מגלה עמוקות על איוב/ט

א-ב. דען איוב דאמר. אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל. ענין המענה הזה של הצדיק, הוא להודיע לחביריו, שגם הוא יודע באמונה שלמה שהנהגתו ית׳ היא הנכונה בלי ספק, וז״ש: ״אמנם ידעתי כי כן״ שהוא מלשון: כן דברת. ומ״ש: ״ומה יצדק אנוש עם אל״ הוא כנגד מ״ש אליו בלדד: האל יעות משפט, כי בודאי גם הוא יודע שהאדם החומרי אין לו טענות בשום פנים להצדיק את עצמו כנגד הנהגתו ית׳ שעושה תמיד חסד עם ברואיו יותר ממה שהם ראויים, וז״ש: ״ומה יצדק אנוש עם ״אל״ דיקא שהוא שם החסד.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג. ולא עוד, אלא שאם יחפוץ הקב״ה להציע כל טענותיו שיש לו עם האדם האדם עצמו, לא ימצא מענה להשיבו ולהתנצל כנגד טענותיו אפילו לאחת מני אלף, וז״ש: אם יחפוץ לריב עמו לא יעננו אחת מני אלף, שהרי הקב״ה עשה חסד עמו אלף פעמים יותר ממה שהיה ראוי לקבלו.

ד. ואם האדם לא יתנהג עם הקב״ה בדרך הטענות כי אם בדרך הערמומיות ואבירות הלב כמו שעושים החצונים, מי הוא זה מן החצונים עצמם שנהג עמו בדרכים האלו ויצא בשלום, וז״ש: חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו דשלם, כלומר: מי הוא זה חכם לבב ואמיץ כח שהקשה אליו וישלם.

ה. שהרי דרגין דכורין דמסאבותא דאינון רזא ״דהרים״ כשרצו להקשות את ערפם כנגדו, הנה הוא כרת את שרשיהם והפך את מצבם בפתע פתאום בלי ידיעתם, וז״ש: המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, כמו שהיה בענין דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום.

ו. וכן המק׳ דמסאבותא - ארעא חייבתא שהיתה אוחזת במקום הנוק׳ דקדושה, קפצו עליה בפתע פתאום והרגיזוה והשמיטוה והבריחוה ממקום אחיזתה, וז״ש: המרגיז ארץ ממקומה, ממקום ה׳ דיקא ברזא דאמרן. ואז נצח הוד שלה דאינון קיימין וסמכין דילה, נזדעזעו וגתמוטטו, בסוד שקרא לא קאי, וז״ש: ועמודיה יתפלצץ. ולשון פלץ הוא כנגד פלס, כי פלס מורה על ההערכה והשיווי, ופלץ י מורה על הפכו צלמות ולא סדרים.

ז. האומד לחרס ולא יזרח, דא שמשא דמסאבותא שדומה לכלי חרש ממש שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, וכאשר נגזרה מפלתו מסתלקים אורותיו ושוקע בנוקבא דתהומא רבא ואץ לו זריחה לעולם, כי לא תקום פעמים צרה. וכן כל הכחות שלו שהיו מאירים כככבים בעת הצלחתם, כלם שוקעים עמו ונחתמים שם במקום שקיעתם שלא יצאו ולא יקומו עוד, וזה סוד: ובעד כוכבים יחתום, כד״א: אלקי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלתי.

ח. ומ״ש אחר כך: נוטה שמים לבדו זהו פשוטו, כי השמים הם כיריעה גדולה מאד והיו צריכים רבים לנטותה ולמתחה כנוהג שבעולם, והוא ית׳ נוטה אותה לבדו. והסוד הוא, כי אחרי הביטול של דרגין מסאבין, נתקן הז״א ומתעטר בכל אורותיו להיות הוא לבדו מושל בעולם, כד״א: ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא. ואז הז״א עצמו דורך בגבורתו העצומה על ים זועף של הס״א, שאינה יכולה עוד להרים את ראשה לקטרג ולקלקל כמשפטה הראשון, וזה סוד: ודורך על במותי ים, כי הבמות הם סוד הג׳ עליונות שלה ממש: כתר חכמה ובינה. וזה סוד אמרו בסמוך:

ט. עושה עש כסיל וכימה. ״עש״ הוא הכתר לעומת הש״ע נהורין שיש בכתר של הקדושה. ״כסיל״ לעומת חכמה, בסוד: תמורת חכמה אולת. ״וכימה״ לעומת בינה, שהם אותיות כה מ״י, בסוד גם את זה לעומת זה עשה האלקים. וחדרי תימן הם הכחות של ימין שקר דמסאבותא.

