מגילת האש פרק ו
עם ניקוד
עריכהטקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
וְכַאֲשֶׁר קָם הָעֶלֶם מִכְּרֹעַ עַל-בִּרְכָּיו וּמֵהִשְׁתַּטֵּחַ – וַיִּשָּׂא עֵינָיו שָׁמַיְמָה כְּמִשְׁפָּטוֹ. וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַכֵּף אֲשֶׁר לְעֻמָּתוֹ, תַּמָּה וּנְקִיָּה כְּמַלְאַךְ הַצְּנִיעוּת וְהָעֲנָוָה, נִצֶּבֶת לְפָנָיו עַלְמָה אַחַת זַכַּת בָּשָׂר וְנוּגַת עֵינַיִם, עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדּוֹ וְעַל-רֹאשָׁהּ תִּזְרַח אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר...
וַיִּפָּעֵם לְבַב הָעֶלֶם, וַיַּשְׁפֵּל בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אֶת-עֵינָיו הַצְּנוּעוֹת אַרְצָה. וַיִּשְׁקַע מַבָּטוֹ בַּנָּהָר וַיָּנַח עַל-צֶלֶם הָעַלְמָה הַנִּשְׁקָף מִשָּׁם עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר.
וְהִיא הִיא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר-הִבִּיט הָעֶלֶם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶל תְּהוֹם הָאֲבָדוֹן.
וּפִתְאֹם שָׁב הָעֶלֶם וַיִּכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִפְנֵי הַדְּמוּת אֲשֶׁר בַּמַּיִם, עֵינָיו קְשׁוּרוֹת אֶל-הַתְּהוֹם בְּצַעַר אַהֲבָה וּשְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת בְּכִלְיוֹן גַּעְגּוּעִים:
– אֲחוֹתִי, הַאַתְּ הִיא?...
וַיִּדֹּם הָעֶלֶם, וְלֹא יָכֹל דַּבֵּר עוֹד, כִּי גָבַר עָלָיו הֲמוֹן לְבָבוֹ וְנַפְשׁוֹ אָבְדָה בְנַפְשׁוֹ...
וְאוּלָם מִקֵּץ רֶגַע הִתְעוֹרֵר וַיִּפְקַח אֶת-עֵינָיו, וְהֵן חֹלְמוֹת וַעֲמֻקּוֹת מְאֹד, וְנֶפֶשׁ אֲנוּשָׁה פְּצוּעַת אַהֲבָה וְזָבַת דָּם פִּרְפְּרָה בְּמַעֲמַקֵּיהֶן. וַיַּעֲצֹם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בִּכְאֵב לְבָבוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַגָּדוֹל, וְהֶמְיַת פְּלָאִים, הֶגְיוֹן צַעַר טָמִיר וְנֶעֱלָם, כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מֵחֶבְיוֹן עֲשָבִים לִפְנוֹת עֶרֶב, שָׁטְפָה מִפִּיו בְּזֶרֶם תְּפִלָּה לֵאמֹר:
– הַאַתְּ הִיא, יְחִידָתִי וְנֵר חַיַּי וּמַלְאַךְ לְבָבִי מֵעוֹדִי וְעַד הַיּוֹם, אֲשֶׁר נִגְלֵית עַתָּה אֵלַי מֵרֹאשׁ צוּרִים בְּאִי יְשִׁימוֹן זֶה תַּחַת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר וְכוֹכָבוֹ? וַאֲנִי בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת שִׁוְּעָה אֵלַיִךְ נַפְשִׁי מִמַּעֲמַקֵּי חַיַּי כָּל-הַיָּמִים וּבְרִבֲבוֹת שְׁבִילִים נַעֲלָמִים וַעֲקַלְקַלִּים בָּרְחָה מִמֵּךְ אֵלָיִךְ... בְּשַׁחַר יַלְדוּתִי עוֹד רָאֲתָה עֵינִי יִפְעָתֵךְ וַתַּחְמֹד בְּסֵתֶר לֵילוֹת וּשְׁחָרִים אֶת-אוֹרֵךְ הַגָּנוּז. בֵּין הַרְרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת גַּפְנֵי הַכְּרָמִים, שָׁמָּה חִבְּלַתְנִי אִמִּי וַתְּהִי עַרְשִׂי מִקְלְעוֹת זְמוֹרוֹת וְלוּלָבִים וְשִׁירַת אֹמַנְתִּי קוֹל הַצִּפּוֹר. קָמוֹת בָּר גְּבֹהוֹת וּשְׂדֵי תְרוּמוֹת בֵּרְכוּ יַלְדוּתִי וְיַעְרוֹת אֲשֵׁרִים רַעֲנַנִּים וָעֳפָאֵי הַבְּרוֹשִׁים בְּסוֹדָם הֱבִיאוּנִי; וָאֹהַב אֶת-אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי הֶהָרִים וְהָעֲמָקִים, וְאֶת-אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם יָרֵאתִי. וְאוּלָם לִפְנוֹת שַׁחַר, לִפְנוֹת שַׁחַר, בִּמְשֹׁךְ קֶרֶן הָרוֹעֶה הָרִאשׁוֹן בְּדִמְמַת הָעוֹלָם מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים וְיִרְאַת קְדוֹשִׁים נַעֲלָמָה וּמְתוּקָה יְעָטָתְנִי – וָאֶתְגַּנֵּב יְחִידִי מִסֻּכַּת מִשְׁכָּבִי, וָאַעַל עַל-גִּבְעָה רַעֲנָנָה, רַגְלַי טְבוּלוֹת בְּטַל בֹּקֶר וְעֵינַי נְשׂוּאוֹת אֶל-שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת, וָאֵרֶא אֶת-כְּבוֹדֵךְ בְּכוֹכַב הַשַּׁחַר וּשְׁכִינָתֵךְ בְּנֹגַהּ זַרְחוֹ הַצָּנוּעַ. וַתִּרְמְזִי לִי מִמָּרוֹם בְּאַהֲבָה חֲרִישִׁית וַתַּרְעִידִי אֶת-לְבָבִי בְּרֶטֶט עַפְעַפַּיִךְ, וָאֹהַב גַּם אֶת-כָּל-הַשָּׁמַיִם וּמְלוֹאָם בַּעֲבוּרֵךְ...
