מגלה עמוקות על איוב/יא

ויען צופר הנעמתי ויאמר. הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק. הנה צופר הנעמתי גם הוא היה חושב שכל דבריו של איוב מכח הס"א האוחזת בו. וכבר ידוע שהכח החצוני הזה הוא שנקרא כסיל, וקול כסיל ברוב דברים, כי כל מי שאין ממש בדבריו, כך היא דרכו להרבות דברים כדי להראות פנים לטענותיו. מה שאין כן מי שהאמת אותו, שאינו צריך לריבוי דברים, לפי שכבר האמת יורה דרכו. אבל החכם שיודע להבחין מן האמת והשקר, אינו מתבלבל מפני רוב, דברים של הכסיל, ואדרבא עומד כנגדו ויודע לירד בעמקה של האמת, ולכן הוא סותר את דבריו. ת"ש דרך אתמהה: "הרוב דברים לא יענה". וידוע גם כן שזה הכח החיצון אינו יונק כי אם מן החצוניות של הב׳ ניקבין, ולכן נקרא "איש שפתים", כי השפה רומזת אל בחינת הוזצמיות כידוע, ומיעוט רבים שנים. אבל אינו מושך מבחינת הפנימיות של הב׳ נוקבין עצמן שהם סוד צדק צדק, כד"א: צדק צדק תרדוף. ולכן ז"ס: "ואם איש שפתים יצדק".

ג. וז"ש אחר כך גם כן דרך אמתמהה: בדיך מתים יחרישו, כלומר: השקרים שלך הם מצד החצונים המתאחזים בך שנקראים מתים כידוע בגין דאינון מסטרא דמותא, כי האמת הוא מצד אלקים חיים, ויהיה כח לאלו השקרים להשתיק את שומעיהם ולא ישיבוך. וכל שכן שאתה מלעיג על ההנהגה העליונה של הקדושה, ולא יהיה מי שיכלים אותך בהודיעך הטעות הגדול שלך, ולהעמיד את ההנהגה העליונה בחזקתה להראות את הסדר הנכון שלה.

ד. ולא עוד אלא שהטמאה אוחזת בך, ואתה מעיז פניך לומר שמצפונך זך וטהור וכל דבתך זכים ובתם. וזהו ענין אמרו: ותאמר זך לקחי ובר הייתי בעיניך. "זך לקחי" - בחלק שיש לו בעלמא דנוקבא דאיהו תא דלק"ח ותא דחק"ל כידוע. "ובר הייתי בעיניך" - בחלק שיש לו בעלמא דדכורא דאיהו תא דע"ב ק"ל שעולה כמנין ב"ר.

ה. והנה מ"ש אחר כך צופר הנעמתי לאיוב: מי יתן אלוק דבר דפתח שפתיו עמך דגר לך תעלומות חכמה וגו׳, אע"פ שהוא אמרו דרך בקשה, בודאי שנצנצה בו רוח הקדש ואמרו דרך נבואה, כי כן היה לבסוף שדבר הקב"ה לאיוב מן הסערה והגיד לו תעלומות חכמה, כמו שנפרש בע"ה. ואולם מי יתן אלוק דבר ויפתח שפתיו עמך, מי דיקא, רזא דבינה שהיא בחינת התשובה. ורמז לו, שאולי יזכה בכח התשובה שיתיחד עמו הדיבור לבסוף, אע"פ שעכשיו לא היה ראוי לכך, וז"ש: "ויפתח שפתיו עמך", כלומר: עם אדם שכמותך, כי היה בעיניהם בחזקת רשע ובלתי הגון, ואעפ"כ אולי ישיג את זה ויזכה לכך בכח התשובה כמו שפירשנו.

