מגלה עמוקות על איוב/טז

א־ב. ואמנם הצדיק הזה שהיה חושב שיתעוררו חביריו לנחמו ולהכניע ולגרש את הס״א המתאחזת בו, והרי שהיו עושים הפך מזה, כי מצערים אותו ומנחמים את הס״א שהיא סוד ״העמל״, כי בכח דבריהם של חביריו, הס״א היתה מתגברת בקטרוגה ומתישבת יותר ויותר במקום אחיזתה, והיתה זאת נחמתה. וז״ש: מען איוב דאמר. שמעתי כאלה רבות מנחמי עמל כלבם. ש׳מעתי כ׳אלה ר׳בות שהוא ר״ת שכר, לרמוז שכל דבריהם היו מצד היין המשכר של הקליפה ולא מצד יין המשמח של הקדושה, ולפי זה נמצא שהיו ״מנחמי עמל״ דיקא, והכל מובן יפה בתא דאמרן.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. ומ״ש אחר כך: הקץ לדברי רוח, זהו ממש כנגד אמרם אליו: החכם יענה דעת רוח, שאדרבא הוא היה חושב שכל דבריהם מצד הרוח הטמא שהיה נותן בלבם להרבות את צערו בתוכחותם, ולכן אומר אליהם מתי ישימו קץ לדבריהם. והראיה, שאמר בתחלה: ״מנחמי עמל כלכם״ כמ״ש. והרי על כל פנים היה מוכרח לחשוב שכל דבריהם מסטרא דמסאבותא, לפי שאי אפשר שיהיו מצד הקדושה שתתן בלבם של אנשים שבאו כדי לנחם, שישתנו מענינם הטוב אל הענין הרע של דברים קשים כגידים וכן לא יעשה. שהרי הקב״ה ברא מצערים וברא מנחמים, וכל אחד מהם צריך שיתעסק בעסקו ולא יעבור את גבולו, ואם כן נראה בבירור שהס״א היא שהיתה לוחשת בלבם ונותנת להם כח להשתנות מעסקם ומענינם, וז״ש: או מה ימריצך כי תענה, שהוא כדרך מ״ש: ואם לא איפה מי הוא, שכבר פירשתיו לעיל.

ד. ואם היה הוא המנחם והם המתנחמים, בודאי שלא היה מתנהג כמותם, וז״ש: גם אנכי ככם אדברה לו יש נפשכם תחת נפשי, כלומר: חושבים אתם שגם אנכי הייתי מדבר כמותכם אם היה נפשכם תחת נפשי, להיות אני המנחם ואתם המתנחמים, בודאי שלא הייתי עושה כן, אלא אדרבא: אחבירה עליכם במלים, כי זהו הדרך הטוב של המנחמים, להשתתף בצערם של המתנחמים, ולהסכים על דבריהם, כדי שימצאו קורת רוח לעצמם ברחמי זולתם בין בדיבור בין במעשה. וז״ש לענין המעשה המפליג על הצרה: ואניעה עליכם במו ראשי, כי זהו הדרך הנכון לעורר רחמי שמים, כשיש רבים למטה המרחמים על המעונה.

ה. ועל ידי כך מושכים לו רחמים משרשם העליון ומחזיקים אותו שיוכל לעמוד במתק רעיו הממתקים את צרותיו, וז״ש: אאמצכם במו פי. ואחר כך אמר: וניד שפתי יחשוך, כי ניד שפתיו של המנחם הוא המונע את הדין או ממתקו, בתא דאתוון ני״ד לעומת די״ן, לרמוז שזה חושך את זה, ונמנע הדין על ידי ניד שפתים המרחם שכנגדו.

ו. והנה כבר ידוע מ״ש: דאגה בלב איש ישחנה, שמשמע א׳ משנים: או יסיחנה מדעתו, או ישיחנה לאחרים. אבל אם האחרים מצערים ואינם מנחמים, בודאי שמגבירים את הקטרוג ויש נזק במקום תועלת להשיח להם את דאגתו. ולענין זה אמר אחר כך: אם אדברה לא יחשך כאבי. וגם אם הוא חושב להסיחה מדעתו, מה תועלת יש בזה, אם הצער הולך ומתמיד והחיצונים עריץ אוחזים ומצערים, וז״ש: ואחדלה מה מני יהלוך, כי הצרות העוברות אפשר אל האדם להסיחן מדעתו, מה שאין כן הצרות הקבועות, דהוי כאילו טובל ושרץ בידו.

