מגלה עמוקות על איוב/יד

א. והנה כבר ידוע שאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, אלמלא שחטא היה ראוי לחיות בחיים הנצחיים ולהיות תמיד שבע רצון ומלא ברכת ה׳. אבל כיון שחטא נתאחזה בו הס"א ונתלבש במשכא דחיויא, ולכן הוא "קצר ימים", לפי שהקב"ה אינו רוצה לקיים ולהעמיד את הרע לעולם, כענין שנאמר: לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והרע שבו צריך שיכלה ויתעכל בתוך הקבר, ולכן הוא "קצר ימים". וגם הוא "שבע רוגז" כל ימי חייו, מפני הרע שבו שגורם את כל צרותם. וז"ש: אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. והטעם שנקרא "ילוד אשה" לפי האמת הוא, שהרי קודם שחטא היתה נשמתו מעולם האצילות שהוא עולם הזכר ונקרא אדם דאצילות, אבל אחר שחטא נתמעטה קומתו ונסתלקה נשמתו של בחינת האצילות ולא נשארה לו כי אם הנשמה דבריאה שהוא עולם הנקבה, ולכן נקרא "ילוד אשה". ובהיות שם אחיזת החצונים, לפיכך הוא "קצר ימים ושבע רוגז" מן הטעם שפירשנו.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ב. והנה אדם דבריאה לגבי אדם דאצילות, הוא כציץ וכצל. "כציץ", מפני מיעוט אורותיו, וגם בהם יש אחיזת החצונים שיונקים מהם וגוזלים אותם, וזה סוד: כציץ יצא וימל. "כצל", שאין לו ממשות ולא העמדה וקיום, ובורח תמיד מפני רודפיו וז"ש: ויברח כצל ולא יעמוד.

ג-ד. ולפי זה הוא מן התימה שהקב"ה ישגיח על נברא כזה הגרוע שדומה לציץ וצל, לפשפש במעשיו ולהביאו במשפט עמו על כל עונותיו, שרובים ככלם הוא מוכרח לעשותם מפני רדיפתו, וזהו ענין אמרו דרך אתמהה: אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך. שהרי איך אפשר שאדם דבריאה שהוא מעורבב עם טמאת החצונים, יוכל לשמור את טהרתו, והלא אינו אחד יחיד ומיוחד בקדושתו, כמו שהוא אדם דאצילות שאין בו עירבוב החצונים כלל ועיקר, בתא דעץ החיים, ואם כן איך אפשר שיעשה טוב ולא יחטא, וז"ש: מי יתן טהור מטמא לא אחד.

ה. והנה כבר ידוע שעולם האצילות הוא נחלה בלא מצרים, כי שם ריבוי האורות עד אין סוף ועד אין מספר, מה שאין כן מן האצילות ולמטה, שהכל קצוב ומוגבל במרה במשקל ובמשורה, לפי שיש שם אחיזת החצובים וקטרוגם. וז"ש בתחלה לענין הרדיפה והקטרוג: אם חרוצים ימיו, שהוא מלשון: לא יחרץ כלב לשונו, שמשמע קטרוג. ולענין הקצבה וההגבלה, ז"ש: מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבור.

ו. ואם כן לאיש אשר אלה לו: שעה מעליו רחדל עד ירצה כשכיר יומו, כלומר: הסר ממנו שבט הדינים עד שישלים שבירותו ויגמור מלאכתו, ואז אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא, לקבל שכרו או לקבל עונשו כפי מעשיו. וענין אמרו בלשון הזה: "עד ירצה כשכיר יומו", לפי שהאדם הולך ועולה כל ימי חייו ממדרגה למדרגה, עד שבעת זקנתו הוא עולה אל הרצון העליון שהוא הלובן הפשוט. וזהו סימנו, שמתלבנים שערותיו, כענין ההוא דרגא שירותא דדרגין שלבושו כתלג חיוור ושער רישיה כעמר נקי, ואז הוא ממש כפועל שגמר את מלאכתו וכשכיר שהשלים את שבירותו, לפיכך אמר: "עד ירצה כשכיר יומו".