וְהָעֶלֶם הוֹסִיף לְדַבֵּר בַּעֲטֹף רוּחוֹ:
– וְאַחֲרֵי כֵן יָתוֹם הָיִיתִי וּבוֹדֵד... אָבִי מֵת מוֹת פָּרִיצִים בַּמִּלְחָמָה וְקִלְלַת אֱלֹהִים עַל-עַצְמוֹתָיו, וְאִמִּי חִלְּלָה אֶת-לְבָבָהּ בְּשַׁעֲלֵי שְׂעוֹרִים עַל-אַדְמַת נֵכָר, וָאִוָּתֵר אָנֹכִי לְבַדִּי וָאֵתַע כָּל-הַיָּמִים גַּלְמוּד בֵּין הֶהָרִים וּבַלַּיְלָה חִבַּקְתִּי צוּר. שׁוּעָלִים הָלְכוּ סְבִיבִי בָּאֲפֵלָה וְכוֹס חֳרָבוֹת בִּעֲתַתְנִי בְיִלְלָתָהּ, וַאֲנִי רַךְ וְיָחִיד וְהֹזֶה, אֵין לִי כֹּל, בִּלְתִּי אִם-נֶפֶשׁ חֲרֵדָה כַצִּפּוֹר וְעֵינַיִם צוֹפוֹת וּתְמֵהוֹת. וַתּוֹפִיעִי אֵלַי אַתְּ, הַצְּחֹרָה וְהַנּוּגָה, מִבֵּין עַרְפִּלֵּי לַיְלָה, וַתַּשְׁכִּימִי אֶל-אֶבֶן מְרַאֲשׁוֹתַי וְאֶל-גִּבְעַת מְלוֹנִי. בַּשַּׁחַר מֵרֹאשׁ הָרִים תָּעִירִי לִי וַתְּשַׁחֲרִינִי חֶסֶד בְּקֶרֶן יִשְׁעֵךְ, וּבְתוּגַת אֵם עֵין זְהָבֵךְ עָלַי הִתְרַפָּקָה... וַתְּלַמְּדִי אֶת-לְבָבִי יְגוֹן סְתָרִים וּמַכְאוֹבֵי שְׁתִיקָה וְיִסּוּרֵי אַהֲבָה... וְגַם-אֲנִי קִדְּמוּ עֵינַי לָךְ אַשְׁמוּרוֹת מֵהַר מִצְעָר, וְלַיְלָה, כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ, אֶעֱרֹךְ-לָךְ וָאֲצַפֶּה... וַיִּמְצָאֵנִי בְּאַחַד הַיָּמִים אִישׁ שֵׂיבָה מִיהוּדָה מוּטָל בֵּין הֶהָרִים עִם-שַׁחַר, וְהָאִישׁ לְבוּשׁ אַדֶּרֶת וּפְרוּעַ שֵׂעָר, הוֹלֵךְ קְדוֹרַנִּית וְזָעֵף, וְהוּא נָזִיר וּקְדוֹשׁ אֱלֹהִים וְנוֹרָא הוֹד, וּמַרְאֵהוּ כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מַרְאֵה עֲנַן הַכָּבוֹד וְעֵין הַקֶּרַח לִפְנוֹת בֹּקֶר. וַיַּחְמֹל עָלַי הַשָּׂב, וַיִּטָּעֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ וּבְצֵל זְקָנוֹ הַלָּבָן וְהָרוֹעֵד כִּסָּנִי. וַיּוֹרֵנִי מִדְּרָכָיו וַיַּעֲבִידֵנִי לֵאלֹהָיו, וַיַּזֵּר נַפְשִׁי מִכָּל-חֶמְדָה וַיְלַמְּדֵנִי לְהַבִּיט שָׁמַיְמָה. וְאֶת כָּל-צִצֵּי עֲלוּמַי קָטַף אַחַד אֶחָד וַיִּשָּׂאֵם לֵאלֹהָיו, וַיְּקַדֵּשׁ אֶת-רָאשֵׁי מַאֲוַיַּי לַשָּׁמַיִם, וַיִּהְיוּ יְמוֹתַי צוֹמוֹת כִּימוֹתָיו וְלֵילוֹתַי תְּפִלָּה כְּלֵילוֹתָיו. וָאִירָא מְאֹד מִפְּנֵי הַזָּקֵן כִּירֹא הַפֶּרַח אֶת-הַסְּתָיו. פָּנַי דַּלּוֹ וּמִצְחִי חָוַר מִיּוֹם לְיוֹם – וְאוּלָם קְוֻצּוֹתַי פָּשׁוּ וַיַּעֲשׂוּ תַלְתַּלִּים וּבִלְבָבִי שִׂגְשֵׁג יַעַר רַעֲנָן שֶׁל-חֲלֹמוֹת. וָאֹבַד בְּקָטְנִי בַּאֲפֵלַת הַיַּעַר הַהוּא וָאֱהִי כְּעֹפֶר מֻדָּח בֵּין אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן... וְיֵשׁ אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ הַיַּעַר בִּלְבָבִי וַיְהִי לְפַרְדֵּס, כֻּלּוֹ פְרָחִים עִם מְגָדִים וְטוֹבֵל בְּזֹהַר שֶׁמֶשׁ, וְהִנֵּה אַתְּ כְּבַת אֱלֹהִים, רְקוּמַת אוֹר וּכְלִילַת נֹגַהּ, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין עֲרוּגוֹת בְּשָׂמָיו וּשְׂחוֹק אֲשֶׁר תְּחַיִּי בוֹ עַל-שְׂפָתַיִךְ, וַאֲנִי יוֹנַת אֲהָבִים חֲרֵדָה וּמַהְגָּה שׁוֹכֶנֶת כְּתֵפֵךְ הַלְּבָנָה... וּבַיָּמִים הָהֵם וַאֲנִי עוֹדֶנִּי טָהוֹר וְצָנוּעַ וּבַיְשָׁן, נַפְשִׁי זַכָּה בְתוֹכִי כְּאֵגֶל הַטַּל בִּגְרוֹן הַחֲבַצֶּלֶת וּלְבַבִי בָהִיר כִּרְסִיס מֵי-הַשִּׁלֹּחַ בְּשְׂפַת כּוֹס גָּבִישׁ. אֲבַק אִשָּׁה לֹא-דָבַק בִּמְעִילִי וְאֶת רֵיחָהּ לֹא יָדָעְתִּי. וְאוּלָם אֶלֶף מַעְיָנוֹת חַיִּים שׁוֹקְקוּ בִלְבָבִי וְנַפְשִׁי שָׁאֲלָה הֲמוֹן אַהֲבָה, הֲמוֹן אַהֲבָה. וַתִּפְרַח דְּמוּתֵךְ לְפָנַי מִתּוֹךְ כָּל-הִרְהוּרַי וַתַּעַל פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי כְּתַבְנִית אִשָּׁה וּבַת-אֱלֹהִים וַאֲנִי לֹא-יָדַעְתִּי אֵיכָכָה וּמָתַי רֻקְּמָה בְנַפְשִׁי הַתַּבְנִית הַהִיא... וְיֵשׁ אֲשֶׁר נִדְמָה לִי וְהִנֵּה נְטָעֵךְ אֱלֹהִים בִּלְבָבִי מֵאָז וּמֵעוֹלָם, וּמִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים עַל-אַחַד הַכּוֹכָבִים אוֹ בַחֲלוֹם קְדוּמִים עָבַרְתִּי עָלַיִךְ וַתִּקְרָאִינִי בִשְׁמִי. וַיְהִי זִכְרֵךְ חָרוּת לְנֶגֶד עֵינַי בְּאֵשׁ לְבָנָה, וָאָרִיחַ אֶת-רֵיחַ נִיחוֹחֵךְ גַּם מֵחִידוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה, וּמֵחֲלוֹמוֹתֶיהָ הָאִלְּמִים בַּת-קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי. יוֹמָם בְּלֶכְתִּי וְעֵינַי נְשׂוּאוֹת שָׁמַיְמָה גִּשַּׁשְתִּי כְעִוֵּר אֶת-צִלֵּךְ סְבִיבִי וּבִנְדוּדַי הַלָּיְלָה בִּקַּשְׁתִּיךְ עַל-מִשְׁכָּבִי... וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּם הַזָּקֵן בַּלָּיְלָה וְהֵעִיר שַׁחַר, וְעָמַד עַל-יַד אֶשְׁנַבּוֹ הַפָּתוּחַ מוּל הַמִּזְרָח, עֵינָיו תְּלוּיוֹת לַמָּרוֹם וּשְׂפָתָיו עִם-כֹּכְבֵי בֹקֶר יְרַנְּנוּ תְּפִלַּת קֹדֶשׁ לְאֵל חַיָּיו, וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדּוֹ עַל-מִטָּתִי בַּעֲלָטָה. כֻּלִי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה וּמִתְהַפֵּךְ בְּצִירֵי מַאֲוַיִּים נַעֲלָמִים, וְנַפְשִׁי תָחִיל, תְּפַרְפֵּר, כִּטְלֵה חָלָב בֵּין שִׁנֵּי כְּפִיר רָעֵב, וְעֵינִי בוֹכִיָּה וְשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לוֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶׁק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי... וּבָאָה רִנַּת הַזָּקֵן בְּקִרְבִּי כְּמַעְיָן טָהוֹר מְפַכֶּה אֶל-יָם נִגְרָשׁ... וָאֶקַל מְאֹד בְּעֵינַי וָאֶתְעַנֶּה מְאֹד וָאֲבַטֵּא נְדָרִים בַּעֲלֶטֶת נַפְשִׁי... וְאֶת-הַזָּקֵן יָרֵאתִי, פֶּן-יִמְצָא אֶת-נַפְשִׁי חֲלָלָה וּשְׂרָפָהּ בְּגַחֲלֵי עֵינָיו... וְלֹא נוֹעַזְתִּי עוֹד לָשֵׂאת עֵינַי שָׁמַיְמָה וָאַשְׁפִּילֵן