מגלה עמוקות על איוב/ג

א. והנה כבר ידוע שהזיווג הקדוש של הצדיק עם מלכות שמים, הוא שמברכו מקדשו ומטהרו כל כך עד שאינו פותח את פיו אלא לטובה_ ולברכה, ונהפוך הוא בהזדווגו בעל כרחו עם המלכות הרשעה, כמו שהוא בעת צרותיו שהיא מלפפתו ומכריחתו לחטוא בשפתיו כנגד רצונו, וזה סוד אמרו בסמוך: אחרי כן פתח איוב את פיו דקלל את יומו. והראיה לאונסו - ממ"ש לבסוף כשנתיחד עם זיווגו: לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, כמו שנפרש בע"ה כשנגיע לשם.

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ב־ג. ואמנם זהו ענין אמרו "ויקלל את יומו", שהס"א שהיא בחינת הקללה היתה אוחזת בשרשו. ומזה הטעם: ויען איוב ויאמר. יאבד יום אולר בו והלילה אמר הורה גבר, והסוד הוא, לפי שכבר ידוע שכל השרשים הם כלולים ממרת יום ומדת לילה, וכאשר הס"א אוחזת בהם הם אבודים ממש מן הקדושה, ואותו השרש אינו נזכר להמשיך לו את ההשפעות כשאר השרשים, מפני הדינים המתגברים עליו שמונעים את החסד, והדינים הם מבחינת הגבורה, לפיכך כתיב: "והלילה אמר הרה גבר". '

ד. וכל שכן שחשך הקליפה מסתירו ומעלימו מעיני החסד המתפשט בכל שאר השרשים, לפיכך אמר: היום ההוא יהי חשך. ועוד מפני שאינו מתלבש בלבוש החסד שהוא שם אלוק כידוע, כי אם בלבושי קדרות של הקליפה, לפיכך כתיב: אל ידרשהו אלוק ממעל ואל תופע עליו נהרה, שהוא סוד האור המקיף שנמנע ממנו מאחר שנמסר ביד הס"א, מה שאין כן לשאר השרשים שנשארים ברשות הקדושה ואינם זזים ממצבם ומעלתם. והאור המקיף קרא אותו "נהרה" לפי שהולך ומתנוצץ תמיד כנהר שאינו פוסק והולך. ועוד, לפי שמלת נהר"ה עולה כמנין י׳ הויות שהם הכללות של ה"ח וה"ג, שהאור המקיף הזה סובב וכולל את שניהם.

ה. והנה כבר ידוע כי בהסתלק האורות המקיפים מצד הקדושה, יבאו תחתיהם המקיפים מצד הקליפה שהם שנים "חשך וצלמות" לעומת הל"ם של צלם מבחינת הקדושה, וזה סוד אמרו בסמוך: יגאלוהו חשך וצלמות. וענין אמרו "יגאלוהו" שמשמע יטנפוהו, הנה הוא כנגד המקיפים הקדושים המטהרים, כמו שהיו ענני כבוד במדבר מגהצים ומטהרים את לבושיהם של ישראל. ומ"ש אחר כך: תשכון עליו עננה, הוא סוד השראת הנוק׳ דמסאבותא כנד השראת השכינה, ולכן אמר "עננה" בלשון נקבה. והנה כבר ידוע שמסתמא ביום אין פחד מן המזיקים, לפי שהאור העליון דההוא שמשא דבי עילאי מאיר בכל השרשים והמזיקים בורחים מפניו, מה שאין כן בלילה. אבל באותו השרש החשוך שמתאחזים בו החצונים, אינו מאיר שם האור של השמש העליון, ולכן הוא מפחד תמיד מן המזיקים ביום כמו בלילה, וזה סוד: יבעתוהו כמרירי יום.

ו. ואמנם על כל פנים מאיר שם ביום איזה ניצוץ קטן שמציץ מן החרכים, אבל במרת לילה של אותו השרש אינו מאיר שם כלום ולכן הוא חשך ואפלה גמורה, וז"ש: הלילה ההוא יקחהו אפל. והנה ידוע גם כן שלכל השרשים יש להם חלק ונחלה בין בדרגין דכורין שהם סוד "ימי שנה", בין בדרגין נוקבין שהם "מספר ירחים", חוץ מן השרש החשוך שנמסר ביד הס"א, שאין לו חלק בשום א׳ מהם, וזהו ענין אמרו: אל יחד בימי שנה במספר ירחים אל יבא.

