מגלה עמוקות על איוב/טו

א-ב. דען אליפז התימני דאמר. החכם יענה דעת רוח דמלא קדים בטנו. הנה עדיין חבריו של הצדיק הזה בסברתם הקודמת, שכל דבריו מן הס״א האוחזת בו ומכריחתו לדבר שלא כהוגן ושוא ודבר כזב שלא מדעתו, ולכן אמרו דרך אתמחה: ״החכם יענה דעת רוח״ וגו׳, כלומר: אתה האיש החכם בעיניך, האם ראוי לך להוציא מפיך דברים שלא כהוגן הנתונים בדעתך מן הרוח הטמא המתאחז בך. ולמלאות בטנך מן הסברות הזרות והנבערות של הקליפה הקודמת לפרי, וזה סוד: ״וימלא קדים בטנו״.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. ולהוכיח את חבריך בפיתויים של הנוק׳ דמסאבותא, שכל דבריה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת וגם לחרפה, וז״ש: הוכח בדבר לא יסכון ומלים לא יועיל בם. והנה כשם שעל ידי הענוה והסבלנות, אדם מתקן את דיוקנו בשרש שיש לו בתא ״דיראה״ שהיא מלכות שמים, כך על ידי ״האף״ והרגזנות הוא מקלקל לשם את תיקונו בתכלית הקלקול, וז״ש: אף אתה תפר יראה.

ד. והקלקול שלו הוא, שמכנים את הסטרא דמסאבותא שהיא סוד שיחה בטלה ושיחה גרועה, באתר דלא אתחזי לה שהוא ״לפני אל״ דיקא, לקבל את החסד שהיה ראוי לו דשקיל טיבותיה ושדי אחיזרי, וזה סוד: אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל.

ה. וכל זה אירע לך, מפני שהס״א עצמה היא המלמדת אותך לדבר שלא כהוגן ונותנת את הדברים בפיך. ואתה בוחר ״לשון ערומים״ שהם הכהות החיצונים שנקראים ״ערומים״ בהיות שרשם בנחש הערום כידוע. וז״ש: כי יאלף עונך פיך ותבחר לשון ערומים.

ו. וכנגד התרעומת שלך שאתה מתרעם שאנו חושדים אותך לרשע ושהס״א היא המדברת בפיך ומחטיאה אותך לדבר שלא כהוגן, הנה פיך ושפתיך הם המעידים על דבר זה, כי כשם שכל הדברים הטובים יוצאים מן הקדושה, כך כל הדברים הרעים יוצאים מן הס״א שכנגדה בלי ספק, וזה סוד: ירשיעך פיך ולא אני ושפתיך יענו בך.

ז־ח. ומ״ש אחר כך: הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת, הענין הוא להוכיחו על גאותו ורום לבו שהיה חכם בעיניו וחשב לידע כל צרכו בדרכי ההנהגה העליונה, כאילו היה לו חכמתו של אדם הראשון שהראה לו הקב״ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו, והיתה לו זיהרא עילאה דאצילות שהיא בחינת נפש חיה מצד החכמה שנרמזה ביוד יתרה במלת ״הראישוך. ואולי שהיה חושב להיות חכם יותר ממנו, כאילו נברא ״לפני גבעות״ כלומר: קודם בריאת העולם ושהקב״ה נטל עצה ממנו בענין ההנהגה, וז״ש ״ולפני גבעות חוללת״ ותכף סמיך ליה: הבסוד אלוק תשמע, כי בודאי נראה שזאת היתה סברתו, מאחר שאינו סומך אלא בחכמתו, וחכמת זולתו היא גרועה לנגד עיניו, וז״ש: ותגרע אליך חכמה.

ט־י. והלא אם הוא זכה אל המוחין העליונים של חכמה בינה ודעת מצד זקנתו, גם הם זכו לקבל כמותו ויותר ממנו לפי מדרגתם, שהרי היו מהם זקנים יותר ממנו וגם יותר מאביו, ונמצא לפי זה שמדרגתם בענין החכמה היתה גדולה יותר ממדרגתו. וזהו ענין אמרו: מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא. גם שב גם ישיש בנו כביר מאביך ימים.

