מאמרי הראיה/קרבת אלהים

א. ("קרבת אלהים" באדם)

הטבעיות הטהורה של נשמת האדם יכולים אנו להכיר בהבחנה עמוקה וחודרת בקטנותו של אדם, בתקופת הילדות, בעוד לא נזדהמה נשמתו בזוהמת "השאור שבעיסה" שבמהומת החיים. בהבחנה מבררת רואים אנו, כמה נוח הוא אז האדם לקבל רגש אלהי וכמה הוא מוכשר להיות מושפע לחבת קדושה ויראת שמים, תיכף משבא לכלל דעה כל שהיא. על כן באו גם טובי החושבים של הפדגוגיה לידי הכרה, שהחנוך הדתי הטהור, המואר בשכל טוב ומרופד ברגשות עדינים, הוא החנוך היותר טבעי להאדם בילדותו. בגדלותו של אדם, אמנם חזון יקר הוא, מפני מחשכי החיים הרבים, למצוא אדם, שנשמתו האלהית מאירה בו כפי עצם טבעה וטהרתה. אבל בכל עת שימצא האדם לרוחו חפש גמור ומחלט, כשלא יזעזעוהו מקרים מרעישים, טובים או רעים, וטרדותיהם המסערות לא תטרדנה אותו, הננו רואים את הנטיה האלהית, על פי הכרח טבעי פנימי, עצמי, הולכת ומפלסת לה נתיבותיה בלבבו; אף באין אמר ודברים יחשק להתרומם אל על, וחפץ אדיר ימצא בקרבו גם לחוש ולהרגיש בנפשו פנימה מנוחה ומרגוע לב בקרבת אלהים. כמו כן מצד חיי החברה של העמים, אין לנו שום קבוץ חברתי חשוב ומתוקן אפילו במקצת, שלא יפעל בקרבו התכן האמוני והדתי פעולות נכרות ורבות ערך, על ידי זרם השאיפה לקרבת אלקים הזורם בקרבם, אף שהוא בצורה מסותרת ועלומה. ובחיי האנושיות בכללה, הלא ההתגלות וההבעה, הדרך ואופן השאיפה לקרבת אלהים, באיזו צורה שתהיה, הוא החוט הפנימי המאחד וחורז בכללותו את כל האמונות והדתות כולן, שהן הנן המקיפות את כל האנושיות בעלת הערך ההיסטורי. ככה מתברר לנו, מתוך כל מצביו השונים של האדם וחזיונות חייו, המשפט כי הנטיה היותר עזה, תקיפה ועדינה, מכל הנטיות, התשוקות והשאיפות הרוחניות, המתגלות בנפש האדם, היא זו של "קרבת אלהים". יתר על כן: כשאנו עולים הלאה בהרחבת השקפתנו נמצא, שהמדה הפסיכולוגית מכרת למרכז הכובד של יתר הכחות והשאיפות בתכונת נפש האדם את אותו הכח, אשר רשומו הוא יותר רשום ויותר ניכר בפעולות הנפש ומהלכיה הפנימיים ואשר יתר הכוחות נסמכים לו מקבלים הימנו ומסיעים אותו. ועל פי מדה זו הננו מוכרחים להחליט, כי השאיפה לקרבת אלהים ברום עזה רק היא הנה היסוד המרכזי לכל הנטיות, התשוקות והשאיפות של הנפש האנושית כולה; הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה. כן הוא בכלל, בנפש האנושית הכללית, הקבוצית, וכן בפרט בנפש הפרטית של כל יחיד ויחיד מאישי בני אדם. ואחרי המשך של בחינות שונות בחזיונות החיים לכל מצביהם ואפניהם ניווכח עוד, שכל רובי המפריעים והמתנגדים לה, שנולדו על ידי הסתבכות החיים החמריים והרוחניים, יוכלו רק למעט לאיזה משך זמן את התגלותה ואת שלטונה על תהלוכות המעשה והמחשבה של האדם, אבל בשום אפן לא לבטלה, לכבשה ולעצרה לגמרי. ואע"פ שפעמים תעלם מעינינו אותה ההתרשמות המרכזית ברבים מהאישים הפרטיים שבבני אדם, הנה משום זה לא יתעורר לנו שום ספק במהות המרכזיות של הנפש: אם נמצא אותו המשפט, השולט בזרם החיים של כללות האדם והעמים בקבוציהם הלאומיים ההסטוריים, גם במהות החיים היחידיים, האישיים הפרטיים, כי הלא כללות האנושיות מעידה על אפיה של הנפש הפרטית בתור חלק מהכלל. ומזה אנחנו באים להכרת טבעיותו של החנוך על פי יסוד שאיפת קרבת אלהים, אשר רק חנוך זה הוא נחלת העתיד של האנושיות, למרות כל המכשולים שהוא פוגע על דרכו בימי התסיסה וזעזוע הנפשות. כי הלא איננו מכירים את החנוך בתור בורא דברים חדשים בנשמת המתחנך, כי אם בתור מפקח ומוציא מן ההעלם אל הגלוי ומן הכח אל הפועל מה שהוא גנוז בו בכח והוא גלוי בתור אופי כללי ומרכזי בכללות