מגלה עמוקות על איוב/ד

תבנית:להלשים א־ב. ויען אליפז התימני דאמר. הנסה דבר אליך תלאה ועצור במלין מי יוכל. הנה כבר פירשתי למעלה, שאלו ג׳ רעיו של הצדיק הם כנגד הג׳ קוים שמשפיעין אל היסוד, ולכן נדדו ממקומם ובאו אליו לנחמו ולהחזיקו כל א׳ מצדו. אבל כששמעו שפתח את פיו וקלל את יומו, נהפכו לו לאויבים ופיהם מלאו תוכחות להרבות את צערו. וזהו הטעם שהשי"ת כעס אליהם לבסוף, לפי שעשו נגד כונתם ומגמתם, כי היה להם לנחם ולהחזיק, ולא להכאות נפש צדיק ולהגדיל את צערו. והנה תחלת דברי פיו של אליפז להוכיח את הצדיק שאינו יכול לעמוד בנסיונו, וז"ש: הנסה דבר אליך תלאה, כלומר: השכינה דאיהי רזא "דדבר" והיא סוד אבן בחן לבחון את הצדיק ולנסותו, הנה היא מתעוררת לנסותך בדינים הקשים שלה, ואתה תלאה מיד ובועט ביסוריך, ואם כן מי יוכל לעצור במלין שלא יוכיח אותך על זה. ואם ישבתי אתך ז׳ ימים וז׳ לילות בפה סתום להתאבל על צערך הגדול, עכשיו שאתה מטיח דברים כלפי מעלה, מי יוכל לעמוד ולעצור במילין שלא יוכיח אותך על אולתך ומיעוט סבלנותך, וז"ש: הנסה דבר אליך תלאה ועצור במלץ מי יוכל

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

ג. וכל שכן שהוא היה במדרגת היסוד הכולל חו"ג, ועל ידי הגבורות שלו היה מיסר את הרבים ומחזיקם בדרכם הישרה, וז"ש: הנה יסדת רבים וידים רפות תחזק. וסודו, כי הוא היה מעלה מ"ן תמיד להחזיק הידים העליונים שהם חסד וגבורה היונקים מהם החצונים, ולכן היו רפים ונחלשים, והיסוד מחזיקם במ"ן שלו.

ד. ולא עוד אלא שהיסוד העליון עצמו שהצדיק עומד במדרגתו, הוא היה מקים אותו מנפילתו, ונ"ה עמו שהם סוד ברכים כורעות, והצדיק מאמצן ומחזיקן במ"ן שלו שהיה מעלה תמיד אליהן מן התחתונים, וזה סוד: כושל יקימון מליך וברכים כורעות תאמץ.

ה. ואם כן הוא מן התימה שעכשיו תבא אליך מדת הגבורה ותלא לסבול אותה, תגע עדיך כח הס"א, ותבהל מפניה. וענין אמרו "תגע עדיך" הטעם הוא, לפי שלא הכתה אותו כי אם מבחוץ בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, אך לא בפנים בחלל הגוף. והסוד הוא, כי זה הצדיק בהיותו במדרגת היסוד, לפיכך בכח כללותו היה מחזיק תמיד את האחרים שלא יפחדו כלל מן הפתויים של הס"א ואת מוראה לא ייראו ולא יעריצו, כדבר קל שלא ייטיב ולא ירע, ועתה נבהל מיד בנגעה אליו. וזה היה דבר נגד ערכו ונגד כבודו, ולכן אמר דרך אתמהה: "תגע עדיך ותבהל".

ו. ונראה מזה שהיראה שהיתה לך לא היתה יראה טובה מצד השכינה, אלא יראה רעה מצד השפחה בישא דאיהי רצועה לאלקאה בה חייביא, שנקראת "כסלה" מפני כסילותה, כד"א: ולא ישובו לכסלה. ונראה עוד שתקותך ותום דרכיך לא היו כי אם להדבק בהבלי העולם ותענוגות בני אדם, שכלם מסטרא דמסאבותא, ולא מצד הקדושה, מאחר שאבדה תקותך כשאבדו עניני עולמך.

ז־ח. ועוד נראה בפירוש שאין אתה זך וישר ונקי וטהור כמו שהיינו חושבים עליך, מאחר שאבדו ממך אורות הקדושה ונפלת ביד הקליפה, שהרי תכלית הירידה של איזה ניצוץ בתוך הקליפה, אינו אלא כדי לברר ממנה כל הניצוצות שנפלו בידה מפני עונותיו, וז"ש: זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו, כלומר: היכן מצינו שהנקיים והישרים אבדו את האורות שלהם ונכחדו מהם לגמרי; כמו שמצינו ברשעים שנפלו בתוך הקליפה כדי לקצור ממנה כל הניצוצות שזרעו בארעא חייבתא על ידי העונות שלהם, וז"ש: כאשר ראיתי חורשי און חורעי עמל יקצרוהו.

