א. פתיחה עריכה

בפרשת אחרי מות, לאחר שילוח השעיר לעזאזל, נאמר (ויקרא טז, כג-כד):
וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.
הפסוקים מתארים את החלפת הבגדים בפירוט שאיננו פרופורציונאלי לעצם המעשה. לשם המחשה נשווה זאת למקום היחיד הנוסף בתורה שבו יש ציווי על החלפת בגדים, הוא דין תרומת הדשן (ויקרא ו, ד): "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים". בפרשיית תרומת הדשן מתוארת החלפת הבגדים בשש מילים קצרות, ואילו בפרשתנו מדובר בטקס מפורט שנפרש על פני עשרים וחמש מילים. הנקודה הבולטת ביותר בתיאור פשיטת הבגדים היא הציווי "והניחם שם" המתייחס לבגדים. דעת ראב"ע (ויקרא טז, כד) היא שההנחה היא פעולה זמנית שנעשית לצורך הטבילה, ומיד אחריה חוזר הכהן ולובש את אותם בגדים שפשט קודם לכן. אך ההבנה הרווחת אצל חז"ל היא שמדובר בהנחה ארוכת טווח, גניזת הבגדים לעולם מבלי לשוב ולהשתמש בהם. בחלק זה ננסה להבין את הצורך בהנחה זו ואת משמעותה.

ב. מקור הגניזה וגדריה עריכה

מקור אחד לחובת הגניזה מובא בתלמוד הבבלי (יב:):
'והניחם שם', מלמד שטעונין גניזה.
מקור אחר לחובת הגניזה של הבגדים מובא בירושלמי (ז, ג):
תני רבי חייה: 'ולבשם' ובלו שם, שם היו גנוזין שם היו מרקיבין.
שני המקורות הללו יכולים ללמד על שתי תפיסות שונות של חובת הגניזה. מן המקור של "ולבשם - ובלו שם" עולה שהגניזה היא דין שמתייחס לבגדים עצמם (דין ב"חפצא" של הבגדים), שצריכים לבלות ולהרקיב במקום גניזתם. מאידך, מן המקור של "והניחם שם" אפשר לראות את מעשה הנחת הבגדים כחלק מסדר העבודה של הכהן. לשאלת מקורה של חובת הגניזה יכולות להיות גם השלכות על גדריה ההלכתיים. כך למשל דנו האחרונים האם חובת הגניזה נאמרה ביחס לבגדי הלבן של שחרית (גבורת ארי סט. ד"ה שמעת; צפנת פענח ערכין ז, ד), לבגדי הלבן של בין הערבים, או לשניהם (מנחת חינוך קפה; שיח יצחק לה: ד"ה ניחוש). באופן פשוט יש לתלות שאלה זו בשאלת המקור: "ולבשם" נאמר בבגדים של שחרית ואילו "והניחם שם" נאמר בבגדים של בין הערבים (עטרת פז; כחתן יכהן פאר). שאלה הלכתית נוספת היא שאלת מקום הגניזה. בספר יחזקאל (מד, יט) נאמר: "וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ", וכן עולה מדברי הרמב"ם (כלי המקדש ח, ה) וראשונים נוספים, שהבגדים היו נגנזים באחת הלשכות שבעזרה. לעומת זאת, מהסבר הרמב"ן (ויקרא טז, כג) לפשטי המקראות עולה שהבגדים היו נגנזים באהל מועד, וכן כתב רבי חיים פלטיאל בפירושו לתורה (שם). גישה קיצונית יותר נמצאת בילקוט שמעוני (שעב) וברבינו בחיי (שמות כו, לג), ולפיה היו הבגדים נגנזים בקדש הקדשים. גם שאלה זו קשורה קשר הדוק לשאלת המקור, שהרי המילים "והניחם שם" מתייחסות למקום הפשיטה (שעל פי חז"ל הוא בעזרה) או לאהל מועד, ואילו המילה "ולבשם" יכולה להתייחס גם לקדש הקדשים ("בזאת יבא אהרן אל הקדש").

ג. איסור שימוש וחובת הנחה עריכה

מהי משמעותה של גניזת הבגדים? מהו הגורם המחייב פעולה זו? שאלה זו העסיקה את הפרשנים לאורך הדורות, אשר הציעו הסברים שונים ומגוונים. כיוון אחד גורס שהבגדים טעונים גניזה משום שאי אפשר להשתמש בהם לשום תכלית אחרת, וכך מפורש בספורנו (ויקרא טז, כג):
כי הקריבם לפני ה' ויקדשו קדושה יתירה, ולא יאות אפילו לכהן גדול אחר שעברה שעת מעלתו.
כך עולה גם מדבריו של רבי לרבי דוסא הנזכרים לעיל: "בגדים שנשתמשתה בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה?". מסמיכות הפסוקים יכולה לעלות גם גישה הפוכה, ולפיה הווידוי על השעיר המשתלח טימא את גוף הכהן ואת בגדיו, ומשום כך צריך הכהן לפשוט את בגדיו ולרחוץ את גופו: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ" (ויקרא טז, כא-כג). המשותף לגישות אלו הוא שאין ערך חיובי לגניזה, והיא תוצאה טבעית של חוסר אפשרות להשתמש בבגדים. גישה שונה לחלוטין אפשר ללמוד מתוך השוואה למקום נוסף שבו יש חובת 'הנחה' (במדבר יט, ט):
וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר, וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא.
הנחת אפר הפרה איננה נובעת מפגם כלשהו באפר, אלא היא מעשה בעל ערך עצמאי של שמירת אפר הפרה. יישום גישה זו ביחס לבגדי הכהן הגדול עולה מדברי הילקוט שמעוני (שעב, עפ"י גרסת רבנו בחיי הנ"ל):
והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות, ושם היה נתון צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ובגדי כהן גדול.
בגדי הכהן הגדול מוזכרים בנשימה אחת עם צנצנת המן ומקלו של אהרן, שנשמרו בקדש הקדשים לעדות על הברית הנצחית של הקב"ה עם בני ישראל ועם שבט הכהונה. מתוך השוואה זו נראה שגם הנחת הבגדים בקדש מבקשת לשמר ולהנציח את המעמד החד פעמי של הכניסה לפני ולפנים.

ד. קרבן-בגדים עריכה

בגמרא (ס.) הובאו בגדי הלבן כאחת מתוך שלוש דוגמאות לחריגה מן הכלל "אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו". באופן כללי, כאשר הסתיים השימוש בחפץ מסוים שוב אין בו איסור מעילה, כגון דם שכבר הוזה על גבי המזבח. היוצאים מכלל זה הם תרומת הדשן, עגלה ערופה ובגדי הלבן שנאמר בהם "שם/ושמו" ולכן יש בהם מעילה למרות שכבר נגמרה מצוותם. ההשוואה בין שלושת הדינים הללו מלמדת, בראש ובראשונה, שחובת הגניזה היא דין מהותי ולא רק ביטוי לחוסר האפשרות להשתמש בבגדים, שהרי הגמרא מבינה שהנחה זו משמרת את איסור המעילה בבגדים. כמו כן, יש הבדל בין דין זה לבין מצוות ההנחה של אפר הפרה או צנצנת המן. הנחתם של חפצים אלו עניינה 'משמרת', היינו שיישארו בעינם לעדות ולזיכרון, ואילו מטרת הנחת תרומת הדשן והעגלה הערופה שונה לחלוטין. מהי מטרה זו? בגמרא (כא.) נאמר שאחד מן הניסים שהיו במקדש הוא שדישון המזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומם ולא נשארים על גבי הקרקע, וברש"י (כ. ד"ה תורמין) מבואר שהוא הדין לתרומת הדשן (וכן דעת הרב פורת בתוס' כא. ד"ה נבלעין, וראשונים נוספים). הריטב"א (ד"ה ומכאן) ביאר שהבליעה לא הייתה מיידית (ואולי גם לא התרחשה תמיד) ובזמן שלפני הבליעה חל איסור המעילה. גם העגלה הערופה לא נשארה לזכרון עולם במקום עריפתה, אלא הלכה ונרקבה עם הזמן. הוא הדין לבגדי הלבן על פי הירושלמי הנ"ל ש"שם היו מרקיבין". מהו אם כן המשותף לשלושת הדינים הללו? נראה שבכל המקרים מדובר על חפץ שאמור היה להיות מוקטר, אלא שבפועל אי אפשר לעשות זאת ולכן מניחים אותו שיכלה מעצמו. תרומת הדשן היא שאריות הקרבן שחלה עליהם חובת הקטרה, אלא שגם לאחר ההקטרה נשאר משהו שלא נשרף ואותו יש לגנוז עד שייבלע. העגלה הערופה היא סוג של קרבן שראוי היה להקטיר אותו, אלא שמכיוון שהוא נעשה בחוץ אין אפשרות להקטירו והוא נשאר להירקב במקומו. מתוך השוואה זו נראה שגם בגדי הכהונה מהווים סוג של קרבן שראוי היה לשורפו, אלא שאין בתורה דין של קרבן בגדים ומשום כך נשארו בקדושתם ונרקבו לאיטם בקדש.

ה. לשלח גופו חופשי מעמו עריכה

מהי משמעותה של 'הקרבת' הבגדים? פרשת אחרי מות פותחת בכך שסדר עבודת יום הכיפורים נאמר לאהרן בתגובה למות שני בניו "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א). עיון בתיאור מותם של נדב ואביהוא מלמד על כך שגם לבגדים היה מקום בסיפור זה (ויקרא י, ב-ה):
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'... וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
בניו של אהרן נשרפו ובגדיהם נשארו שלמים, כפי שפירש רש"י (שם, ה) על פי המדרש: "שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם", אך גם הם נקברים יחד אתם. אם נחזור ונשווה את "יציאתם" של נדב ואביהוא מן הקדש ליציאתו של אהרן מקדש הקדשים, נבחין כי בעוד בני אהרן יוצאים שלמים בבגדיהם וללא גופם ונשמתם, אהרן יוצא מקדש הקדשים כשהוא שלם בגופו ורק בגדיו נשארים מאחור. נראה שהרעיון שעומד ביסוד הדברים הוא שהכניסה לקדש הקדשים כוללת באופן טבעי את האפשרות של המוות: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז, ב), "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כח, לה). מותם של נדב ואביהוא, כפי שהוא מתואר בפרשת אחרי מות, אינו מוצג כעונש על חטא מסוים, אלא כפועל יוצא מעצם הכניסה אל הקדש - "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'". עניין זה חוזר במקומות רבים, המבטאים כולם כי כניסה אל הקדש טומנת בחובּהּ אפשרות ממשית של מוות: כך מוצג החשש למותם של בני קהת ש"הארון היה מכלה אותן" כלשון המדרש (תנחומא במדבר כב); כך במעמד הר סיני, שם נפגשו בני ישראל עם הקדש ופרחה נשמתם (שבת פח:); וכך במגע עם ארון הברית שהסתובב ברחבי הארץ והפיל חללים רבים (שמואל א, ה; שמואל ב ו, ו-ז). גם לדורות לימדה אותנו המשנה (יומא נב:) שהכהן הגדול שנכנס אל הקדש "לא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל". בברייתא (נג:) מסופר על כהן גדול אחד שהיה מאריך בתפילתו ואחיו הכהנים חשבו שמת, ובירושלמי (ה, ב) נאמר שהיה זה שמעון הצדיק. מדברי הירושלמי עולה שחשש המיתה לא היה דווקא בכהן רשע, אלא אפשרות סבירה גם אצל כהן צדיק. ואכן מסופר בברייתא (לט:):
אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת.
המפגש עם הקדש כגורם ממית ומכלה לא מוגבל לבני אדם בלבד, אלא קיים גם ביחס לקרבנות (ויקרא ו, כג):
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.
לאור זאת אפשר לראות את עבודת יום הכיפורים כתהליך שבו הכהן הולך אל מותו. כאשר הכהן הגדול נכנס אל קדש הקדשים בזמן הקדוש ביותר בשנה, מתוך מגמה לראות פני אלוקים, עליו לעשות זאת מתוך מוכנות מלאה למסירות נפש. הכהן נכנס אל הקדש מתוך ידיעה ברורה שכאשר האדם, האסור בכבלי החומר, רוצה להיפגש עם הצד האינסופי של המציאות, עם הרוחניות המשוחררת מכל מגבלה, הוא עלול להישאר בעולם חסר הגבולות ולהיפרד מהעולם לבלי שוב. בסופו של דבר, בזכות עבודת הכפרה שלו, זוכה להיוולד מחדש בטבילה ולצאת בשלום מן הקדש. אולם בגדיו של הכהן שבאים אתו אל הקדש, נשארים להירקב ולהיקבר ואי אפשר ללבשם עוד לעולם. בניגוד לבני אהרן שנשמתם נשרפה וגופם קיים, מגיע הכהן הגדול למצב שבו בגדיו, המייצגים את גופו ומהווים חלק חשוב מאישיותו, נגנזים, והוא נשאר בחיים. דברים ברוח זו כתב בעל העקידת יצחק (שער סג):
לו חכמו ישכילו בענינו של כהן גדול, ושמושו בבגדים ההם וגניזתם, ידעו כי האיש השלם לא ירע בעיניו לשלח גופו חפשי מעמו, רק בהסיר הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות.
בהמשך דבריו מאריך בעל העקידה להסביר שבגדי הבד מייצגים את גופו של האדם, וגניזתם מסמלת את קבורתו. בדבריו הוא רומז לנבואת זכריה על יהושע הכהן הגדול (זכריה ג, א-ד):
וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת.
חז"ל (סנהדרין צג.) הבינו שנבואה זו מתארת את יהושע הכהן הגדול שנכנס לכבשן האש ויוצא ממנו כשגופו שלם אך בגדיו חרוכים, "אוד מוצל מאש". בנבואה מתוארת פשיטת הבגדים כחלק מתהליך היטהרות עמוק שהכרחי למחיקת העוון וללבישת המחלצות המבטאות לידה מחדש, וזהו התהליך שעובר הכהן הגדול בגופו ובבגדיו בכניסתו אל הקדש. דברים דומים כתב גם האברבנאל (ויקרא טז):
שהכהן הגדול בהכנסו לפני לפנים היה כאיש הנעתק מהעולם הזה לעולם הבא... ומן הטעם הזה היו בגדי לבן ששרת בהם כהן גדול ביום הכיפורים אסורים בהנאה כבגדי המת שהלבישוהו במותו.

ו. בגד מתים עריכה

הבנה זו של אופי הכניסה של הכהן אל הקודש מאירה באור חדש את מהותם של בגדי הבד. במדרש (ויקרא רבה אחרי מות כא) ניתן טעם ללבישת בגדי הבד: "בשביל לחוס על ממונן של ישראל". כלומר, מכיוון שבגדי הבד טעונים גניזה, אין להשתמש בבגדי הזהב היקרים אלא בבגדי בד חד פעמיים. המדרש מתייחס אמנם לפן הטכני של הדבר, היינו לרצון לחוס על ממונם של ישראל, אך מדבריו עולה שחלק מהותי מעניינם של בגדי הבד הוא בחד-פעמיות שלהם, והיא זו שמעצבת את זהותם. בניגוד ל"בגדיו" של כל השנה, בגדי הבד הם בגדים זמניים שעוברים תהליך חד כיווני של כניסה אל הקדש. מקבילה נוספת למעשה הפשיטה והלבישה שבעבודת יום הכיפורים, מלבד תרומת הדשן, נמצאת בפרשת חקת (במדבר כ, כח):
וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר.
אילו בגדים פשט אהרן? במדרש ילמדנו (חקת) נאמר כך:
'ויפשט משה את אהרן'. אפשר לומר כן, כיון שהפשיטו בגדיו מת ערום ונקבר ערום, אלא כל כהן גדול לובש ח' בגדים וכהן הדיוט ד'. וכך היה אהרן לובש ח' ואלעזר ד'. נטל משה ד' מאהרן והלבישם לאלעזר ונעשה כהן גדול ונשתיירו על אהרן ד'.
המדרש מתאר כיצד לפני מותו פושט אהרן את בגדי הזהב ונשאר בבגדי לבן, וכתב על כך רבי עובדיה ספורנו (במדבר כ, כו):
ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים, כמו שהיה ענינו בהכנס לפני ולפנים וכענין הראות מלאכי אלהים לעבדיו.
הספורנו משווה בין מיתתו של אהרן לכניסתו לקדש הקדשים, ואכן יש דמיון רב בין בגדי הלבן לתכריכי המת, וכבר עמד על כך האברבנאל (ויקרא טז):
ולכן היה לובש בגדי לבן כמו האיש המת ונפטר לבית עולמו שכתונת בד קדש ילבש יען מכל נכסיו ועשרו אשר קנה לא ידבק בידו בצאתו מעולמו כי אם בגדי השש אשר ילבש.
רעיון זה משתקף גם בדברי הרמ"א בהלכות יום הכיפורים (או"ח תרי, ד):
נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר.