ז. והנה ידוע גם כן שבכל מדת לילה של השרשים המושפעים והמושגחים, יש להם ששים כחות של גבורה השומרים אותם מן המזיקין, ובנין אב לכלם: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו׳ איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, חוץ מן השרש החשוך שיושב בדד ואין לו שמירה, וזה סוד: הנה הלילה ההוא יהי גלמוד, כלומר: במקום "הנה" שעולה ששים והם הם׳ כחות הנזכרים, "הלילה ההוא יהי גלמוד" שר"ל יחידי ובודד בלי שמירה כלל ועיקר. דמ"ש אחר כך: אל תבא רננה בו, סוד העדן הוא, לפי שכל השרשים יש להם המלאכים שלהם שמרננים תמיד אל השי"ת, כדי לקבל את השפעתם מתוך דנתם, כד"א: ברון יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים, אבל השרש החשוך שנמנעו ממנו ההשפעות שלו, מלאכיו מתאבלים ולא מרננים. והראיה על זה, שמצינו בעת ההצלה והרוחה שהכתוב אומר: ואשלם ניחומים לו ולאבליו, וכבר פירשו רז"ל: שאלו האבלים הם המלאכים שלו ממש כמ"ש.

ח. ומ"ש אחר כך: יקבוהו אוררי יום, הסוד הוא, שהחצונים יכנסו בפנימיותו של אותו השרש, ולכן אמר "יקבוהו" שהוא כמו ינקבוהו, ולכן יש הדגש בק׳ לתשלום החסרון של הנון. והחצונים נקראים "אוררי יום" לפי שצריכים לברוח ולהחבא כשבא היום, כעדן שנאמר: ־ תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, ולכן מקללים את היום. והמרה הזאת יותר קשה מן הראשונה שאמר "יבעתוהו כמרירי יום", וכאן אמר "יקבוהו", בתחלה הפחד והבעתה מבחוץ, וכאן האחיזה מבפנים. ואלו "אוררי יום" נאמר עליהם שהם העתידים עור לדתן, והסוד הוא, שמעוררים את הראש שלהם להטפל על אותו השרש החשוך לצערו ולהזיקו, והראש הטמא הוא שנקרא "לויתן" נחש בריח ונחש עקלתון.

ט. יחשכו כוכבי נשפו יקו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר. הנה כבר ידוע שבכל שרש מן השרשים העליונים יש בו בחינת העליונות שלו אשר שם החסדים הסתומים שהם סוד הכוכבים כידוע, ומסתמא אין אחיזת החצודם והחשך שלהם מגיע לשם כי אם בזה השרש החשוך המסור בידם שנתנגע מכף רגל ועד קדקדו, ועל רזא דא כתיב: "יחשכו כוכבי נשפו". ובמקום שהיה מקוה לאור הקדושה שיאיר עליו, הרי חשך הקליפה שמחשיכו, והוא מעולם התהו שנקרא אין, לפיכך כתיב: "יקו לאור ואין". ולא עוד, אלא דאינו זוכה לראות אפילו בחצוניות הקדושה שהוא סוד העפעפים, כי הפנימיות הוא העינים והחצוניות הוא העפעפים המכסים את העינים, כשם שהחצוניות מכסה על הפנימיות, וז"ש: ואל יראה בעפעפי שחר.

י. והנה כבר ידוע שמן השרש העליון בא הכח אל היולדת בשעת לידתה, כי האור והעזר של השרש העליון הוא שמוציא את הולד מתוך רחמה, ואם כן איפה היה ראוי אל אותו השרש של הניצוץ המעונה, שיסגור עליו ולא יפתח, כי בעמלו וצערו של אותו הניצוץ יגיע העמל והצער גם אל שרשו בלי ספק, וז"ש: כי לא סגר דלתי בטני ויסתר עמל מעיני.

יא. ואמנם לפי שאפשר שאינם מתגלים תולדותיו של הניצוץ אל שרשו כי אם בצאתו מרחם אמו דאז הוי הגילוי, ובימי העיבור הכל סתום ונעלם, לפיכך כתיב בסמוך: למה לא מרחם אמות מבטן יצאתי ואגוע, כלומר: שנוח לו לשרשו על כל פנים להמית את ניצוצו בצאתו מן הבטן כשנגלו לו תולדותיו ומאורעיו הרעים, ולא להגדילו להיות מוכרח לסבול את צערו.

