מגלה עמוקות על איוב/יח

א־ב. מען בלדד השוחי דאמר. עד אנה תשימון קנצי למלץ תבינו ואחר נדבר. הנה כבר ידוע שכל מי שאומר טענותיו ואין משיבין לו, אז הוא מתגאה וחושב שהדין עמו. ולכן אמרו רז״ל: ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ואמנם בלדר השוחי ששמע את דברי איוב וראה שחבריו אינם משיבין לו כלום, לפיכך הוא מוכיחן בענין אמרו: ״עד אנה השימון קנצי למלין״. וכל שכן שהיה חושב שכל דבריו של הצדיק הזה לא היו כי אם מן הס״א שנותנת אלו הדברים בפיו, ואם לא תמצא מענה בפיהם כל שכן שהס״א הולכת ומתגברת והצדיק הזה עומד בטעותו. לפיכך אמר שהיה צריך להבין בתחלה ולהשיב על כל פנים, כדי שלא יהיו נחשבים כמו הס״א עצמה מאחר שמסכימים לדבריה בענין השתיקה, וז״ש: ״תבינו ואחר נדבר״, ותכף סמיך ליה:

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. מדוע נחשבנו כבהמה. וכבר ידוע שכל מי שלא ימצא מענה לטענת חבירו, הנה הוא מתבייש ומתחבא וחבירו מתגבר עליו ומתפאר בנצחונו, וזהו ענין אמרו דרך אתמהה: נטמינו בעיניכם.

ד. והנה אחר שהקדים בלדד השוחי התוכחות האלו כנגד חביריו, מיד הופך את פניו לעומת הצדיק המתרעם בענין אמרו: טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו, כלומר: אתה איוב הפגום והפוגם את נפשך בדיבורך להגביר את הס״א האוחזת בך, אחר שאתה מטיל פגם בהנהגה העליונה כאילו אינה חוששת ומשגחת בבריותיה, וכי סבור אתה שהכל מסכימים לדבריך וחושבים כמחשבתך, שהארץ נתונה ביד רשע דלית דין ולית דיין ח״ו, כד״א: אמר נבל בלבו אין אלקים, וז״ש: ״הלמענך תעזב ארץ״. ושהשכינה דאיהי רזא ״דצור״ נעתקה ממקומה וסילקה את השגחתה מן התחתונים ח״ו, והניחה אל הס״א שתעשה כרצונה בעולם לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס.

ה. והלא אדרבא עתיד הקב״ה לסלק את אורם ואת חיותם מן החצונים עד שילכו בתהו ויאבדו, וז״ש בתחלה דרך אתמהה: ״ויעתק צור ממקומו״ ותכף סמיך ליה: גם אור רשעים ידעך ולא יגה שביב אשו, כלומר: שלא יאיר עוד אליהם אותו הניצוץ של הגבורה העליונה, שממנו היו יונקים כדי להתגדל ולהתגאות ולשלוט בעולם בהבלי נכר שלהם.

ו. ולא עוד, אלא שגם אותו האור שהיה עמהם כבר, ינטל מידם בסוד הבירור, וז״ש: אור חשך באהלו. וגם הזיווג הטמא שלהם שהוא בסוד נר - נפש רוח, לעומת הזיווג הקדוש, יהיה נפסק, וזה סוד: ונרו עליו ידעך.

ז־ח. גם הבח שהיה לו קודם לכן להדריך את פסיעותיו אצל הקדושה כדי להתאחז בה ולינק ממנה, ינטל מידו, וזה סוד: יצרו צעדי אונו, שהרי מוציאים אותו מן הקדושה לגמרי. וזה סוד: י׳צרו צ׳עדי א׳ונו שהוא ר״ת יצא. ועצתו עצמה שהוא יעץ להעזר על ידיה ולהתגבר כרצונו, היא שתשליכהו ותשפילהו, כמו: לוכד חכמים בערמם, וז״ש: ותשליכהו עצתו, וכענין אמרם ז״ל: באתר דמתבעי בר נש תמן רגלוי מובילין יתיה, לפיכך כתיב בסמוך: כי שלח ברשת ברגליו, שהרי במקום שהוא מתהלך ברצונו, שם המצודה רעה פרושה להלכד ולהסתבך בה בפתע פתאום, וז״ש: ועל שבכה יתהלך.