ו. ואז יגיד לו הקב"ה סתרי ההנהגה העליונה, וידע כי כל דרכיו משפט, כי בשטחיות הדברים ובנגלות של ההנהגה עצמה, האדם יוכל לדון שיהיו ענינים הרבה שלא כהוגן, לפיכך אמר: דגר לך תעלומות חכמה, שהם הדרכים של ההנהגה המושרשים במקור העליון של חכמתא סתימאה דא"א, כי מרוב אריכות אפים שלו אי אפשר אל האדם לעמוד בהם, ולכן אין בידנו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים, כי שרשי ההנהגה נעלמים במקום המכוסה למעלה למעלה, ואין כת לשום נשמה להשיג בעומקה של אותה מרה העליונה, כי אם אל השרידים אשר ה׳ קורא, והוא יגידם והוא יודיעם מה שאינם יכולים להשיג ולידע בכל מעלת שרש נשמתם, שהרי צריך להבין ולהשכיל בכל ד׳ אותיות השם הקדוש, ולידע ההנהגה של כל הב׳ זיווגים הקדושים, כדי להשמר מן הפיתויים של הס"א ולהתיש את כח קטרוגה, וז"ש: כי כפלים לתושיה, שהרי מלת "כפלים" ר"ל ב׳ כפלים, והם ד׳ אותיות השם שנרמזו בהם הב׳ זוגות של הזיווג: התחתון ו"ה, ושל הזיווג העליון י"ה, והצדיק הזה עדיין לא השיג כי אם הזיווג התחתון ו"ה בלבד. ולכן תראה שלא נזכר בכל דבריו כי אם שם "אלוק" בלבד, שיש בו אותיות ו"ה, עם החסד המצטרף עמהם שהוא אל משם אלוק. ואחר כך לבסוף השיג כל השם שלם, כמו שמצינו: דען ה׳ את איוב מן הסערה, ועד שם לא נזכר שם הוי"ה שלם, מן הטעם שאמרנו. וכאשר תשיג את ההנהגה העליונה בשלמות, אז תבין בפירוש שהשי"ת לא נפרע ממך כמעשיך, והוא נושה ממך מצד העונות שלך, שהיית ראוי לעונש יותר גדול מפני העונות עצמם, וז"ש: ודע כי ישה לך אלוק מעונך. וכל שכן שצריך ההתעוררות של הזיווג העליון לבטל כחן של החצוגים כידוע, וזה סוד: "כי כפלים לחושיה", והכל מובן יפה בתא דאמרן.

ז. והנה מתוך דבריו של זה הצדיק שאמר: הלא כחלב תתיכני וגר, נראה שהיה חושב לחקור את ההנהגה העליונה ולהרהר אחר מדותיו ית', וכבר ידוע שאין כח ואין רשות לבשר ודם לעשות זה בלי ספק, וז"ש: החקר אלוק תמצא. ואפילו אם יונח שיהיה אפשר אל האדם להשיג קצת מדרך ההנהגה, על כל פנים אי אפשר לו להשיג את בלו ולהגיע אל תכלית פעולתו של א"ם ב"ה בלי ספק, כענין שאמר החכם: גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר׳. עשה האלקים מראש וצד סוף, כלומר: אפס קצהו ידע וכולו לא ידע בשום פנים. וז"ש: אם עד תכלית שרי תמצא.

ח. ואמנם כדי לבקש ולמצוא הנהגתו ית׳, היה צריך למדדה בכל הד׳ מדות שלה, שהם הגובה והעומק האורך והרוחב, שהם ממש כנגד ד׳ אותיות השם כידוע למשכילים. ואי אפשר לקוצר דעתו של בשר ודם להשיג אחת מהם, כל שכן ארבעתם. ת"ש: גבהי שמים מה תפעל, כלומר: מה תפעל להשיג כמה גבוהות שיש זו למעלה מזו. כענץ שנאמר: כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. והטעם שאמר במדה הזאת בלשון "מה תפעל", לפי שהיה צריך לפי דעתן של בני אדם לפעול פעולות הרבה ולעשות סולמות הרבה כדי לעלות אל גובה שמים; ואם להשיג את העומק, הגה הוא עד אץ תכלית למטה מעומקה של גיהנם, ואם כן בענין ההנהגה שהיא עמוקה משאול מה תדע.

