מגלה עמוקות על איוב/יג

א-ב. והרי שהצדיק הזה מעיד על עצמו שהוא ראה ושמע כל הדרכים הנזכרים של ההנהגה העליונה והבין אותם לתועלתו, וז"ש: הן כל ראתה עיני שמעה אזני ותק לה, שמשמע להנאתה ולתועלתה; ואם כן הרי שידיעתו כידיעתם ואינו גרוע מהם להיות צריך לתוכחתם, וז"ש: כדעתכם ידעתי גם אני לא נופל אנכי מכם.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. ומאחר שידע את כל זה ונשמר מן הרע בכל מיני שמירה, לפיכך היה חפץ לדבר עם "שדי" שהוא השם שממנו יצאו גזרותיו ותוקף הדינים שלו, כדכתיב: כי חצי שדי עמדי, לדעת מה זה ועל מה זה, וזהו ענין אמרו: אולם אני אל שדי אדבר. ועוד היה חפץ להתוכח עם "אל" שהוא שם החסד, שיודיענו למה נמנע ונסתם ממנו, מאחר שכל מגמתו תמיד לילך בדרך הקדושה, והוא ית׳ אינו מונע טוב מבעליו, וז"ש: והוכח אל אל אחפץ.

ד. והנה כנגד מה שהם הוכיחוהו שכל דבריו מצד השקר המתאחז בו, עכשיו הוא מוכיחם שאדרבא נראה מדבריהם שהם נטפלו עם השקר, מאחר שמסייעים אותו לעמוד כנגדו ולהרבות את צערו בתוכחות שלהם, ובמקום שהיה להם לנחמו ולהמציא לו רפואה משבר רוח אשר לו, נראה אדרבא שהיו עושים הפך מזה והיו רופאים ומחזיקים את הס"א העומדת כנגדו, וזה סוד: ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כלכם, כי "אליל" הוא רמז אל הס"א שהכחות שלה נקראים אלילים כידוע.

ה. ולכן היה טוב להם לשתוק ולא לדבר כלום שזה היה נחשב להם לחכמה, כענין שנאמר: גם אויל מחריש חכם יחשב. וכל שכן דאגרא דבי טמיא שתיקותא. והטעם הוא, לפי שמסתלקים המוחין מצר אבא במקום שיש אבלות, ולכן אין שם דיבור מצד החכמה. ואם היו שותקין גם הם היו נחשבים כחכמים, מן הטעם שאמרנו. חהו ממש פשוטו וסודו של הענין הזה שאמר: מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה.

ו־ח. ומ"ש אחר כך: שמעו נא תוכחתי ורבות שפתי הקשיבו, ר"ל: עד כאן אני שמעתי את התוכחות שלכם, מכאן ואילך אתם שמעו את תוכחותי והקשיבו ריבות שפתי שאני מריב עמכם, על שחשדתם אותי במה שאין בי, ואמרתם שחסר אל נסתלק ממני מפני עונותי, ונראה בכך שאתם מתיראים שהחסד יסתלק מכם אם תדברו כנגדו, ולכן אע"פ שאתם יודעים שהדין עמי אין פיכם ולבכם שוים, כי משוא פנים יש בדבריכם ובמרמה מאנתם להצדיקני, וז"ש: הלאל תדברו עולה ולו תדברו רמיה. הפניו תשאון אם לאל תריבון, שהכל דרך אתמהה, כלומר: המורא והפחד הוא שמסלף את דבריכם לעשות עול במשפט ולהריב עמי בעד ההנהגה העליונה שמחייבת את הזכאי ואתם יודעים את דרכי ובמרמה תחייבוני בדבריכם, וכן לא יעשה, כי לא לפניו חנף יבא. וז"ש אחר כך:

ט. הטוב כי יחקור אתכם אם כהתל באנוש תהתלו בו, כלומר: האם אתם מקוים אל הטוב של חסד אל, בשביל שאתם מליצים בעדו ומלמדים זכות על הנהגתו, והלא כשהאל עצמו יחקור את לבכם ויראה שאינו משתוה לפיכם, בודאי שאין תקוה לכם לקבל מטובו, מן הטעם שאמרנו, כי לא לפניו חנף יבא, ואם אגרופה של חנופה גוברת למטה בין בני אדם שאינם רואים אלא לעינים, בודאי שאינה גוברת למעלה עם השי"ת שרואה ללבב, וז"ש: "אם כהתל באנוש תהתלו בו".

