מגלה עמוקות על איוב/ח

א־ב. דען בלדד השוחי דאמר. עד אן תמלל אלה ורוח כביר אמד פיך. הנה גם דעתו של בלדד השוחי היתה, שכל רבדיו של איוב היו שלא כהוגן, מפני הס"א שאוחזת בו ומביאתו להטיח דברים כלפי מעלה, ולכן אמר לו: "עד אן תמלל" כלומר: עד מתי תניח אל הס"א שתתגבר עליך ותכריח אותך לדבר דברים כאלה כנגד הקדושה, שהרי נראה בבירור שהרוח המושל עליך מצד הס"א הוא המביאך לחטוא באמרי פיך. ואולי שהוא כנגד רצונך, לפיכך אמר: "ורוח כביר אמרי פיך" שר"ל: רוח תקיף וחזק מצד הס"א המושל עליך ומחטיאך כרצונו. והלא היה לך על כל פנים להתחזק ולמשול עליו, כי כל נסיונך תלוי בזה, ואין ספק שהקב"ה לא עביר דינא בלא דינא, וזהו ענין אמרו בסמוך:

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ג-ד. האל יעות משפט ואם שד יעות צדק. והסוד הוא, לפי שכל הדינים מתעוררים מן הבינה שהיא בחינת הבריאה שמאיר שם אל שדי כידוע, והחילוק הוא זה: ששם אל מן אל שדי, מאיר אל בחינת הזכר, ושם שדי מאיר אל בחינת הנקבה, דאינון רזא דמשפט וצדק, ואם כן איך יעלה על דעתך שיהיה עוות הדין ח"ו בבחינת המשפט והצדק שנוגע לשרשך, אם אדרבא כל כונתו של זה השם הוא לתקן ולא לעות, ואם כן צריך לומר על כל פנים שהכל בדין. ואם מתו בניך, פשעם הוא שגרם להם שנמסרו לסטרא דמותא, ולא לחנם נעשה דין בהם ונאבדו ממך, וז"ש: אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם.

ה. וגם אתה לא לחנם נתיסרת ביסורים קשים כאלה: בין ברזא דדכורא בין ברזא דנוק׳ דילך, והעונות הם שגרמו כל הקלקול בשרשך, ואם כן צריך לעורר התיקון על ידי התשובה והתפלה והתחנה, לא על ידי הדיבור רע להטיח דברים כלפי מעלה ח"ו, שזה גורם אדרבא התגברות הדינים עליך, וז"ש: אם אתה תשחר אל אל - לתיקון בחינת הדכורא, ואל שדי תתחנן - לתיקון בחינת הנוק׳.

ו־ז. כי הלא על כל פנים צריך לומר שטמאת העונות היא המונעת הטוב ממך, שאם לא כן והיית "זך וישר", בודאי שהטוב היה מתעורר לבא עליך מיד ולא היה מתעכב אפילו כרגע, שהרי הקב"ה אינו מונע טוב מבעליו, כי טוב ה׳ לכל, וכל שכן אל הטובים. ואם לא היו העונות המונעים ומקטרגים, בודאי שהוא ית׳ היה משים שלום בשרשך ולא היית מצטער כל כך במלחמת החצונים המקטרגים על שלומך, וז"ש: אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, שהכל מובן יפה במה שפירשנו. ואם היית "זך וישר" בודאי שהיה ענינך כענין כל שאר הצדיקים, שהטוב מתעורר לבא עליהם בתחלה מעט מזער, ואחר כך הולך ומתרבה עד תכלית הריבוי, כענין שנאמר: ואור צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, ולא היה ענינך כענין הרשעים, שיש להם בתחלה הטוב בתכלית הריבוי ובפתע פתאום נוטלים הכל מהם ונשארים בידים ריקניות, וז"ש: והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד.