ז. ואמנם אע"פ שהאדם הוא כלול מד׳ בחינות דצח"ם, ולכן הוא דומה לעץ השדה, מכל מקום הוא גרוע ממנו מכמה טעמים, וזה מצד החומריות שלו ולא מצד הרוחניות ח"ו, וז"ש: כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל. מה שאין כן אל בשר אדם, שאם יכרת מן המות, אין לו חליפין ואין לו עוד יניקה משרשו, מאחר שנסתלקו ממנו נר"ן שבו.

ח־ט. ועוד, האילן אם יזקץ בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח, שהם סוד מימי החסדים שמפריחין ומגדילין את הנטיעות, ולכן כשמוצאין באילן איזה חלק ממנו שנשאר בו קצת מנפש הצומחת, מגדילין אותו החלק עד שיחזור להתחדש ולהיות אילן גדול כמו שהיה בתחלה, וז"ש: ועשה קציר כמו נטע.

י. מה שאין כן לגופו של אדם שבשעת מיתתו מסתלקין לגמרי מכל גופו נפשו ורוחו ונשמתו, ואין עוד תקוה לשום חלק ממנו ולשום אחד מאבריו להתחדש ולהתגדל ולחזור אל צורת אדם כמו שהיה בתחלה, לפי שכבר נסתלקו ממנו לגמרי הגבורות המחזיקות והחסדים המגדילים, ולכן הרכבתו נפרדת דשוב העפר אל הארץ כשהיה. וז"ש לענין הסתלקות הגבורות שגורם את חולשתו: וגבר ימות ויחלש. ולענין הסתלקות החסדים שמהם הגדלתו וקיומו, הרי שכנגדם אמר: ויגוע אדם ואיו, שלא נשאר לו עוד שום רושם בעולם כמו שנשאר לאילן, לפי שרוחניות שלו נאסף למעלה בשרשו וחומריות שלו טמון בעפר, כענין שנאמר: וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ולכן הכל שואלין עליו איה הוא, כי לא ימצאנו עוד מקומו, וז"ש: "ויגוע אדם ואיו".

יא. והנה כבר ידוע שיש לכל איש ואיש מאנשי העולם חלק ושורש במלכות שמים דאיהו תא דים העליון, ושם באותו השרש העליון שיש לו למעלה, תלוי צנור אחד שעוברים בו החסדים הנמשכים לו למטה להגדילו ולקיימו כל ימי חייו. וכשהגיע זמנו להפטר מן העולם מסתלקים החסדים משרשו העליון, ומיד יחרב ויבש צנורו העליון התלוי בשרשו, ונפסקים חיי גופו התלויים בצנורו*. וזה סוד: אזלו מים מני ים ונהר יחרב דבש, ותכף סמיך ליה:

יב. ואיש שכב ולא יקום, שהוא מובן יפה במה שפירשנו. אבל עדיין יש לדקדק מהו זה שאמר: שלא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם, והיה לו לומר שלא יקום לעולם, אם כונתו לכך, ואינם דברי שחוק והיתול ח"ו, כי הצדיק אינו שוחק ומתלוצץ, וכל שכן בדברים שהם עיקרי ההנהגה. אלא ודאי שנרמז כאן סוד התחיה, איך תהיה ומתי תהיה. והענין הוא, כי תחית המתים ותיקון העולם, הם דברים הבאים כאחד וזה גורם את זה. כי בעוד שיש מות אין תיקון, כי המות שהיא סוד הס"א היא הגורמת כל הקלקולים כידוע, ולכן כשיבא התיקון השלם אז בלע המות לנצח. והתיקון השלם הזה של כללות העולם הנה הוא תלוי בתיקונו של הז"א, שיקבל כל הגדלות העליון שלו, שממנו ביטול הס"א לגמרי דאיהי סטרא דמותא. וכבר ידוע שהז"א איהו רזא "דשמים", ובזמן הקטנות שלו אז נקרא ישן כי הוא בבחינת השינה ממש, ועל רזא דא כתיב: עורה למה תישן ה׳. וכשהוא מקבל כל המוחין דגדלות שלו, שמתמלא ראשו מטלא דבדולחא דע"ק, שעליו נאמר: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, אז תכף ומיד נעור משנתו, ומוריד מזה הטל לכל שוכני עפר וגם הם יעורו משנתם ונשלמת התחיה ותיקון העולם. וזה סוד מ"ש: יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל. ולא עוד, אלא שאז נשלם הייחוד הפנימי של זו"ן, שכל שלמות התיקון תלוי בו, ועל רזא דא כתיב: פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל - שכבר נתמלא ראשו מההוא טלא דבדולחא בתא דאמרן. והד׳ לשונות של אחותי רעיתי יונתי תמתי, הם כנגד ד׳ אותיות של שם הוי"ה שמתיחדים בשלמות עם ד׳ אותיות של שם אדני, ואז היא בחינת הקיצה למעלה וענין התחיה למטה בלי ספק, כי זה תלוי בזה וזה גורם את זה. ועל רזא דא כתיב: "ואיש שכב ולא יקום, עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם.