י. ולפי זה אם עדיין תהיו מחזיקים בטעות שלכם להוכיח אותי לא במשפט ולא בצדקה כי אם למשוא פנים בלבד, בודאי שהשי"ת יכעוס עליכם וילקה אתכם בדינים שהוא מלקה אותי, וז"ש: הוכח יוכיח אתכם אם בסתר פנים תשאון.

יא. ואני תמה מאד מן החנופה שלכם, שאין אתם מתיראים מרוממותו ית׳, מצד יראת הרוממות שהיא למעלה בעליונות במקום רם ונשא, ולא מצד יראת העונש שהיא למטה בתחתונות במרת הפחד, וז"ש: הלא שאתו תבעת אתכם ופחדו יפול עליכם.

יב. שהרי אם מדת הפחד באשו הגדולה מתעוררת כנגד השרשים שלכם שנקרא "זכרונות" לפי שנזכרים על ידיהם בתוך הקדושה, בודאי שאתם נשרפים ונעשים אפר ותהיו למשל ולשנינה לכל יודעיכם לפנים, וז"ש: זכרוניכם משלי אפר. וכבר ידוע שהגבורה איהי רזא דשמאל דוחה, לפי שעל ידיה נדחים הענושים מן הפנים אל האחוריים, ולא אל האחוריים הקדושים בלבד, אלא אפילו אל האחוריים הטמאים והחומריים של עכירות הקליפה שאתם מתדבקים בה בשקר ובחונף שלכם, לפיכך אמר: לגבי חומר גביכם.

יג. ואם כן: החרישו ממני ואדברה אני ויעבור עלי מה, ואין דיבור אלא לשון קשה כידוע, ואפילו יעברו עליו כל הדינים שבעולם, וז"ש: "ויעבור עלי מה", כלומר: יעבור עלי מה שיעבור. גם ירמוז אל שם מ"ה - סוד רוח הקדש שיעבור עליו כשיאמר האמת ולא יחניף, ואפילו יהיו דברים קשים כגידים, והכל מן הטעם: כי לא לפניו חנף יבא.

יד. ואמנם הצדיק הזה היה רוצה לדבר על כל פנים, אפילו אם יעבור עליו הדין של המות עצמה, כי טוב מותו מחייו, שהרי למה ישא את החומריות שלו בכמה וכמה כתות של החצונים שהיו נושכים אותו בשניהם לאכול את בשרו, וז"ש: על מה אשא בשרי בשני, כד"א: בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי. ועוד, למה אשים את נפשי בכפי תמיד להלחם עם החצונים, וז"ש: ונפשי אשים בכפי.

טו. ואם תאמר שאני צריך להזהר מן הדיבור, שמא הקב"ה ימיתני בעונש דיבורי. והלא כבר אין לי תוחלת להנצל מן המות מצד החצונים, ואם כן טוב לי למות ביד ה׳ ולא למות בידם. וזהו ענין אמרו: הן יקטלני לא איחל, ועל כל פנים: דרכי אל פניו אוכיח. והפירוש הזה הוא לפי המקרא שכתוב לא באלף, וגם לפי המסורת שקרינן לו בו׳, ר"ל: שכל תוחלתו ההריגה והמות עצמה להנצל מרדיפת החצונים ומיסוריו הקשים. גם פירוש אחר: "לו איחל" ממש, לו להקב"ה אקוה שלא יהרגני מפני זה.

טז. ואדרבא יתעורר להושיעני מפני תומי ויושר לבבי, שתוכי כברי ואיני מחניף לו מפני המורא והפחד, כמו שאתם עושים, שהרי החנף הוא שנאוי ומשוקץ לפניו יוד, ובהיותו עושה כמעשה החצונים, לפיכך אינו זוכה לבא אל הפנים של הקדושה ח"ו, כי אם נדחה אל האחוריים במקום שעומדים החצונים עצמם, דהא כל זינא אזיל לזיניה, וזה סוד: גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבא.