ט. ומ״ש אחר כך: יאחז בעקב פח יחזק עליו צמים, כי כן דרכו של הדין הקשה, מתחיל ״בעקב״ - שלא ירגיש הנידון, ואחר כך הוא עולה עד הראש, כדרך הנחש שנושך בעקב והארס שלו מתפשט אחר כך בכל האברים מכף רגל ועד ראש, וז״ש: ״יאחז בעקב פח״ בתחלה, ואחר כך: ״יחזק עליו צמים״ - שהחצונים הולכים ומתחזקים עליו שאינו יכול להנצל מהם.

י. והנה כבר ידוע, שהעון של הרשע, הוא שנעשה חבל ללכדו, כענין שנאמר: עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. והענין הוא, שהעונות שלו ממש הם שנעשים מלאכי חבלה להתגבר עליו. אבל הם עומדים מתחת לשרשו נסתרים ונעלמים עד שתתמלא סאתו, ואחר כך מתגלים ומתאחזים בו, ובדרך שהוא רוצה לילך שם מוליכים אותו להחיש את מפלתו, וז״ש אחר כך: טמון בארץ חבלו ומלכודתו עלי נתיב.

יא. ומ״ש אחר כך: סביב בעתוהו בלהוח והפיצוהו לרגליו, הסוד הוא, כמו שידוע שיש רישא דמזלא וגופא דמזלא וזנבא דמזלא, והרשע שהשעה משחקת לו, הטעם הוא לפי שהוא עומד ברישא דמזלא. אבל כשהקב״ה גוזר את מפלתו, מיד ישולח בו משלחת מלאכי רעים שנקראים ״בלהות״ וגוררים ומורידים אותו מראש המזל לזנבו ולרגליו. ועם זה יובן הפסוק על בוריו.

יב. וכשם שבהיותו בראש המזל היה נמשך לו השפע בריבוי והיה שבע ממנו, כך אחרי נפלו ברגלי המזל, לא נמשך לו השפע כי אם במיעוט ובצמצום גדול ובמסכנות יאכל את לחמו, וזהו ענין אמרו בסמוך: יהי רעב אונו. ומ״ש אחר כך: ואיד נכון לצלעו, ז״ס הנוק׳ שלו שהיא צלעו של הזכר כידוע, וכאשר הזכר הוא חסר מן השפע,' אינו יכול להשפיע אל הנוק׳ וגם היא אובדת כמותו ופתאום בפתע יבא שברה.

יג. ומ״ש אחר כך: יאכל בדי עורו, ר״ל: שאינו אוכל אלא מלחם כזבים הדבוק בחצוניותו, מאחר שניטל ממנו השפע העליון מצד הפנימיות. וגם אותו הלחם כזבים אינו אוכלו כלו כי אם מקצת ממנו, שהרי מלך זקן וכסיל ששולט עליו שנקרא ״בכור מות״ הוא אוכל את רובו.

יד. ולא עוד אלא שמסתלק משרשו אותו החסד שהיה מקיפו מכל צד כדי לשמרו, וזה סוד: ינתק מאהלו מבטחו, כי החסד הזה הוא שהיה מבטחו ממש, כענין שנאמר: והבוטח בה׳ חסד יסובבנו, וזה החסד עצמו שניטל ממנו, הוא שניתן אל מלך זקן וכסיל השולט עליו, ועל ידו הוא מוסיף כה לשלוט בו ולהתגבר עליו, וז״ש: ותצעידהו למלך בלהות.

טו. ומ״ש אחר כך: תשכון באהלו מבלילו, ר״ל שהס״א שוכנת ומתישבת בשרשו, מבלי היות לו מליץ טוב שיליץ בעדו לגרשה ממקומו. ולא די שהוא עומד בדוחק בשרשו מפני הס״א שיושבת שם, אלא שיש גם כן כח הגבורה של מעלה, אש וגפרית שנמשך לשם להרבות את צערו, וז״ש: יזורה על נוהו גפרית.

טז. והנה כבר ידוע שיש לכל אדם, שרש למטה בעלמא דנוק׳ וענף למעלה בעלמא דדכורא, והרי בכח האש הגדולה הזאת מה כתיב בסמוך: מתחת שרשיו יבשו וממעל ימל קצירו, ״מתחת שרשיו יבשו״ בעלמא דנוק׳, ״וממעל ימל קצירו״ בעלמא דדכורא.

יז. וכל זה דוקא מפני שנפסק הזיווג בשרשו, וזה סוד: זכרו אבד מני ארץ, כלומר: החלק שהיה לו בעולם הזכר, אבדה ונסתלקה מן החלק שיש לו בעלמא דנוק׳ דאיהי תא ״דארץ״, ונמצא שהוא נדחה מן הקדושה. אבל אין לו מרגוע והתישבות אפילו בחצוניות הקליפה, וז״ש: ולא שם לו על פני חוץ. ותכף סמיך ליה:

יח. יהדפוהו מאור אל חשך, כי הוא תמיד מבצבץ ועולה מבצבץ ויורד בטלטול נמרץ כאבן בתוך כף הקלע, וכענין שנאמר: והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל, שמשמע בשום מקום, לא בתוך הקדושה ולא בתוך הקליפה. ובהיותו עת רעה בהתגברות הדינים, לפיכך מרחיקים אותו מכל מקום שיש בו איזה מיתוק שנקראת ״תבל״ מלשון תבלין, וזה סוד: ומתבל ינידוהו.

יט. ומ״ש אחר כך: לא נין לו ולא נכד בעמו, וכאן יש להקשות: שכבר למדנו מכל שכן, שאם אין לו נין אין לו נכד, כי בנו של הבן הוא שנקרא נכד, כענין שנאמר: אם תשקור לי ולניני ונכדי. אלא דהוו ליה בנים ובני בנים ומיתו, שהדין מתגבר עליו כל כך בלי מיתוק, עד שנוטל ממנו בנים זבני בנים, כדי שלא ימצא איזה קורת רוח לצרותיו להשתעשע בילדי שעשועיו. וז״ש אחר כך: ואץ שריד במגוריו, שהוא מלשון מגור, כלומר: שלא ישאר לו שריד ופליט להשתעשע בו בימי מגוריו וצרותיו, וכל זה נמשך מן הדין הקשה שגובר עליו בלי מיתוק כמו שפירשנו.

כ. והנה כבר ידוע אמרם ז״ל: אוי לרשע אוי לשכנו, ולכן ז״ס אמרו בסמוך: על יומו נשמו אחרונים, כלומר: שאפילו דרגין תתאין העומדים על שרשו של הרשע הזה, מגיע אליהם קצת מכח הדין המתגבר עליו, וזהו גורם אליהם שישארו גם הם ריקנים ושוממים מן השפע העליון. ולא עוד אלא שאפילו דרגין עילאין הקרובים אל השרש הענוש, אם אינם לוקים בדינו כדרגין תתאין הנזכרים, ,לפחות מגיע אליהם גם כן המורא והפחד, וז״ש: וקדמונים אחזו שער. גם יש לפרש ״וקדמונים אחזו שער״, שהכחות החצונים ששרשם מצד הנחש הקדמוני, הם המתגברים כל כך בפשע אדם רשע, עד שמגיעים להתאחז באותו החלק של המלכות הנוגע לשרשו, והמלכות נקראת ״שער״ כידוע.

כא. סוף דבר: שכל הדינים הנזכרים עד עתה בענין, כלם נכנסים ומתישבים וגוברים בשרשי הרשעים, כי שם ביתם, וז״ש: אך אלה משכנות עול, וכל שכן שבמקום שהחסד מסתלק, שם הדין אוחז ומתגבר, ועל רזא דא כתיב: תה מקום לא ידע אל, כלומר; שהמאורע הנזכר אל המקום שהחסד לא ידעו, כמ״ש.