מגילת האש פרק ב

עם ניקוד

וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל-הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה וַתִּשְׁקַעְנָה לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מֵהֵיכַל יְיָ הַשָּׂרוּף עַל-הַר הַבָּיִת.
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נֶאֶסְפוּ כְּמִשְׁפָּטָם בְּמִקְהֲלוֹת קֹדֶשׁ לֵאמֹר שִׁיר שֶׁל-שַׁחֲרִית, וַיִּפְתְּחוּ אֶת-חַלּוֹנֵי הָרָקִיעַ, וַיִּשְׁלְחוּ רֹאשָׁם מוּל הַר-הַבַּיִת, לִרְאוֹת, הֲנִפְתְּחוּ דַלְתוֹת הַהֵיכָל וְאִם-עָלָה עֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת?
וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׂוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.
וְהַר הַבַּיִת עוֹדֶנּוּ עָשֵׁן כֻּלּוֹ. עִיֵּי אֵפֶר, תִּלֵּי רֶמֶץ וְאוּדִים עֲשֵׁנִים יַחַד נֶעֶרָמוּ, וְגֶחָלִים לֹחֲשׁוֹת, צִבּוּרִים צִבּוּרִים, נוֹצְצוֹת כַּעֲרֵמוֹת אֶקְדָּח וְכַדְכֹּד בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.
וַאֲרִי הָאֵשׁ אֲשֶׁר-יִרְבַּץ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה – גַּם-הוּא דָעַךְ וְאֵינֶנּוּ. עוֹד תַּלְתַּל יָתוֹם אֶחָד מִקְצֵה רַעֲמָתוֹ מְהַבְהֵב וְרוֹעֵד וְגוֹסֵס עַל-גַּל הָאֲבָנִים הַשְּׂרוּפוֹת בְּדוּמִיַּת שָׁחַר.
וַיֵּדְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לָהֶם הָאֱלֹהִים. וַיִּזְדַּעְזְעוּ מְאֹד, וַיִּרְעֲדוּ עִמָּם כָּל-כּוֹכְבֵי הַבֹּקֶר; וַיָּלִיטוּ הַמַּלְאָכִים אֶת-פְּנֵיהֶם בְּכַנְפֵיהֶם, כִּי-יָרְאוּ מֵהַבִּיט אֶל-צַעַר הָאֱלֹהִים.
וַתֵּהָפֵךְ שִׁירָתָם בַּשַּׁחַר הַהוּא לְקִינָה חֲרִישִׁית וּנְהִי דְמָמָה דַקָּה. דּוּמָם פָּרְשׁוּ
וּבָכוּ, מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ מַלְאָךְ לְנַפְשׁוֹ, וַיֵּבְךְּ בִּדְמָמָה כָּל הָעוֹלָם עִמָּם...
וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית אַחַת, חֲרִישִׁית וַעֲמֻקָּה, מִכְּנַף הָאָרֶץ עָלְתָה וּפָשְׁטָה – וַתִּשָּׁבֵר בְּדוּמִיַּת הַבְּכִיָּה... נִשְׁבֹּר נִשְׁבַּר לֵב הָעוֹלָם, וְלֹא-יָכֹל עוֹד אֱלֹהִים לְהִתְאַפֵּק. וַיִּיקַץ יְיָ וַיִּשְׁאַג כְּאַרְיֵה וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו, וַתֵּעָל הַשְּׁכִינָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת וַתָּבֹא בַּמִּסְתָּרִים.

ללא ניקוד

וכשנצנץ השחר על ההרים ואדים חוורוורים פשטו בעמקים, וישקטו ימי הלהבה, ותשקענה לשונות האש מהיכל ה' השרוף על הר הבית.

ומלאכי השרת נאספו כמשפטם במקהלות קדש לאמר שיר של שחרית, ויפתחו את חלוני הרקיע, וישלחו ראשם מול הר הבית, לראות הנפתחו דלתות ההיכל, ואם עלה עתר ענן הקטורת?

ויראו והנה ה' אלהים צבאות עתיק יומין יושב עם דמדומי השחר על המשואות. מעטהו תימרות עשן, והדום רגליו עפר ואפר. ראשו שמוט בין זרועותיו, והררי היגון על ראשו. מחריש ושומם הוא יושב ומביט אל החרבות. זעף כל עולמים הקדיר עפעפיו, ובעיניו קפאה הדממה הגדולה.

והר הבית עודנו עשן כולו. עיי אפר, תלי רמץ ואודים עשנים יחד נערמו, וגחלים לוחשות, צבורים צבורים, נוצצות כערמות אקדח וכדכוד בדומיית שחר.

וארי האש אשר ירבץ על המזבח תמיד יום ולילה, גם הוא דעך ואיננו. עוד תלתל יתום אחד מקצה רעמתו מהבהב ורועד וגוסס על גל האבנים השרופות בדומיית שחר.

ויידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם האלהים, ויזדעזעו מאד, וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר; ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם, כי יראו מהביט אל צער האלהים.

ותיהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית, ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו, מלאך לנפשו, מלאך לנפשו; ויבך בדממה כל העולם עמם...

ואנחה חרישית אחת, חרישית ועמוקה, מכנף הארץ עלתה ופשטה, ותשבר בדומיית הבכייה... נשבור נשבר לב העולם, ולא יכל עוד אלהים להתאפק. וייקץ ה' וישאג כאריה, ויספוק את כפיו; ותעל השכינה מעל החרבות, ותבוא במסתרים.

פרק ג

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.