יא. ולכן הוא היה צריך לקבל את דעתם ואת תוכחתם ואת עצתם בענין אמרם בסמוך: המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך, כלומר: שאין לו להתרעם על מה שניטל ממנו, ואדרבא יש לו להתנחם על מה שנשאר לו, שחוט של חסד משוך אליו בקרב צרה ולא נעזב לגמרי, וזה סוד אמרו דרך אתמהה: ״המעט ממך תנחומות אל״. ועוד יש לו להודות אל השי״ת שלא הסיר את שכינתו מאתו, ואם איננה בגילוי מפני החצונים, די לו שתהיה עמו בסיתום ולא תעזבנו מכל וכל, וזה סוד: ״ודבר לאט עמך״.

יב־יג. וכבר ידוע שהשוחק ולועג על דברי חבריו ועל רוע מזלו, הנה הוא מבזה בלבו ורומז בעיניו ואחר כך מוציא בשפתיו את עניניו הרעים. וז״ש בתחלה: מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך, ואחר כך אמר: כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין, כלומר: שאם היה חושב בלבו מחשבות רע, לפחות היה צריך להזהר מאד שלא להוציאן בשפתיו, ולא יוציא כל רוחו ככסיל, לעומת השי״ת שמתנהג עמו בחסד יותר ממה שראוי לו.

צרכו בדרכי ההנהגה העליונה, כאילו היה לו חכמתו של אדם הראשון שהראה לו הקב״ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו, והיתה לו זיהרא עילאה דאצילות שהיא בחינת נפש חיה מצד החכמה שנרמזה ביוד יתרה במלת ״הראישוך. ואולי שהיה חושב להיות חכם יותר ממנו, כאילו נברא ״לפני גבעות״ כלומר: קודם בריאת העולם ושהקב״ה נטל עצה ממנו בענין ההנהגה, וז״ש ״ולפני גבעות חוללת״ ותכף סמיך ליה: הבסוד אלוק תשמע, כי בודאי נראה שזאת היתה סברתו, מאחר שאינו סומך אלא בחכמתו, וחכמת זולתו היא גרועה לנגד עיניו, וז״ש: ותגרע אליך חכמה.

ט־י. והלא אם הוא זכה אל המוחין העליונים של חכמה בינה ודעת מצד זקנתו, גם הם זכו לקבל כמותו ויותר ממנו לפי מדרגתם, שהרי היו מהם זקנים יותר ממנו וגם יותר מאביו, ונמצא לפי זה שמדרגתם בענין החכמה היתה גדולה יותר ממדרגתו. וזהו ענין אמרו: מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא. גם שב גם ישיש בנו כביר מאביך ימים.

יא. ולכן הוא היה צריך לקבל את דעתם ואת תוכחתם ואת עצתם בענין אמרם בסמוך: המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך, כלומר: שאין לו להתרעם על מה שניטל ממנו, ואדרבא יש לו להתנחם על מה שנשאר לו, שחוט של חסד משוך אליו בקרב צרה ולא נעזב לגמרי, וזה סוד אמרו דרך אתמהה: ״המעט ממך תנחומות אל״. ועוד יש לו להודות אל השי״ת שלא הסיר את שכינתו מאתו, ואם איננה בגילוי מפני החצונים, די לו שתהיה עמו בסיתום ולא תעזבנו מכל וכל, וזה סוד: ״ודבר לאט עמך״.

יב־יג. וכבר ידוע שהשוחק ולועג על דברי חבריו ועל רוע מזלו, הנה הוא מבזה בלבו ורומז בעיניו ואחר כך מוציא בשפתיו את עניניו הרעים. וז״ש בתחלה: מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך, ואחר כך אמר: כי תשיב אל אל רוחך והוצאת מפיך מלין, כלומר: שאם היה חושב בלבו מחשבות רע, לפחות היה צריך להזהר מאד שלא להוציאן בשפתיו, ולא יוציא כל רוחו ככסיל, לעומת השי״ת שמתנהג עמו בחסד יותר ממה שראוי לו.