ח־י. ואם תרצה לידע הנהגתו ית׳ שהיא כפי דברי, שאל אל הזקנים שבדורך ואז תכון האמת בלבך כפי דבריהם. וכל שכן שהם ידעוה בבירור לפי שקבלוה מאבותם, ולא ישאר עוד שום פקפוק וערעור בדעתך בכח שלשלת קבלתם, כי כבר אני יודע שאין אתה מאמין לדברינו, לפי שאין אנחנו זקנים יותר ממך, והחכמה תלויה ברוב השנים, וז"ש: כי שאל נא לדור ראשון וכתן לחקר אבותם. כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. והוא כענין מ"ש: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וז"ש: הלא הם יורוך יאמרו לך ומלבם יוציאו מלים. ומ"ש: כי תמול אנחנו ולא נדע", זהו לפי דעתו של איוב שלא היה חושש לדבריהם, לפי שבאו אצלו מאתמול, ועדיין אי אפשר ששרה עליהם רוח דעת להבין בעניניו ובהנהגה העלינוה שנוהגת עמו. ועוד לפי דעתו שהיה חושב שאין להם שום עסק בידיעת הפנימיות, כי אם בחצוניות בלבד שהוא בחינת הצל, וזה סוד: "כי צל ימינו עלי ארץ". וענץ אמרו: "הלא הם יורוך יאמרו לך", זהו כנגד אמרו להם: הורוני ואני אחריש. ומ"ש: "ומלבם יוציאו מלים" ר"ל: מבחינת הפנימיות שהוא סוד הלב שלהם, ולא מבחינת החצוניות כמו שאתה חושב שיהיו הדברים הבאים מאצלנו, ועל ידי כך תתקרר דעתך* ותסמוך על דבריהם של הראשונים שהם אלו.

יא. היגאה גמא בלא בצה אם ישגה אחו בלי מים. וענין המשל הוא, שהכל תלוי בחסד עליון הנמשל למים, ואם כן היה צריך לעורר אותו על ידי התחנה והבקשה, כמו שאמר בתחלה: אם אתה תשחר אל אל, שהוא שם החסד, ואל שדי תתחנן, שהוא השם המשדד החצונים ומסיר המונעים. וכשם שאי אפשר אל הגמא להתגדל בלא בצה, שהוא הלחלוחית הצריך לו, והעשבים הצומחים באחו, אינם יכולים להתגדל בלי מים, כך הנשמה הענושה שהחזירוה לשפלותה ולקטנותה, אי אפשר שתחזור ותתגדל כי אם על ידי מימי החסד הנמשכים לה על ידי התחנה והבקשה, ואם תחדל מזה לא תצלח ולא תגדל.

יב. ואע"ם שהיא נשמה משרש גדול, תשאר יבשה וחסרה בתכלית הגריעות, יותר מאותן הנשמות שהן משרש גרוע ושפל, דוגמת העשבים שחסרים מן המים שאינם יכולים להתגדל ונשארים תמיד בקטנותם, ואינם כורתים אותם, כי לא יצלחו לכל דבר, וז"ש: עודנו באבו לא יקטף ולפני כל חציר ייבש, שהחציר רומז לאותן הנשמות פחותות הערך כמו שפירשנו. וברזא דא כתיב בסמוך:

יג־יד. כן ארוזות כל שוכחי אל, כי שוכחים את העיקר שהוא שם החסד, שממנו טובתם, וכל הגדלתם תלויה בו ולא בזולתו. והנה כבר ידוע שכדי להמשיך מפנימיות הקדושה צריך לב שלם, שהרי מי שאין אמונתו אלא מן השפה ולחוץ, בודאי שאינו מושך אלא מבחוץ ולא יעלה בידו להמשיך מבפנים כלל ועיקר, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וז"ש: ותקות חנף תאבד, כי החנף הוא שאין אמונתו אלא מן השפה לחוץ, ולכן אי אפשר לו להמשיך מפנימיות הקדושה, ואבדה תקותו מזה בלי ספק, לפי שכסילותו וחניפותו היא המקטרגת כנגדו ומונעתו להמשיך מבפנים, וזה סוד: אשר יקוט כסלו וסמיך ליה: ובית עכביש מבטחו, כלומר: שזה החנף אינו סומך ואינו בוטח כי אם בסטרא דמסאבותא, שאדרבא מעכבת המשכתו מי׳ פעמים אל של מדת החסד, וזה סוד: "ובית עכביש מבטחו", כי מלת עכביש כשתי מלות עכב-יש, שמעכבת המשכת י׳ פעמים א"ל שעולים כמנין י"ש דאינון תחות עלמא דאתי, כי החסד הוא תחת הבינה רזא דעלמא דאתי כידוע.

טו. ואמנם זה החנף בראותו שבנין שרשו הולך ומצליח, לפיכך הוא נשען בו ומתנהג תמיד בחניפות, אבל אינו יודע שבנינו אינו יכול לעמוד והצלחתו אינה יכולה להתקיים, דהא קושטא קאי שקרא לא קאי, וז"ש: ישען על ביתו ולא יעמוד. וכן כשנפל הוא מחזיק עדיין בחניפותו, לפי שחושב לקום על ידו מנפילתו, ואינו יודע שהקימה אינה באה כי אם מצד הקדושה והאמת, והשקר כשנפל אין לו קימה לעולם, כמו שגזר הקב"ה על הנחש: על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך, וז"ש: יחזיק בו ולא יקום.