יב. מדוע קדמוני ברכים, אלו הברכים של המילדת שמקדמים את היולדת לקבל את הולד ולהוציאו מבחינת העיבור, כד"א: ותלד על ברכי. ומה שדים כי אינק להכניסו בבחינת היניקה. ומה תועלת היה לטרוח בכל הענינים האלו על ניצוץ אחד שהיה עתיד להיות כמטרה לחץ לכל הדינים הקשים שבעולם, ולהיות משא לשרשו שהיה צריך לסבול את כל צרותיו, והלא בצערם של דווים וסגופים, השכינה מה הלשון אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי, ואם כן היה טוב לו ולשרשו ולמקורו שימות מיד כשיצא לאור העולם, שלא היו מתאחזים החצונים באורות שנמשכו אליו בעת צרתו.

יג. ואפילו אם היה בבחינת השכיבה והשינה חסר מכל ההנאות והטובות, הנה הוא יותר טוב שקט ושלוה בלי הנאות, ממה שהוא הצער והרדיפה מן החצונים בכל ההנאות שבעולם, וז"ש: כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. וייחס ענין השינה למיתת הולד, לפי שהוא נקי מכל חטא ואשמה, ונמצא שמיתתו היא שינתו ומנוחתו, שאינו בא להצטער בצרות העולם ולהטנף בטינופת העבירות שמונעים את המנוחה למי שמת מתוכן, ולכן מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. ולא עוד, אלא שזה הצדיק היה במדרגת היסוד, וכשם שהצער שלו גורם צער אל הייחוד הקדוש של זו"ן הוי"ה אדנ"י שבהם ח׳ אותיות כמנין אז, והוא מיחדן, כך הנחת שלו היה גורם נחת אליהם ובשלומו היה להם שלום, וז"ש: "ישנתי אז ינוח לי", ותכף סמיך ליה:

יד. עם מלכים ויועצי ארץ, שהם סוד זו"ן דאינון בחינת מלכים דיקא, ולכן היה מתמיה זה הצדיק, מדוע הוציאוהו לאויר העולם וקיימוהו בחיים להיות מצרי׳ בצרתו, והוא דבר שאין הדעת סובלתו. וענין אמרו "מלכים" ־ על דרגין דדכורא, "ויועצי ארץ" ־ על דרגין דנוק׳ דאיהי רזא דארץ, והיסוד נתון ביניהם ומיחדם. ואמנם הצדיק הזה מפני צערו היה מתרעם על בנינם של דרגין מסאבין דאינון רזא "דחרבות" שנבנו גם הם מצד הייחוד הקדוש של זו"ן, והיה מתמיה הרבה מאד, איך הסכימו לבנות בנינים רעים כאלה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה, שעומדים כנגדם להפריד את ייחודם ולקלקל את תיקונם, וזה סוד: הבונים חרבותלמו.

טו. ומתוך צערו גם כן הנה הוא בוטה בשפתיו, שהיה טוב לו אם היה מת בצאתו מרחם אמו, גם כי יתנוהו לשבת עם שרי האומות שאחיזתם אל השמאל אשר שם הזהב, ובזמן הצלחתם הם ממולאים גם כן מריבוי החסד דאיהו תא דכסף, וזהו ענין אמרו: או אם שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף.

טז. ועוד היה חושב מתוך צערו, שאולי היה לו לטבע, מה שנגזר עליו לנסיון, וז"ש: או כנפל טמון לא אהיה. והסוד הוא, כי הנפלים הם מבחינת הדינים הקשים שאינם ראויים להתקיים, ולכן מפילתן הנוק׳ העליונה כידוע, בסוד: הנפילים היו בארץ, והוא הדין גם כן לכל שאר הנוקבין למטה. והנה בראותו זה הצדיק שקפץ עליו הדין הקשה של הס"א, לפיכך חשב בדעתו היותו לפי טבעו מבחינת ־הדינים הקשים, ולכן מצא מין את מינו ונעור, ואם כן היה טוב לו להיות בכלל הנפלים שלא יצא לאויר העולם לקבל את החסד שהוא אור, וז"ש: כעוללים לא ראו אור.

יז. שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח. סוד הענין הוא, לפי שכבר אמר למעלה שהיה טוב מותו מחייו, לפיכך הרי שהוא מספר והולך כל הטובות הבאות מן המות לכל כת וכת מבני אדם. והתחיל מן הרשעים, שנראה לכאורה שהמות תהיה קשה להם יותר מן הכל, ואדרבא היא טובה להם הרבה מאד, לפי שהחלק הרע שבהם המביאם לחטוא והוא סוד "הרוגז" שלהם, אתבלי שם בבי קברי, והטוב מתפרד מן הרע וחוזר למקורו העליון, וז"ש: "שם רשעים חדלו רוגז". וכל שכן הצדיקים שנקראים "יגיעי כח", מפני שיגעו בכמה יגיעות לסבול המאורעות הקשות של זה העולם ולעמוד כנגד יצרם וכנגד הפיתוים והרדיפות של הס"א, ולכן ישישו כי ימצאו קבר כי שם ינוחו מכל אלה, לפיכך כתיב: ושם ינוחו יגיעי כח.