האנושיות וקבוציה ההיסטוריים והלאומיים. וההתאמה של היחיד עם התרבות הכללית בעומק טבעה זוהי הדרגתו הטבעית המצלחת של החנוך. ואף אם ע"י סבות צדדיות יפעלו מיני חנוך משונים ובלתי טבעיים את פעולתם להשאיר אפילו חלקי דורות רבים באפלה של מצב מנוגד לשאיפת קרבת אלהים, החובקת בכחה את כל האנושיות כולה, וכשרון פנימי זה יהיה רק כמו בלוע בעמק מקורו, אבל הלא לא יוכלו לאבד את היש, להפך את העצמיות המרכזית של הנפש למה שאינה, ולכן לא תפסק בשום אופן שאיפת קרבת אלהים מפכויה החזק התמידי המפכה בלבותיהם של בני אדם. נטית החפש, הטבעית כ"כ להרגש המזוכך של האנושיות, תגן תמיד על החפש היסודי, שהוא התפשטות הנפש וכחותיה לאותם הצדדים שהיא נוטה, שוקקת ושואפת אליהם, מעצמות טבעה, וכיון שהשאיפה לקרבת אלהים היא מטבע הנפש האנושיות במרכזיותה שוב לא יכלא רוח זה על ידי כל קירות ברזל אשר יקיפוהו החשבונות הדמיוניים הרבים של האדם, בעל ההכרה המצומצמת בכללו. אמור מעתה, שחופש הרוח האנושי הוא התובע את הדקיון של שאיפת קרבת אלהים בכל צדדי החיים, שבכל עז שכלולה היא רק היא הנה רום פסגת האידיאל הגדול של החרות, שטובי בני אדם כל כך נכספים אליו, והנשמה האנושית בכללה והחיים החברתיים לכל פרטי גוניהם הם כל כך כמהים לו. "עד תאות גבעות עולם, עלמא דיובלא עלמא דחירו". ולפיכך הלא כל עבודת רוח האדם, תכליתה ונטיתה, היא להשלים את אותה הנטיה הכוללת כל שבתוכו המפעמת תמיד בקרבו ומרכזת את כל הויתו. מה שכולל כל אינו משנה את משפטו בין רב למעט, בין גדול לקטן, חוקי ההויה הכללית שוים הם בכל פרטיה; חוקי כח המושך הנמצאים בכל גרגר חול הנם עושים את פעולתם בכדורים היותר גדולים שבצבא השמים; חוקי החיים השולטים בחיות היציקה הם עצמם שולטים גם בחיים היותר מפותחים ומושלמים. כן גם נטית קרבת אלהים, הכוללת את כל הנשמה האנושית, אחת היא בכל שנויי גלוייה, בחק כללי שוה ובלתי מתחלף היא שולטת בנפש הילד הרך או האדם הפרא. שהיא מתגלית בהם בצורה גלומה וחלושה, מטושטשת ועכורה. ובנפש בחירי האנושיות עד כדי "אור גוים וישועת אפסי ארץ". ההבדל איננו עצמיי כי אם דרגאי, הכל לפי מדת הכלי שהאור מתגלה על ידו. וכאן כבר הגענו עד כדי לברר את דברינו, שמה שאמרנו למעלה על שאיפת קרבת אלהים שהיא האדירה והמרכזית שבנטיות, תשוקות ושאיפות הנפש האנושית, אין זה אלא כדי לסבר את האזן כמה שהיא יכולה לשמוע. כח מרכזי בנפש כשהוא ממלא את תכנה במדה גבוהה כל כך בכל ערכי החיים, היחידיים והכלליים, איננו עוד בשום אפן כח פרטי או כח מרכזי או אפילו מרכז הכח בעלמא, באפן שיתכן לדון על גלויו של אותו הכח בפני עצמו ועל עצמותה של הנפש גם כן בפני עצמה. אלא הרי אנו מתממים את הכרתנו לומר, שזו היא עצמותה, ישותה ויסוד הויתה של הנפש, כלומר: היא כללותה של הנפש עצמה במהותה העצמית; מהות עצם החיים שלה, המתגלה לפנינו בתור יסוד אחד כללי בעל גונים שונים, במעטה נטיות, תשוקות ושאיפות שונות אין מספר, שכולן לוקחות איזה חלק מיוחד בחיים, אבל החיים עצמם, החיים כולם, מהות החיים, זהו ולא אחר ואי אפשר להיות אחר כי אם יסוד שאיפת קרבת אלהים. ובזה משתלמת היא תכונת ההגדרה המיוחדת של חיי האדם, שהם מחוברים מנטית החפץ לקיום ההרגשה העצמית אשר לכל חי עם רגש שאיפת ההשתלמות, שהיא ראויה להיות נובעת רק מההשתקפות הפנימית העמוקה אל השלמות האלוהית, הנשקפת ביסודה הפנימי של הנשמה ממקור השלמות המחלטה והנצחית מקור אין סוף, שהדברים הולכים ובאים שוב לסיפוק שאיפת קרבת אלהים בכל גוניה, שהיא בזה צל נאמן של החיים המחלטים הבלתי מותנים של האלהות המחלטה, "בצלם אלהים ברא אתו".