כשרצה להסתכל בעוה״ז במדרגת נבואותו, ראה מה כתיב עליו: לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. וסוף סוף מפני מעלתו הרמה והנשגבה על כל שאר בני אדם, אע״פ שניתן לו רשות להסתכל באורות של הקדושה, לא היתה הסתכלותו כי אם באחוריים בלבד, מן הטעם שאמרנו, כדכתיב: וראית את אחורי ופני לא יראו. ואולם הן אמת, שהנביא והחסיד והצדיק אחרי מותו כשפושט ומסיר מעליו הבגדים הצואים של ההוא מישכא דחיויא, אז הוא עולה לשרשו העליון וזוכה לראות בפנימיות העליון שלא זכה להסתכל בו בעיני בשר, ולכן נקרא אותו היום: יומא דבי הילולא, ועליו נאמר: ותשחק ליום אחרון, כי זהו היום ממש שהבן נכנם בהיכלו של המלך אביו, והשכינה אתו מביאתו לשם אחר אשר נגדל ונשלם כל צרכו בעולם השפל הזה הדומה לכפר, כענין המשל שהמשילו רז״ל בספר הזהר פרשת ויחי ע״ש, כי הוא דבר גדול ונחמד מאד, וממנו תדע חשיבותו של הצדיק אבי דרי בעולם הגמול, כי הוא כבן השולט בנכסי אביו וקדוש יאמר לו. ונחזור לעניננו שאמר בסמוך:

יז־יח. אחוך שמע לי חה חדתי ואספרה, לא אמר: אגידך ולא אדבר אותך אלא ״אחוך״ שהוא מלשון חיות, כי הענינים האמיתיים של החכמה מחיים רוחו של אדם ומישבים את דעתו, והוא כדרך: ולילה ללילה יחוה דעת. ״וזה חזיתי״ מלשון: חזיון ממש, כי השגתו של אליפז התימני ראייה ממש, בהיות שרשו מן הימין שהוא בחינת הראייה, והיה מושך מצד החכמה, לפיכך אמר: אשר חכמים יגידו. ומ״ש אחר כך: ולא כחדו מאבותם, הטעם הוא, לפי שבחכמה עצמה יש כמה מדרגות זו למעלה מזו, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, והמדרגות העליונות נקראים אבות והתחתונות נקראים תולדות. וכאשר המדרגות התחתונות אינן נמנעות להמשיך ממה שקבלו מן המדרגות שלמעלה מהן, ז״ס: ״ולא כחדו מאבותם״.

יט. ולפי שידוע גם כן שכל תיקונה של המלכות הוא מצד החכמה, דהא באבא יסד ברתא, לפיכך כתיב בסמוך: להם לבדם נתנה הארץ. ועוד לפי שידוע גם כן שאין לחצונים שום אחיזה בצד החכמה, לפיכך כתיב: ולא עבר זר בתוכם, ולכן צריך לסמוך על דבריהם כי אין בהם שום עירבוב של הס״א כלל ועיקר.