אֶל-תְּהוֹם נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה וָאֶתְכַּוֵּץ כְּתוֹלַעַת בְּיוֹם סַגְרִיר... וַתָּחוּסִי עָלַי אַתְּ, הַזַּכָּה, הַצְּנוּעָה וְהָרַחֲמָנִיָּה, וְלֹא בָזִית אֶת-עֱנוּתִי... מִמָּרוֹם בְּעַד הָאֶשְׁנָב הֵצַצְתְּ אֵלַי אֶל-מִטָּתִי וַתִּקרָנִי, וַתָּהֵלִּי אֵלַי כִּימֵי קֶדֶם וַתְּטַהֲרִינִי, וַיִּז הָאוֹר מֵאֵזוֹב קַרְנַיִךְ עַל-לְבָבִי – וּמִשֶּׁלֶג יַלְבִּין... אָז יָצָאתִי אֶל-נַחַל הַמַּיִם לְהִתְקַדֵּשׁ עִם טוֹבְלֵי שַׁחֲרִית לַשָּׁמַיִם וְלָתֵת אֶת-נַפְשִׁי כָּלִיל לַיָי. שֶׁפַע קֹדֶש רַעֲנָן הִשִּׁיבוּ עָלַי רוּחוֹת הַשַּׁחַר מִכָּל-הַשְּׁפָיִם וָאֱהִי כְּהוֹלֵךְ לִקְרַאת סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה. גְּבוּרַת אֱלֹהִים מָלֵאתִי, וּלְבָבִי חָדָשׁ, וְרוּחִי נָכוֹן, וְנַפְשִׁי תְרוּעָה – וְלֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי. וָאַרְחִיב עֵינַי לַשָּׁמַיִם, וָאֶשָּׂא רֹאשׁ, וָאֱהִי הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד בַּנָּחַל. וּפִתְאֹם וְהִנֵּה צְלִיל מַיִם וְשִׁכְשׁוּךְ רַחֲצָה כְּזֶרֶם בְּדֹלַח עֲבָרַנִי וַיֶּהֱמֶה עַל-אָזְנִי כַּהֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת. הֵצַצְתִּי וְנִדְהַמְתִּי: שָׁם, בַּנַּחַל מִנֶּגֶד, כִּדְמוּת נַעֲרָה רוֹחֶצֶת רָאִיתִי וְזֹךְ בְּשָׂרָהּ הִבְהִיק אֵלַי מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית וַיַּשְׁכִּירֵנִי... כִּמְעַט זִנַּקְתִּי אֵלֶיהָ כַּנָּמֵר; וְאוּלָם דְּמוּת הַזָּקֵן הַנָּזִיר נִצְנְצָה לְפָנַי – וָאֲחַנֵּק אֶת-תַּאֲוָתִי בְּנַהַם כְּפִיר וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל-הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת-מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן וְנַפְשִׁי פִרְכְּסָה בְּרֶטֶט שְׁדֵי בְתוּלֶיהָ, וָאֶחֱרֹק שֵׁן, וָאֶשְׁלַח אֶגְרֹף וְלֹא-יָדַעְתִּי לִקְרַאת מִי, אִם לִקְרַאת הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר-יְנַסּוּנִי וְאִם מוּל הַשָּׂטָן אֲשֶׁר יִתְגָּר בִּי. וַיֵּרֶד אֶגְרֹף זַעְמִי כְּפַטִּישׁ עַל-זִיז הַסֶּלַע וַיְפוֹצְצֵהוּ וְרַגְלִי טָחֲנָה אַבְנֵי הֶחָצָץ... וּכְסוּר מֵעָלַי שִׁכְרוֹנִי – וַיְשׁוּפוּנִי מַחֲשַׁכֵּי אֵימָה, וָאִירָא יִרְאָה גְדוֹלָה מִפָּנַי. מִפְּנֵי הַתֹּהוּ וּמִפְּנֵי כַף-הַקֶּלַע יָגֹרְתִּי, כִּי רָאִיתִי אֶת-נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחֹרָה וּלְבָנָה כְּאַחַת, עֵרֶב אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ, וְאֶת-לְבָבִי רָאִיתִי וְהִנֵּה הוּא מְאוּרַת צִפְעוֹנִי וְקַן-נֶשֶׁר. הַעַל-כֵּן צָמְאָה נַפְשִׁי לַשַּׁחַר כָּל-הַיָּמִים וְלִבִּי לַנֶּשֶׁף יֶהֱמֶה?... וָאֵשֵׁב שָׁם עַל-שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים, עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּיו, וָאְֱהִי כְּיוֹשֵׁב עַל-פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. וָאֵרֶא פִתְאֹם אֶת-קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי-כָבְדוּ, וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל-נְחָשִׁים שְׁחֹרִים וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל –
וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי וָאַקְדִּישׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמַיִם, הַכַּף הָכְרָעָה... בְּחֶרְדַּת לֵבָב גִּלִּיתִי אֶת-סוֹדִי לַזָּקֵן וַיְבָרְכֵנִי בְּמַבָּטֵי עֵינָיו וַיְשַׁלְּחֵנִי עִם-הָנֵץ הַחַמָּה יְרוּשָׁלָיְמָה. וָאָבֹא בְּשַׁעֲרֵי אֱלֹהִים וְזֶבַח וּמִנְחָה בְּיָדִי. וָאֵרֶא אֶת-הֵיכַל קָדְשׁוֹ, תִּפְאֶרֶת בַּחוּרָיו וְכֹהֲנָיו, וְאֶת-תְּשׁוּאוֹת חֲצֵרָיו רָאִיתִי – וְלֹא-קָמָה בִי רוּחַ. וָאֲגַלַּח אֶת-רֹאשׁ נִזְרִי עַל-דַּם זִבְחִי, וָאַשְׁלִיךְ אֶת-קְוֻצֹּותַי לִפְנֵי אֲרִי הָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ – וּבִן רֶגַע עָלוּ תַּלְתַּלַּי בְּלַהַב הַזֶּבַח הַשָּׁמַיְמָה וּפְאֵר עֲלוּמַי הָיָה לְאֵפֶר, רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיְיָ... גַּל שָׁחֹר כַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וּכְשִׂנְאַת הַמָּוֶת זִנֵּק פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי הַשְּׂרוּפָה וַיַּחֲשֵׁךְ עֵינַי, וָאֹמַר לִשְׁאֹג כָּאֲרִי – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה הֵצִיפָה עָלַי לַהֲקַת הַלְּוִיִּם יָם שֶׁל-זִמְרָה וַיִּסְחָפֵנִי, וַיְכַס שְׁאוֹן הַחֲצֹצְרוֹת וְהֶמְיַת הַנְּבָלִים אֶת-שַׁאֲגַת נְעוּרָי, וּלְבָבִי תָעָה וַיֹּאבַד בְּרַעַשׁ הַתֻּפִּים וְהַצֶּלְצָלִים. וָאֶתְנַפֵּל בְּלֹא-כֹחַ לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַיָּשִׁישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים, וָאֶכְבֹּשׁ רֹאשִׁי בְּשׁוּלֵי מְעִילוֹ בֵּין הַפַּעֲמוֹנִים וְהָרִמּוֹנִים, וָאֵבְךְּ, וָאֶתְוַדֶּה, וָאֵבְךְּ – – –
וּכְצֵאתִי מֵאֵת פְּנֵי חֲצַר הַקֹּדֶשׁ וָאֵרֶא וְהִנֵּה תַלְתַּל קָטֹן אֶחָד מִקְּוֻצוֹתַי נִמְלַט מִן-הָאֵשׁ וְהוּא מֻשְׁלָךְ בִּפְאַת הַמִּזְבֵּחַ אֵצֶל הַדָּשֶׁן. וָאֶגְנֹב אֶת-תַּלְתַּלִּי, בַּר-נִדְרִי, מִשֻּלְחַן אֱלֹהִים, וָאַצְפִּינֵהוּ בְחֵיקִי וָאִמָּלֵט עִמּוֹ, וָאֶשָּׂאֶנּוּ כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי יָמִים רַבִּים וָאֶתְלֶנּוּ כְקָמֵעַ עַל-צַוָּארִי. וַיְהִי כְּשׁוּב תַּלְתַּלִּי לְצַמֵּחַ – וָאוֹצִיאֵהוּ, וָאֶשַּׁק לוֹ, וָאֶזְרֶנּוּ לְרוּחַ – וַהֲשִׁיבוֹתִי אֶת-הַגְּנֵבָה לַשָּׁמָיִם...