ט• ואם להשיג את האורך, והלא אורכה של ההנהגה העליונה מתפשטת מהלאה לכל הארץ כלה, ואין בכת האדם להתהלך בכל הארץ וכל שכן חוץ ממנה, וז"ש: ארוכה מארץ מדה. ואם להשיג את הרוחב, והלא הרוחב שלה מתפשט יותר מרוחבו של הים הגדול הסובב את כל הארץ, ואץ בכחו של בשר ודם להתהלך ולשוט בכל הים וכל שכן חוץ ממנו, וז"ש: ורחבה מני ים. ואמנם בד׳ אותיות השם: הי׳ הוא כנגד העומק, הה׳ ראשונה כנגד הרוחב, הו׳ כנגד הגובה והה׳ אחרונה כנגד האורך, והם כללות ההנהגה העליונה כידוע,

י. והנה מאחר שאי אפשר לו לאדם להשיג ולהבין את הנהגתו ית׳, צריך שיודה לו בכל עתותיו והתחלפות עניניו על כל פנים. ואם היו לו ריבוי האורות בתחלה, ויסגיר בעדו הקב"ה וימעיטם, או שהיה לו המיעוט בתחלה והקב"ה ירחיב לו ויביא עליו קהל גדול של האורות עצמם, צריך האדם להיות שוה בכל עתותיו, ויודה לו במאד מאד על הנהגתו הישרה והנכונה ויכיר שהכל לטובה, ואין האדם יכול להגיע לסוף דעתו ית׳, אך בזאת יתהלל המתהלל שהוא יודע שהכל לטובה בלי ספק, וז"ש: אם יחלוף דסגיר ויקהיל ומי ישיבנו.

יא. והנה טעם הסיתום ומיעוט ההשפעות המתעורר על הניצוץ הענוש, הוא מפני שידע הקב"ה שמתאחזים בו החצונים שנקראים "מתי שוא" בגין דאינון מסטרא דמותא ומסטרא דשוא. וכיון שרואה אותה הטמאה הרצוצה המתדבקת בו, לפיכך אינו משפיע לו ריבוי ההשפעות מצד הבינה דאיהו רזא דעלמא דאתי אשר שם הריבוי, כד"א: ולתבונתו אין מספר. וז"ש: דרא און ולא יתבונן, דהא מארי דביתא לא ישקול טיבותיה וישרי אחיזרי ח"ו. וזה אמר כנגד אמרו בתחלה: "אם יחלוף ויסגיר". וכנגד אמרו אחר כך: "ויקהיל ומי ישיבנו",ז"ס אמרו בסמוך:

יב. ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, כלומר: הוא עצמו ית׳ שמסלק כל הניצוצות מנשמת האדם הענוש עד שישאר נבוב וריקן לגמרי מכל אורותיו, הנה הוא לבסוף שמחזירם אליו בגמר נסיונו וזוכה לקבל את כל הפנימיות שלו דאיהו רזא "דלב". וכנגד מה שהיה בתחלה בעידן ריתחא בהמה ולא אדם, הרי שנהפוך הוא בעת רצון שנעשה כבריאה חדשה, ולבב אנשא יתיהיב ליה ומנדעיה יתוב עליה, ואז נעשה אדם בשלמות יותר מאד ממה שהיה בתחלה, וזה סוד: "ועיר פרא אדם יולד".

יג. אך אמנם צריך האדם עצמו להכין את הכלי שלו שהוא הלב, כדי שיהיה ראוי לקבל את העצמות ואת הפנימיות לתוכו. וכן בדוד הוא אומר: לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. וז"ש בכאן: אם אתה הכינות לבך. ועוד צריך גם כן להתפלל בפרישו דידין, שכחו גדול ליחד את המדרגות ולהשלים את הכללות של חו"ג, שכל התיקון תלוי כזה, לפיכך אמר*. ופרשת אליו כפיך.

יד• אך אמנם לא יתכן אל התפלה בפרישו דידין לעשות פרי למעלה, אם לא יסלקו בתחלה כל שמץ פיסול של הס"א מרזא דדכורא מן הידים עצמן, וזה סוד: אם און בידך הרחיקהו. וכן צריך לסלקו מרזא דנוק׳, וז"ש: ואל תשכן באהליך עולה.

טו ואו יוכל האדם לצאת מתוך הקליפה ולהרים את ראשו בפנימיות הקדושה, וזה סוד: כי אז תשא פניך ממום, שהס"א נקרא "מום" כי ממנה כל מום רע כידוע. ולא עוד אלא שאז יהיה קבוע וחזק כראי מוצק בתוך הקדושה עצמה, ולא יירא עוד מן הקליפה שתהיה מתאחזת בו, שהרי אינה יכולה להתאחז אלא במקום טמאה, והוא- הרחיק ממנו כבר כל "און ועולה", ולכן לא נשאר עוד שום מקום אל הס"א להתאחז בו כלל ועיקר, וזה סוד: והיית מוצק ולא תירא.