י. והקב״ה שעשאם הוא שדורך על גביהם בבא מפלתם, ואז מתגלים ומתפשטים בריבוי החסדים של הקדושה, וזה סוד: עושה גדולות עד אין חקר. ואז גם כן נכנסים המוחין דגדלות בתוך ראשו של הז״א, וזה סוד: ונפלאות עד אץ מספר, בסוד: כשזה נופל זה קם. ״ונפלאות״ - נ׳ פלאות, שהם סוד חמשים שערי בינה במקום העליונות אשר שם אין מספר.

יא. הן יעבור עלי ולא אראה ויחלוף ולא אבץ לו. הנה אחר שסיפר קצת מגבורתו יוד, הצדיק הזה נשא ק״ו מהן להגדיל את תלונותיו ממה שנראה שהוא הולך עם בריותיו במדת הדין הפועל כנגדם בכחו הגדול מבלי שישגיח על חולשתן, וז״ש: ״הן יעבור עלי ולא אראה״, כלומר: שהוא עובר עליו ומתנהג בדין הקשה בפתע פתאום מבלי שיניחו לו מקום אפילו לראותו ולא ל... ולא יוכל להציע את טענותיו, ולהתנצל ממנו בשום פנים. אשר לא כמו דייני הארץ, שאין חבץ לו לאדם שלא בפניו, ומניחים מקום לבעלי דין להציע את טענותיהם ואחר כך מענישים כשאין ממש בדבריהם. ואמנם כאן שופט כל הארץ קפץ עליו בפתע פתאום, ולקח ממונו ונפש בניו ובנותיו וסילק אורותיו, כמי שטרף ורמס ואין מציל, מאחר שאין מקום אפילו לטעון [נגד] הנהגתו וז״ש:

יב. הן יחתוף מי ישיבנו, שהרי הצער הגדול שלו שאינו יכול להציע את טענותיו. אבל היה מודה על כל פנים שכל משפטיו צדק ואמת, וז״ש: מי יאמר א׳ליו מ׳ה ת׳עשה שהוא ר״ת אמת, לרמוז אל הנזכר. ועוד: ״מי יאמר אליו מה תעשה״, כי הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ואין גבוה ממנו שיאמר אליו מה תעשה. ואע״פ שכל משפטו אמת בלי ספק, הצער הגדול של הצדיק המנוסה שאץ לו אפילו... ריוח מועט לפרש את טענותיו כנגד שופטו.

יג. אלא שעל כל פנים ישב בדד וידום כי נטל עליו, שהרי כשיצאו הדינים מנרתקם שהוא חוטמו של הז״א, [בודאי] שאינם חוזרים אליו ריקם, כי אם עשו את אשר חפץ וגמרו שליחותם, וז״ש: אלוק לא ישיב אפו. וכבר ידוע שאיוב היה מיועצי פרעה, ולכן ידע את גבורתו ית׳, שהכניע והשפיל את השר הגדול על כל השרים של האומות, כמו שהיה בשעתו רהב שר של מצרים, והקב״ה הכניעו הוא וכל כחותיו, וז״ש: תחתיו שחחו עוזרי רהב.

יד. ומזה נשא ק״ו בעצמו, אם השר הגדול לא מצא עזר כנגדו ית׳, כל שכן הוא שהיה אדם ילוד אשה גרוע ושפל, שלא יועילו טענותיו כנגדו, אע״פ שיהיה בוחר ובורר את דבריו [לברר] את צדקתו, וז״ש: אף כי אנכי אעננו אבחרה דברי עמו.