טז. והנה כבר ידוע שכל ההצלחה תלויה בהארת הפנים העליונים, ואלו מאירים אפילו לרשעים ולחנפים כשהשעה משחקת להם, דאינון ברישא דמזלא, ולכן אמרו רז"ל: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, וזה סוד: רטוב הוא לפני שמש. ונראה בבירור מזה, שאיוב היה בחזקת חנף לעיני חבריו, ושהצליח כל זמן שהיתה השעה משחקת לו. וזהו הטעם שאמר להם אחר כך כנגד סברתם: גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבא, כמו שנפרש במקומו בע"ה, כי אמנם בעת שהשעה משחקת לו אפילו החנף יוצא ומאיר בכל אורותיו דש לו יניקה גדולה משרשו, ברזא דכתיב: את הכל עשה יפה בעתו, וז"ש: ועל גנתו יונקתו תצא.

יז. והנה כבר ידוע שהכתוב אומר: גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, והגן הוא סוד המלכות, והגל הוא היסוד שמתגלגלות ויורדות בו כל ההשפעות. ואמנם הרשע החנף שהשעה משחקת לו, יש לו אחיזה בגן שהיא המלכות, וגם בגל שהוא היסוד, אבל לא כל כך כמו שיש לו במלכות, כי אם אחיזה חיצונית כלאחר יד בלבד. וזהו ענין אמרו: על גל שרשיו יסבכו, כמאן דמטי ולא מטי. ואעפ"ב בהיות שהשעה משחקת לו לפיכך הוא זוכה בשעתו לבנות בנינו משלם, וז"ש: בית אבנים יחזה.

יח. אבל אם מתעורר הדין עליו בפתע פתאום, בתחלה משחיתים את שרשו ואת בנינו למעלה ואחר כך מאבדים אותו למטה, וזהו ענין אמרו: אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך. שהוא כדרך מ"ש: והתבוננת על מקומו ואיננו. והא דנקט האי לישנא "וכחש בו לא. ראיתיך" הטעם הוא, כדי להפרע ממנו מרה כנגד מרה, כשם שהוא היה נוהג בחניפות, כך מחניפים עמו ומונעים ממנו ההשפעות שלו, באמרם אליו לא ראינו את שרשך בכלל השרשים העליונים, ולכן מנענוממך ההשפעות שלך, כי מי שאינו נראה אינו נשפע מן המקורות העליונים, וה"ס מ"ש: ועם עקש תתפתל.

יט. והרי שזו היא השמחה שיש לו לחנף מדרכו הרעה - שנדחה מן הקדושה אל הס"א דאיהו רזא "דעפר אחר" וכשהוא נתון שם, האם יש לו תקוה לצמוח עוד ולהצליח ולעשות פרי למעלה, וז"ש: הן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו, שצריך לפרשו דרך אתמהה כנראה מענינו.

כ. והנה התם הוא הפך החנף, שהתם תוכו כברו ונדבק תמיד בקדושה, כענין שמצינו ביעקב שנקרא איש תם יושב אהלים. ומאחר שאינו עוזב את הקדושה גם אינו נעזב ממנה וחוט של חסד משוך עליו תמיד, וז"ש: הן אל לא ימאס תם. ואם נמסר אל הס"א כדי לנסותו, אינו עומד שם כל ימי חייו ח"ו, שהרי בגמר נסיונו סופו לצאת מתוכה בלי ספק, וזהו ענין אמרו: ולא יחדק ביד מרעים.

כא. אלא אדרבא עתיד הוא ליכנס בתוך הקדושה ולשמוח בה בשמחה יתירה ממה שהיה בתחלה, ותתקיים עליו השראת השכינה, וז"ש: עד ימלה שחוק פיך ושפתיך תרועה, כי התורעה היא בחינת השכינה כידוע. ומה שמדברים לו לנכח, להבטיחו על זה אם הוא במדרגת התם.

כב. והנה כבר ידוע שהעומד בתוך הס"א מוכרח הוא ללבוש את לבושה על כל פנים, והלבוש הזה גורם לו בושת וכלימה. אבל כשיוצא ממנה ונתנסה כל צרכו, הנה הוא מניח כל הרע שלו בלבוש הקליפה, והשונאים החצונים ילבשו בו, וזה סוד: שונאיך ילבשו בשת. ותא דא: ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. וידוע גם כן שהמקיפים של הס"א היו נעשים אהל על הצדיק המנוסה שעמד בתוכה, והם היו מונעים כל הטוב ממנו מצד הקדושה. אבל כשיוצא ממנה מסתלקים מעליו מיד אלו המקיפים ובאים לו מקיפים מצד הקדושה, וז"ש: ואהל רשעים איננו.