מגלה עמוקות על איוב/י

א. נקטה נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי. ״נקטה״ כמו נכרתה, וזהו התימה הגדול של הצדיק הזה, שהיו נוהגים עמו שלא כדרך המשפט, שהרי אפילו הרשעים הראויים להכרת משרשם מפני העונות שלהם, אינם נידונים בעונש הכרת כי אם אחרי מיתתם, והצדיק הזה היה נידון בחייו באותו העונש הגדול. ולכן אמר דרך אתמהה: ״אעזבה עלי שיחי״ כלומר: אם נוהגים עמי שלא כדין, איך אפשר שאניח את תלונתי ואעזוב מלשפוך את שיחי לפני משופטי.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ב. ואדרבא מוכרח אני לדבר ולהתרעם מפני המר של הקליפה המתאחז בנפשי שלא כדין, ואומר אל אלוקי אל תרשיעני, כלומר: אם אני צדיק אל תדינני כרשע, ואל תתנני ביד רשע שהיא הקליפה. ואם אני רשע, לפחות הנח לי שאציע את טענותי כשתודיעני חטאתי, כמו שעושים בבית דין של מטה, וז״ש: הודיעני על מה תריבני.

ג. והנה כבר ידוע שכל פועל פועל לתכלית, והקב״ה שהוא הפועל הטוב אינו פועל כי אם לתכלית טוב בלי ספק, ואיך אפשר שיהיה תכלית טוב בענין העושק, וז״ש דרך שאלה: הטוב לך כי תעשוק. ואיך אפשר שיהיה תכלית טוב כי תמאס יגיע כפיך, לתת את הצדיק בתוך הקליפה כדי שיתקלקל ויבא לידי מאיסה, שהקדושה עצמה תמאס אותו מפני טמאת הקליפה הנדבקת בו. ועוד איך אפשר שיהיה לתכלית טוב, להסכים עם ״עצת הרשעים״ שהם החצונים שבאים לקטרג על הצדיק, ואתה לא די שהסכמת עמהם, אלא שנתת להם כח להתאחז בי ולהתגבר עלי, וזה סוד: ועל עצת רשעים הופעת.

ד. והנה כבר ידוע שהצדיק הזה היה תם וישר, כמו שהעיד עליו הכתוב, וה׳ יראה ללבב ואינו צריך לנסותו, ומאחר שהסכים עם החצונים בענין הנסיון, היה נראה מזה ח״ו שאינו רואה אלא החצוניות בלבד ולא הפנימיות, כמו שרואים בני אדם, ושגם הוא היה צריך לנסותו כדי להכיר את המצפון שלו, וז״ש: העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה.

ה-ו. ולא עוד, אלא שאפילו אם היה רשע וראוי להענש מפני רשעתו, על כל פנים היה לו להמתין עד סוף ימיו, כי אפשר שיעשה תשובה, ואם לאו יקבל את ענשו אחרי מיתתו כדרך כל שאר הרשעים, דהא אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא. שהרי בשר ודם בלבד, כשיש לו אויב, הוא ממהר ליטול נקמתו ממנו בחייו, שמא יקדמנו המות. אבל הקב״ה שהוא חי וקיים לעולמי עד, אינו צריך לכך, שאם לא יטול את עונשו בעוה״ז, כבר הוא מוכן ומזומן ליטול אותו בעוה״ב, כי לא יוכל לברוח מפניו בשום אופן, ואם כן למה ימהר לדון אותו ולהענישו בעוה״ז. וז״ש: הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר. כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש.

ז. וכל שכן שהיו שנים אלה גלויים וידועים לפניו יוד: הא׳, שהוא אינו רשע, והב׳ שאם הוא רשע אין מי שיציל אותו מידו ויוכל להפרע ממנו לאחר זמן, ולמה הקדים למסור אותו ביד הס״א שתתנהג עמו באכזריות חמה ושטף אף, וז״ש: על דעתך כי לא ארשע ואץ מידך מציל.

ח. והנה כבר ידוע שאין עצב גדול לנשמתו של הצדיק, כזה שהוכרחה לרדת מתחת כסא הכבוד מבית מנוחתה עד המקום השפל של חומריות העשיה. והראיה, שהקב״ה עצמו גמר אומר שראוי לרחם עליה מפני זה, כמו שפירשתי על מ״ש: כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. וז״ש בכאן: ידיך עצבוני ויעשוני, כלומר: מתחלה עשית לי העצב הגדול הזה שהורדתני עד החומריות השפל הזה של עולם העשיה, ועכשיו באת להוסיף יגון על מכאובי שנתת רשות אל הס״א להקיף אותי מכל צדדי ולבלוע אותי בתוך קרבה מכף רגלי ועד קדקדי, וז״ש: יחד סביב ותבלעני.