טו. והנה כבר ידוע, כי הצדיק בדינו יש לו כח להרים את קולו, כי זהו סימן שהוא מתגבר על חבירו, אבל מי הוא זה שחושב את עצמו צדיק בדינו שיוכל להרים את קולו ולהתגבר ח״ו כנגד צדיקו של עולם, וז״ש: אשר אם צדקתי לא אענה, שהוא ענין הרמת קול, כמו: וענית ואמרת. ואדרבא צריך להתנהג עמו בתכלית התחנונים, כד״א: ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך, וז״ש: למשופטי אתחנן.

טז־יז. ולא עוד, אלא כשאני חושב את פחיתות ערכי עכשיו בהיותי בתוך ... ואפילו אם יענני באיזה מיתוק של חסד בקראי אליו, איני מאמין שיטה אזנו לקולי, בהיותי כל כך סתום בתוך הקליפה, וז״ש: אם קראתי מענני לא אאמין כי יאזין קולי. וסמיך ליה: אשר בשערה ישופני, שהוא מובן יפה ברזא דאמרן. וכל שכן שיש לדקדק שלא אמר: לא אאמין כי ״שמע״ קולי, שהרי הוא ית׳ שומע בלי ספק, אלא כי ״יאזין״ קולי, שר״ל יטה אזנו לקולי, בגין דאתרא הוא דקא גרים כמ״ש. וכל שכן שנמסר אל הס״א והיא מתגברת עליו כל כך בדינים הקשים שלה, עד שהיה חושב שלא ישאר עוד שום מקום אל החסד להמשך אליו כדי להמתיקם קצת, וזה סוד: והרבה פצעי חנם.

יח. ולפי שכבר ידוע כי בהתגברות תגבורת החצונים על הרשע הענוש או על הצדיק המנוסה, מיד מסתלק משם הרוח מצד הקדושה, כדי שלא יטמא גם הוא בטמאת החצונים עמהם, ולכן הענוש או המנוסה אינם יכולים להשיב את רוחם אליהם באותה שעה, לפיכך ז״ש: לא יתנני השב רוחי כי ישביעני ממרורים.

יט. ומ״ש אחר כך: אם לכח אמיץ הנה וגר, ר״ל אם חושב להשיב את רוחי אלי בכח גדול אשר אמשיך משרשי העליון, הנה שהוסיפו כחיו של החצונים כל כך, עד שאמצו [ממני] ומי יוכל לדון עם שהוא תקיף ממנו. ואם אני חושב לבא במשפט עם ... העליון ולהציע את טענותי כנגדו, מי הוא זה שיהיה מליץ לערוך את דיני כנגד עילת כל העילות אלקי אלוקים ואדוני האדונים. ואם למשפט מי יועידני.

כ. ועוד, שאפילו אהיה צדיק בדיני אני נחשב לרשע לפניו ית׳, מפני הדברים שלא כהוגן שיצאו מפי מחמת צערי, וזהו ענין אמרו: אם אצדק פי ירשיעני. ואמנם גדל הכאב מאד, מפני שאני יודע בעצמי שהייתי תם לפי טבעי ודרכי, אבל החצונים שנתאחזו בי הם הפכוני לאיש אחר, ומתם נעשיתי עקש, וז״ש: תם אני ויעקשני שהוא עקשות ... מחמת אחיזת החצונים המתאחזים בו והדינים הקשים המתגברים עליו.

כא. ומה שחזר ואמר: תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי, סוד הענין הוא, לפי שהאיש התם והישר אין מונעים ממנו הייחוד עם שרשו וחלק שכינתו שהיא בחינת נפש דיקא כידוע, ואין עושים זה כי אם אל הרשע שעונותיו גורמים לו להפרד מייחודו. וזהו הטעם שאמר הצדיק הזה דרך אתמהה: ״תם אני לא אדע נפשי״. כי הידיעה הוא כינוי אל הייחוד, בסוד: וידע אדם את אשתו. ועל כן היה מואס את חייו, כי היו חיי צער מאחר שאינו יכול להתיחד בבת זוגו, ולכן אמר ״אמאס חיי״ שהוא מובן יפה ברזא דאמרן. וזה סוד אמרו בסמוך:

כב. אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, כלומר: אותה שקראתי ״נפשי״ ושאני מבקש להתדבק בה ולהתיחד עמה, אינה הס״א ח״ו אלא השכינה, כד״א: אחת היא יונתי תמתי. ומאחר שאינם מניחים אותי להתיחד עמה, מוכרח אני לומר שכל הפנים שוים לפניו ית׳ והיה כצדיק כרשע, כי כזה וכזה תאכל החרב ואין נוח לזה מזה ושניהם כאחד בחרא מחתה מחתינהו, וז״ש: ״על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. בתחלה אמר ״היא״ ואחר כך אמר ״הוא״, וההפרש מובן יפה בענין שפירשתי.