ז. וכל שכן כשנסתלקו האורות, שאז פסקה עזרתן מנפש נענה, והיא עיפה ויגעה מאד לעמוד בצרותיה. וזהו ענין אמרו בסמוך: אך עתה הלאני השמות כל עדתי, כלומר: שמצאוהו כמה תלאות לפי שנשאר שומם ושולל מכל עדת אורותיו שהיו לו בתחלה, ואין עדה פחותה מעשרה, שהם עשר ספירותיו.

ח-ט. ובעת נסיונו חזר אל הבחינה הגרועה של ג׳ כלילן בג/ ונתמעט עזרו במיעוט אורותיו. ואמנם קמיטותו של הגוף הכחוש והרזה, הוא סימן ברור ועדות מספיק לסילוק האורות, וזה סוד: ותקמטני לעד היה דקם בי כחשי בפני יענה, ותכף סמיך ליה: אפו טרף וישטמני, כלומר: הכיחוש שלי הוא יעיד עלי שניתן רשות אל הדין הקשה לטרוף את אורותי ושנתעוררה השנאה תחת האהבה. ומיד בסילוק האורות המלאך המשחית נתאחז בי כל כך ועושה ממני כרצונו, עד שהוא שוחק ולועג עלי, ובעינו הרעה שולט בשרשי ויש לו כח לקלקל את בניני, וזה סוד: חרק עלי בשניו צרי ילטוש עיניו לי.

י. ואז החצונים הריקו עליו כל הטמאה שלהם, וזה סוד: פערו עלי בפיהם, שהוא מלשון פוער עצמו לפעור. והעלו גם את הערלה שלהם למעלה ראש, עד שנפגמה כל קומתו מכף רגלו ועד קרקרו, וזה סוד: בחרפה הכו לחיי, כי החרפה היא בחינת הערלה כידוע. ונמצא שכל דרגין מסאבין נתמלאו מן ההשפעות היורדות עליו, והוא נשאר ברעב ובצמא ובחוסר כל, וז״ש: יחד עלי יתמלאון.

יא. ואמנם מה שהיה קשה לזה הצדיק יותר מן הכל, הוא שמסרו הקב״ה והסגירו אל הדין הקשה של הקליפה, ונתן נפש יקרה תחת רשותו של נבל וטמא, שאם היה נותנו תחת הדין של הקדושה לא היה מתרעם כלום, אלא שהורד בתכלית הירידה בידן של החצונים הרשעים והאכזריים, וז״ש: יסגירני אל אל עויל וביד רשעים ירטני, וענין יריטה הוא לשון שמורה על ירידה בתכלית, כי מוצא הט׳ היא יותר קשה ממוצא הד/ ורומזת אל ירידה יותר קשה שהיא ירידה בתכלית כמו שפירשתי.

יב. ועוד, שהעבירו מן הקצה אל הקצה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וז״ש: שלו הייתי דפרפרני, שנתקלקל בנינו לגמרי ונעשה פירורין פירורין. והס״א נתאחזה בערפו ופרץ אותו פרץ על פני פרץ מכל צדדיו, וזה סוד: ואחז בערפי ויפצפצני. ולא עוד, אלא שכל הכחות של הדין הקשה היו לוחמים אתו זה אחר זה, כמו שעושים אלו המורים בחצים לשלח להם למטרה העומדת כנגדם, וז״ש: דקימני לו למטרה ותכף סמיך ליה:

יג. יסובו עלי רביו שהוא מלשון רובה קשת כידוע. ומ״ש אחר כך: יפלח כליותי ולא יחמול, זהו מלשון: כמו פולח ובוקע בארץ, ופירושו: שניתן רשות אל הכחות החצונים לבלבל את עצתו, כי נפתח להם פתח להכנם בכליות היועצות. וענין אמרו ישפוך לארץ מררתי, זה מובן יפה במ״ש רז״ל: כבד כועס מרה זורקת בו טפה ומניחתו. אבל מאחר שנשפכה מררתו, לא נשאר לו כי אם הכעס שהולך ומתרבה מצד הכבד כועס ואין לו נחת לזה מזה, כלומר: שאין נחת אל הכבד מצד המרה מאחר שנשפכה לארץ וניטלה ממנו.