וְעַתָּה רְאִי גַם-רְאִי, הִנֵּה הָתֵל הֵתֵלוּ בִי הַשָּׁמַיִם וּבְכַחַשׁ אַכְזָרִי סְבָבוּנִי. אֶת-נְעוּרַי, אֶת-הַכֹּל לָקְחוּ מִמֶּנִּי וּמְאוּמָה לֹא-נָתְנוּ לִי כָּפְרָם. נִכְנָע כְּעֶבֶד נָשָׁאתִי אֶת-עֵינַי אֲלֵיהֶם כָּל-הַיָּמִים וָאֶשְׁאַל בִּדְמָמָה כַּכֶּלֶב אֶת-חֶלְקִי וּבְלִי תְלוּנָה יִחַלְתִּי לִמְנָת גּוֹרָלִי. וְאוּלָם הֵם הַחֲרֵשׁ הֶחֱרִישׁוּ לִי בְגַאֲוָתָם, וַיְכַלּוּ בְּצִדְקַת רְמִיָּה עֲלוּמַי. וְהִנֵּה נוֹתַרְתִּי עוֹד הַפַּעַם לְבַדִּי בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וַאֲבִיבִי הֶעָשׁוּק הָפַךְ לָלֶכֶת מֵעִמִּי סַר וְזָעֵף, בְּלֹא נְשִׁיקָה וּבְלֹא בִרְכַּת פִּטּוּרִים, וַאֲנִי עוֹדֶנִּי רוֹדֵף וְכָרוּךְ אַחֲרָיו כְּיֶלֶד, לוֹפֵת וְנוֹשֵׁק אֶת-רַגְלָיו, וְתוֹפֵשׂ בִּקְצֵה בִגְדוֹ, וּמְפַרְפֵּר וְשׁוֹאֵג: "אַל תַּעַזְבֵנִי!" – וַתִּגָּלִי אֵלַי פִּתְאֹם, אֱיָלוּתִי וּמַלְכַּת נַפְשִׁי, וְהִנָּךְ נִצֶּבֶת עַתָּה לְפָנַי בִּמְלֹא הוֹדֵךְ עַל-הָאָרֶץ. שַׁרְבִיט הָאֹשֶׁר בִּימִינֵךְ וְצִיץ הַיְשׁוּעָה עַל-מִצְחֵךְ. וַאֲנִי כִּמְעַט רְאִיתִיךְ – וְכָל-מַאֲוַיַּי הַכְּלוּאִים הֵגִיחוּ פִתְאֹם כִּפְתָנִים רְצוּצִים מֵחוֹרֵיהֶם בַּחֲצִי גְוִיּוֹתֵיהֶם וְהֵם נִמְשָׁכִים וּמְרַטְטִים, רְעֵבִים וּצְמֵאִים, לְמוּלֵךְ, לְמוּלֵךְ, וְאֵשׁ זָרָה, אֵשׁ הַמֶּרֶד, בְּעֵינֵיהֶם... וּרְאִי, אֶת-מְלֹא שְׁמַי כּוֹכְבֵי כֶסֶף וְזָהָב אֶתֵּן-לָךְ בְּקֹמֶץ אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה, מְחִיר מַגָּע אֶחָד בְּרֹאשׁ שַׁרְבִיטֵךְ, מַה-לִּי וּמִי-לִי אֵפוֹא עַתָּה בַּשָּׁמַיִם, אַחֲרֵי נָטְשֵׁךְ אוֹתָם בִּגְלָלִי וְאַחֲרֵי פְנוֹת זִיוֵךְ מֵהֵם? כִּי הִנֵּה פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ עַמּוּדֵי שַׁחַק, וְהֵיכַל יְיָ חָרֵב, וְכִסְאוֹ נִשְׁבָּר, וְשַׁעַר אֱלֹהִים הָיָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת; וַאֲנִי גָדַלְתִּי, וָאֶחֱזַק וָאִיף, גָּאוֹן לֹא-נִשְׁבָּר בְּצַוָּארִי, וְנַהַם אֲרִי בְּכִלְיוֹתַי, וְאַתְּ עִמָּדִי – צַוִּי, וְנָעַרְתִּי אֶת-תַּלְתַּלַּי וּפָרַקְתִּי אֶת-הַשָּׁמַיִם הַמְרוֹפָפִים מֵעַל רֹאשִׁי כְּנַעַר קַשׁ; דַּבְּרִי דָבָר – וְטָבַלְתִּי בְשַׁחַת הָאֲבַדּוֹן הַזֶּה אֶת-חַיַּי, וְכַאֲשֶׁר הוֹרַדְתִּי בוֹ אֶת-עֵינַי אֶל-צַלְמֵךְ, לֹא-אוֹסִיף לְשֵׂאתָן עוֹד הַשָּׁמַיְמָה עַד-עוֹלָם... קָחִינִי, חָנִּינִי, שָׂאִינִי, אֲחוֹתִי – הִנְנִי בְיָדֵךְ. שִׂימִינִי כַחוֹתָם עַל-לִבֵּךְ אוֹ הֲדוֹם לְרַגְלַיִךְ... כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל-אַחַת הַמְּאוּרוֹת...
