מגלה עמוקות על איוב/יב

א־ב. ויען איוב דאמר. אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה. הנה כבר ידוע שאורות החכמה הבאים מלמעלה, הם מחולקים לכל איש ואיש מבני אדם לכל א׳ מהם כפי מדרגתו. ונמצא לפי זה, שלאיש אחד בלבד יש ניצוץ א׳ בלבד מניצוצות החכמה, ולאישים הרבה יש ניצוצות הרבה ממנה, ולכן גזרה תורה: אחרי רבים להטות. ולטעם זה התקינו רז"ל, על הרואה אוכלוסא אחת של בני אדם, שצריך לברך ברוך חכם הרזים, לפי שיש רזים הרבה והרבה ניצוצות מן החכמה העליונה ברבים מבני אדם. אבל חביריו של הצדיק הזה שהיו מעטים, נראה שחרפה היא להם להתגאות עליו בדעות שלהם כאילו היו עם אחד ולהכריחו שיאמץ אליהם ושיקבל את דעתם, ולכן אמר דרך אמתהה: "אמנם כי אתם עם". וכל שכן שלא היו אנשים חכמים ונבונים כל כך עד שיוכלו להתפאר שעיקר החכמה תהיה מסורה בידם, ושתאבד החכמה מן העולם בשעת מיתתם, כמו שהיו באמת החכמים הכוללים מנהיגי הדור, וחביריו של הצדיק הזה לא היו בכללם של אלו, לפיכך אמר גם כן דדך אתמהה: "ועמכם תמות חכמה", שהרי לא היה 7יי׳0 כי אם ניצוץ קטן דל וחלוש מבחינת החכמה, כמו שהיה לזה הצדיק בעת שפלותו וקטנותו, וז"ש: "

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. גם לי לבב כמוכם, שלב"ב עולה כמנץ ד"ל, לרמוז אל הניצוץ הדל והחלוש שאמרנו. ולכן כתיב לבב ולא כתיב לב, רמז אל הנזכר. והוא לא היה גרוע מהם מצד שרשו, עד שיוכלו להתפאר ולהתגדל עליו, וז"ש: לא נופל אנכי מכם. וכל שכן שהדעות שלהם לא היה בהן מן הפלא, כי בכל שאר העם ימצא כיוצא בהן, וז"ש: ואת מי אץ כמו אלה. .

ד. וכמה גדל צערו של זה הצדיק שהיה במדרגת היסוד הכלול מכל האורות, ועכשיו הקטין כל כך עד שהיה שחוק לחביריו, וז"ש: שחוק לרעהו אהיה קורא לאלוק ויענהו, שהיה ממשיך את החסד לצורך הייחוד של זו"ן, ו"ה דיקא, וזה סוד שם "אלוק", אל-וה. שחוק צדיק תמים, שהיה לו חלק בת"ת ובמלכות בהיותו במדרגת היסוד, וזהו ענץ "צדיק תמים", תם מצד הת"ת וים מצד המלכות, ועתה שוחקים עליו צעירים ממנו מפני קטנותו ושפלותו, וז"ש: "שחוק צדיק תמים".

ה. ומה שאמר אחר כך: לפיד בח לעשתות שאנן, הענץ הוא, שחוזר הצדיק הזה להתרעם על גזרתו הקשה, למה ניתן דשות לכח אחד של הס"א שנקרא "לפיד בוז" לשלוט עליו ולהשחית כל מעשיו של צדיק תמים שנקרא "שאנן" בהיותו שקט ושוקד על אמונתו ועבודתו בלי הפסק. ולשון "עשתות" הוא הריבוי של עשת, שר"ל מעשה, כמו: מעיו עשת שן. גם נקרא "שאנן" לפי שהיתה קבלתו מכל המרכבה השלמה ש׳ור א׳ריה נ׳שר ונ׳ון פשוטה רומזת אל האדם כידוע. והוא היה מקבל ממנה בהיותו במדרגת היסוד המקבל מכלם. וזה הכת הטמא מסטרא דמסאבותא היה ראוי אל הרשע שמסיר את רגלו ונסוג אחור מן הדרך הישרה, לא לצדיק תמים שאינו זז ממנה ועומד תמיד על משמרתו, וז"ש: נכון למועדי רגל.

ו. ואמנם הוא רואה עולם הפוך בענין ההנהגה, וז"ש בסמוך: ישליו אהלים לשודדים וגו׳, שפשוטו מבואר וסודו מכוון אליו, שהוא רואה שלוה בשרשיהם של החצונים, אע"פ שגוזלים ושודדים תמיד מניצוצות הקדושה. והם שוקטים ובוטחים תמיד אע"פ שמכעיסים את החסד עליון לגזול את השפעותיו שאינן ראויות להם, וז"ש: ובטוחות למרגיד אל. ואע"פ שעושים את עצמן אלוקות וניתן להם כח להטעות את אחרים ולקיים את אלקותן, וז"ש: לאשר הביא אלוק בידו. וכל שכן שהוא תמה על דבר זה, מפני שידע גם הוא שאין כי אם אלוק אחד בעולם, ומי לא ידע בכל אלה שכל חלקי הבריאה מעידים על אחדותו ית׳, וז"ש אחר כך:

ז. ואולם שאל נא בהמות ותורך וגו׳. ומפני זה גדלה תמיהתו שהוא סובל את זדונם של החצונים המכעיסים אותו על פניו תמיד ועושים את עצמם אלוקות, וזהו פירוש הענין לפי פשוטו בלי ספק. והסוד הוא, שאפילו החצונים עצמם המכעיסים את בוראם, הם מוכרחים על כל פנים להעיד על אחדותו. וכבר ידוע דאינון דכורא ונוקבא דמסאבותא. וז"ש: "בהמות ועוף השמים", כי "הבהמות" מתא דנוק׳ האוחזת ויונקת משם ב"ן שעולה כמנין בהמ"ה - נוקבא דמסאבותא מנוק׳ דקדושה. "ועוף השמים" מתא דדכורא המלביש, אוחז ויונק מן הזכר של הקדושה דאיהו רזא דשמים.

ח. או שיח לארץ ותורך, דרגא תתאה דנוק׳ דמסאבותא אשר שם הכלבים עזי נפש והעבדים המתפרצים. ואעפ"כ גם הם בחשאי מעידים על אחדותו יוד, אך לא בקול גדול ובפומבי, שלא תתפרסם חולשתם וטעות עובדיהם הנגררים ומתפתים אחריהם, וזהו לשון "שיח" שמשמעו בחשאי. דספרו לך דגי הים, נוני דימא רבא שהם השרים של האומות שנקראים גם כן בני האלקים, כי יניקתם מן השמאל מצד הבינה דאיהי רזא דים הגדול ורחב ידים. גם יש דרך אחר לפרש הענין והוא היותר נכון לע"ד, שבהמות ועוף השמים, הם הכחות של דו"ן דקדושה ממש, ואם לא יתכן לבקש מהם למי שהוא רחוק מדבקותם ועומד בתוך הקליפה, הרי שיוכל לשאול ולדרוש אפילו מן הכחות החצונים הרמוזים "בשיח לארץ ודגי הים", ובלבד שתהיה שאלתו וחקירתו בחשאי, מן הטעם שפירשנו, שהרי הכל יודעים ומעידים על אחדותו יוד.

ט־י. והם מוכרחים להודות על זה בעל כרחם, לפי שכל ההנהגה מסורה ביד מלכות שמים דאיהי רזא "דזאת", ולתכלית זה נעשית מן המאציל ית׳, כדי שהכל יהיו מוכרחים להעיד על אחדותו. ואפילו הנפרדים המקטרגים ומנגדים, בראותם כל ההנהגה תלויה בה ונמשכת מן האמת המיוחדת הקושרת כל המדרגות, וגם ממנה חיותם ופקודתם לעמוד על משמרתם, וז"ש: מי לא ידע בכל אלה כי יד ה׳ עשתה זאת. ותכף סמיך ליה: אשר בידו נפש כל חי, לרמוז אל בחינת הנפרדים שיש להם חיות אבל אין להם בשר, ולכן נקראים "כל חי". ועוד שאינם מקבלים כי אם מחצוניות העשיה דאיהי רזא "תפש" כידוע, וזה סוד: "נפש כל חי". והרי שהם מוכרחים להעיד על אחדותו ית׳, שהוא הנותן והנוטל המוסיף והגורע את חיותם כפי רצונו. וכל שכן בני אדם החומריים שרוח חיים שלהם בידו ית׳ והוא מחיה את כלם, ולכן הם צריכים להעיד על אחדותו כי הוא לבדו אלקים חיים ומלך עולם וז"ש: ורוח כל בשר איש.