ט. ואלו הרשעים כאשר יורדים בתוך הקליפה מסתלקים מהם הנשמה והרוח שלהם, ואינם נשארים אלא במדרגת הנפש בלבד, בתא דכתיב: הנפש החוטאת היא תמות, וזהו ענין אמרו: מנשמת אלוק יאבדו ומרוח אפו יכלו.

י. וכדי להודיעו שאין משוא פנים לפניו ית׳, ואפילו החוטא יהיה משרש גדול ועליון מאד, מורידין אותו בתוך הקליפה, ושם כל ימי עונשו הוא צועק ואין משגיחין עליו, לפיכך זהו ענין אמרו: שאגת אתה וקול שחל ושני כפירים נתעו, שהנשמות הגדולות והיקרות המשילן לכל מיני אריות, ונמנעו ההשפעות מהם בימי ענשם, וזה סוד: "שני כפירים נתעו", כד"א: כפירים רשו ורעבו, וכלא רזא חרא.

יא. ואפילו מי ששרשו מן היסוד דאצילות שנקרא "ליש", כד"א: ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל, גם הוא כשהעונות גורמים צריך לירד בתוך הקליפה להחזיר את אבדתו שהם רפ"ח ניצוצות שלו שעם הכולל עולים כמנין טר"ף, וזה סוד: ליש אובד מבלי טרף. ומה גם שאפילו מי שששרשו מן אבא דאצילות שנקרא "לביא" בסוד ל"ב נתיבות חכמה, אע"פ שהשרש שלו מן הייחוד הגמור, גם הוא צריך לירד במקום הפירוד הגמור כשהעונות גורמים, וזה סוד: ובני לביא יתפרדו, שמשמע אפילו אותם הנשמות ששרשן מבחינת הלביא כמ"ש.

יב. וענין אמרו בסמוך: ואלי דבר יגונב וגר, זהו סיפור מעשה מאליפז התימני לאיוב במה שאירע לעצמו, אע"פ שהיה מבחינת הימין החשוב, כדי להוכיח את טענותיו הנזכרים, שגם לו נגנבה ממנו בת זוגו הקדושה דאיהי רזא "דדבר", וממילא נאבדו ממנו החסדים שלו, ולא נשארו לו מן הזיווג הקדוש כי אם בחינת הגבורות והדינים, וזה סוד: ותקח אזני שמץ מנהו, כי שמ"ץ עולה כמנין ה׳ אלקים שהם סוד הה׳ גבורות, ואפילו אותן מן החלק הגרוע שלהם שיש בה שמץ פיסול, וזהו לשון שמץ מנהו, מן־ה"ו, שד"ל מן הייחוד הקדוש של זו"ן שהם סוד ו"ה כידוע. גם א׳זני ש׳מץ מ׳נהו הוא ר"ת אש"ם, כי בגבורות אחיזת החצונים דאינון רזא דאשם. וזהו הטעם לעגין אמרו בסמוך:

יג. בשעפים מחזיונות לילה, כי החצובים הם הנקראים "שעפים" בהיותם יונקים מן הענפים של האילן העליון אך לא מן הנוף שלו ח"ו. ולכן בדוד הוא אומר: סעפים שנאתי ותורתך אהבתי, כי כל חפצו לאחוז בנוף האילן שהוא סוד התורה עצמה, ולא בענפיו שמהם יונקים הנפרדים. וזהו הטעם שאליפז התימני היה מספר לאיוב, שבעת צרותיו גם הוא הגיע לו הדיבור בעירבוב החצונים מצד כחות הגבורה והדין, וזה סוד: "בשעפים מחזיונות לילה". ולכן היה בחצות לילה הראשונה שהוא דין וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, וז"ש: בנפול תרדמה על אנשים, כשהם משוקעים בשינה שנקראת תרדמה, כי בחצות הלילה האחרונה החסד מתעורר והשינה היא יותר קלה ונוחה להתעורר, ולכן רוב החלומות בחצות הלילה האחרונה, וכל שכן כשהם מצד החסד, אבל זה שהיה מצד הדין לפיכך בא אליו כד שליט אילנא דמותא ממש - "בנפול תרדמה על אנשים" כמ"ש. *

יד. ואז נתעורר ממדת הפחד ומן הרע המתאחז בה ויונק ממנה, שגורם הרעדה, דתמן אותיות רע בתא דאמרן. ונתפשט כח הגבורה ברוב עצמותיו ולא בכלם, לאפוקי מעצמות הראש שלא הרעידם והפחידם כח הגבורה, כדי שהשכל יהיה ניצול ויוכל לעמוד לקבל כח התוכחות וקושי הדיבור, וז"ש: פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד.

טו. וכבר ידוע שכח הדין אוחז אל האחור, אבל בעידן ריתחא ניתן לו רשות לעבור אל הפנים, לפיכך כתיב: ורוח על פני יחלוף. ומ"ש אחר כך: תסמר שערת בשת, הטעם הוא, לפי שהשערות הם מבחינת הגבורות כידוע, ולכן הדינים אוחזים בהם הרבה מאד כי מצא מין את מינו וניעור.