יד. ולא עוד אלא שנפרצו בו פרצות הרבה מכל צדדיו, כדי שימצאו מקום הכחות החצונים להכנם בו לצערו איש נגדו, ולא תהיה לו שום מחיצה להשמר מצערם וממכותם, ויוכלו לרוץ עליו בכל כחם מאחר שאין שום דבר המעמידם ומרחיקם מגבולו, וז״ש: יפרצני פרץ על פני פרץ ירוץ עלי כגבור.

טו. ואמנם הדין הקשה נתגבר עליו כל כך עד שקלקל את בנינו ובלה בשרו ועורו והעמידו על גלדו. וגם שם נדבקו ת׳ כחות הטמאה שהם כמנין ש״ק, במקום לבושין דיקר ובגדי חמודות שהיו לו בתחלה מצד הקדושה, וזה סוד: שק תפרתי עלי גלדי. ומ״ש אחר כך: ועוללתי בעפר קרני, כי ״הקרן״ הוא סוד האור המקיף, וכבר ידוע שאינו אלא כפי בחינת המצב שיש לו לאדם במקומו ושעתו. ולכן בהיותו במצב הגרוע כי שחה לעפר נפשו דבקה לארץ בטנו, גם האור המקיף שלו יהיה מאותה הבחינה ממש, לפיכך אמר: ״ועוללתי בעפר קרני״.

טז. והנה ידוע גם כן שבמקום אחיזת המר של הקליפה, שם החומריות לוקה ומראה הסימנים של הרע והמר המתאחז, וזה סוד מלת ״חמרמרו״, שהיא מלה מורכבת מחומר ומר. ולכן כשאחיזתה למטה, הכתוב אומר: ״מעי חמרמרו״, וכשהיא למעלה נאמר: ״פני חמרמרו״, וזה סוד: פני חמרמרו מני בכי, כי המר של הקליפה היה מעורר את הבכי ומראה את סימן אחיזתה בפנים. והראיה, שאמר אחר כך: ועל עפעפי צלמות, כי אחיזתה של הקליפה היתה על עפעפיו וגילוי סימניה בפניו.

יז. ולפי שידוע גם כן שהאדם יראה לעינים והכל דנים מחבריהם כפי הסימנים הנראים בפניהם, כענין שנאמר: הכרת פניהם ענתה בם, לפיכך זהו הצער הגדול של הצדיק הזה, שהיה נראה בפניו כרשע גמור, מפני אחיזת הקליפה וסימניה עולים בפניו, והוא לא היה כן לפי האמת, וז״ש: על לא חמס בכפי ותפלתי זכה.

יח. ומ״ש אחר כך: ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי, סוד הענין הוא, כי הדם כשאינו מתכסה, הוא קורא תמיד לדם אחר מלמעלה שיתעורר על מי ששפך אותו הדם, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, והוא סוד הדין שקורא דין, כמו שהיה בדם זכריהו כידוע. ולכן זה הצדיק הוא מבקש שלא יתכסה דמו שנשפך מן החצונים, כדי שיהיה צועק תמיד אל שופט כל הארץ, ויתעורר כנגדם דם אחר מלמעלה, והוא סוד הדין שיעשה כנגד אויביו ורודפיו ששפכו את דמו לנקום את נקמתו מהם. וכדי שהדין יתעורר כנגדם מכל צד ולא יהיה להם מקום להשמר ולהנצל ממנו, לפיכך אמר: ״ואל יהי מקום לזעקתי״, שהרי כשיש מקום מיוחד אל הזעקה, גם יש מקום מיוחד אל הדין המתעורר מכח הזעקה עצמה, אבל כשאין מקום מיוחד אל הזעקה, גם אין מקום אל הדין המתעורר מכחה, והוא מתעורר מכל צד ומתפשט על אותם הרשעים שגרמו לאותה הזעקה, וזה סוד: ״ואל יהי מקום לזעקתי״.

