מגלה עמוקות על איוב/כ

א־ב. "ויען צופר הנעמתי ויאמר. לכן שעפי ישיבוני ובעבור חושי בי". הנה צופר הנעמתי מוציא התולדה שלו מן ההקדמות של איוב ומהן מוצא פתח לדבריו, וזהו הטעם שהתחיל בלשון ״לכן״ כלומר: לכן אני טוען כנגדך ממקום שבאת שאמרת שהדין מתעורר על מי שפועל שלא כדין, ואם כן צריך לומר שנתעורר הדין כנגדך מפני שפעלת שלא כדין. וענין אמרו: ״שעיפי ישיבוני״ ר״ל הצנורות שלי והמשכות השגתי, הם יורוני להשיב על תוכחתך. ומ״ש: ״ובעבור חושי בי״, זהו לשון עיבור, כלומר: שעכשיו נתעבר בנשמתו כח א׳ מצד הקדושה שמזרז אותו להחיש את מענהו ונתן את הדברים בפיו, וזה סוד: ״ובעבור חושי בי״, חושי דיקא שהוא מלשון מהירות וזריזות, והוא ממש אותו הכח המחודש המזרז אותו להשיב, כמו שפירשנו. וזהו ענין אמרו בסמוך:

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. מוסר בלמתי אשמע ורוח מבינתי יענני, כלומר: אני היה בלבי לשמוע מפיך ״מוסר בלמתי״ ולסבול ולשתוק, אבל רוח אחד נעתק משרש בינתי ונתעבר בנשמתי, והוא השיב לי על כל התוכחות שלך, והכריח אותי לזרז את עצמי להשיב לך על כל דבריך.

ד־ה. והנה אומר לך בתחלה: הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ. כי רננת רשעים מקרוב וגו׳, כלומר: אם ידעת זאת ההנהגה הנכונה של המאציל ית׳ שנקבעה ממנו מיום שצמצם את אורו והשאיר את החלל הפנוי לבריאת העולם, וזאת הבחינה של הצמצום היא שנקראת ״עד״, בסוד: עד פה תבא ולא תוסיף. וזאת ההנהגה עצמה היא שנתישבה אחר כך מיום שנתגלה אורו של מ״ה החדש דאיהו רזא דאד״ם להשלים את התיקון, וז״ש: ״מני שים אדם עלי ארץ״. ואם נתקן העולם בתנאי הזה שהחצונים לא יוכלו להאריך בשלותן ולא להצליח בעלייתן, כי הרע אינו יכול להתקיים ולהתישב לפני הטוב, וכשם שמעלין בקדש ולא מורידין כך מורידין בחול ולא מעלין, וזהו ענין אמרו: כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע, שר״ל: עד שיבא אותו הרגע שהקב״ה כועס עליו ואז מיד נופל ופתאום בפתע יבא שברו.

ו. ואפילו אם יעלה לשמים שיאו, שהוא הגוף שלו שיעלה בידו להגביהו עד הת״ת של הקדושה. וראשו יגיע אל החס״ד שעולה ע״ב כמנין ע״ב, וז״ש: וראשו לעב יגיע.

ז. הרי שעל כל פנים אין לו עליה יותר מזה, כי טמאת החצונים אין לה אחיזה במקום העליונות של הקדושה, ואדרבא נדחים ומתבערים ממנה כאשר יבער הגלל עד תומו, וז״ש: בגללו לנצח יאבד. והרואים אותו בעת הצלחתו יתמהו עליו בעת מפלתו, שלא יכירנו עוד מקומו, וז״ש: רואיו יאמרו איו, שהרי כבר הפילוהו בניק׳ דתהומא רבא והתבוננת על מקומו ואיננו.

ח. והנה כבר ידוע שהחצונים אין להם אחיזה כי אם בבחינת הקטנות, שהיא סוד החלום ובמדת לילה, אבל בהתעורר בחינת הגדלות ומדת יום, אז הם מתבטלים בביטול הגמור, לפיכך כתיב: כחלום יעוף ולא ימצאוהו ויורד כחזיון לילה.

ט. וידוע גם כן שכל הצלחתן של החצונים הוא מפני עין רואה של מעלה שהיתה משגחת עליהם לטובה, בסוד הרשעים שהשעה משחקת להם. ואם כן מפלתן תלויה כשנסתמה אותה העין ולא תוסיף להשגיח עליהם, ואז הם כלים מאליהם. וה״ס מ״ש: וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ, וזה סוד: עץ שזפתו ולא תוסיף. ולפי שכל המושגחים הם סדורים למעלה שורות שורות לפני מלכות שמים, לפיכך בבא מפלתו של זה הרשע, יחסר מקומו בשורה שלו ותאבד השגחתו, וזה סוד: ולא עוד תשורנו מקומו. י

י. וכנגד מה שהוא היה גוזל דלים, הרי בניו ירצו דלים. והקב״ה מביאו בעיבור בתוך בניו כדי שהוא עצמו ישיב את הגזלה אשר גזל ואת העושק אשר עשק, וזהו קצת תיקון לנשמתו כי טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו.

יא. עצמותיו מלאו עלומיו, אלו הן עונותיו שהיו נעלמים מבני אדם ונשארים לו חקוקים על עצמותיו. והרעה אשר עשה תשכב עמו על קברו תמיד, כדי לצערו שלא ימצא מרגוע לנפשו, כד״א: והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל.

יב. והנה זהו טבעו של הרשע, שאם הרעה אשר עשה תהיה מתוקה בפיו וערבה לו, נראה בעיניו כאילו לא עשאה ואינו חושש עליה כלום, וז״ש: אם תמתיק בפיו רעה יכחידנה תחת לשונו, שהרי הס״א קופצת כפיתויה כל כך לנגד עיניו, דוגמת אשת זנונים עד שתמתיק את רעתו בפיו ואינו מכיר את מרירותה, ולכן לא יתן אל לבו לאחוז בג׳ תנאי התשובה שהם וידוי חרטה ועזיבת החטא.

יג. והרי כנגד הוידוי אמר: ״יכחידנה תחת לשונו״. כנגד עזיבת החטא אמר: יחמול עליה ולא יעזבנה. וכנגד החרטה אמר: דמנענה בתוך חכו. והנה הטעם שנקט זה הלשון של ״יחמול עליה״ וגו׳, לפי שהס״א המתלבשת באותה עבירה, באה לקראתו מקושטת כזונה והטתו ברוב לקחה ובחלק שפתיה תדיחנו שלא יפרוש ממנה ותשאר קשורה בו ככלב, והיא הגורמת כל רעתו וחוסר השפעתו.

יד. ולא זו בלבד, אלא שאפילו אותו השפע שכבר קבל מתחלה, בהיותו פוגע הפגיעה רעה של הס״א, לפיכך הוא נהפך לצאת מתוך מעיו, וז״ש: לחמו במעיו נהפך. והטעם הוא, לפי שמרורת פתנים בקרבו, שהיא סוד הס״א כמ״ש. ועל רזא דא תכף סמיך ליה:

טו. חיל בלע ויקיאנו, שהרי הפיכת השפע מלמטה למעלה היא בחינת ההקאה ממש. ובהיותה נמשכת מהסתרת הפנים העליונים, לפיכך נרמז בר״ת חב״ו, שהוא השם המורה על ההעלם ועל הסיתום. ובסדר השמות הקדושים של שם ע״ב, תראה שיש תכף סמוך לזה שם אחר באותיות רא״ה שמורה על הגילוי, כי מה שמונע וסותם השם הראשון במעיו של הרשע, הוא שמתגלה ומתפשט במעיו של הצדיק על ידי השם השני, בסוד אמרם ז״ל: זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע. וענין אמרו: מבטנו יורישנו אל, ז״ס אל זועם בכל יום כנגד החצונים להתיש את כחם וליטול את השפעתם.

טז. והנה כשם שהצדיק יונק מצד הקדושה, כך הרשע שכנגדו, לא די שנוטלים ממנו כל מה שניתן לו מצדה, אלא שגוזרים ג״כ את יניקתו מן הרע ומר של הקליפה שנדבק בה, וז״ש: ראש פתנים יינק. ומה גם שאותו הלשון הטמא של אשת זנונים שהביאתו לחטוא, היא ממש שהורגתו לבסוף, בסוד אמרם ז״ל: דחייכת וקטילת, ובסוד אמרם גם כן: הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות, לפיכך אמר תהרגנו לשון אפעה.

יז. וכבר ידוע שהצדיק העומד בתוך הקדושה זוכה להסתכל וליהנות מכללות האורות של חו״ג שלה דאינון רזא ״דחמאה ודבש״, כד״א: חמאה ודבש יאכל, מה שאין כן הרשע שנדחה ממנה, שאינו זוכה אפילו להסתכל באורות שלה, וז״ש: אל ירא בפלגות נחרי נחלי דבש וחמאה.

יח. ואמנם הרשע הזה שיגע בתחלה לבלוע כמה אורות מצד הקדושה, הנה הוא משיב אותם ומחזירם בעל כרחו דרך הקאה כד״ל, ולא יבלע עוד מהם, וז״ש: משיב יגע ולא יבלע. ובמקום ריבוי האורות יבא לו ריבוי הצרות מהיכלי התמורות, ונמצא לבסוף שאינו שמח כלום בגזל ועושק רש, כי היתה שמחה שצרה בעקבה ואחריתה שמחה תוגה, וז״ש: כחיל תמורתו ולא יעלום. ותכף סמיך ליה טעמו של דבר:

יט. כי רצץ עזב דלים בית גזל ולא יבנהו, כענין שנאמר: עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. והסוד הוא, כי נטל את האורות מבעליהם ואחר כך עזבם והניחם דלים כמות שהם, ולא נתן להם אפילו מתמציתם של האורות, וגזל את ביתם ואת שרשיהם של אותם העניים כדי להתיישב בהם. אבל יגרשוהו מהר מתוכם, ולא יעלה בידו להצליח בכונתו ולהשלים את בנינם, וז״ש: ״בית גזל ולא יבנהו״.

כ. ועוד לטעם אחר נפרעים ממנו כל כך ומוציאין כל מה שבידו, לפי שכל שאר הגוזלים ובולעים, יש להם קצבה עד שיעור מה, ואז עומדים ופוסקים את בליעתן. אבל זה הרשע לא היה לו שיעור מספיק, ולא עמד ולא שקט מלגזול ולבלוע תמיד, כד״א: ובטן רשעים תחסר. ולכן היה צריך לו ענין ההקאה, כמו שצריך למי שמלא כריסו יותר מן הראוי והרבה באכילתו יותר מצרכו. וז״ש: כי לא ידע שלו בבטנו, כי היה ממש כבטן שאול שלא תשבע לעולם. ולכן מה שחמד לא נשאר בידו, כי ניטל ממנו בכה ההקאה, ומאומה לא ישא מריבוי הונו שלא במשפט, וז״ש: בחמודו לא ימלט. וענין אמרו בלשון הזה: כי לא ידע ״שלו״ ולא אמר כי לא ידע ״שלוה״. הטעם הוא, לפי שבטן הקדושה הוא שנקרא בטן שלו, בסוד המיתוק של ג׳ אלקים בג׳ הויו״ת שהכל עולה כמנין של״ו. אבל בטן הקליפה נקרא בטן שאול בהיפוכא דאתוון ובתוספת א׳, כי זהו דרך חול דסליק בגריעו, כענין י״א דרגין דמסאבותא שהם הי״א ארורים הידועים, אבל דרך הקדש גרע בסליקו, עשר ולא אחד עשר, אף כאן: לא ידע ״שלו״ שהוא שבח הקדושה, מכלל דידע ״שאול״ דאית ביה תרתי לגריעותא, היפוכא דאתוון ותוספת א׳ שסליק בגריעו בתא דאמרן. י

כא. עוד יש מי שגונב וגוזל אך לא יקח את הכל, כי יחמול קצת וישאיר לו שריד. אבל זה הרשע גזל את כל האורות עד בלתי השאיר להם שריד ופליט, וזה גורם לו שלא יכנוס ולא יאצור, כי דמעת העשוקים וצעקתם שנשארו בידים תקניות, היא שמעוררת מדת הדין להתריס כנגדו ולהקיאו כל מה שבלע, וז״ש: אץ שתד לאכלו על כן לא יחיל טובו.

כב. ומ״ש אחר כך: במלאת שפקו יצר לו, זהו כענין אמרם ז״ל שהקב״ה אינו נפרע מן האומה עד שנתמלאה סאתה, כך לזה הרשע כשמילא כריסו ממעדני הקדושה ומן האורות שלה, אז תבואהו צרתו שמכריחים אותו להקיאם. והוא דוגמת מי שמילא כתסו מאכלים יותר מדי, שאז הוא מרגיש את צערו ואת כובד בטנו, והטבע מתעורר להקיאם בעל כרתו וכנגד רצונו, כדי להקל ממשאו שאינו יכול לסובלו. וענין אמרו: כל יד עמל תבואנו, ר״ל שהיסוד הקדוש העמל להשלים את הבירור, הוא שמתעורר בכל כחו להוציא את הניצוצות מתוך הקליפה כשנתמלאה סאתה, על ידי הדינים הקשים והגבורות העליונות של הקדושה, וזה סוד אמרו בסמוך.

כג. יהי למלא בטנו ישלח בו חרץ אפו דמטר עלימו בלחומו, כלומר: שימשיך על החצונים כח הגבורות העליונות כדי ליטול מהם ולהוציא מידם את לחם הקדושה הגנוב הוא אתם בגזל ועושק רש.