וְהָעֶלֶם הִתְאַפֵּק פִּתְאֹם וַיְחַנֵּן קוֹלוֹ וַיְפַלֵּל:
אוֹ שָׁמַיִם חֲדָשִׁים אֶבְרָא לָךְ וּתְכֵלֶת חֲדָשָה וְזֹהַר חָדָש אֲסוֹבְבֵךְ, וּקְבַעְתִּיךְ כַּשֶּׁמֶשׁ בְּגַלְגַּל חַיַּי, וְזִכְרֵךְ אֶאֱרֹג בְּשִׁירַת נִשְׁמָתִי. כְּתָרִים אֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ מִתְּפִלּוֹתַי, וּבְלִבְנֵי פְרָחַי מְקוֹם רַגְלַיִךְ אֲרַפֵּד. וְרִחַפְתִּי סְבִיב כִּסְאֵךְ כְּנֶשֶׁר אֵשׁ, וְאַשִּׁיב עָלַיִךְ לֶהָבָה בְּאֶבְרָתִי. אֶל מְרוֹמִים לֹא-שְׁעַרְתִּים אֶדְאֶה בִדְבָרֵךְ, וְעַד שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקִים צִוְחַת אָשְׁרִי תַּגִּיעַ...
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי הָעֶלֶם – וַיֵּאָבְקוּ בָהֶן זֹהַר וְשַׁלְהֶבֶת... וַיָּרֶם הָעֶלֶם אֶת-עֵינָיו בְּכִלְיוֹן נֶפֶשׁ אֶל-מוּל מְקוֹם הַנַּעֲרָה וְהוּא רוֹעֵד וּבוֹעֵר כֻּלּוֹ. וּבְהַבִּיטוֹ – וַיְהִי לְאֶבֶן: הַנַּעֲרָה נֶעֶלְמָה מֵרֹאשׁ הַכֵּף וְאֵינֶנָּה; וְאוּלָם דְּמוּתָהּ עוֹדֶנָּה טְבוּעָה בַּנָּהָר כְּצוּרָה בַחוֹתָם, וְהִיא נִשְׁקֶפֶת אֵלָיו עִם כּוֹכַב הַשַּׁחַר מִשְּׁחוֹר מְצוּלָה.
וְאֵשׁ גְּדוֹלָה אָחֲזָה בְּלֵב הַנַּעַר וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב. וַיַּרְעֵד אֶגְרֹף וַיִּצְעַק בֶּעֱנוּת נַפְשׁוֹ וּבְמַכְאוֹבוֹ הַגָּדוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ!" וּמֵרֹאשׁ הַכֵּף מֵעֵבֶר הַנָּהָר הִתְפּוֹצְצָה בַת-קוֹל: "אֵשׁ, אֵשׁ" – וַיִּזְדַּעְזַע נְהַר הָאֲבָדוֹן וַיְהִי לְחֶרְדַּת אֵשׁ וְכָל-הָאִי הָיָה לְשַׁאֲגַת לֶהָבָה...
וְאַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה דְּמָמָה גְדוֹלָה, דִּמְמַת שַׁחַר... וַיִּצְנַח רֹאשׁ הָעֶלֶם בְּלֹא כֹּחַ עַל-חָזֵהוּ וְעֵינָיו נִצְמְדוּ לִמְצוּלַת הַנָּהָר. דּוּמָם תָּהָה עַל-סוֹד הָאֲבַדּוֹן וַיָּמָד תְּהוֹמוֹתָיו בְּעֵינָיו. הַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלָה סְבִיבוֹ וְהַכֹּל הֶחֱרִישׁ בַּאֲפֵלַת לְבָבוֹ. כְּנַף אֵבֶל שְׁחֹרָה פְּרוּשָׂה עַל-רֹאשׁוֹ, וִיגוֹן מַחְשְׁבוֹתָיו – מַעֲמַקֵּי תְהוֹמוֹת.
וְאוּלָם בְּלֵב הַשָּׁמַיִם, כְּנֶגֶד רֹאשׁ הָעֶלֶם מִלְמַעְלָה, עוֹד עַיִן אַחַת פְּקוּחָה עָלָיו לְטוֹבָה, עַיִן זָהָב גְּדוֹלָה, מַזְהִירָה, מַשְׁגַּחַת, הֲלֹא הִיא עֵין אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.
וַתַּעֲמֹד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר בַּמָּרוֹם, וַתִּלְחַשׁ מֵרָחוֹק בִּרְכַּת אֱלֹהִים עַל-רֹאשׁ הָעֶלֶם, וַתִּתְרַפֵּק עָלָיו וַתִּרְמֹז לוֹ – וְהוּא לֹא יָדַע.
וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הָעֶלֶם וַיִּמֶשׁ אֶת-עֵינָיו מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן וַיִּטְבְּלֵן בִּתְהוֹם שָׁמַיִם, וַיְהִי כְּשׁוֹקֵל אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּפֶלֶס עֵינָיו, לֵאמֹר: הַשָּׁמַיִם אִם הָאֲבַדּוֹן?
וַתְּטַהֵר טְבִילַת הַתְּכֵלֶת אֶת-עֵינָיו וַיָּשָׁב אֲלֵיהֶן זָהֳרָן וַתִּהְיֶינָה בְּהִירוֹת וּצְנוּעוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי-לִחֲכָה אוֹתָן הַשַּׁלְהֶבֶת...
וְשַׁלְוַת הַשַּׁחַר בָּאָה בְּלֵב הָעֶלֶם וַתְּהִי כִּצְרִי זוֹלֵף עַל-מִכְוַת נַפְשׁוֹ, וַיָּנַח לְבָבוֹ וַיִּכָּנֵעַ.
וְכַהֲשִׁיבוֹ אֶת-עֵינָיו אֶל-רֹאשׁ הַכֵּף – וַיַּרְא וְהִנֵּה שָׁם בְּרוּם עוֹלָם, מִמַּעַל לַכֵּף, כְּעִֵין עָב יְחִידָה וּקְטַנָּה מְרַחֶפֶת וּתְלוּיָה, וְהָעָב צְחֹרָה וּבַעֲלַת כְּנָפַיִם, וּכְתַבְנִית יַד יוֹצֵאת מִתַּחַת לִכְנָפָהּ, שְׁלוּחָה מוּל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר. הַדְמוּת מַלְאָךְ הִיא וְאִם דְּמוּת הָעַלְמָה?
וַתִּמָּשֵׁךְ עֵינוֹ אַחֲרֵי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְנַפְשׁוֹ בֵּין קַרְנֶיהָ נֶאֱחָזָה. הִנֵּה הִיא נוּגַת הָאוֹר וְזַכַּת הַנֹּגַהּ עֹמֶדֶת בְּזָהֳרָהּ וּבְטָהֳרָהּ כִּימֵי עוֹלָם, לֹא-יִכְבֶּה נֵרָהּ וְלֹא-יִכְהֶה רִשְׁפָּהּ, בַּשַּׁחַר בַּשַּׁחַר, כְּצֵאת אַנְשֵׁי הַפְּלָאוֹת, הַיְחִידִים הַגְּדוֹלִים וִיתוֹמֵי הָעוֹלָם, לִתְעוֹת בָּדָד בְּתוֹךְ עַרְפִּלֵּי עֲרָבוֹת וְלָסֹל בְּכַף פַּעֲמֵיהֶם אֶת-הַשְּׁבִילִים הָרִאשׁוֹנִים לְרָאשֵׁי הֶהָרִים – וְיָצְאָה הִיא, הַיְחִידָה וְהָרָזִית כְּמוֹהֶם, וְקִדְּמָה אֶת-עֵינֵיהֶם בְּאוֹרָהּ הַצָּנוּעַ, וּבְרָכָה אַחַת לָהּ תָּמִיד וְרֶמֶז אֶחָד לְעַפְעַפָּהּ: טְהָר, טְהָר, טְהָר! וְכִנְּסָה אֶת-נַפְשׁוֹת כֻּלָּם מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם אֶל-נְקֻדַּת זֹהַר אַחַת – אֶל נְקֻדַּת הַשָּׁחַר.
וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשֹא תָּקַף אֶת-הָעֶלֶם, וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָּה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְּיָם גַּעֲגוּעֶיהָ. וַיֵּשְׁתְּ אֶת-תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר. וַיִּזְקֹף הָעֶלֶם קוֹמָתוֹ וַיָּרֶם יָד וַיִּקְרָא:
– אֱלֹהִים! גַּם אֶת-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-בִּלְבָבִי הִנְנִי נוֹתֵן קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם!
וְזֹהַר גָּדוֹל נָגַהּ בְּעֵינֵי הָעֶלֶם אַחֲרֵי שְׁבוּעַת הַקֹּדֶשׁ, כִּי-רָאָה אֶת-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְהִנֵּה הִיא צֹהֶלֶת לוֹ וְאוֹרָהּ יִשְׂמָח, וּבִרְכַּת אֱלֹהִים חֲדָשָׁה תִּנָּבֵא. וַיַּאֲמֵן בְּכוֹכָבוֹ וַיִּבְטַח בּוֹ, וַיֵּדַע כִּי אֱלֹהִים קָרָא לוֹ וַיַּעֲנֵהוּ בְּאֵשׁ לְבָבוֹ, וְכִי מִנָּה לוֹ אֱלֹהִים דָּבָר בָּאִי הַהוּא וְלֹא יָדַע מָה הַדָּבָר.
וַיִּנָעֵר, וַיָּמֶשׁ מִמְּקוֹמוֹ, וַיִּישַׁר לָלֶכֶת עִם שְׂפַת הַנָּהָר לִקְרַאת הַנָּכוֹן לוֹ בְּלֵב בָּטוּחַ. קְרִיאַת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו וּבְעֵינָיו נָגְהוּ דִּמְדּוּמֵי הַשָּׁחַר.
וְצֶלֶם הַנַּעֲרָה בַּמַּיִם וְהָעָב הַצְּחֹרָה בַּמָּרוֹם – מָשׁוּ גַם-הֵם מִמְּקוֹמָם וַיֵּלְכוּ לְפָנָיו...
וְלֹא-הִשְׁתָּאָה הָעֶלֶם לַפֶּלֶא, כִּי פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה יָרַד לִשְׁכֹּן בִּלְבָבוֹ – וַיֵּלֵךְ דּוּמָם וּמַחֲרִישׁ לִקְרַאת אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר.
ללא ניקוד
עריכהוכאשר קם העלם מכרוע על ברכיו ומהשתטח, וישא עיניו השמימה, כמשפטו. וירא והנה שם במרומי הכיף אשר לעומתו, תמה ונקייה כמלאך הצניעות והענווה, ניצבת לפניו עלמה אחת זכת בשר ונוגת עיניים, עפעפיה יישירו נגדו ועל ראשה תזרח איילת השחר.
וייפעם לבב העלם, וישפל בפעם הראשונה לימי חייו את עיניו הצנועות ארצה. וישקע מבטו בנהר, וינח על צלם העלמה הנשקף משם עם כוכב השחר. והיא היא הפעם הראשונה אשר הביט העלם בלילה ההוא אל תהום האבדון.
ופתאום שב העלם ויכרע על ברכיו לפני הדמות אשר במים, עיניו קשורות אל התהום בצער אהבה, ושפתיו דובבות בכליון געגועים: "אחותי, האת היא?" ויידום העלם, ולא יכל דבר עוד, כי גבר עליו המון לבבו ונפשו אבדה בנפשו.
ואולם מקץ רגע התעורר ויפקח את עיניו, והן חולמות ועמוקות מאד, ונפש אנושה פצועת אהבה וזבת דם פרפרה במעמקיהן. ויעצום העלם את עיניו בכאב לבבו הנאמן והגדול, והמיית פלאים, הגיון צער טמיר ונעלם, כהמות מעיין חי מחביון עשבים לפנות ערב, שטפה מפיו בזרם תפילה לאמור:
"האת היא, יחידתי ונר חיי ומלאך לבבי מעודי ועד היום, אשר נגלית עתה אליי מראש צורים באי ישימון זה תחת כנפי השחר וכוכבו? ואני באלפי קולות שיוועה אלייך נפשי ממעמקי חיי כל הימים, וברבבות שבילים נעלמים ועקלקלים ברחה ממך אלייך... בשחר ילדותי עוד ראתה עיני יפעתך, ותחמוד בסתר לילות ושחרים את אורך הגנוז.
"בין הררי שומרון, תחת גפני הכרמים, שמה חיבלתני אמי, ותהי ערשי מקלעות זמורות ולולבים, ושירת אומנתי – קול הציפור. קמות בר גבוהות ושדי תרומות ברכו ילדותי, ויערות אשרים רעננים ועופאי הברושים בסודם הביאוני; ואוהב את אלוהי הארץ, אלוהי ההרים והעמקים, ואת אלוהי השמים יראתי.
"ואולם לפנות שחר, לפנות שחר, במשוך קרן הרועה הראשון בדממת העולם מראשי ההרים, ויראת קדושים נעלמה ומתוקה יעטתני – ואתגנב יחידי מסוכת משכבי, ואעל על גבעה רעננה, רגליי טבולות בטל בוקר, ועיניי נשואות אל שמי התכלת, וארא את כבודך בכוכב השחר ושכינתך בנוגה זרחו הצנוע. ותרמזי לי ממרום באהבה חרישית, ותרעידי את לבבי ברטט עפעפייך, ואוהב גם את כל השמים ומלואם בעבורך..."
והעלם הוסיף לדבר בעטוף רוחו:
"ואחרי כן יתום הייתי ובודד... אבי מת מות פריצים במלחמה, וקללת אלוהים על עצמותיו, ואמי חיללה את לבבה בשעלי שעורים על אדמת נכר, ואיוותר אנוכי לבדי ואתע כל הימים גלמוד בין ההרים, ובלילה חבקתי צור. שועלים הילכו סביבי באפילה וכוס חורבות ביעתתני ביללתה, ואני רך ויחיד והוזה, אין לי כל, בלתי אם נפש חרדה כציפור ועיניים צופות ותמהות.
"ותופיעי אליי את, הצחורה והנוגה, מבין ערפילי לילה, ותשכימי אל אבן מראשותיי ואל גבעת מלוני. בשחר מראש הרים תעירי לי ותשחריני חסד בקרן ישעך, ובתוגת אם עין זהבך עליי התרפקה. ותלמדי את לבבי יגון סתרים ומכאובי שתיקה וייסורי אהבה. וגם אני, קידמו עיניי לך אשמורות מהר מצער, ולילה, כגמול עלי אמו, אערוך לך ואצפה.