ב. ("קרבת אלהים" בכל ההויה)

כשאנו דנים על עצמות השאיפה של קרבת אלהים שבנפש האנושית ונטית ההשתלמות אשר בקרבה אנו מוצאים כאן התגלות של שני חזיונות, הנראים כסותרים זה את זה והם הם מתאחדים לגלות יחד את צביון החיים השלמים. נראים הם כסותרים זה את זה, שהרי עצמות הנטיה לקרבת אלהים עצמה ושאיפתה הוא חזיון של הכרח מלא, שאי אפשר להיות חלופו בחיים, כתבנית עצם החיים בכללם "על כרחך אתה חי"; ולעומת זה הננו מוצאים את מהלך ההשתלמות וההשתכללות שלה, הגנוזה בעמקה ויסודה, דוקא לצד החירות הגמורה אל השתלמות שלטון רוח האדם על עצמו ועל העולם. "אי בעו צדיקי ברו עלמא"; "עתידים צדיקים באותו זמן לברא עולמות" (מדרש הנעלם). וההתאחדות המתאימה של שני החזיונות הכלליים האלה היא הנותנת לחיים את כל מרחב פעולתם. הצרופים הפרטיים, של הניצוצות, האורות והאותיות, המתילדים תמיד מאותה ההתאמה הנפלאה של שני הצדדים האלה, של עצמות השאיפה היסודית של קרבת אלהים, הקבועה והמוכרחת, עם יסוד ההשתלמות והשכלול, החפש השלטון והיכולת הרחבה, שהם עולים ומתחברים תמיד בכל פרטי היסודות של החיים המוכרחים בשאיפתם האלהית, אין קץ ותכלית להם. את פריה של התאמה והתאחדות זו אנו רואים בכל פנות שאנו פונים, גם בחיים החברתיים, הקולטוריים הכלכליים והמדיניים, וגם בחיי המעשה והרוח של האישים הפרטיים. אין אנו צריכים כי אם לחדור מעט מבעד לצעיף, המכסה על התכנית הפנימית של כל החפצים כולם. אמנם לפעמים הוא עב וחשוך הרבה, אבל בכל זה לא יוכל לעולם לעכב ולעמוד בפני חדירת השכל הטוב, המשקיף באור ברור אל פנימיות החזיונות שסוף כל סוף הכל הוא חפץ החיים וההשתלמות. וכשאנו עומדים על אפיו האמתי הננו מוצאים את השאיפה של קרבת אלהים בשני חזיונותיה. בזה הננו עומדים כבר על אותו המרחב, המביא אותנו "לשקוד על דלתות הפתח" לפתיחת התחלת הפתרון של "חידת החיים", שהיא מתיצבת לפנינו בגלויים שונים של תנועה ותגברת, צרוף ופרוד, התאמצות והתחלשות, חבור והפסק, וכולם באותה ההדרכה של הכרח ההולך במהלך של עליה וחפש, של שכלול והשתלמות, פנימית וחיצונית, שמקור מקורה הננו רואים בסקירתנו הפנימית בשלמות האלהית המוטבעת בנו בצורתה של שאיפת קרבת אלהים. אנו מוצאים בקרבנו פנימה את ההכרה, שעל השלמות המוחלטת, איננו נזקקים לשאול: מאין היא מצויה? "חיוב המציאות" של הפילוסופיה העתיקה מתבאר יפה עם הרעיון, שכל שאלת הסבה שלנו לא נולדה בקרבנו אלא מפני שאנו עסוקים תמיד במציאות חסרה, שבטבעה היא זקוקה לסבה. המציאות המוחלטת, אלמלא תהיה נשקפת פעם לעינינו נכיר מיד שאין עמה מקום כלל לשאלת הסבה. היא ראויה להיות, והיא הנה סבת כל הסבות, ואינה זקוקה בעצמה לשום סבה. ואם לא ההרגל אשר הרגלנו את עצמינו לראות תמיד דברים שאי אפשר להם להמצא בלא סבה, לא היה עולה על לבנו כלל הרעיון שאיזה דבר צריך סבה