טז. ואמנם כבר כתבנו למעלה שזה אליפז התימני היה מצד החסד, ולכן היה רגיל במראות שהן מבחינת החסד, ואותן שעברו לפניו בעת צרותיו בהיותן מצד הדין לא היה מכיר אותן, מאחר שאינו רגיל בהם, וז"ש: יעמוד ולא אכיר מראהו, כלומר: אע"פ שהיה עומד לא הייתי מכיר מראהו, מן הטעם שאמרנו. ולפי שכבר ידוע שהדברים המפחידים ומבהילים נשאר הדמות שלהם לנגד עיניו של אדם, והוא סוד הרשימו של אותו דבר שנרשם בדעתו, ולכן יש מי שיחלה מחמת פחד שיארע לו, לפיכך זהו ענין אמרו: תמונה לנגד עיני, כלומר: עדיין נשארה התמונה של אותו המראה לנגד עיני. והנה אותה הרוח היתה עומדת לפניו בצורת דוממת בלי נענוע שפתים, ואעפ"ב היה שומע את קולה שהיתה מדברת, וז"ש: דממה וקול אשמע. ואלו דבריה:

יז. האנוש מאלוק יצדק וגר. והענין הוא, לפי שהצדיק מתרעם על יסוריו כסבור שבאים עליו שלא כדין, לפיכך אמר: "האנוש מאלוק יצדק" דרך אתמהה, כי השם הוא שצוה לאדם להיות צדיק, ואם כן איך אפשר שהאדם עצמו יהיה צדיק יותר ממנו. ועוד, לפי שהיסורין באים אל הצדיק לטהר אותו ולזכך את נשמתו שתהיה ראויה להדבק ־ בקדושתו ית׳, והצדיק מתרעם עליהם לפי שהוא חושב להיות טהור כל צרכו ואינו צריך אל היסורין לטהרו, ועל זה נאמר: אם מעושהו יטהר גבר, כלומר: איך אפשר שהעסה טוענת להיות טובה אם הנחתום מעיד עליה שהיא רעה.

יח. ועוד, היסורין באים לנסיון אפילו לצדיק גמור שכל מגמתו לעבוד את ה׳, שהרי הקב"ה רוצה לנסותו אם יעמוד באמונתו ובעבודתו בימי הרעה, כי בימי הטובה הכל יכולים לעמוד ואינו ניכר העבד הנאמן אלא על ידי הרעה, שהיא ממש אבן בוחן להודיע את תמימותו, כמו שעשה אל האבות שנתנסו בכמה נסיונות, וז"ש: הן בעבדיו לא יאמץ. ואפילו באותן בני אדם שהיו ראויים להיות מלאכים, כמו חנוך ואליהו, זה מנעל וזה סנדל, אף בהם גבר כח הנסיון ורדיפת הס"א דאיהי רזא דתהלה במקום תחלה, וז"ש: ובמלאכיו ישים תהלה. ויש לפרש גם כן מלאכים ממש, שנפלו גם הם תחת הנסיון, ועזא ועזאל שלא עמדו בנסיונם הושלכו משמים ארץ והיתה להם תהלה במקום תהלה כמו שפירשנו. י

יט. וכל שכן שוכני בתי חמר אשר בעפר יסודם וגד, כלומר: אם הנסיון והעונש מגיעים אל המלאכים העליונים שהם כלם רוחניים, כל שכן אל בני אדם שנשמותיהן ירדו לשבת באלו הבתים החומריים שהם הגופים המחשיכים ומחטיאים, שהיסוד הגובר בהם הוא יסוד העפר, ולכן כל נסיתם ומגמתם אל העפר שהם הענינים העכורים של העולם השפל, כד"א: כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, וז"ש: "אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". וכל שכן וק"ו שהס"א אוחזת בהמהרבה מאד דאיהי רזא "דאף". וזהו הטעם שהתחיל "באף" וסיים ידכאום לפני עש שהם סוד הש"ע כחות הטמאים, ע"ש של עשו הרשע לעומת הש"ע נהורין של ע"ק, שאלו מדשנים מחיים ומחזיקים, ואותן של הראש הטמא אשר בעפר יסודם מדכאים ומחלישים.

כ. והצדיקים המנוסים הניתנים אל השמאל ועומדים תמיד לפניהם, זהו הטעם שאין להם אפילו שעה אחת של קורת רוח, כי איך אפשר שיבא טוב למי שעומד תמיד לפני הרע, וז"ש: "ידכאום לפני עש" ותכף סמיך ליה: מבקר לערב יוכתו. ואלמלא שהקב"ה מרחם עליהם ומעבירם מן השמאל אל הימין ומן ההוד אל הנצח, בודאי שהיו אובדים לגמרי כבגד יאכלם עש, וזה סוד: מבלי משים לנצח יאבדו.

כא. וכל שכן שכל זמן היותם אל השמאל הם חשובים כמתים, לפי שמסתלקים מהם האורות יותר חשובים שהם המוחין דאבא, וזה סוד: הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה.