מגלה עמוקות על איוב/ו

א־ג. ויען איוב דאמר. לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד. כי עתה מחול ימים יכבד על כן דברי לעו. הנה זאת היא תשובה לדבריו של אליפז שהוכיחו על כעסו יותר מדי, והוא משיבו, שאם היו נותנים את צרתו מצד א׳ של המאזנים וכעסו בכף שניה, הצרה היתה מכרעת את כעסו, כלומר שאדרבא אין כעסו כפי גודל צרתו. ולפי שכבר ידוע שצרותיו מן הס"א דאיהי רזא "דחול ימים" דיקא, בסוד הים של אלקים העליון מצד הגבורה, ובסוד הים של אלקים התחתון מצד ההוד אשר שם הנוק׳, וכל הדינים מתעוררים מן השמאל מתא דב׳ ים הנזכרים שהס"א מתגברת על ידי שניהם, לפיכך כתיב: "כי עתה מחול ימים יכבד", בסוד: כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם, ועל כן היה מדבר שלא כהוגן, דברים שלא היה ראוי להיות להם עליה כי אם ירידה, וז"ש: "על כן דברי לעו" במקום עלו, כי היה מכביד עליו עבטיט של "חול ימים" ומשחית את דבריו.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ד. ואמנם כנגד מה שאמר לו אליפז: ומוסר שדי אל תמאס, ז"ש אחר כך: כי חצי שדי עמת אשר חמתם שותה רוחי, כלומר: שאם היו דינים מצד הקדושה בלבד, מתא דשם "שדי" שהם דינים ממותקים כד"ל, היה סובלם ולא היה מתרעם עליהם, אלא שהיתה הס"א אוחזת בהם דאיהי תא "דחמה" ובאכזריות חמתה היתה נוטלת חיותו ממנו, וזה סוד: "אשר חמתם שותה רוחי". והדמיון בזה, לגבור שנלחם עם אויבו בחציו המשופשפים עם סם המות, שהם ממיתים בכל מקום שנוגעים. וכל שכן שהקב"ה שיסה בו כל הכחות של הס"א שהיו מצערים אותו ומבעתים אותו כל כך עד שלא היה יכול לסדר את דבריו, ולכן היה מדבר שלא כהוגן, וז"ש: בעותי אלוק יערכוני.

ה. ועוד שהיה לו סיתום גדול מכל צד, ולא היה מקבל את השפעותיו, שאם היו לו היסורין ולא ניטלו ממנו ההשפעות של מזון הנפש שהיה רגיל לקבל קודם לכן, בודאי שהיה סובל את יסוריו באהבה ואוטם את שפתיו, וז"ש: הינהק פרא עלי דשא אם יגעה שור על בלילו, כלומר: שאפילו אלו הבהמות אינם צועקים כשיש להם מזונם, אע"פ שמטריחים ומיגעים אותם, וכל שכן האדם שהוא בעל שכל. אבל כשיש חוסר ההשפעות ותוקף היסורין, זה וזה גורם ועצור - במילין מי יוכל. והאי דנקט פרא ושור, לפי שהם הב׳ הכחות של הס"א שיונקים מן הקדושה, זה מן הימין וזה מן השמאל, ואע"ם שהם רשעים לא נמנעה מהם השפעתם כפי מדרגתם, וכל שכן שהיה מן הראוי ומן הדין שלא תחסר אל הצדיק, שהרי אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

ו. ואם יאמרו לו כדי לנחמו, שכבר הוא אוכל מן התמצית שנמשך לו מן הס"א שנקרא "תפל" ואינו מת ברעב. מאנה הנחם נפשו בכך, לפי שהתפל של הס"א כשאינו מעורב במלח של הקדושה, בודאי שאינו מאכל ראוי לאכילה לנפשו של צדיק, וזה סוד: היאכל תפל מבלי מלח. וכל שכן שלא היה נמשך לו כי אם הארה מועטת מצד הקטנות, שאין לה טעם כלל לחכו של צדיק שהוא רגיל לאכול מעדנים מצד הקדושה, כד"א: חכו ממתקים וכלו מחמדים זה דודי וזה רעי. ועל רזא דא כתיב: אם יש טעם בריר חלמות, כי החלום הוא מצד הקטנות כידוע, "וריר חלמות" אינה אלא הארה מועטת מצד הקטנות, כל שכן שנפשו של צדיק לא תמצא בה שום קורת רוח כלל ועיקר, מן הטעם שאמרנו.