יז־יח. ומ"ש אחר כך: שמעו שמוע מלתי ואחותי באזניכם, זו היא הזמנה לחביריו, שיניחו לו לדבר כל צרכו, ואע"ם שישמעו דברים שלא כהוגן, לא יקפצו כנגדו להשתיקו ולסתור את דבריו, וז"ש: שמעו שמוע בכפל הלשון, שהוא מובן יפה במה שפירשנו. וכל שכן שהוא היה רוצה להתוכח עם שופט כל הארץ ולדבר עמו בלא פחד ובלא משוא פנים כאשר ידבר איש את אחיו, וז"ש: "ואחותי באזניכם", שהוא מלשון אחוה ממש. וכל שכן שהקב"ה קרא לצדיקים אחים ורעים, מן הטעם הידוע אל המשכילים. וכל שכן שהצדיק הזה נתעסק כל ימיו להשלים תיקונו של הז"א שהוא סוד "המשפט" הנקרא אח וריע אל הצדיקים, וזהו ענין אמרו: הנה נא ערכתי משפט. ומזה הטעם היה נראה לו להיות צדיק בדינו על כל פנים, כי איך יתכן לפי הדין שיבא לו קלקולו מן המקום עצמו שהוא טרח בתיקונו, וזהו ענין אמרו: ידעתי כי אני אצדק.

יט. ומ"ש אחר כך: מי הוא יריב עמדי כי עתה אחריש ואגוע, פירוש הענין הוא, שהריב שלו אינו עם בשר ודם שאין משפט במעגלותיו, ואומר לבעל דינו שיחריש ואם לאו ימיתנו, אלא הריב שלו עם הקב"ה שהוא שופט צדק ואמת ואינו הולך בטרוניא עם בריותיו, ואדרבא הוא חפץ להצדיק את הצדיק, ואם יש ממש בדבריו פוטר אותו ואינו קץ בטענותיו, וכל שכן בית דין העליון. "מי" דיקא - סוד התשובה שהיא תמיד מזומנת לקבל את השבים ולשמוע את טענותם כדי להצדיק את דיניהם, וזה סוד: "מי הוא יריב עמדי", מי דיקא. ולכן איני מתירא שיכריחני לשתוק או למות, וז"ש: "כי עתה אחריש ואגוע", כלומר: או שאחריש או שאגוע, ואין זו מדתו של בעל הרחמים ח"ו, ולכן יש לי לדבר כל צרכי ולא למנוע את דברי. ׳

כ. והנה כבר ידוע שכל הסתרת פנים העליונה אינה באה אלא מצד הדין המגביל והמצמצם ומסתיר את האורות, ולכן אמר הצדיק הזה, שהקב"ה לא יעשה עמו שתים אלה, ואז לא יהיה עוד הסתרת פנים, והבעל דין יוכל לראות את פני הדיין, וז"ש: אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר.

כא. והאחת מהנה: כפך מעלי הרחק, שהיא סוד הגבורה שנקרא כף, בסוד הויה נקודה בשבא שעולה כף, והוא ניקוד הגבורה, ועל רזא דא כתיב: ושכותי כפי עליך עד עברי, שהיא ממש מחיצה מצד הגבורה כדי להסתיר את ראייתו. והב׳: ואימתך אל תבעתני, זהו הפחד והבהלה של הגבורות העליונות שהיו מתריסות כנגדו, וכשהבעל דין מתירא מפני הדיין שמראה אליו פנים זעומים, אינו יכול לדבר כל צרכו ומסתתמות טענותיו.

כב. וכאשר לא תעשה עמדי שתים אלה, אז אוכל לעמוד ולדבר לפניך על כל פנים, בין שההתעוררות יבא מצדך להתוכח עמי, בין שיבא ממני ומצדי להתוכח עמך, וז"ש: וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני.

כג. והנה כבר ידוע שהעונשים צריך שיהיו מכוונים אל החטאים לא פחות ולא יותר, לפיכך אמר: כמה לי עונות וחטאות, ועוד ידוע גם כן שאין ראוי להיות נמסר אל הס"א, כי אם החוטא להכעיס שמורד בקונו ונקרא פושע, ולכן נעקר משרשו ונדחה אל רשות אחר, וזהו ענין אמרו: פשעי וחטאתי הודיעני.