ט. ואם העונש הזה הוא מפני חטאתי, היה לך לזכור על כל פנים שגופי הוא מחומריות העשיה ולכן מוכרח הוא לחטוא בעל כרחו, בגין דאתרא הוא דקא גרים, והגוף החומרי הוא שעוכר את הנשמה הקדושה ומחטיאה בעל כרחה, וז״ש: זכור נא כי כחומר עשיתני, כד׳׳א: כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולא עוד: אלא שאם הקב״ה היה רוצה לעשות שפטים בגוף החוטא, ולכן מסר אותו ביד השטן ונתן לו רשות לעשות ממנו כרצונו, גם זה היה נראה עיוות הדין ועול בחיקו ית׳ ח״ו, לפי שכבר הגוף עצמו עתיד להיות כלה ונפסד ולשוב אל העפר, ואין נקמה גדולה מזו ואין עונש גדול מזה, ולמה יקדים לצערו בחייו בשפטים גדולים על ידי מלאך אכזרי ושונא שלום, וז״ש: ואל עפר תשיבני, שהכל מובן יפה במה שפירשנו.

י. ומ״ש אחר כך: הלא כחלב תתיכני וגד, חוזר לענין אמרו למעלה: כי תמאס יגיע כפיך, שהרי אפילו הגוף הוא יגיע כפיו יוד, כי הטבע בגי׳ אלקים, וטפת החסדים מצד האב גוונה לבן כגוון החלב וממנה נוצר הולד, וזהו ענין אמרו: ״הלא כחלב תתיכני״. ואחר כך האודם שבא מצד האם הוא בחינת הגבורות שמעמיד טפת החסדים, דוגמת הקיבה שמעמדת את החלב ומקשהו ומקפיאו עד שנעשה גבינה, כך הגבורות מגבילות את החסדים שהיו הולכים ומתמתחים לפי שטבעם, ומצד ההגבלה נוצר הוולד בחילוק אבריו. -

יא. ואחר כך באים הלבושים של עור ובשר להלביש את אבריו ולשמרם ולהחזיקם, והם דוגמת הקליפה שמלבשת ומחזקת ושומרת את הפרי, וז״ש: עור ובשר תלבישני. ואחר כך ניתנים בו עצמות וגידים, ליסד ולהעמיד את בנינו, וז״ש: ובעצמות ובגידים תשככני, שהוא מלשון: וחמת המלך שככה, שר״ל שקטה, כך העצמות והגידים בגופו של אדם, מעמידים ומשקיטים את בנינו שלא יתמוטט ויפול לכאן ולכאן.

יב. ואמנם אחר שנבנה הגוף מן הד׳ הנזכרים, היה צריך להכניס בו נשמה, ששרשה מן החיים העליונים כדי להחיותו. ועוד היה צריך אל החסד, שהוא סוד המים העליונים המגדילים נצר מטעיו ית׳ כדי להגדילו, וז״ש: חיים וחסד עשית עמדי, עמי לא.נאמר אלא עמדי בתוספת ד׳, לרמוז שכל זה היה לצורך הד׳ הנזכרים. ועוד לפי שבכל לילה מסתלקים מן האדם הנשמה והדוח, ואלמלא החסד לאברהם שמתעורר בכל בקר להחזירם, בודאי שמעצמם לא היו חוזרים עוד אל בגדי כלאם, כי מי הוא זה שיצא מבית האסורים ויחזור לשם ברצונו, לפיכך אמר: ופקודתך שמרה רוחי, כד״א: ותפקדנו לבקרים. והוא סוד מ״ש: הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם, האנשים הם הנשמות, וחמוריהם הם הגופים, שכלם שולחו, אלו ממקום פקדונם ואלו ממטתם, כשמתעורר האור העליון חסד לאברהם חדשים לבקרים, והוא ממהר לשלחם לעשות את מלאכתם, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב.