ז. והנה כבר ידענו שזה הצדיק היה סר מרע, ור"ל שהיה מתרחק מן החצונים בכל כחו. ולא די שלא היה רוצה להתערב עמהם, אלא אפילו בחצוניותם היתה מואסת נפשו לנגוע כלל ועיקר, שלא יהיה לו שום קורבה עמהם. ומזה הטעם היה מקריב עולות, לפי שהעולה כלה לגבוה סלקא ואין בה שום חלק אל המדרגות החצוניות, כמ"ש בספר הזהר. ולכן זהו צערו גדול, שעכשיו החצונים עצמם היו מתמצעים בינו לבין שרשו, ונעשו כלים להביא לו את השפעותיו מן התמצית שלהם, ועל זה היה דוה לבו, וז"ש: מאנה לנגוע נפשי המה כרד לחמי. ומלת "כרוי" היא כמו כדי, שר"ל כלים להביא לו את לחמו כמ"ש, אלא שבאה בתוספת ר, לרמוז שעל זה רבות אנחותיו ולבו דוי. ונמצא שהיא מלה מורכבת מכדי ודוי, ודא איהו ברירו רמלה בלי ספק.

ח־ט. ואמנם זה הצדיק בהיותו כל כך מצטער תחת אכזריות חמה ושטף אף של הס"א, לפיכך היה מבקש שהקב"ה יפריד את הרכבתו, שמתוך כך יצא לחירות, כמ"ש למעלה שעל ידי המות העבד יצא חפשי מאדוניו על כל פנים, וז"ש: מי יתן תבא שאלתי ותקותי יתן אלוק. דואל אלוק וידכאני יתר ידו ויבצעני, כי הבציעה היא לשון שבירה כידוע, שישבר גופו ותתפרד הרכבתו בלי חמלה.

י. ויתנחם בכך לפי שהיה בטוח ליכנס עם שאר הצדיקים בג"ע, מאחר "שלא כחד אמרי קדוש", וכבר ידוע כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, וז"ש: ותהי עוד נחמתי ואסלדה בחילה לא יחמול כי לא כחדתי אמרי קדוש. והלשון הזה של "ואסלדה בחילה" ר"ל: שהיה חפץ להיות נכוה בגחלתה של מלכות שמים - חיל-ה׳ דיקא, שהוא המות, בסוד: רגליה יורדות מות, כי זה היה טוב לו מצערן של החצונים.

יא. וכל שכן שניטל ממנו הכח שלו, ואיך יהיה לו שום תוחלת ותקוה לעמוד כנגד אויבו שהוא תקיף ממנו, כד"א: וילכו בלא כח לפני רודף, וז"ש: מה כחי כי איחל. ואם יכריח את נפשו לסבול את יסוריו, סוף סוף מה יהיה ממנו אם כבר מסרוהו בידו של קץ הימים שהיא הס"א, ואינו עוד בקץ הימין שהיא הסטרא דקדושה כידוע, וזה סוד: ומה קצי כי אאריך נפשי. ועם זה מובן יפה גם כן ענין אמרו בסמוך:

יב. אם כח אבנים כחי, שהרי אלו האבנים הנזכרים בכאן, הם סוד אבריה של המלכות, שעליהם נאמר בתחלה: כי עם אבני השדה בריתך, ואיהי רזא דקץ הימין. אבל עכשיו שנמסר לקץ הימים, אינו מושך עוד כח מאותם אבני השדה שהם חזקים מאד, ואע"פ שהס"א אוחזת בהם, מצחה חזק לעומת מצחם ואינם יכולים לקלקל את בנינה. אבל זה הצדיק שהיה עומד מבחוץ לפיכך אמר: "אם כח אבנים כחי". ועוד ידוע גם כן, שהבשר הוא מצד הנחש, ולק אינו יכול לעמוד כנגדו אלא אם כן נוסף בו כח מצד הקדושה שמעמידו. וזה הכח הוא אות אחת משם הקדוש. כמו שמצינו בקין: וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, וכבר פירשו רז"ל שזה האות, היא ממש אות ו׳ של השם הקדוש. וזהו הטעם שבתחלה נגזר עליו להיות נד בארץ, ואחר כך כשעשה תשובה ניתנה לו אות ר של השם הקדוש, וז"ש: וישב בארץ נור בתוספת ר. גם דוד המלך ע"ה שהיה ה׳ עמו, לפיכך אמר: אף בשרי ישכון לבטח. אבל זה הצדיק שנמסרה בשרו ביד הנחש ולא היתה עמו סייעתא דאות ו׳ של השם הקדוש לעמוד כנגדו, לפיכך היה מתרעם על זה בענין אמרו: אם בשרי נחוש, כלומר: בשרי נחש בודאי _ לפי שהיא מצד הנחש, אבל אינו "נחוש" בתוספת ו׳ שיהיה לי לעזר כנגד הנחש אויבי.

יג. ומ"ש אחר כך: האם אץ עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, כאן יש לדקדק בפסוק הזה שאמר "האם" בתוספת ה׳, מה שאין כן "באם" האחרים שהזכיר בתחלה. והענין הוא, לפי שהראשונים היו דרך אתמהה וזה הוא דרך התנצלות. והסוד הוא זה, לפי שכל עזרתם של הצדיקים היא תלויה בהשראת השכינה עליהם, דאיהי רזא דה׳ דיקא, והיא שנקראת "תושיה" לפי שמתשת כחו של אדם בליעל, והם הכחות של החצונים שנלחמים עם הצדיק ומבקשים להחטיאו ולהמיתו. אבל כשמסתלקת זאת ההשראה מן הצדיק ונדחה ממנו זה הכח שעומד כנגד החצונים ומתיש את כחן, מה יעשה הצדיק הזה ולא יחטא, וזה סוד: "האם אין עזרתי בי", כלומר: אם אין עזרתה של זאת הה׳ הקדושה עמי, וזאת "התושיה" המפורשת כבר נדחה ממני, אם כן איככה אוכל לעמוד.

יד. ותו, דאיכא תרתי לגריעותא: הא׳, שהשפעת החסד שהיתה נמשכת לי כבר ניטלה ממני, והיתה למס ביד הס"א שנתערבה ונתחברה עמי, וזה סוד: למס מרעהו חסד. ועוד, שהשכינה שנקראת "יראת שדי" היא עוזבת אותי ביד החצונים עצמם, וזה סוד: דראת שדי יעזוב.

גם יש לפרש הענין הזה באופן אחר, כי בראות הס"א שהחסד נסתלק ממני והיה למס בידה, זה גורם לה להתגבר עלי בלי שום מורא משם שדי המשרד את החצונים ומכניעם, בסוד: נפל תורא חדד לסכינא, וז"ש: "ויראת שדי יעזוב" בלשון זכר, שחוזר אל ענין "רעהו" שהזכיר בתחלה. וזה נלע"ד יותר אמיתי, וכל שכן שהיא תשובתו לדבריו של אליפז שאמר לו: ומוסר שדי אל תמאס, והרי שהס"א לא היתה חוששת כלום לשם שדי, מאחר שנסתלק ממנו החסד ועוזבת מוראה ומתגברת עליו בכל כהה, ואם כן איככה יוכל לעמוד בכך ולסבול את ייסוריו.

טו. ואמנם לפי שראה זה הצדיק שחבריו תפשו ענין התוכחות במקום הנחמות, לפיכך אמר: אחי בגדו כמו נחל, כלומר: שגם הם בגדו בו כמו "הנחל" העליון שהוא היסוד, שקודם לכן היה משפיע לו ועכשיו נסתלק ממנו והיה מושך השפעותיו אל החצונים, ואין בגידה גדולה מזו, שהיה מתלבש בבגד בוגדים, וכשם שהצנורות שלו נתקלקלו והיו יוצאים לחוץ, כך חביריו היו עוברים את חיובם שהיו חייבים לנחמו, ופיהם מלאו תוכחות להגביר את הדין עליו מכל צדדיו, וז"ש: כאפיק נחלים יעבורו.

טז. והנה שגם חברי נתפעלו מן הס"א שאוחזת בי, מאחר שבאו בחברתי ולבשו לבושי קדרות, ונתערבו גם הם בעיבורו של הדין הקשה, ולכן נוהגים כפי מנהגו להוסיף יגון על מכאובי, וזה סוד: הקודרים מני קרח עלימו יתעלם שלג, מני דיקא, שר"ל מן הס"א שאוחזת בי שנקרא "קרח" לפי שעשתה קרחה בשרשו. ועיבורו של הדין הקשה נרמז בענין אמרו: "עלימו יתעלם שלג", כי אין העלם אלא לשון עיבור, כמו שפירש האר"י זצוק"ל על מ"ש: לא תוכל להתעלם, והשלג הוא סוד הדין הקשה כידוע.