כג. ומ״ש אחר כך: אם שוט ימית פתאום צריך לפרשו דרך אתמהה, כלומר: אם כתתו ית׳ היא ליסר את האדם בשבט היסורין כדי להדריכו בדרך הקדושה, כמו שעושים לסוס כרי למהר את הליכתו, כענין שנאמר: שוט לסוס, אם כן למה ימית פתאום, כמו שמתו בני, וגם מסר אותי בפתע פתאום לסטרא דמותא. ואם כונתו לנסות את הצדיקים הנקיים מכל אשמה ופשע על ידי היסוריץ, למה הוא נותנם ללעג וקלס למסור אותם ביד השטן שיעשה בהם כרצונו, והם צועקים ואינם נענים, כאילו יושב בשמים ישחק ה׳ ילעג למו, וז״ש: למסת נקיים ילעג, שגם זה דרך אתמהה. וכאן הצדיק הזה אמר האמת אע״פ שהוא דרך תלונה ותרעומת, כי בודאי הקב״ה שוחק ולועג על נסיתם של_ הצדיקים, לפי שהוא יודע שהכל לטובה וסוף סוף המר יהפך למתוק. כרופא הזה שנותן רפואה מרה לחולה והוא קץ בה ומצטער ונלאה לשתותה מפני מרירותה, והרופא שוחק ולועג עליו, כי הוא יודע שהיא לטובתו וסופה ותכליתה להבריאו.

כד. ואמנם בהיות זה הצדיק בבחינת היסוד, והוא מבקש להתיחד עם המלכות דאיהי רזא ״דארץ״, ונמנע ממנו כי לפתח חטאת רובץ, לפיכך אמר: ארץ נתנה ביד רשע. וכבר ידוע שיש ממונים על האי ארץ השופטים תמיד מי ראוי להתיחד עמה או להתרחק ממנה, ומאחר שמרחיקץ נקי וצדיק שהיה ראוי להתקרב, נראה מזה שהוא ית׳ מכסה פני שופטיה, שאינם יכולים לראות את האמת להרחיק את החייב ולקרב את הזכאי, וז״ש: פני שופטיה יכסה. ואמנם הרשע שנכנס ונתאחז, הוא היה דוחה את הצדיק שלא יכנס בלי ספק, שהרי הקב״ה אינו מרחיק את הצדיקים ממקום הקדושה הראוי להם מפני צדקתם, כי הוא ית׳ אינו מונע טוב מבעליו. והרי שמזה הוא מביא ראיה לסברתו: ״שארץ נתנה ביד רשע״, וז״ש: אם לא אפו מי הוא. וגם זהו הטעם ״שאפו״ כתיב חסר א׳ לרמוז אל מלאך המשחית שנקרא אף. גם אמרו: ״מי ״הוא״, רומז אל הבינה דדינין מיתערין מינה, וכלא תא חרא, שהרי הבינה דוחה את הרשע המכתיר את הצדיק, והרשע הנדחה דוחה את הצדיק העומד תחתיו, בסוד: הרכבת אנוש לראשנו. ועל כל פנים

גדול צערו של הצדיק כשנדחה מן הרשע בשעה שהרשע נדחה מפני הקדושה, ואע״ס שדחייתו של הצדיק היא כלאחר יד, מכל מקום שמה דחיה, מאחר שאינו יכול להתיחד עם ידידות נפשו מפני הרשע הסובב אותו ועומד על גביו.