יג. ונחזור לעניננו שאמר אחר כך: ואלה צפנת בלבבך ידעתי כי זאת עמך, והכונה היא, שבודאי הוא אינו צריך להזכירו שכבר הקב״ה יודע כל זה. ומ״ש ״ואלה״ כמו ו׳ אלה, לפי שהם ו׳ ענינים מחולקים, שתים שתים בג׳ פסוקים הנזכרים. והסוד הוא, על האורות שנסתלקו ממנו בעת צרותיו, שכבר הוא ידע שהם גנוזים בפנימיות הקדושה להחזירם לו בגמר נסיונו. וכן השראת השכינה שהיתה עליו דאיהי רזא ״דזאת״, כבר ידוע שהיא מתיחדת עם בעלה ונתמשכנה וניטלה ממנו להחזירה אליו בגמר צירופו וליבונו, וזה סוד: ״ידעתי כי זאת עמך״. אלא שאעפ״ב הוא אינו יכול להניח את תרעומתו, כי גדל הכאב מאד ועצור במילין מי יוכל.

יד. וכל שכן שאני ידוע עוד שאע״ם שהשכינה נתרחקה ממני, מכל מקום היא שומרת אותי מרחוק, אבל אינה רוצה לסלק את הקליפה ממני עד גמר נסיוני, וז״ש: אם חטאתי ושמרתני ומעוני לא תנקני.

טו. ובין כך ובין כך צערי גדול הרבה מאד, שהרי כל זמן שאני מסור ביד הקליפה: אם רשעתי אללי לי, לפי שהקליפה מתגברת עלי מכח רשעתי. ואם צדקתי לא אשא ראשי, שלא תועיל לי צדקתי להנצל מיד הקליפה ולהרים את ראשי בתוך הקדושה, לפי שהקליפה מתאחזת בי ומושלת עלי עד גמר נסיוני. והרי ששבעתי קלון מצד הקליפה שמסלקת את הכבוד וגורמת את הקלון, ועניי גדול מאד מפני סילוק האורות וכובד הייסורין שאני שקוע בקרב צרה ואיני יכול לצאת ממנה, וז״ש: ש׳בע ק׳לון ו׳ראה ע׳ניי שהוא ר״ת שקוע, והכל מובן יפה ברזא דאמרן.

טז. ומ״ש אחר כך: דגאה כשחל תצודני, פירוש הענין הוא, כי הציידים כשרוצים לתפוש את האריה חי, צדים אותו ברשתות של ברזל שיוכרח לעמוד בתוכם ולא יוכל לברוח מידם. אף כאן, הצדיק הזה, הקליפה היתה הולכת ומתנשאת וגוברת עליו, עד שנמצא אחוז בחבלי בוז ונלכד בתוכה כאריה ברשתם של הציידים. וכל עוד שהקליפה

מתגאית ומתגברת עליו, הקדושה מסתלקת ממנו ומתעלמת מפניו, וז״ש: ותשוב תתפלא בי, כי פלא הוא לשון העלם כידוע.

יז. ואמנם היסורין אינם מתחדשים על האדם אלא אם כן מתחדשים עליו הקטרוגים מצד החצונים, שהם העדים זוממים המקטרגים תמיד על הצדיק כדי שלא יצא מתחת ידיהם. והקב״ה מסכים עמהם כל ימי נסיונו של הצדיק עצמו, כדי שיהיה מצורף ככסף וכזהב, וישאר כל הרע שבו בתוך הקליפה, בסוד: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וזה סוד: תחדש עדיך נגדי. וכאשר מתחדש הקטרוג מתרבה הכעס והדין מתגבר, והכל לטובתו של הצדיק לתכלית הנזכר, וז״ש: ותרב כעשך עמדי. ונמצא שהצדיק הוא תמיד במלחמה עם החצונים עד גמר נסיונו בכמה הרפתקי דמתחלפי תדיר ועדו עליה, כד״א: רבות רעות צדיק, וז״ש: חליפות וצבא עמי. ואמנם בסוף *הבר, החצונים נידונים בדבר אשר זדו על הצדיק, כמשפט העדים זוממים: ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו.

יח. והנה כבר ידוע שהקטרוג של החצונים אינו מתעורר אלא במקום הגילוי, ששולט שם העין הרע שלהם, מה שאין כן במקום הסיתום דלא שכיח שם היזק ראייה של החצונים. והוא סוד אמרם ז״ל: אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וגו׳ אלא בדבר הסמוי מן העין, שמשמע מן העין של החצונים, מן הטעם שאמרנו. וזהו הטעם גם כן שהקב״ה סגר את הולד במעי אמו בסיתום נפלא, שאלמלא כן היה שולט בו העין הרע של החצונים, ולא היה אפשר לשום ולד להתקיים באויר העולם, שהרי בעודו ברחם אמו, העין הרע של החצונים אינו יכול לשלוט בו, ואז הולך ומתחזק ברחמים גדולים המשוכים עליו. וז״ש בכאן: ולמה מרחם הוצאתני, ששם היו הרחמים גוברים, והיה נוח לו למות ברחם אמו ביד הרחמים העליונים, ולא לצאת משם להיות עלול כל כך אל העין הרע של הקליפה שנתגברה עליו בהיזק ראייתה, וניתן לה רשות להתאחז בו כל כך בכח קטרוגה, וז״ש: אגוע ועץ לא תראני.

יט* אבל לפי שיש להקשות על זה: שאם לא יצא לאויר העולם, לא היה כלום ולא יוכל להמנות בכלל הנבראים. הרי שהשיב על זה, שכבר יש לו למות על כל פנים ולא יהיה עוד בכלל הנבראים, וז״ש: כאשר לא הייתי אהיה. והוא כענין מ״ש: וכאשר אבדתי אבדתי. ועדיין שמא תאמר: והלא האדם כשיצא לאויר העולם אע״פ שהוא עתיד למות, מכל מקום יש התחייה, וכשמת מונין לו לחיים, מה שאין כן למי שמת ברחם אמו ולא זכה לקבורה. והרי שהשיב גם על זה בענין אמרו: מבטן לקבר אובל, כלומר: שהיה נוח לו על כל פנים למות מיד כשיצא מבטן אמו, שהיה זוכה גם בכך לקבורה ולתחייה, ולא היה מתגבר עליו כח הקטרוג של הקליפה והיזק ראייתה כשנגדל והגיע לכלל אנשים.

כ. ואמנם זה הצדיק היה מבקש, שהקב״ה ירחם עליו ולא ילקה בכמה דינים, שהרי כבר נתמעטו האורות שלו, והם החסדים דאינון רזאדימים כידוע, ואם כן יסירו ממנו הקליפה שהיא בחינת הערלה שית זונה ונצורת לב, וז״ש: הלא מעט ימי וחדל ושית ממני, שעל ידי כך יוכל להתחזק ולעמוד בצרותיו ולהתקיים במיעוטו, וזה סוד: ואבליגה מעט.

כא. והנה כבר ידוע שהקליפה מכבדת על הצדיק ומורידתו במדרגות התחתונות שלה דאינון ״חשך וצלמות״, כדי שיתעכב ברשותה ולא יהיה לו כח לשוב אל הקדושה מעצמו, וז״ש: בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות, שענין אמרו: ״ולא אשוב״ ר״ל שלא יוכל לשוב מעצמו, כמו: נפלה ולא תוסיף קום, שר״ל לא תוסיף קום מעצמה מפני שכבד עליה פשעה ונפלה מטה מטה, והיא צריכה לעזר העליונים שיתעוררו להקימה.

כב. ומ״ש אחר כך: ארץ עיפתה כמו אפל, זהו מלשון ארץ עיפה. והסוד הוא, לפי שהצדיק העומד בתוכה הוא עיף ויגע תמיד לצאת מתוכה, אבל אינו יכול להשיג את הדרך הישרה מפני החשך של הקליפה שמחשיך את עיניו, ונלאה למצוא הפתח ואינו רואה אותה, אע״פ שהולך וממשש תמיד כאשר ימשש העור באפלה, וזה סוד: ״ארץ עיפתה כמו אופל״. ואע״ם שהוא משתדל תמיד להתדבק עם הקדושה בסדרים הצריכים והראויים להתדבק עמה, הרי דכר ונוק׳ דמסאבותא דאינון תא ״דצלמות״ המתיצבים כנגדו, ולכן כל סדריו הנכונים אינם מועילים כלום להוציאו משם, כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו, וז״ש: צלמות ולא סרתם. ואע״פ שמכניסין עמו בתוכה מעט מזער מאור הקדושה להאיר לו קצת, גם זה אינו לא לעזר ולא להועיל, בשם שאינו מועיל נר קטן במקום שיש חשך גדיל, וזה סוד: ותופע כמו אפל.