יז. ומ"ש אחר כך: בעת יזורבו נצמתו, ר"ל: בעת שהיו צריכים להתחמם יותר ולהתחבר עמי בנחמות שלהם ולהשפיע על איזה שפע משרשם, כדי שאמצא איזה קורת רוח מצדם, הרי שנתפרדו ממני לגמרי והסכימו גם הם אל דין הקשה להרבות את צערי. ובשעת חימום של הדין עצמו שהיו צריכים להאיר עלי להגיה חשכי, הרי שכבו את האורות שלהם ונכפל חשכי וצערי על ידיהם, וז"ש: בחומר נדעכו ממקומם.

יח. וכנגד מה שדרכם בתחלה היתה להתנהג עמי במילין רכיכץ של מדת החסד, הרי שנתקשו עכשיו לתפוש במרת הדין הקשה, ודה סור: ילפתו ארחות דרכם, שהוא מלשון: ויחרד האיש וילפת, בפירושם ז"ל הידוע. ומ"ש אחר כך: יעלו בתהו דאבדו והיה צריך לומר: ירדו בתהו, כי התהו אין לו עליה כי אם ירידה. אלא שחושבים לעלות מעלה מעלה בזכות תוכחתם, כד"א: ולמוכיחים ינעם. אבל טעות הוא בידם, לפי שהם תוכחות של דופי שבונים רקיעים של תהו, ויגיע אליהם הפסד במקום הריוח שחושבים לעשות לפי שהתהו אין לו עליה בלי ספק כמו שפירשנו, וזה סוד: "יעלו בתהו ויאבדו".

יט. והראיה לזה, שאמר אחר כך: הביטו ארחות תמא,כלומר: הם היו חושבים להתהלך בדרך אמת, והרי שלא הביטו אלא בהפכו שהוא תמ"א הפך למלת אמ"ת. והטעם שלא הזכיר ארחות שקר בפירוש, בי הוא מדבר עמהם לפי דרכם, שבודאי לא היתה כונתם אל השקר אלא שטעות הוא בידם כמ"ש, כי חשבו לתפוש באמת ולא עלה בידם אלא הפכו ממש שהוא תמ"א במקום אמת. והנה כשם שההולך בדרך אמת אינו מצפה אלא לחסד ורחמים שבאים מצד האמת, שהיא המרה הכוללת את שניהם, כך מי שנוהג באותה מדה שהיא הפך אל האמת אין לו לקוות כי אם אל ההנהגות של הדין הקשה שהשקר נאחז שם ויונק מצדו, וזה סוד: הליכות שבא קוו למו, שהם ההנהגות של הגבורה שהיא נקודה שבא כידוע.

כ. ומ"ש אחר כך: בושו כי בטח, זהו הצדיק עצמו שמוכיח לחביריו ואומר להם, בושו והכלמו מדרככם אשר לא טובים, שהרי חבירכם בטח בכם שתבאו אצלו לנוד לו ולנחמו על ידי ההשפעות שלכם שתמשיכו לו מצד הקדושה, והרי עשיתם להפך שבאתם עד מקומה של שקר והיא "תמא" הנזכרת שהיא הפך אל האמת, ונשארתם בחרפה גדולה שנהגתם כמנהגה ונרחקתם מן האמת בתכלית הריחוק.

כא. ומיד כשבאתם אצל חברכם וראיתם את הס"א הנאחזת בו, יראתם ממנה והחזקתם אותה בתוכחות שלכם, וז"ש: כי עתה הייתם לא תראו התת ותיראו. והמשל בזה, לאיש אחד שהלך אצל חברו להצילו מדי אויבו, וכאשר הגיע לשם נפל פחדו עליו והשלים עמו, ובגד בחברו ונהפך לו לאויב הוא נלחם בו.

כב־כג. וכל שכן היה תמה הצדיק הזה על חביריו, לפי שהוא לא קראם שיבאו אצלו, אלא באו מעצמם, ולא בקש מהם שימשיכו לו מן ההשפעות שלהם, וגם לא שיתנו שחד אל הס"א מן השפע שלהם כדי שתסתלק מעליו. וזהו שאמר דרך אתמהה: הכי אמרתי הבו לי ומכחכם שחדו בעדי. ומלטוני מיד צר ומיד עריצים תפדוני. "מיד צר" זהו הראש הטמא, "והעריצים" הם שאר האברים דרגין תתאין דמסאבותא.