כ־כא. ואמנם אחר שהקדים אליפז התימני כל הנזכר, לשבח ההמשכות הבאות מצד החכמה, הרי שאחר כך הוא מספר והולך כל הכללים העיקריים בענין ההנהגה, שנמסרו לו מצד החכמים עצמם שהם כחות החכמה מתוך השגתו. והרי הכלל הראשון הוא: כל ימי רשע הוא מתחולל ומספר שנים נצפנו לעריץ, כלומר: שהרשע אע״פ שמצליח למראה עינים ונראה שהוא יושב בשלוה שוקט ובוטח, אינו כן לפי האמת, כי אדרבא בלבו הוא מתחולל תמיד ורוחו הולך וסוער וכים נגרש כי השקט לא יוכל וחטאים תרדף רעה, וז״ש: ״הוא מתחולל״ שמשמע החלק העיקרי שבו שהוא הפנימיות שלו. וכן כל מספר השנים שיחיה העריץ, בהיותו נדחה אל השמאל שהוא לצד צפון לפיכך: ״קול פחדים באזניו״, שהם כחות הגבורה של פחד יצחק שמבהלים אותו תמיד ולא ימצא מרגוע לנפשו, וזה סוד: ומספר שנים נצפנו לעריץ. קול פחדים באזניו. ומדת הרחמים נהפכת לו למדת הדין, וזה סוד: בשלום שודד יבואנו, כי היסוד שהוא בחינת ״השלום״ ומדת הרחמים, שם שדי שבו, נהפך לו לשוד״ד שעולה כמנין שד״י בתא דאמרן.

כב. והנה כבר ידוע שהמאציל ית׳ קץ שם לחשך ולא לנצח יריב, וכל שכן על ידי התשובה, שהרשע יכול להתקן ולעבור מן החשך אל האור. אבל ״העריץ״ שהוא רשע גמור שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, לפיכך הוא מחזיק ברשעתו ולא יתן אל לבו לעשות תשובה, כי אינו מאמין שיהיה תקנה לחוטאים לשוב מני חשך על ידי התשובה, וזה סוד: לא י׳אמץ ש׳וב מ׳ני ח׳שך שהוא ר״ת ישמח, כד״א: אור צדיקים ישמח. אבל הרשע גמור לא ישמח, מן הטעם שאמרנו. ולכן אינו מצפה כי אם להיות נמסר אל חרבו של מלאך המות ולמות המיתה הנצחיית, וז״ש: וצפו הוא אלי חרב. וזהו הטעם שתמיד יוצא מרעה אל רעה ואינו חושש לעבור כל העבירות שבעולם, כי הוא מורגל בחשך ואינו מכיר את האור ואינו מאמינו. כמי שהיה סומא כל ימיו, ואינו מכיר את שמחת הפקח שנהנה מן האור. והוא כענין מ״ש: אמר נבל בלבו אין אלקים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב.

כג. ואמנם כבר ידוע שמן הרשע מסתלקות ההשפעות שלו וניטל חיותו, והוא משתדל תמיד להשיגן ויגע לריק, וז״ש: נדד הוא ללחם איה, כלומר: שנסתלק במקום העליונות ונתעלם בשרשו, והרי שאין לו מנוחה בגין דיתיב בעלמא דפירודא. והח׳ של נ״ח נתפרדה לב׳ דלתין של נודד, וזה סוד: נדד הוא ללחם איה, כי מלת ״איה״ רומזת אל העליונות כידוע. ובמקום החסד שהיה לו בתחלה, הרי שמתישב הדין בשרשו, וזה סוד: ידע כי נכון בידו יום חשך, כלומר: כשהוא מבקש את השפעותיו ואינו מוצא אותן, אז הוא ידוע בבירור ״כי נכון בידו יום חשך״ כמ״ש.

כד־כה. וכל שכן שמבעתים אותו דו״ן דמסאבותא דאינון רזא ״דצר ומצוקה״, וז״ש: יבעתוהו צר ומצוקה. והס״א סובבת אותו מכל צדדיו ומתגברת עליו, כמלך שהוא עתיד לשבת על כסא מלכותו, שכל חיילותיו מלוים אותו ומקיפים אותו מכל צד לכבדו ולנשאו, כך לרשע הזה מקיפים אותו כל הכחות של הס״א לבעתו ולצערו, וז״ש: תתקפהו כמלך עתיד לכידור, שמלת כידור עולה כמנין ר״ם, לענין המלך שסובבים אותו להעלותו במקום רם ונשא, אבל לרשע הזה הוא מ״ר במקום ר״ם, לפי שהעיז את פניו להתנהג במרה רעה שהיא כנגד ההנהגה הנכונה והישרה של חסד אל שמנהיג את העולם. ולפי שרצה להפוך את הקערה על פיה ולפעול כנגד רצונו יוד, לפיכך נהפך כנגדו החסד לדין, וז״ש: כי נטה אל אל ידו. עוד, ״כמלך עתיד לכידור״ דא ס״מ חייבא מלך זקו וכסיל, שעתיד ליפול ממדרגתו ולהיות מטולטל ונדחה ככדור אל ארץ רחבת ידים. ולמה, לפי שנטה ידו להתאחז בצד החסד והוא הימין שאינו ראוי לו, וז״ש: ״כי נטה אל אל ידו״. גם ירמוז אל ענין האלקות שלקח לעצמו והטעה כמה פתאים ללכת אחריו ולהדבק בעבודתו, וז״ש אחר כך: ואל שדי יתגבר, כלומר: שנתגבר כנגד השם שאמר' לעולמו די באלקותי ובעבודתי. והסוד הוא, שנתגבר כנגד היסוד לגזול את השפעותיו.