כה. והנה כבר ידוע כי בהיות הצדיק המנוסה בתוך הקליפה, מסתלקים ממנו בחינת החסדים, שבורחים מפני הקליפה עצמה שלא תתאחז בהם ותינק מהם ח״ו, והחסדים הם מדת יום ולכן נקראים ימים. וזהו ענין אמרו בסמוך: דמי קלו מני רץ ברחו לא ראו טובה, ברחו דיקא, מן הטעם שאמרנו. וכשהם מסתלקים, נעלמים במקום המכוסה בשרשם העליון, והמקום המגולה אשר שם הנוק׳ שהיא סוד ״הטובה״, נכחד מהם, ולכן אמר: ״לא ראו טובה״. ומ״ש אחר כך:

כו. חלפו עם אניות אבה, סוד הענין הוא, לפי שהזיווג העליון של או״א הוא שנקרא ים הגדול, ים מצד הבינה, הגדול מצד החכמה. ויש תמיד מלאכים הממונים לכך, שמורידים את החסדים למטה או שמסלקים אותם למעלה, כפי ההנהגה וצורך השעה, ואותם המלאכים הם הנקראים ״אניות״. וזהו הטעם שהצדיק הזה לענין סילוק החסדים שלו אמר: ״שחלפו עם אניות אבה״, אב-ה׳ דיקא, שהוא סוד הזיווג של או״א שנסתלקו ממנו ונתעלו שם למעלה על ידי אותם המלאכים הממונים לכך שנקראים ״אניות״. וענין אמרו: כנשר יטוש עלי אוכל, הטעם הוא, לפי שבזמן שיש אחיזת החצונים למטה במקום המגולה, בודאי שיש שם הרעב וחוסר ההשפעות. והחסדים העליונים שהם רגילים אל השבע ואל הריבוי, לפיכך אינם רוצים לעמוד במקום הרעב, ומסתלקים משם לעלות במקום הריבוי והשבע, שהוא הזיווג העליון של או״א, כאשר ידאה הנשר, שהוא סוד הז״א ותא דמדת יום, שגם הוא מסתלק מן המקום אשר שם אחיזת החצונים, ונעלם בשרשו במקום העליונות, היכן שיש האוכל והשפע בריבוי, וזה סוד: ״כנשר יטוש עלי אוכל״.

כז־כח. והנה כבר ידוע שכל שיחו וצערו של הצדיק בהיותו בתוך הקליפה, הוא כדי להדבק בקדושה. שאם היה רוצה לשכוח שרשו ולהשלים עם החצונים ולעזוב את דבקותו הקדוש, בודאי שהיו מניחים לו מעצבו ומרוגזו ומן העבודה הקשה אשר עובד בו. וז״ש: אם אמת אשכחה שיחי אעזבה פני, שהוא סוד הפנימיות הקדוש. ואבליגה, שהוא הפך ואגבילה, כלומר: אם ירצה לעשות את רצון החצונים לצאת מגבול הקדושה לגמרי, הנה הוא מתירא בעשות זה ח״ו שידבקו בו יותר מדי כל דרגין מסאבין דאינון רזא דעצבות, וילכד ברשתן בלי תקנה לקלקולו ובלי נקיון לטמאתו, וז״ש: יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני. וכענין אמרם ז״ל: אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. כי זהו צערו הגדול של הצדיק מכל פנים: אם רוצה להדבק עם הקדושה, הרי מלחמת הקליפה, ואם ירצה להשלים עם הקליפה, הרי כעסה של הקדושה.

כט. וכל שכן שהצדיק העומד בתוך הקליפה, אי אפשר לו להתחזק כל כך ולהתגבר כנגדה שיעשה טוב ולא יחטא, ואם כן למה נתנוהו ביגיעה המסוכנת לנפשו כל כך, בהבלי נכר שאינו יכול להמלט מרדיפתם ולשמור את נפשו מחטוא בהם, וז״ש: אנכי ארשע למה זה הבל איגע.

ל. ואמנם כנגד אמרו למעלה: אשכחה שיחי, הרי שאמר בסמוך: אם התרחצתי במי שלג והזיכותי בבור כפי, כי של״ג עולה כמנין שבח״ה, והרחיצה במי שלג מעביר את השכחה. והסוד הוא, להמשיך הטהרה מן הלובן העליון דלבושיה כתלג חיור, והוא מבטל כל החצונים. והידים שהם ביצירה, לנקותם על ידי ק״ל וע״ב, האחוריים הידועים, והו׳ של השרש עמהם, שהכל עולה כמנין בור, וזה סוד: ״והזכותי בבור כפי.