"וימצאני באחד הימים איש שיבה מיהודה, מוטל בין ההרים עם שחר; והאיש לבוש אדרת ופרוע שיער, הולך קדורנית וזעף, והוא נזיר וקדוש אלהים ונורא הוד, ומראהו כאשר יהיה מראה ענן הכבוד ועין הקרח לפנות בוקר. ויחמול עליי הסב, וייטעני בסתר אהלו, ובצל זקנו הלבן והרועד כיסני. ויורני מדרכיו ויעבידני לאלהיו, ויזר נפשי מכל חמדה, וילמדני להביט שמימה. ואת כל ציצי עלומיי קטף אחד אחד וישאם לאלהיו, ויקדש את ראשי מאויי לשמים, ויהיו ימותיי צומות כימותיו ולילותיי תפילה כלילותיו. ואירא מאד מפני הזקן, כירוא הפרח את הסתיו; פניי דלו ומצחי חוור מיום ליום, ואולם קווצותיי פשו ויעשו תלתלים, ובלבבי שגשג יער רענן של חלומות. ואובד בקוטני באפילת היער ההוא, ואהי כעופר מודח בין ארזי הלבנון... ויש אשר נהפך היער בלבבי ויהי לפרדס, כולו פרחים עם מגדים וטובל בזוהר שמש, והנה את כבת אלהים, רקומת אור וכלילת נוגה, מתהלכת בין ערוגות בשמיו, ושחוק אשר תחייי בו על שפתייך, ואני יונת אהבים חרדה ומהגה שוכנת כתפך הלבנה...
"ובימים ההם, ואני עודני טהור וצנוע וביישן, נפשי זכה בתוכי כאגל הטל בגרון החבצלת ולבבי בהיר כרסיס מי השילוח בשפת כוס גביש. אבק אשה לא דבק במעילי, וריחה לא ידעתי. ואולם אלף מעיינות חיים שוקקו בלבבי, ונפשי שאלה אהבה, המון אהבה.
"ותפרח דמותך לפניי מתוך כל הרהוריי ותעל פתאום מנפשי כתבנית אשה ובת אלהים, ואני לא ידעתי איככה ומתי רוקמה בנפשי התבנית ההיא... ויש אשר נדמה לי והנה נטעך אלהים בלבבי מאז מעולם, ומשכבר הימים על אחד הכוכבים או בחלום קדומים עברתי עלייך ותקראיני בשמי. ויהי זכרך חרות לנגד עיניי באש לבנה, ואריח את ריח ניחוחך גם מחידות ילדותי הרחוקה, ומחלומותיה האילמים בת קולך שמעתי. יומם בלכתי ועיניי נשואות השמימה גיששתי כעיוור את צילך סביביי, ובנדודי הלילה ביקשתיך על משכבי.
"ויש אשר יקום הזקן בלילה והעיר שחר, ועמד על יד אשנבו הפתוח מול המזרח, עיניו תלויות למרום, ושפתיו עם כוכבי בוקר ירננו תפילת קודש לאל חייו – ואני בעת ההיא שוכב כנגדו על מיטתי בעלטה, כולי בוער באש אהבה ומתהפך בצירי מאוויים נעלמים, ונפשי תחיל, תפרפר, כטלה חלב בין שיני כפיר רעב, ועיני בוכיה ושיניי נושכות ושפתי לוחשות ברעד חשק תפילת חטאת לאל חיי אני...
"ובאה רינת הזקן בקרבי כמעיין טהור מפכה אל ים נגרש... ואקל מאד בעיניי ואתענה מאד, ואבטא נדרים בעלטת נפשי... ואת הזקן יראתי, פן ימצא את נפשי חללה ושרפה בגחלי עיניו... ולא נועזתי עוד לשאת עיניי שמימה, ואשפילן אל תהום נפשי האפלה, ואתכווץ כתולעת ביום סגריר... ותחוסי עליי את, הזכה, הצנועה והרחמנייה, ולא בזית את ענותי... ממרום בעד האשנב הצצת אליי אל מיטתי ותקרני, ותהלי אליי כמימי קדם ותטהריני, ויז האור מאזוב קרנייך על לבבי – ומשלג ילבין...
"אז יצאתי אל נחל המים להתקדש עם טובלי שחרית לשמים, ולתת את נפשי כליל לה'. שפע קודש רענן השיבו עליי רוחות השחר מכל השפיים, ואהי כהולך לקראת סוד קדושים רבה. גבורת אלהים מלאתי, ולבבי חדש, ורוחי נכון, ונפשי תרועה – ולא ידעתי נפשי. וארחיב את עיניי לשמים, ואשא ראש, ואהי הולך ויורד בנחל. ופתאום והנה צליל מים ושכשוך רחצה כזרם בדולח עברני, ויהמה על אוזני כהמון כינורות. הצצתי ונדהמתי: שם, בנחל מנגד, כדמות נערה רוחצת ראיתי וזוך בשרה הבהיק אליי מתוך האפלולית וישכירני... כמעט זינקתי אליה כנמר; ואולם דמות הזקן הנזיר נצנצה לפניי – ואחנק את תאוותי בנהם כפיר, ואסתר בנקיק סלע, ואציץ משם אל הגוויה הזכה. בעיניי אכלתי את מחשוף בשרה הלבן, ונפשי פירכסה ברטט שדי בתוליה, ואחרוק שן, ואשלח אגרוף ולא ידעתי לקראת מי; אם לקראת השמים אשר ינסוני, ואם מול השטן אשר יתגר בי. וירד אגרוף זעמי כפטיש על זיז הסלע ויפוצצהו, ורגלי טחנה אבני החצץ...
"וכסור מעליי שכרוני – וישופוני מחשכי אימה, ואירא יראה גדולה מפניי. מפני התוהו ומפני כף הקלע יגורתי, כי ראיתי את נפשי והנה היא שחורה ולבנה כאחת, ערב אור עם חושך, ואת לבבי ראיתי והנה הוא מאורת צפעוני וקן נשר. העל כן צמאה נפשי לשחר כל הימים, וליבי לנשף יהמה?
"ואשב שם על שפת הנחל משמים, עיניי במים וראשי כפוף תחת משא מחשכיו, ואהי כיושב על פרשת דרכי הקללה והברכה. וארא פתאום את קווצותיי במים כי גדלו פרע וכי כבדו, והן תלויות ומאפילות עליי כווילון של נחשים שחורים וזוממות לנפשי מקרקע הנחל – ואקפוץ ממקומי ואקדיש גם תלתליי לשמים, הכף הוכרעה...
"בחרדת לבב גליתי את סודי לזקן, ויברכני במבטי עיניו וישלחני עם הנץ החמה ירושלימה. ואבוא בשערי אלהים וזבח ומנחה בידי. וארא את היכל קדשו, תפארת בחוריו וכהניו, ואת תשואות חצריו ראיתי – ולא קמה בי רוח. ואגלח את ראש נזרי על דם זבחי, ואשליך את קווצותיי לפני ארי האש על המזבח – ובן רגע עלו תלתליי בלהב הזבח השמימה, ופאר עלומיי היה לאפר, ריח ניחוח לה'... גל שחור כעשן המערכה וכשנאת המוות זינק פתאום מנפשי השרופה ויחשך עיניי, ואומר לשאוג כארי, ואולם ברגע הזה הציפה עליי להקת הלויים ים של זמרה ויסחפני, ויכס שאון החצוצרות והמיית הנבלים את שאגת נעוריי, ולבבי תעה ויאבד ברעש התופים והצלצלים. ואתנפל בלא כוח לפני הכהן הישיש לבוש הבדים, ואכבוש ראשי בשולי מעילו בין הפעמונים והרימונים, ואבך, ואתוודה, ואבך...
"וכצאתי מאת פני חצר הקדש, וארא והנה תלתל קטון אחד מקווצותיי נמלט מן האש והוא מושלך בפאת המזבח אצל הדשן. ואגנוב ת תלתלי, בר נדרי, משולחן אלהים, ואצפינהו בחיקי ואמלט עמו, ואשאנו כחותם על ליבי ימים רבים, ואתלנו כקמיע על צווארי. ויהי כשוב תלתליי לצמח, ואוציאהו ואשק לו, ואזרנו לרוח, והשיבותי את הגנבה לשמים...
