן שהוא מן הדין לשלם את הפעולה למי שעשאה, ולא טוביה חטא וזיגוד מינגד, אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה, וז״ש: והוא עשה מי ישלם לו, מי דיקא דדינץ מתערין מינה כמ״ש.

לב. והנה הרשע הזה שהצליח כל ימי חייו, מהו פורענותו לבסוף, שמוליכים אותו לקברות כמו שמוליכים גם כן כל שאר בני אדם, ונראה שגם אחרי מותו יש הנאה לנפשו בראיית האוכל בשדה, וכשם שהיתה לו הנאה ממנו כל ימי חייו בענין אכילתו, כך יש לו גם כן קצת הנאה בראייתו, ולכן נפשו שוקדת לשוטט עליו כדי לקבל אותה הנאה שאפשר לה לקבל בהיותה משוללת מן הגוף, וז״ש: והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד.

לג. והנה לרשע הזה, כל ימי חייו היו עניניו מצליחים, ואפילו הגבורות והדינים שיוצאים מן הנחל העליון שהם מרים לאחרים, אליו היו מתוקים, וזה סוד: מתקו לו רגבי נחל. ואם תאמר שנענש בעונש המיתה, גם כל שאר בני אדם אחריו נענשים באותו העונש, ואין מספר לאותם אשר לפניו שנענשו באותו העונש עצמו, כי היא גזרה כוללת בחטא אבינו הראשון לצדיק ולרשע, ואם כן מהו פורענותו ועונשו המיוחד של רשע וחוטא, וז״ש: ואחריו כל אדם ימשוך ולפניו אין מספר. והסוד הוא, שהמשיכו לו כל ימי חייו ריבוי ההשפעות מן היסוד דאיהו רזא ״דכל אדם״, אפילו באחוריים שלו דאינון דרגין דלבר. וכל שכן בבחינת הפנים ובדרגין דלגו, שהמשיכו לו מן העליונות ״שאין מספר״ אל האורות וההמשכות שלהם, וז״ש: ולפניו אין מספר״.

לד. ואם כן איך ינחמו את הצדיק בעונש המזומן אל הרשע, אם המעשה מוכיח שהכל הבל ורעות רוח, ונראה ח״ו בענין ההנהגה דכל אפייא שדן, וז״ש: ואיך תנחמוני הבל. והרי שלא נשאר לו מן התשובות והמענים שלהם שום תועלת, כי אם נזק גדול במעלם אשר מעלו בו לצערו כנגד חיובם שהיו צריכים לנחמו, וז״ש: ותשובותיכם נשאר מעל.