יח. ומ"ש אחר כך: יחד אסירים שאננו, אלו הנשמות הקדושות שבאות משרש הקדושה והוכרחו לרדת במאסר הגוף הנגוף והחומר העכור, ועוד במאסר ארצות הטמאות יחד עם אומות העולם שנשמותיהם משרש הטמאה, ואין להם שקט ושלוה עמהם, לפי שאינם מניחים אותם להתעסק בדרכי קדושתם. הנה המות מוציאתם מכל המאסר שלהם, לפי שאז בעת מיתתם חוזרים לשרשם הקדוש, ואין עוד להם שום מונע לא מצד החומר ולא מצד האומות, ואינם שומעים עוד "קול נוגש" דא ס"מ חייבא וראש פתנים אכזר שמתיצב כנגדם ואינו מניח להם להתעסק בעבודתם ולעשות רצון קונם, וז"ש: ולא שמעו קול נוגש.

יט. ועוד מטובות המות שבה הכל שוים, בין מי שהיה במדרגת הקטנות בעוה"ז, בין מי שהיה במדרגת הגדלות, על ידי המות חוזרים הכל אל החסרון הגמור ואל ההעדר החרוץ בשוה ואין יתרון לזה מזה, וז"ש: קט1ץ וגדול שם הוא. ועוד היה מתנחם בכך, כי מי שהיה קטון ואחר נעשה גדול מצטער הרבה בעת מיתתו שהוא עתיד לחזור אל ההעדר הגמור, וז"ש: "קטון וגדול" כלומר שהיה קטון ואחר כך נעשה גדול, ואם כן טוב ממנו מי שהיה גדול ואחר כך נעשה קטון, כמו שהיה הצדיק הזה בתחלה גדול מכל בני קדם ואחר כך נעשה קטון, שהרי הולך ומתמוטט בהדרגה ואינו נופל מן הקצה אל הקצה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

ועוד: "קטון וגדול שם הוא" כונתו בזה, שהקטנות והגדלות בעיני העוה"ז אינו כלום, מן הטעם שאמרנו, שהרי על ידי המות הכל שוים ועשיר ורש נפגשו, כמ"ש החכם, אלא הקטנות והגדלות האמיתיים ניכרים בעוה"ב, אשר שם מי שהוא קטון בזכיות ובאורות, נשאר כן לעולם ואינו מקוה להתגדל עוד, וכן להפך מי שהוא גדול בזכיות ובאורות הנה הוא עומד במצבו ובמדרגתו הגדולה לעולמי עד, ואינו מתירא עוד שתקפוץ עליו הקטנות להפילו ממדרגתו, כענין שנאמר: והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד, לפיכך אמר: "קטון וגדול שם הוא", כלומר: שם יודע מי שהוא קטון וגדול באמת, ולא כאן בעולם הזה שהכל שקר וכזב שאין לו העמדה וקיום.

ומ"ש אחר כך: ועבד חפשי מאדוניו, והלא כבר ידענו שאם יצא לחירות היה לו אדון בלי ספק, ואם כן "מאדוניו" נראה מיותר. אלא המ׳ של מאדוניו היא מ׳ היתרון, כלומר: שהוא יותר חפשי מן האדון שלו, שהרי כאן בעוה"ז הרשע מכתיר את הצדיק, אבל בעוה"ב: ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. ואפילו עבד עברי שיהיה עבד לעברי אחר שכמותו, כבר ידענו שעבדותו היתה כפרה לכל עונותיו, ואם כן כשיוצא לחירות, מדרגתו למעלה מאדוניו, כי במקום שבעלי תושבה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ואם כן נמצא על כל פנים שהוא יותר חפשי מאדוניו. ועוד, שהאדון בעוה"ז שהוא עולם העבדות, והעבד בעולם הבא שהוא עולם החירות, ואם נמצא שהוא יותר "חפשי מאדוניו".

כ. והנה כבד ידוע שאין האדם יכול להתקיים בעוה"ז כי אם על ידי האור והחיים העליונים. האור שהוא החסד - לקיים את גופו, והחיים העליונים נמשכים לו לקיים את נפשו. ולפי זה היה מתמיה הצדיק: למה יתנו אור וחיים למי שהס"א מתאחזת בו, והלא נראה שהיה טוב לו למות ולא להתקיים על ידי ההמשכות הנזכרים שמוסיפות כח אל הס"א לצערו ולהתגבר עליו, ונמצא דשקיל טיבותיה מארי דביתא ושדי אחיזרי, וז"ש: למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש, שמשמע למי שהוא עמל בגופו והמרירות בנפשו מפני הס"א הנדבקת בו מבית ומחוץ.

כא. והיה מחכה אל המות ממש להנצל מכל אלה כד"ל והנה איננו, וז"ש: המחכים למות ואיננו, כלומר: שבאות אליהם כל שאר הצרות חוץ מן המות שהיו מתאוים אליה לתכלית הנזכר. והצדיק הזה נסה כן בעצמו, שהרי אמר הקב"ה אל השטן: הנו בידך אך את נפשו שמור.

וכל שכן שאלו העמלים ומרי נפש היו יורדים לחפור את המות ולהביאה אצלם מניק׳ דתהומא רבא אשר שם ביתה, בשמחה ובטוב לבב, יותר ממי שהולך לחפור כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות מן המטמונים שלהם, שהרי אלו לא יועילו ולא יצילו לנפש נענה, כמו שמציל המות מכל הצרות, וכענין שהוכיח מכל הטעמים הנ"ל.

כב. והנה כבר ידוע שאין שמחה אלא בגילוי האורות, אבל אלו הנענים והנרדפים מן הס"א יש להם יותר שמחה בסיתום מבגילוי, לפי שבגילויים של האורות הס"א מתאחדת בהם ומתגברת על ידיהם להלקותם ולהרבות את צערם, וזה סוד: השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שהקבר הוא בחינת הסיתום כידוע. ומ"ש אחר כך:

כג. לגבר אשר דרכו נסתרה וגר, הנה הוא מפרש עכשיו מי הוא זה אשר ישמח בסיתום, והוא האיש המסור אל תוקף הגבורות והדינים, ונסתרה ממנו דרך החסדים, ואפילו הלבוש של החסד שהיה לו קודם לכן ועל ידו היה נהנה מן האורות העליונים, עכשיו נהפך להיות לו מחיצה של ברזל בינו ובין שרשו, עד שאינו יכול לקבל כלום מן האורות הראשונים כמשפט הראשון, ונמשכים כלם אל הס"א המתאחדת בו ומתגברת עליו, וזה סוד: דסך אלוק בעדו, ותכף סמיך ליה:

כד. כי לפני לחמי אנחתי תבא, שמשמע הס"א שגורמת לו אנחה ושוברת חצי גופו של אדם, כלומר: שנוטלת ממנו בת זוגו דאיהי פלגא דגופא ממש. והיא שעומדת "לפני לחמו" ומונעת ממנו כל ההשפעות שלו, מאחר שמתגברת עליו בכל הדינים הקשים שלה ומתמצעת בינו לבין שרשו, וזה סוד אנח"ה שעולה כמנין דין לרמוז אל הנזכר. וכנגד מה שבעת הצלחתו היו נמשכים לו החסדים בריבוי שהם סוד המים כידוע, כך בזמן הצרה השאגות בריבוי מפני רוב הדינים, וז"ש: דתכו כמים שאגותי.

כה. ועל זה היה דוה לבו של הצדיק יותר מן הכל, שלקה ממה דהוה זהיר טפי, שהרי נקרא "ירא אלקים וסר מרע", על ב׳ מדות כשרות שהיו לו, הא׳ שהיה מתירא תמיד מן הגבורה של מעלה דאיהי רזא דפחד יצחק ועל שמה נקרא ירא אלקים, והנה שכל צרותיו באו מצדה, וזה סוד: כי פחד פחדתי ויאתיני. וזהו טעם הכפל, כלומר: שהיה מפחד תמיד מן הפחד שהיא מדת הגבורה, והיא שעמדה כנגדו להכותו. והב׳ שהיה נזהר תמיד להתרחק מן הרע של הס"א ועל שמה נקרא "סר מרע", והרי שניתן רשות אל הרע עצמו להדבק בו ולהתגבר עליו, וזה סוד: ואשר יגורתי יבא לי.

כו. והנה כבר ידוע שהצדיק אין לו שלוה תמיד מן היצה"ר שמבקש להחטיאו, ולא שקט ממאורעות העולם ומעסקיו המטרידים ומיגעים אותו, ולא מנוחה מעסק התורה והמצות, וכל זה להדבק בצד הטוב בכל כחו. והרי כמה גדולה צרתו כשהרע קופץ עליו, במקום הטוב שהיה מקוה לו וטרח בשבילו, כי נמצא ח"ו שהוא יגע לריק וילד לבהלה על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו, לפיכך אמר: לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי דבא רגז.