טז. ועדיין שמא תאמר שישאר בו הרשימו של הס"א שנתאחזה בו קודם לכן והיא בחינת "העמל", לפיכך כתיב: כי אתה עמל תשכח. ואם ישאר בו הזכרון בלבד, זה יהיה לששון ולשמחת לבבו, לפי שכבר מובטח הוא שלא יעברו עוד עליו הצרות הראשונות, מאחר שדיין אמת ושופט צדק כבר הביא בכליותיו כל בני אשפתו. והוא דוגמת מי המבול, שנשבע הקב"ה שלא יעבירם עוד על הארץ. וזהו ענץ אמרו: כמים עברו תזכור. -

יז ולא עוד, אלא שאז יתעטר בכל אורותיו ויצא כצאת השמש בגבורתו שהוא בעת הצהרים, וזה סוד: ומצהרים יקום חלד, כלומר: אותה הנשמה שהיתה מתדבקת בה החלודה של הס"א, כשיעבירו אותה ממנה אז תקום מנפילתה ותאיר כשמש בצהרים. ולפי שכבר ידוע שמשאה של הקליפה היא שמכבדת אל הנשמה, עד שאינה יכולה להתנשא ולעוף למעלה לקבל מצד החסד, לפיכך אמר: תעופה כבקר תהיה, כי בהסתלק ממנה המשא כבד של זאת הקליפה, תכף ומיד אל על יקראוה והיא תוכל להתרומם ולהתנשא ולעוף אל מקום החסד העליון לקבל ממנו כרצונה, אין שטן ואין פגע רע,

יח. ומעתה תהיה נכללת בכל עשר דרגין דחסד, דאינון י׳ פעמים אל שעולים כמנין יש, וזה סוד: ובטחת כי יש תקוה. ואפילו בעת מיתתושחופרים לו קבר להצניע שם את גופו, גם אז יהיה בטוח מטמאת מת ומרקבון ומדינא דתולעתא, לפי שהדינים שעברו עליו בעת נסיונו, על ידיהם כבר נתמרק החומר שלו עד שלא נשאר בו שום טמאה כלל ועיקר, ואין טמאת החצונים מתאחזת אלא במקום שיש בו טמאה, כי מצא מין את מינו ונעור, לפיכך כתיב: וחפרת לבטח תשכב. וכן בדוד הוא אומר: אף בשרי ישכון לבטח.

יט. ומ"ש אחר כך: ורבצת ואץ מחריד, זהו ענין רביצת הנפש על גופה בבי קברי, ומשם כשהיא זוכה מתקשרת ברוחה ונשמתה בעתים הידועים. אבל אם היא נפש רשע, באים החצונים ומגרשים אותה ממקום רביצתה, וגורמים לה טלטול ונדנוד כאבנא בקוספיתא, כד"א: ואת נפש אויבי אדוני יקלענה בתוך כף הקלע, מה שאין כן לנפש צדיק, שהיא רובצת בשובה ונחת ואין מחריד. וענין אמרו: וחלו פניך רבים, לפי שהכל צריכים אל הצדיק, כי הוא במדרגת היסוד המשפיע אל הכל. ואפילו החצונים שהם סוד "הרבים" שהיו מצערים אותו בעת נסיונו, סוף סוף באים להשתחוות לו ולחלות את פניו לקבל ממנו, כי אין להם חיות מבלעדיו, כי הוא טוב ומטיב לכל. ובתא דא כתיב: רבים יחלו פני נדיב.

כ. וכנגד זה, הרשעים שאינם חוששים לתיקונם, לפיכך כלו עיניהם מיחל לטובתם ואינם מוצאים מרגוע לנפשם ומנום להנצל מרדיפת אויביהם, וז"ש: ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם. וכל תקותם אינה אלא להלכד בפח של היוקשים החצונים האורבים להם תמיד לבלע את נפשם, וז"ש: ותקותם מפח נפש.