"ועתה ראי גם ראי, הנה התל התלו בי השמים, ובכחש אכזרי סבבוני. את נעוריי, את ה כל לקחו ממני, ומאומה לא נתנו לי כופרם. נכנע כעבד נשאתי את עיניי אליהם כל הימים, ואשאל בדממה ככלב את חלקי, ובלי תלונה ייחלתי למנת גורלי. ואולם הם החרש החרישו לי בגאוותם, ויכלו בצדקת רמיה [את] עלומיי.
"והנה נותרתי עוד הפעם לבדי בארץ מדבר, ואביבי העשוק הפך ללכת מעמי סר וזעף, בלא נשיקה ובלא ברכת פטורים, ואני עודני רודף וכרוך אחריו כילד, לופת ונושק את רגליו, ותופש בקצה בגדו, ומפרפר ושואג: "אל תעזבני!" – ותיגלי את אליי פתאום, איילותי ומלכת נפשי, והנך ניצבת עתה לפניי במלוא הודך על הארץ, שרביט האושר בימינך וציץ הישועה על מצחך. ואני כמעט ראיתיך, וכל מאויי הכלואים הגיחו פתאום כפתנים רצוצים מחוריהם בחצי גוויותיהם והם נמשכים ומרטטים, רעבים וצמאים, למולך, למולך, ואש זרה, אש המרד, בעיניהם...
"וראי, את מלוא שמיי כוכבי כסף וזהב אתן לך בקומץ אחד של אהבה, מחיר מגע אחד בראש שרביטך. מה לי ומי לי איפוא עתה בשמים, אחרי נטשך אותם בגללי ואחרי פנות זיווך מהם? כי הנה פור התפוררו עמודי שחק, והיכל ה' חרב, וכסאו נשבר, ושער אלוהים היה לשער האשפות; ואני גדלתי ואחזק ואיף, גאון לא נשבר בצווארי, ונהם ארי בכליותיי, ואת עמדי. צווי – ונערתי את תלתליי, ופרקתי את השמים המרופפים מעל ראשי כנער קש; דברי דבר – וטבלתי בשחת האבדון הזה את חיי, וכאשר הורדתי בו את עיניי אל צלמך, לא אוסיף לשאתן עוד השמימה עד עולם... קחיני, חניני, שאיני, אחותי – הנני בידך. שימיני כחותם על לבך או הדום לרגלייך... ככלב ארבץ אצל שולי שמלתך ואשמור ניד עפעפך ומשלח אצבעך, או ככפיר אזנק אלייך ואסחבך אל אחת המאורות..."
והעלם התאפק פתאום ויחנן קולו ויפלל: "או שמיים חדשים אברא לך, ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי, וזכרך אארוג בשירת נשמתי. כתרים אקשור לראשך מתפילותיי, ובלבני פרחיי מקום רגלייך ארפד. וריחפתי סביב כסאך כנשר אש, ואשיב עלייך להבה באברתי. אל מרומים לא שערתים אדאה בדברך, ועד שמשות רחוקים ציווחת אושרי תגיע..."
ותיפקחנה עיני העלם, וייאבקו בהן זוהר ושלהבת... וירם העלם את עיניו בכליון נפש אל מול מקום הנערה, והוא רועד ובוער כולו. ובהביטו, ויהי לאבן: הנערה נעלמה מראש הכיף ואיננה. ואולם דמותה עודנה טבועה בנהר כצורה בחותם,והיא נשקפת אליו עם כוכב השחר משחור מצולה.
ואש גדולה אחזה בלב העלם, ותלהטהו מסביב. וַיַרעֵד אגרוף ויצעק בענות נפשו ובמכאובו הגדול: "אש, אש, אש!" ומראש הכיף מעבר הנהר התפוצצה בת קול: "אש, אש" – ויזדעזע נהר האבדון ויהי לחרדת אש, וכל האי היה לשאגת להבה...
ואחרי השאגה דממה גדולה, דממת שחר... ויצנח ראש העלם בלא כח על חזהו, ועיניו נצמדו למצולת הנהר. דומם תהה על סוד האבדון וימד תהומותיו בעיניו. הכל החריש באפילה סביבו, והכל החריש באפילת לבבו. כנף אֵבֶל שחורה פרושה על ראשו, ויגון מחשבותיו – מעמקי תהומות.
ואולם בלב השמים, כנגד ראש העלם מלמעלה, עוד עין אחת פקוחה עליו לטובה, עין זהב גדולה, מזהירה, משגחת, הלא היא עין איילת השחר.
ותעמוד איילת השחר במרום, ותלחש מרחוק ברכת אלוהים על ראש העלם, ותתרפק עליו ותרמוז לו, והוא לא ידע...
ופתאום התעורר העלם, וימש את עיניו מתהום האבדון ויטבלן בתהום שמים, ויהי כשוקל את שניהם בפלס עיניו, לאמר: השמים, אם האבדון?
ותטהר טבילת התכלת את עיניו, וישב אליהן זוהרן ותהיינה בהירות וצנועות כבראשונה, ולא נודע כי ליחכה אותן השלהבת...
ושלוות השחר באה בלב העלם, ותהי כצרי זולף על מכוות נפשו, וינח לבבו וייכנע.
וכהשיבו את עיניו אל ראש הכיף – וירא והנה שם ברום עולם, ממעל לכיף, כעין עב יחידה וקטנה מרחפת ותלויה, והעב צחורה ובעלת כנפיים, וכתבנית יד יוצאת מתחת לכנפה, שלוחה מול איילת השחר. הדמות מלאך היא ואם דמות העלמה?
ותימשך עינו אחרי איילת השחר, ונפשו בין קרניה נאחזה. הנה היא נוגת האור וזכת הנוגה עומדת בזוהרה ובטוהרהּ כימי עולם, לא יכבה נרה ולא יכהה רשפה, בשחר בשחר, כצאת אנשי הפלאות, היחידים הגדולים ויתומי העולם, לתעות בדד בתוך ערפילי ערבות ולסול בכף פעמיהם את השבילים הראשונים לראשי ההרים – ויצאה היא, היחידה והרזית כמוהם, וקידמה את עיניהם באורה הצנוע, וברכה אחת לה תמיד ורמז אחד לעפעפה: טהר, טהר, טהר! וכינסה את נפשות כולם מאשר הם שם אל נקודת זוהר אחת, אל נקודת השחר.
וכליון נפש גדול מנשוא תקף את העלם, ואהבת אלוהים עזה ממוות שטפה ליבו בים געגועיה. וישת את תכלת השמים בעיניו וישכר. ויזקוף העלם קומתו וירם יד ויקרא: "אלוהים! גם את האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמיים!"
וזוהר גדול נגה בעיני העלם אחרי שבועת הקודש, כי ראה את איילת השחר והנה היא צוהלת לו ואורה ישמח, וברכת אלוהים חדשה תנבא. ויאמן בכוכבו ויבטח בו, וידע כי אלוהים קרא לו ויענהו באש לבבו, וכי מינה לו אלוהים דבר באי ההוא, ולא ידע מה הדבר.
ויינער, וימש ממקומו, ויישר ללכת עם שפת הנהר לקראת הנכון לו בלב בטוח. קריאת האש צללה באוזניו, ובעיניו נגהו דמדומי השחר.
וצלם הנערה במים והעב הצחורה במרום משו גם הם ממקומם וילכו לפניו...
ולא השתאה העלם לפלא, כי פלא גדול מזה ירד לשכון בלבבו; וילך דומם ומחריש לקראת איילת השחר.