יג. ואמנם הצדיק הזה היה כל כך קשה לו רדיפת החצונים והחרפה והבושה של בני אדם, עד שאמר שהיה טוב לו לירד חי שאולה, כמו שירדה עדת קרח, ולעמוד שם צפון ונסתר עד שוב אפו ית׳ ממנו, ואחר כך שיתעורר היסוד דאיהו רזא "דחוק" להעלותו משם ולהחזירו לאויר העולם. וז"ש: מי יתן בשאול תצפינני תסתירני עד שוב אפך תשית לי חק ותזכרני. והלשון הזה של "מי יתך בכל מקום אינו אלא גילוי העצה וההנהגה העליונה שיוצא מן הבינה "מי" דיקא, שהיא האחרונה של הג׳ עליונות וממנה גילוי של עצות מרחוק בין לדין בין לרחמים.

יד־טו. והנה הצדיק הזה, כדי להוציא מלבם של חבריו שהיו חושדים אותו שעזב את דבקותו עם הקדושה ושהיה מתיאש מן הרחמים, לפיכך אמר אדרבא שעל כל פנים בין שיהיה סופו למות מתוך נסיונו, בין שיהיה סופו לחיות, מכל מקום לא יאבד תוחלתו ותקותו ולא יעזוב את דבקותו "כל ימי צבאו", שהם אותם הימים שהוא לוחם בהם עם החצונים. עד שתבא חליפתו, שהיא תמורתו שימיר לו הקב"ה רע בטוב, ויקראנו בלשון חבה, להוציאו מצרותיו. ויתאוה לעשות חסד עמו בגמר נסיונו, לא מפני זכותו אלא מצד היותו מעשה ידיו, כי סוף סוף הקב"ה מרחם על בריותיו, כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ולא לנצח יריב ולא לעולם יקצוף. שהרי כשהצדיק עובר מן ההוד אל הנצח שהוא מן השמאל אל הימין, וכשחוזר אל שרשו שהוא סוד העולם שלו, אז הדין נהפך לרחמים, והצדיק המנוסה ימצא אז את נחמתו ואת מנוחתו תמורת צרותיו. וזהו פירוש כל הענין: אם ימות גבר היחיה כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי. תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף.

טז. ומ"ש אחר כך: כי עתה צעדי תספור, הנה הוא מכוון למ"ש למעלה: על שרשי רגלי תתחקה, שכח הדין הגביל את הליכתו ואת עליתו, שאינו יכול להכנס בתוך הקדושה כאילו צעדיו היו במספר עד פה תבא ולא תוסיף. והטעם לכל זה, הוא מפני הס"א הנאחזת בו שאינה ראויה להכנס בתוך הקדושה. והקב"ה לא שמר אותו ממנה, ואדרבא נתן לה רשות להתאחז בו יותר מדי, ומזה הטעם נגבלה עליתו וניתן קצבה לכל צעדיו. וז"ש: כי עתה צעדי תספור לא תשמור על חטאתי.