כו. וכבר ידוע שכללות ההשפעה של חו״ג מתכנסת בצוארו של הז״א ומשם מתפשטת לכל גופו, והרשע הזה נתאחז לשם בצואר ממש לגזול את ההשפעה טרם התפשטותה למטה, והענין הזה הוא שגרם הגלות וסיתום האורות כידוע, וזה סוד: ירוץ אליו בצואר. וכאן למטה הוא חרבן בית המקדש שנחרב בקטרוגו, והוא היה ממש צוארו של

עולם, כמו שדרשו רז״ל על פסוק: כמגדל דוד צוארך ע״ש. ומ״ש אחר כך: בעבי גבי מגניו, ז״ס יניקתו ואחיזתו העצומה שהיתה לו בעביות האחוריים של תרין נוקבין דאינון רזא דתריץ מגינים כידוע. ולפי הרמז הנזכר, זהו בית המקדש שנאמר בו: אלף המגן תלוי עליו.

כז. וכל זה עשה ס״מ חייבא למרוד בקונו ולשלוח יד במקום קדשו, לפי שטפש כחלב לבו ונטה אחרי החומריות של הפתאים העובדים אותו, וגבה רוחו עד להשחית, וז״ש: כי כסה פניו בחלבו דעשה פימה עלי כסל, כלומר: שכפלה כסילותו והוסיפו לו טמאה על טמאתו, כי המטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה.

כח. והנה כבר ידוע שרומי הרשעה וכל ערי אדום עתידות ליהרס, כענין שנאמר: המה יבנו ואני אהרוס, והרי שזה העבד המורד ס״מ חייבא, המשיך השראת טמאתו על אלו הערים הטמאים, וז״ש: וישכון ערים נכחדות בתים לא ישבו למו, כלומר: שאלו הבנינים הטמאים לא יהיה להם העמדה וקיום, כד״א: הבונים חרבות למו, וז״ש הנביא: וקראו להם גבול רשעה, כי זה העבד הרשע השרה טמאתו עליהן ונקרא על שמו. ולכן: התעתדו לגלים - שעתידין ליחרב ולהיות גלים מעון תנים, שכל רוחות הטמאה שדין ומזיקין יתישבו בהן, שכן דרכם לקבוע דירתם בחורבות ובבנינים הנהרסים, כד״א: אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.

כט. ואמנם זה העבד הרשע שגזל ניצוצות הקדושה ועשה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו, כי חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל, וז״ש: לא יעשר ולא יקום חילו. ומ״ש אחר כך: ולא יטה לארץ מנלם, ר״ל: שלא יהיה נמשך למטה אותו החלק של ההשפעה שהיה מזומן לאותן הערים הטמאות, כי בעת מפלתו של העבד הרשע, חלקן הראוי להם יתעכב למעלה ולא ירד אליהן כבראשונה, ולכן יהרסו ויתעתדו לגלים. ומלת ״מנלם״ היא מלה מורכבת מב׳ מלות: מן - לם, שר״ל החלק המזומן להם כמ״ש.