יא. הלא אץ מלץ תבחן וחך אכל יטעם לו. זוהי תשובה של הצדיק הזה לטענת חביריו, שהיו אומרים כנגדו שהוא היה מתפתה ונוטה לדברים כוזבים של הס"א הדבוקה בו, ולכן היה מטיל פגם בהנהגה העליונה של בורא עולם, כי היה נוטה אל השקר ומתרחק מן האמת. וכנגד זה אמר: "הלא אזן מלין תבחן" וכד, כלומר: שהקב"ה כשם שברא את החך באדם כדי לטעום את המאכל ולהבחין בין הראוי לו ובין הבלתי ראוי, כך ברא לו האזן להבחין בין דברי אמת ודברי שקר, כדי שיכניס בלבו דברי אמת בלבד, וזהו ענין של א׳זן מ׳לין ת׳בחן שהוא ר"ת אמת. ואם כן אפילו שהס"א תלחוש לו שוא ודבר כזב, הוא לא יטה אזנו לדבריה ח"ו, כי ניתנה בו ההבחנה הנזכר.

יב. וכל שכן שכבר היה זקן וישיש והשיג את האמת על בוריה, ואיך אפשר שיתפתה מן השקר של החצוגים, וזהו ענין אמרו בסמוך: בישישים חכמה וארך ימים תבונה, לפי שהזקנים מגיעים ומשיגים עד המוחין עילאין של או"א, והאמת נתקע ומתישב בלבם כל בך שאין עוד מקום אל השקר להכנס בו ולהסיג את גבולו. מה שאין כן אל הנערים כי בהיותם בבחינת הקטנות, שמתאחזים בו החצונים, לפיכך השקר יכול להתאחז בם בנקל, כי אינם יודעים להזהר ממנה מפני תוקפה באותו הזמן וחולשת ידיעתם. והנה הצדיק הזה כדי להודיע לחבריו שהוא ידע בהנהגה העליונה יותר מהם, לפיכך הציע כנגדם כל הכללים האלו הנזכרים בסמוך, שמדברים בענין הנהגתו יוד, עד אמרו: כדעתכם ידעתי גם אני לא נופל אנכי מכם.

יג. והנה בתחלה אמר: עמו חכמה וגבורה לו עצה ותבונה, והם הענינים הצריכים להשלים ההנהגה כתיקונה, והוא יודע שאינם חסרים ממנו ית׳ ואדרבא שהם תמיד עמו, והוא ממש המקור שלהם ונותנם - לבריותיו כפי רצונו וכפי מדרגתם, כמו שידענו ממ"ש: כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה . והדעת הוא הכללות של חו"ג שהם "עצה וגבורה" הנזכרים כאן בענין, שהרי הזיווג העליון של חו"ב ממנו העצה הנכונה להשלים את ההנהגה, והדעת כוללתן, שמקבלת מהן ומכרעת ביניהן להנהיג את התחתונים.

יד. הן יהרוס ולא יבנה יסגור על איש ולא יפתח. כל אלו מביא ראיה על אמרו בתחלה, שהוא יודע את הנהגתו יוד, ושהבורא משתמש בד׳ מדות הנזכרים להנהיג את עולמו. והראיה שהוא משתמש במרת הגבורה, לפי שאנחנו רואים שהוא הורס כל הבנינים הראויים ליהרס, חה נגמר במדת הגבורה בלי ספק. ועוד הוא משתמש גם כן באותה מדה להחליש את הבונים עצמם, שלא יוכלו עוד לבנות את הבנין הנהרס. כמו שמצינו בדור הפלגה, שהרס את בנינם ולא היה עוד כח ורוח באיש לבנותו כבתחלה. ועוד מצינו שהוא סוגר במדת הגבורה בעד איש אחד הנבחר ממנו, כענק שנאמר בנח: ויסגור ה׳ בעדו, ולא היה כח לכל אנשי דורו לפתוח להם פתח כדי ליכנם בתיבה להזיקו, וז"ש: "יסגור על איש ולא יפתח".

טו. ועוד מצינו במרת גבורתו, שהוא עצר במי הים בים סוף עד שיבשו, כדי להעביר את עמו בחירו. והוא עצמו נשתמש במרת גבורתו לשלח את מי הים שיעברו את גבולם וישטפו את הארץ, כמו שהיו מי אוקינוס ששטפו את העולם בדור אנוש, וכענין אמרם ז"ל במדרש, ב׳ פעמים כתיב: הקורא למי הים, כנגד ב׳ פעמים שעלה הים והציף את העולם.

טז. ומ"ש אחר כך: עמו עת ותושיה וגו׳, ר"ל: העוז שיש אל החצונים בעת ממשלתם, והם חושבים שתהיה להם מעצמם, כד"א: בכת ידי עשיתי, הכל ממנו ית׳ והוא נותנה להם בשעתם ועתיד ליטלה מהם ולהחזירה לעמו, כענין שנאמר: ה׳ עוז לעמו יתן, ואז הוא נותן כח לעמו להתיש את כחם של החצונים, וזה סוד: "עמו עוז ותושיה". וכן מי שבא לידו איזה קלקול בשוגג והוא חושב שמקרה היה לו, הכל ממנו יוד, כשגגה היוצאת מלפני השליט. כמי שהורג את האדם בשוגג, שהאלקים אנה לידו, והכל מדרכי הנהגתו הישרה ולא במקרה ח"ו, כי מגלגלין חובה על ידי חייב, כי הכל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה, וז"ש: לו שוגג ומשגה.

יז. ומ"ש אחר כך: מוליך יועצים שולל, ר"ל: שהקב"ה מגרה את כהות הרעים שיתאחזו בדעתן של היועצים ויגזלו את האורות שלהם, עד שישארו שלולים וערומים ויאבדו את עצמן. וכן כשהוא רוצה משיב אחור את השופטים החכמים ונותן להם הוללות וסכלות תמורת החכמה. .

יח. וכן כשהוא רוצה מסלק את הס"א שהיתה אוחזת בזו"ן שהם סוד המלכים, ואותו הכה של הס"א הוא שנקרא "מוסר מלכים", ואז הבינה אי׳ עילאה רובצת על הבנים היקרים ונעשית אזור במתניהם להחזיקם ולהמליכם על כל התחתונים, וז"ש: מוסר מלכים פתח דאסור אזור במתניהם. והוא סוד מ"ש במלך המשיח שהוא דוגמתם למטה ונתקן בתיקונם: והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו.

יט. וכנגד זה כשהעונות גורמים הקב"ה מסלק את החסד מן העולם דאיהו סטרא דכהני, ברזא דכתיב: השיב אחור ימינו, ואז התיקון מתקלקל ח"ו, וזה סוד: מוליך נהנים שולל ואיתנים יסלף, שהרי "האיתנים" הם האבות חג"ת, והתיקון שלהם תלוי בהיותם זה לעומת זה בסוד המתקלא, פלס ומאזני משפט דיקא, כד משגיחין אנפץ באנפין, וזהו שלמות התיקון. מה שאין כן כשהשיב אחור ימינו, שאז אץ עוד תיקון המתקלא של אנפץ באנפין, וזה סוד "יסלף" במקום "יפלס".

כ. גם כשהעונות גורמים הוא מסלק דיבור השכינה שעולה כמנץ שפה, מן הנאמנים שהם הנביאים, כמו שהיה בבית שני, וכל שכן בזמן הגלות. והוא מסלק גם כן את החכמה מן הזקנים שהיא בחינת הטעמים, בסוד טנת"א: טעמים בחכמה נקודים בבינה תגים בז"א ואותיות בנוק׳, ואז נשאר העולם בחשך גדול, וז"ש: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח.

כא. ועוד, שהקב"ה רוצה לתקן בשלמות כל מדרגות הקדושה, אז הוא נוטל כל הזוהמא והטינופת המכונס בהם בפשע התחתונים, ונותנו -על נדיבי עמים, שהם הראשים של הס"א, בסוד: ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וז"ש: שופך בוז על נדיבים, כי מזה הטנופת כל חרפה ובוז כידוע. ולא עוד אלא שאז הוא מחליש כל התוקף והחוזק שהיה בתחלה אל הצנורות שלהם, שהיו מביאים להם את ההשפעות, כדי שימותו ברעב וילכו בתהו ויאבדו, וזה סוד: ומזיח אפיקים רפה. וכבר ידוע שזה התוקף היו מקבלים אותו מן השכינה שהיו מושרשים בה בעת הצלחתם, וזה סוד: "מזיח" שעולה כמנץ אדנ"י, רזא דשכינתא, שנכרתים כל שרשיהם ממנה בעת שנגזרה מפלתם. ואז אין עוד להם על מה שיסמוכו ומיד נופלים בניק׳ דתהומא רבא, כאיש אשר ישוב לביתו, בתא דכתיב: ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלקים, שוכחי לא נאמר, אלא שכחי, כלומר שהם נשכחים מן השכינה - רזא דאלקים דיקא, וכל שכן שיניקתם מצד שמאל שהוא שם אלקים כידוע.

כב. ואמנם תכף ומיד כשנתבטל בנינם של החצונים, מתגלה כנגדו המין של הקדושה בכל אורותיו שהיו נסתרים ונעלמים קודם לכן בעומק העליון, וחשך הסיתום היה מונעם מן התחתונים, וזה סוד: מגלה עמוקות מני חשך, ואז כשזה נופל זה קם, נפתח הסתום של הקדושה ונסתם הפתוח של הקליפה. ולא עוד, אלא שאז המאציל יוד מוציא לאור כל הניצוצות הקדושות שהיו שבויות בזמן הגלות ביד דרורא וניק׳ דמסאבותא דאינון רזא "דצלמות", וז"ש: דוצא לאור צלמות.

כג. והנה כבר ידוע הכלל הגדול: שלפני שבר גאון, ולפי זה אין עוד מן התימה לראות ההצלחה הגדולה של החצונים, שאז אדרבא קרובה מפלתן בלי תקומה, בסוד: לא הכיתי אומה ושניתי בה, לפיכך כתיב: משגיא לגדם ויאבדם. כעדן שנאמר: אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו. כי הנופל ממקום גבוה, נשבר בכמה שבירות עד לאין מרפא. ואם תאמר והלא גם בישראל נאמר: ותרד פלאים, ופירשו רז"ל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואיך אפשר זה שאלו נפלו ולא נשברו לגמרי ח"ו, והם יפלו ועתידים לישבר בלא תקנה. לכן בא הכתוב והשיב את הקושיא הזאת בעדן אמרו: שוטח לגדם דנחם, שהרי הנופל ממקום גבוה, אם ישטחו לו תחתיו כרים וכסתות, בודאי שאינו ניזוק כלום מנפילתו, וז"ש: "שוטח לגדם וינחם". והנה הכרים וכסתות ששטח הקב"ה לישראל בשעת נפילתם, הם התורה והמצות, כי בהתעסק בהם אינם ניזוקים מנפילתם, ואדרבא ינחום במעגלי צדק עד שחוזרים להדבק בשמו הגדול והקדוש דקומו ויחיו לפניו ולא יבושו ולא יכלמו ולא יפלו עוד לעולמי עד.

כד. ואמנם איך נגמרת מפלתן של החצונים, נזכר בסמוך בעדן אמרו: מסיר לב ראשי עם הארץ וגד, שהמאציל ית׳ מסלק את חיותם שהוא סוד הלב והפנימיות שלהם, שנקרא "עם הארץ" לפי שכל יניקתם מן המלכות דאיהי רזא "דארץ" כידוע, ואז חוזרים בעולם התהו בדק׳ דתהומא רבא שאין שם דרך לנטות ימין ושמאל, בסוד: באר צרה נכריה, וז"ש: דתעם בתהו לא דרך.

כה. והנה כבר ידוע כי בהיותם מושרשים בתוך הקדושה היו נהנים מן האור שלה, אבל כשחוזרים בתהו שלהם אין שם כי אם חשך אפלה, ונעדר מהם האור לגמרי וימש חשך, לפיכך אמר: ימששו חשך ולא אור. וכל שכן שהקב"ה מושך להם מן היין המשכר הרבה מאד, והוא המתעה אותם וממהר את נפילתם, לפיכך כתיב: דתעם כשכור, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומאחר שהיה כל דבקותםברזא דיין המשכר, לפיכך נידונים על ידו וסוף סוף הוא שגורם את נפילתו.