יז. ומ"ש אחר כך: חתום בצרור פשעי ותטפול על עוני, סוד הענין הוא, לפי שיש ג׳ מדרגות של הטמאה לעומת הג׳ מדרגות של הקדושה, שהם הת"ת והיסוד והמלכות. "החטאת" רזא דמלכותא דמסאבותא, "הפשע" בחינת היסוד שלה לעמות השפע שיוצא מן היסוד של הקדושה, "והעוך בחינת הת"ת שלה. והנה במקום שהיה לו להקב"ה לשמור אותו מבחינת החטאת דמסאבותא, אדרבא נתן לה רשות להזדווג עם הדכורין שלה דאינון "פשע ועוך, וגירה בו כל החוט המשולש הזה להרבות את צערו. וענין אמרו בלשון הזה: "חתום בצרור פשעי" הטעם הוא, לפי שבצרור החיים שהיה לו בשרשו, שם נקבעו פשע ועון, ונטפלו שניהם עם החטאת, והרי תרין דרגין פשע ועון שלוחמים עמו, וגם לפתח חטאת רובץ, ואין צער גדול מזה, בסוד: והיו חייך תלואים לך מנגד, ובתא דכתיב: אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה.

יח. והנה כבר ידוע שבמקום אחיזתם של דרגין מסאבין, משם מסתלקים כל דרגין קדישין, כי קצר המצע מהשתרע. וזהו ענין אמרו בסמוך: ואולם הר נופל יבול, רמז אל היסוד הקדוש שנקרא "הר נופל" בגין דאיהו רזא דבר נפלי, כי שבע יפול צדיק, והוא נלאה לעמוד במקום שיש אחיזתו של היסוד הטמא, וזה סוד: "הר נופל יבול", שהוא מלשון: נבול תבול. וגם המלכות מסתלקת מן המקום שיש שם אחיזת הנוק׳ דמסאבותא, בסוד: שפחה כי תירש גבירתה, וזה סוד: וצור יעתק ממקומו.

יט. גם מסתלקים נ"ה של הקדושה שהם סוד השחקים השוחקים מן אל הצדיקים, והם אבני שיש טהור, וזה סוד: אבנים שחקו מים, כי מים עולה כמנין מ"ן, וכלא רזא חדא, לפי שהם סוד החסדים הנמשכים אל היסוד על ידיהם של נ"ה הנזכרים. וגם המ"ן העולים מאליהם שנקראים "ספיחים", גם הם כלים ונפסדים משטף מים רבים של החצונים שגוברים עליהם, וזה סוד: תשטוף ספיחיה עפר אוץ. והרי שניטל כל השפע מן השרש הענוש ונאבדה תקותו, וז"ש: ותקות אנוש האבדת.

כ. וענין אמרו בסמוך: תתקפהו לנצח דהלוך וגו׳, הסוד הוא, שהקב"ה משנה עתים ומחליף את הזמנים אל הצדיק המנוסה, שהרי בתחלה הושיבו במדת הנצח ושם היה תקיף וחזק בשובע שמחות שלנעימות הימין, והיה מתהלך באוץ החיים לארכה ולרחבה אין שטן ואין פגע רע. ואחר כך כדי לנסותו שלח אותו מן הנצח אל ההוד, מן הימין אל השמאל, ונשתנו לו פנים של רצון לפנים של זעם, וזה סוד: משנה פניו ותשלחהו.

כא. ואז כשהוא נתון אל השמאל, יש לו כל כך מרעתו ולהשגיח על עצמו, שאינו יודע ואינו מבין ואינו חושש לזולתו ואפילו על יוצאי מעיו, בגין דאתרא הוא דקרא גרים, כי נטרפה דעתו מפני צרותיו, וז"ש: יכבדו בניו ולא ידע מצערו ולא יבץ למו, כי יש לו כל כך מכובד עצמו ומצערו הגדול, שאינו יכול לתת לב להבין על כובד בניו ועל צערם. וכל שכן שקרבו עליו מרעים שהם החצונים לאכול את בשרו, לפיכך גדל הכאב מאד, וז"ש: אך בשרו עליו יכאב. וגם נפשו שהיתה מתעדנת קודם לכן בכל התענוגים של הימין, אחר כך כשעוברת אל השמאל היא מתאבלת בכל הצרות. ומה גם שהיא אבלה ממש, מפני הסתלקות האורות שלה שניטלו ממנה, כדי שלא יהנו מהם החצונים העומדים אל השמאל במקום גרותו של הצדיק המנוסה והשרש הענוש, וזה סוד: ונפשו עליו תאבל.