יט. גם עתה הנה בשמים עדי ושהדי במרומים. סוד הענין הוא, לפי שזה הצדיק הזכיר בתחלה כל צרותיו שבאו עליו לפי סברתו על לא חמס בכפיו ותפלתו זכה, ולכן היה מעורר נקמת החצונים בענין אמרו: ״ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי״, והרי עכשיו שהוא קורא לשרשו שיעיד על צדקתו, אע״פ שנסתלק ממנו בעת נסיונו. וכבר ידוע שהיסוד הקדוש הוא שנקרא ״עד״, והוא ממש שרשו של הצדיק. ולפי שיש בו ב׳ בחינות: בחינת החצוניות ובחינת הפנימיות, לפיכך הוא קורא לשתיהן שתתעוררנה להעיד על צדקתו. וז״ש על בחינת הפנימיות: ״הנה בשמים עדי״ בלשון הקדש שהוא סוד הפנימיות, ״ושהדי במרומים״ בלשון תרגום על בחינת החצוניות, להודיע ולהודע שהוא נשמר מאד ולא הטיל פגם ביסוד הקדוש כל ועיקר לא בפנימיותו ולא בחצוניותו, ויעיד לו עדים נאמנים על דברו, כל שתי הבחינת הנזכרות, שלא נפגמו על ידו כמו שפירשנו.

כ. ובמקום שרעיו היו צריכים להיות מליצים וסניגורים בעדו ונהפכו לו לקטיגורים, לפיכך היה צריך לבכות ולהתחנן אל החסד עליון שיליץ בעדו, כי אינו מוצא לו עזר וסיוע מבלעדיו, וז״ש: מליצי רעי אל אלוק דלפה עיני.

כא. והוא מבקש לפחות שהדינים שלו יהיו ממותקים מצד החסד, ושהחסד עצמו יתחבר עמהם כדי למתקם, וז״ש: דוכח לגבר עם אלוק.ושיתעורר איזה חוט של חסד שיהיה משוך עליו מצד זו״ן, אל הצדיק שהיה הריע שלהם ושתמיד היה משתדל ליחדם ולזווגם, כמו שידענו שהזיווג של זו״ן דאינון רזא דמ״ה וב״ן הוא תמיד על ידי הצדיק יסוד עולם שהוא הריע שלהם, וזה סוד: ובן אדם לרעהו.

כב. ומ״ש אחר כך: כי שנות מספר יאתיו, לפי ששנותיו של אדם שיחיה בהם בעוה״ז, כבר הם קצובים במספר. ואחריהם המיתה, וז״ש: וארח לא אשוב אהלוך, ואם כן יניחו לו מעט עד שיעברו שנות מספר ולא יקטרגו עליו ולא יצערוהו בצער הדינים. זהו פשוטו של ענין, והסוד הוא, שהצדיק הזה מבקש שימשיכו לו האורות של מלכות שמים, אם לא מבחינת הפנימיות שלהם לפחות מבחינת החצוניות, וזה סוד: ״שנות מספר״, כי המלכות נקראת מספר, לפי ששם הכל במספר, מה שאין כן בבינה כענין שנאמר: ולתבונתו אין מספר. והטעם הוא, כי המלכות - סוד העוה״ז שיש בו אחיזת החצונים, ולכן הכל במספר כדי שלא יינקו יותר מדי. אבל הבינה - סוד העוה״ב שאין שם אחיזת החצונים, ולכן הכל בריבוי. וענין ״שנות״ הם האורות והמוחין, בסוד ד׳ שמות יה״ו של ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן המלובשים בד׳ אה״י, שנים דיודין וא׳ דאלפץ וא׳ דההין, שהכל עולה כמנין שנות. וכיון שהוא מבקש לקבל לפחות מן החצוניות שלהם, לפיכך אמר ״יאתיו״ בלשון תרגום ולא אמר ״יבאו״ בלשון הקדש, לרמוז אל בחינת החצוניות שהוא לשון תרגום כידוע. ומ״ש אחר כך: ״וארח לא חשוב אהלוך״, לרמוז שעל ידי האורות האלו יפתח לו דרך להלוך בתוך הקדושה ולא ישוב עוד אל הקליפה. שכבר ידוע שהתחתון אינו יכול לעלות אלמלא שיבא לו אור ועזר מן העליון אם מעט ואם הרבה, כדי להעלותו, כי הידים העליונים הם הפשוטים לקבל שבים ולהעלות כל א׳ מהן כפי מדרגתן.