ל. ואמנם כשזה העבד הרשע הדפוהו מאור אל חשך, לא יסור עוד מני חשך ולא יחזור אל האור ח״ו, כי אין לו חלק בעולם התיקון, ודי לו בקלקולים שגרם בעת שליטתו, וז״ש: לא יסור מני חשך. וכדי שלא

יהיה לו עוד תקוה כלל ועיקר, לפיכך הרי שהצבור שלו שמשם היה מושך את יניקתו, יתיבש ויתבטל לגמרי מכה הגבורה של מעלה, וז״ש: יונקתו תיבש שלהבת ויסור ברוח פיו.

לא. ואמנם זה הרשע כשתעה והתעה בעניני השוא שלו, לא האמין שיבא זמן למדוד עמו מרה כנגד מרה כי פועל אדם ישלם לו, שוא כנגד שוא, ושהוא עתיד ליפול בניק׳ דתהוחא רבא שהיא תמורת השוא שלו, שאם היה מאמין בכך בודאי שלא היה מחזיק כל כך ברשעתו כמו שעשה, וז״ש: אל יאמן בשוא נתעה כי שוא תהיה תמורתו.

לב. ולפי שכבר ידוע שאין הקב״ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, והוא הדין גם כן אל השר שלה, לפיכך אל הרשע הזה כדי למהר את מפלתו, זהו הטעם שממהר להגדיל ולמלאות את סאתו קודם זמנו, ברזא דכתיב: משגיא לגוים ויאבדם, וזה סוד: בלא יומו תמלא. ומ״ש אחר כך: וכפתו לא רעננה, ר״ל: שבפתע פתאום ינטלו כל אורותיו ולא ימצא עוד מקום אחיזתו שנקרא ״כפתו״ מושגח ומושפעכבתחלה, וזה סוד: ״לא רעננה״, אלא עקר״ה שעולה כמנין רעננ״ה אלא שהיא כנגדה ממש.

לג. והנה כבר ידוע שכל אחיזתו של זה הרשע היתה במלכות שנמשלה לגפן וביסוד שנמשל לזית, ולכן בבא מפלתו: יחמוס כגפן בסרו דשלך כדת נצתו, והוא רמז אל ההשפעות שלו שיאבדו ממנו בחצי דרכם, כבוסר שלא הגיע אל בישול הענבים, וכזית שלא הגיעה עתו אל בישול הזיתים, והוא סוד: בחצי ימיו יעזבנו.

לד. ולא עוד, אלא שעוזבים אותו כל עדתן של האומות שהיו עובדים אותו בתחלה, כענין שנאמר: אליך גדם יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל, וז״ש: כי עדת חנף גלמוד, כלומר: שהרשע הזה שהחניף את האומות והמשיכן לעבודתו, נעזב מהם לבסוף, ונשאר לבדו ערום ושולל. והאש העליון של הגבורה של מעלה תאכל ותכלה כל דרגץ דיליה, שהיו מקבלים שחד העבודה הנכריה של כל הפתאים התועים והנגררים אחרי עבודתו, וז״ש: ואש אכלה אהלי שחד.

לה. והנה כשם שהעיבור של הקליפה היה הבל וריק מעמלו של עמלק, כך הלידה שלה וגילויה לא תהיה כי אם און גלוי ומפורסם לגלות רעתה ולהראות חרפתה, וז״ש: הרה עמל דלד און. והכל יכירו וידעו שהס״א היתה הרה לזנונים, ובטנה היה מכין כל מיני מרמות וערמומיות, והן הנה היו הרשתות והמצודות הרעות שבהם יוקשים בני אדם הפתאים, אשר למראה עיניהם ישפוטו לדון את הזכוכית כיהלום ואת הנחשת כזהב, וז״ש: רבטנם ת׳כין מ׳רמה שהוא ר״ת מות הנמשך מצדה. כי כשם שעיבור הקדושה הוא חיים ולידתה אמת, כך עיבור הקליפה הוא המות ולידתה שקר וכזב.