לא־לב. אך לא יועיל מאומה קודם זמנו, שהרי הוא עולה, ומלמעלה מותרים אותו. והמשל בזה, למי שהוא שקוע באשפה ומשתדל בכל כחו לצאת מתוכה עד שיוציא ראשו ורובו, ואז חוזרים ומשקעים אותו. וז״ש: ״תטבלני״, כמו הטבילה הראויה שצריכה להיות בכל קומתו, ונמצא שיגע להבל וריק, וז״ש: אז בשחת תטבלני. והלבושים הקדושים שהיו לו מצד הקדושה מסתלקים ממנו, כי תועבה וחרפה היא להם להלביש המטונף בטמאת החצונים, וזה סוד; ותעבוני שלמותי. כמי שכל גופו מטונף מזוהמת האשפה שנפל לתוכה, שאין מלבישים אותו בחלוק לבן כל זמן שטינופו עליו ומצואתו לא רוחץ. והת כי בהיות דחיתו ממדרגת א״א דאיהו שירותא דדרגין, ולא ממדרגת הזעיר דאיהו רזא דאיש, לפיכך כתיב: כי לא איש כמתי אעננו נבא יחדיו במשפט, במשפט דיקא שהיא בחינת הזעיר כידוע.

לג. והצדיקים נקראים אחים ורעים אל הז״א, ולכן באותה המדרגה היה אפשר לו להתוכח עמו ולבא יחדו במשפט, מה שאין כן באותה המדרגה העליונה של א״א, שהכל כפופים תחתיה ומי יאמר לו מה תעשה, או מי הוא שידון ויכריע בין שניהם, וז״ש: לא יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו.

לד. והנה כבר ידוע שהצדיק אינו יכול לדבר כרצונו ולא להרים ראש בתוך הקדושה, בכל עת שהקליפה אוחזת בו ויש הערלה דחפייא לברית, שאז כמו זר נחשב אל הקדושה עצמה ואין דבריו נשמעים. ולכן אמר: יסר מעלי שבטו, שהיא הקליפה ממש שבט אפו יוד. ואמתו אל תבעתני, שהם הגבורות העליונות הנותנות כח אל הערלה עצמה להתגבר על הצדיק. ואז:

לה. אדברה ולא איראנו, שיהיה כמו בן בית אל הקדושה עצמה ויוכל לדבר כרצונו כמו הבן לפני אביו. וכל שכן שאז תהיה עליו השראת השכינה תא ״דאנכי״, והקול מתיחד עם הדיבור ועוד לא יאלם. אבל כל זמן שהוא עומד בתוך הקליפה, אין השכינה עמו וניטל רוב המדבר של לשונו, וזה סוד: כי לא כן אנכי עמדי, אנכי עולה כמנין כס״א -רזא דשכינתא ומלכותא קדישא שהיא כסאו של הצדיק ממש, בסוד: צדיק מושל יראת אלקים. ועוד בהיותו תוך הקליפה חסר ממנו החלק העיקרי שלו שנסתלק ונעלם בשרשו מן הטעם הנ״ל, וזה סוד: כי לא כן אנכי עמדי, שהרי במלת אנכי ד׳ אותיות: א״י בחצוניותה ונ״כ בפנימיותה, וכאשר מתאחזים בה החצונים, אותיות הפנימיות שהם עיקר האור מסתלקות, וזה סוד: ״כי לא כן אנכי עמדי״, כלומר: שהכ״ן של אנכי אינו עמדי, כי הפנימיות נסתלק ונשארים א״י שהם החצוניות. ועל תא דא כתיב: אי לך ארץ שמלכך נער, לפי שאז ההנהגה בסוד הקטנות דאיהו נער ודאי. אבל כשהקב״ה מתעורר ברחמיו הגדולים להטיב אל הצדיק, אז מחזיר לו פנימיותו ביתר שאר ויתר עז, שהוא ״כן״ של אנכי שיוצא ומתגלה בריבוי החסדים שלו של בחינת הגדלות, וזה סוד: וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחת כן יצאו ברכוש גדול. שאותיות כן יצאו בריבוי האורות לתשלום אנכ״י. וכלא אתי שפיר ברזא דאתוון כמו שפירשנו.