כד. והנה מי שיצא מדרך הקדושה, התיקון שלו הוא להתחכם על הנחש הטמא שהוציאו בתחבולות ובערמומיות, כדי לחזור אליה. וזהו החסד שעושה הקב"ה עם החוטאים, להדריכם בדרך ילכו כדי לחזור אליו, כענין שנאמר: טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך. וזהו החסד שהיו צריכים לעשות חבריו של איוב עם איוב עצמו, ולא להוכיחו על מה שעבר ולהרבות את צערו לא לעזר ולא להועיל, וז"ש: הורוני ואני אחריש ומה שגיתי הבינו לי, אחריש דיקא, כדי להתגבר על הנחש הערום בדרכים הישרים, והכל בסיתום, כדי שלא ירגיש ויתיצב מנגד בכח קטרוגו. ואם שגיתי מדרך הקדושה, שהיא שם מ"ה דיקא - נופא דאילנא, "הבינו לי" בכח הבינה ממש, שהיא סוד התשובה, ועל ידיה קמים כל הנופלים ומתקרבים כל הרחוקים, וזה סוד: "ואם שגיתי הבינו לי".

כה. שהרי כמה חזקים הם האמרים הישרים המלמדים להועיל ומדריכים בדרך הישרה, להחזיר את החוטא בשרש הקדושה שנתרחק ממנה על ידי עונותיו, וז"ש: מה נמרצו אמרי יושר. והפך לזה מי שתופש בתוכחות על מה שעבר, י כמו שאתם עושים, מה תועלת ימשך לחבירו מתוכחותיו, וז"ש: ומה יוכיח הוכח מכם. כי בודאי התוכחות על מה שעבר, מכעיסים את החוטא ומחטיאים אותו יותר מפני קלונו וחרפתו, ועל זה נאמר: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

כו. הלהוכח מלים תחשובו ולרוח אמרי נואש. סוד הענין הוא, שנראה מדבריהם שכרתו ברית עם הס"א להחזיקה, מאחר שהיו חושבים בדעתם ובודים מלבם מלים של תוכחות להעציב את רוחו כל כך עד שיתיאש מן הרחמים לגמרי ויפיל את עצמו ביד הס"א ח"ו.

כז. וכל שכן שכבר נסתלקו ממנו המוחין דאבא ונקרא "יתום", כד"א: יתומים היינו ואין אב, ונקל אל הס"א להדבק בו בחסרונם כידוע, וזה סוד: אף על יתום תפילו. ונמצא שבדבריהם היו כורים שחת על הריע שלהם להפילו בתוכה, וזהו ממש כנגד מה שהיו צריכים לעשות, כי אדרבא היו צריכים לבא אצלו כדי להעלותו מן השחת שכבר נפל בתזכה, כי זהו משפט האהבה והאחוה והריעות, וז"ש: ותכרו על ריעכם.

כח. ולכן היה מבקש מהם, שמעתה יפנו אליו, ולא אל הס"א- להחזיקה, וז"ש: ועתה הואילו פנו בי, שהרי אם יפנו אליו ולא יתפתו מן הס"א, יראו בבירור שהאמת אתו ואין שקר בדבריו, וז"ש: ועל פניכם אם אכזב.

כט. וכל שכן שאם ישובו אליו בכל כחם, אפשר שיתגברו כלם יחד על הס"א האוחזת בו ויבריחוה מעליו, וזה סוד: שובו נא אל תהי עולה, כי הכח של רבים עדיף. ואם ישובו עוד אליו בכל לבם, אפשר שיהיה להם כח להחזיר את השכינה שתשרה עליו כבתחלה, וז"ש: ושובו עוד צדקי בה, כלומר: שתשרה עוד חלק שכינתי, במקום הס"א שאוחזת בשרשי.

ל. ואמנם חביריו של זה הצדיק היו חושבים שכל דבריו שלא כהוגן מפני הס"א האוחזת בו, לפיכך אמר להם: היש בלשוני עולה אם חכי לא יבין הוות, כלומר: שאם יעיינו בדבריו יפה יפה יראו בבירור שהאמת אתו, ושאין כל דיבורו מכח הס"א האוחזת בו, שהרי כבר הוא יודע בפירוש לשמור את חכו ואת דיבורו, ואינו נותן מקום אל דרגין מסאבין להכריחו כל כך עד שלא יבין בכחם ויהיה נגרר אחריהם לדבר כרצונם ח"ו, וז"ש דרך אתמהה: "אם חכי לא יבין הוות".