כד. ועל כל פנים צריך שתודיעני איך היה זה מן הדין שצדיק כמוני שהיה אוהב אותך בכל לבו ומבקש את דבקותך, אתה הסתרת פניך ממנו ותחשוב אותו לאויב, מאחר שאתה דן אותי כאויב ממש, וז"ש: למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך. והלא הכתוב אומר: ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלקים אחרים, ומכאן ראיה ברורה שאין הסתרת פנים אלא למי שעוזב את דבקותו הקדוש, והופך פניו אל הדבקות הטמא של רשות אחר, שאז הסתרת פנים היא ראויה לו מן הדין, כי זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן. אבל למי שעומד בדבקותו ומתחזק בעבודתו בכל כחו, "למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך", בודאי שהנהגה כזאת אין הדעת סובלתה.

כה. ומ"ש אחר כך: העלה נדף תערוץ ואת קש יבש תרדוף, הענין הוא, לפי שכבר ניטלו ממנו כל נכסיו ומתו בניו וניטלו כל אורותיו, ולא נשאר לו כי אם גויתו שהוא בחינת החצוניות הגרוע החומרי, דוגמת העלה של האילן, כי האדם עץ השדה, והעיקר הוא הפרי בחינת הפנימיות, והעלים הם בחינת החצוניות. וכן הדגן העיקר הם החטים, והקש הוא הטפלה. והרי שהוא נשאר דוגמת העלה של האילן וקש יבש של הדגן, כי ניטלו ממנו כל לחלוחית האורות שלו, ואם כן למה עדיין היו רודפים אותו ומלקין אותו, כי לא נשאר לו מאומה.

כו. ובהיותו עכשיו בזה המצב הגרוע והשפל, למה היו גוזרין עליו מרורות של אחיזת החיצונים, וזה יהיה חלקו מכל עמלו, שיתאחזו בו החצונים בעת זקנתו שהיא בחינת גדלותו, כמו שהיו אוחזים בו בימי נעוריו שהיתה בחינת קטנותו. וז"ש: כי תכתוב עלי מרורות ותורישני עונות נעורי.

כז. וענין אמרו בסמוך: ותשם בסד רגלי, זהו הדין הקשה שהיה סובבו ועוצרו ומצערו מכל צדדיו, וזהו מלת ס"ד שעולה כמנין דין. ונקט לישנא דא לפי שהב׳ אותיות ס"ד, הסמך רמז אל הסיתום, והד׳ רמז אל הדלות, כי שתים הנה קוראותיו של הענוש בדין הקשה: סיתום הצינורות שלו ודלות אורותיו. וכבר ידוע שהצדיק במעשיו הטובים פותח לו דרכים אל הקדושה ונקראים "ארחות" ממש, כי מלת אורח היא נוטריקון או"ר ח׳דש, ובעת נסיונו אלו הדרכים שמורים מלהט החרב המתהפכת, סתומים וחתומים, שאינו יכול להתהלך בהם ולהכנס בתוכם, וז"ש: ותשמור כל ארחותי. ואמנם החותם של אלו הדרכים הוא בכנויו של השי"ת אדנ"י דיקא, דינא דמלכותא דינא שעולה כמנין ס"ד עה"כ, וברזא דא כתיב: על שרשי רגלי תתחקה, כלומר: אתה הוא ממש בכנוי שמך חקוק "בשרשי רגלי" למנוע את הליכתי ולעכב את עליתי.

כח. ועל דבר זה אני מצטער הרבה מאד, וגופי הנמשל לעלה נדף ולקש יבש הנ"ל, הוא שהולך וכלה ונפסד מפני הצער הגדול הזה, שהחסד נהפך לו לדין והבק"ר לרק"ב, וז"ש: והוא כרקב יבלה. וכל שכן שהוא מוכרח לעמוד במקום הש"ע כחות של הטמאה, שהם לעומת הש"ע נהורץ של הקדושה, ואלו הש"ע כחות הטמאים שהם סוד הע"ש המכלה ומפסיד בכל מקומות אחיזתו, לפיכך הם מכלים ומפסידים את גופי שהוא דוגמת לבוש ובגד אל נפשי רוחי ונשמתי, וזה סוד: כבגד אכלו עש.