התבוננות בפשטי המקראות מגלה שמלבד בגדי הכהונה שלו, אהרן מאבד דבר נוסף עם כניסתו אל הקדש: את שמו. לאורך הפרשה מופיע שמו של אהרן תשע פעמים, בפיזור שווה (במרווחים של 1-3 פסוקים). עם זאת, לאורך שמונת הפסוקים הרצופים המתארים את מעשיו בתוך הקדש, שמו של אהרן לא מופיע אפילו פעם אחת, למרות שבכמה מקומות הדבר מתבקש. רק כאשר הוא יוצא החוצה, אל השעיר המשתלח, נאמר שוב "וסמך אהרן". לאחר הכניסה האחרונה אל הקדש, שבה פושט אהרן את בגדיו ומניח אותם, שוב לא מוזכר שמו עד סוף הפרשה (11 פסוקים!). בולט במיוחד הפסוק החותם את הפרשה (לד): "ויעש כאשר צוה ה' את משה" שממנו הושמט באופן ניכר שמו של אהרן, ועמד על כך המשך חכמה על אתר: "לא כתוב כאן שמו, להורות דעשה כאילו עשה אחר בלא הרגש גדולת עצמותו".

כל המקורות שהזכרנו מצטרפים לקביעה אחת: כאשר הכהן הגדול נכנס אל קדש הקדשים, עליו לדעת שחלק מהטהרה הנוצרת במפגש עם הקדש כוללת מיתה, המאפשרת הטהרות מלאה מכל גבולות החומר. לאחר שההיטהרות נעשית כראוי, זוכה הכהן בחיים חדשים, "ותחדש כנשר נעוריכי", ומכוחם הוא שב ויוצא אל העם ובפיו בשורת הכפרה והטהרה.

ז. סיום עריכה

מוטיב המוות שמלווה את הכהן הגדול ביום הכיפורים איננו מוות של ריחוק וזעם, אלא מוות של קרבה והתאחדות, כמותם של נדב ואביהוא שעליהם נאמר "וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, ב) וכן "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (שם שם, ג). כך מתואר גם מותו של אהרן (ספרי זוטא פרק כא): "אמר לו הכנס למערה ונכנס למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם. באותה שעה אמר משה אשרי מי שמת במיתה זה". הזוהר (רעיא מהימנא שמות קיח.) מתאר את בגדי הכהונה כבגדי כלה: וארבע בגדי לבן דבהון הות מטרוניתא מתקשטא קדם מלכא.

בגדי הלבן הם "בגדי חדר השינה" של המטרוניתא, בניגוד לבגדי הזהב הייצוגיים שאותם היא לובשת בחוץ. בגדים פשוטים אלו נדרשים כדי להגיע לחיבור פנימי ועמוק, ל"יום חתונתו" שהוא יום הכיפורים (תענית כו:). כמו כל חיבור עמוק, וכמו כל חתונה, גם החיבור הזה דורש ניתוק. "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג:). ראשיתו בניתוק זמני ומוחלט מן העולם, שמתחיל בשבעת ימי הפרישה, שיאו ביום הכיפורים שאין בו אכילה ושתיה, וסופו בניתוק מן הבגדים, מחלקים מסוימים של האישיות, שכבר לא נשארים כפי שהיו לפני הכניסה אל הקדש. כך בעבודת הכהן הגדול במקדש, וכך גם בעבודת התשובה שבגבולין. יש והתשובה מביאה את האדם עד שערי מוות, כמעשהו של רבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז.), וגם במקרים פחות קיצוניים היא כרוכה בפרידה מכוחות מסוימים שהיו חלק מאישיותו של האדם, כפי שאירע לריש לקיש (בבא מציעא פד.). הכאב הכרוך בפרידה זו מתואר באורות התשובה (ח, א):
המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו, הוא בא מפני הנתוקים, שחלקי הנפש הרעים, שאין להם תקנה כל זמן שהם מחוברים בחטיבה אחת באורגניות הנפשית, מקלקלים את כל הנפש ופוגמים אותה, ועל ידי התשובה הם הולכים ונתקים ונעקרים, מעצמיות הנפש היסודית בעקרה.
אך דווקא מתוך כאב הניתוק יכול להופיע אור התשובה במלוא עצמתו, ולהוליד אישיות חדשה לגמרי: נקייה יותר, טהורה יותר, קרובה יותר. וכך כתב הרמב"ם (תשובה ז, ז, בדילוגים):
כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל, צועק ואינו נענה ועושה מצות וטורפין אותן בפניו. והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר 'כי כבר רצה האלהים את מעשיך'.