כד־כה. והנה כבר ידוע שכנגד הרשע הזה ראש פתנים אכזר, לוחמים כל הדינים של היצירה ועשיה, בסוד ו״ה של השם הקדוש שעורכים מלחמה כנגד י״א דרגין דמסאבותא, והדינים של העשיה הם הנקראים ״נשק ברזל״ בסוד הברזל שהוא בחינת העשיה, וכן הדינים של היצירה נקראים ״קשת נחושה״ כי בחינת הנחשת הוא ביצירה. ועוד שיש שם הידים האוחזים ״בקשת״ כידוע. ולכן אמר: יברח מנשק בחל תחלפהו קשת נחושה, כלומר: שאפילו אם יעלה בידו של הרשע הזה להמלט ולהנצל מן הדינים של הבוק׳ בהיותו רגיל בהם ומצחו חזק לעומת מצחם, על כל פנים אינו יכול להנצל מן הדינים של הזכר שהם יותר תקיפים ונכנסים בפנימיותו ומתגברים על מרירות הדינים הקשים שלו, בסוד אש אוכלת אש, וז״ש: שלף ויצא מגרה וברק ממרורתו. וכל שכן שמתעוררים כנגדו גבורות העליונות של אי׳ עילאה וכל החצונים נכפים על ידיהם, וזה סוד: יהלוך עליו אמים.

עוד פירוש אחר בענין אמרו: ״שלף ויצא מגוה וברק ממרורתו״, כי הדינים הללו של היצירה נושקי רומי קשת הם המוחצים אותו בתחלה. וגם חולפים ועוברים ממנו אל הנוק׳ שלו שנקרא ״מדורתו״, דאיהו רזא דכבד כועס, ונוקבא דיליה רזא דמרה שזורקת בו טפה ומניחתו. וכבר ידוע שהיסוד הוא בסוף היצירה ממש בגין דאיהו סיומא דגופא ואיהו רזא ״דקשת״ בסוד הטפה שיוצאת ממנו הכלולה מחו״ג ויורה כחץ, ולזה הרשע מושך את הגבורות בלבד להאבידו ולהשמידו, וזה סוד: ״תחלפהו קשת נחושה״, וכל השאר כמו שפירשנו.

כו. והנה כבר ידוע שהקליפה יונקת מב׳ דרגין צפוניים ושמאליים שהם הגבורה וההוד, ומשם נמשך לה השפע בריבוי בעת הצלחתה. אבל בעת מפלתה מושכין לשם כל החשך והדינים והזוהמא שהיתה בשולי הקדושה, כדי שהרשע הזה בבאו לינק כמשפטו, ימצא חשך ולא אור רע ולא טוב, בסוד: ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וז״ש: כל חשך טמון לצפוניו. ובמקום קיום, ימצא מקום שריפתו מן האש הגדולה של הגבורה העליונה שלוהט ובוער תמיד לכלות כל הרע מן העולם, וזה סוד: תאכלהו אש לא נפח. וכל הרע של הקדושה שישאר ממנו ואין לו כח לסובלו, ישפך על הנוק׳ שלו, אהלו זו אשתו, וז״ש: ירע שריד באהלו.

כז. והנה כבר ידוע, שהצלחת הרשעים היא תלויה באורו של מעלה שמכסה עליהם ומראה להם פנים כל זמן שהשעה משחקת להם. אבל כשנתמלאה סאתם ונגזרה מפלתן, מיד זה האור מסתלק משרשם, ואז מתגלה כיעורם בפגם שלהם שעשו בעונם, וזה סוד: יגלו שמים עונו. וזה סוד שהקב״ה נקרא נושא עון, שהוא נושא וסובל את פגם הרשעים באור שמושך להם עד שתתמלא סאתם כמ״ש. אבל כשמסתלק זה האור, נמסרים ביד מבקשי נפשם והיה כל מוצאם יהרגם. ועם זה תבין ענין מ״ש אצל מעשה העגל: וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם, כי פרוע הוא לשון גילוי כידוע, שנסתלק מהם האור העליון ונתגלה הפגם שלהם והיו מסורים לכל המתקוממים עליהם, אלמלא שנתעורר משה והחזיר את אורם ותיקן את קלקולם. וזה סוד: יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו, שהכל מובן יפה במה שפירשנו.

כח־כט. ומ״ש אחר כך: יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו, ר״ל שכל ההשפעות שגזל זה הרשע ראש פתנים אכזר בעת הצלחתו, כלן תגלינה מרשותו בעת מפלתו, וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, כך לא תהיה לו שום תקוה להחזירן אליו; וזה יהיה חלקו ועונשו שיטול ממדת הדין המתרסת כנגדו, וז״ש: זה חלק אדם רשע מאלקים. ולפי שהזיר להטיח דברים כלפי מעלה, להטיל פגם ולתת דופי בהנהגה העליונה של חסד אל, לפיכך זוהי נחלתו, שהחסד עצמו ניטל ממנו והדין הקשה מתעורר כנגדו להביא פורענותו משלם, וז״ש: ונחלת אמרו מאל.