להוייתו. והשלמות המוחלטה האלהית הזאת, לא די שהיא מספקת לעצמה, אלא שהיא מעוררת תמיד תשוקה לשאוף לקרבתה, והתשוקה השאיפית הזאת היא מתלבשת בגודל המוחלט ובקטן המוחלט ובכל השלבים שביניהם, וההויה הולכת כך ועולה בכללותה ובתעודת חלקיה להתפתחות הכללית, שכח הדוחף שלה היא השאיפה לקדמה זו, של קרבת אלהים. ועל כן בהתבוננות עמוקה אנו אומרים שהשאיפה לקרבת אלהים מוכרחת והיא מלאה בכל, מתחתית כל תנועה גשמית או רוחנית עד עלית כל ההקפים החמרים היותר גדולים וזרמי הכחות והחיים הרוחניים והשכליים היותר נאדרים. הכח הדוחף לכל אלה, הוא הכח הטמיר מכל טמיר במעמקי הכל וגלוי מכל גלוי בהתגלות הנשמה ההוגה והמרגשת של האדם, בשאיפתה לקרבת אלהים. ההכרח מקיפו בכללותו בעצם יסודו, והחפש מתלוה עמו על דרכו בעליותיו ובפתוחיו התמידיים, עד אשר כשאנו נשאלים: מהו מהות החיים במקור ההויה, ומהיכן החיים מתגלים בתור סגולה של כחות מרכבים העושים את חטיבתם יחד ברוח פנימי ומקורי? נאמר: יד השאיפה של קרבת אלהים, שהיא מתגלה בכל היש בתור סדר הכרחי בשאיפתו הכללית, הכוללת בקרבה חופש מלא בפרטי מסלוליה, היא עושה זאת. ובאופן זה היא מניעה את ההויה בכל דרגותיה ומדרכת את מהלך המציאות להתגלות בצורה של הרכבת הכרח וחופש, בצורות שונות, בזעיר שבזעירים שבילדי ההויה ובאריך שבאריכים שבהם. עתה אנו מוכנים כבר לצאת מתחומיה של התכונה הפסיכית העצמית הפנימית שלנו, שבקרב נפשנו פנימה, אל העולם החיצוני הכללי. נקל לנו מאד להבין שההתגלות הפנימית שבנו באה בקרבנו מפני שפגשה בהרגשתנו. אבל באמת איננה אלא המשך מהשאיפה הכללית שבכל המצוי, שהיא נעשית בנו מתגלה ומורגשת כשבאה לתחום הרגשתנו, כמו שהתגלות חוש הראות שלנו הוא רק המשך קטן מהתפשטות כללות קרני האור המשתרעים על פני המרחב העולמי הכללי. על כן כשדעתנו מתחוללת עלינו, הננו מוצאים את עצמנו כבר שרויים בעולם האור. הננו מתעלים מעל המון החשבונות הרבים, הקטנים והגדולים, שבני אדם צוללים בהם, על דבר יסוד הוית החיים ומציאותם, מאחר שאנו מכירים אותם בציור שכלי, שהוא יכול להלום את תכונת המחשבה הפנימית שלנו בעצם טבעה. אין אנו מפסיקים עוד את החוט, כי אם ממשיכים אותו הלאה גם מעל לגבול החיים, בהוסיפנו לחטוט וללכת, לטפס ולעלות, לשחות ולשחות עם הזרם ולמצוא את השאיפה גם בחדרי חדריה בטרם באה לידי התגלות לנו. הדחיפה לשאיפת קרבת אלהים אינה מוציאה מכללה כל "יש". היא מקפת את כל ומלאה בכל, ואחת היא ויחידה בכל חזיונותיה. "ד' מעון אתה היית לנו בדר ודר, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל". האפסיות, התהו ובהו והחשך, העולם האתירי, הערפלי, הנוזלי והמוצק וכל הקודם וקודם דקודם של כל אלה, הכל נמשך ובא מן הדחיפה הכללית עמה ועל ידה, עד בואה אל הסדור האורגני ועד העולם החי. באדם כבר היא מפותחת בגלוי בשני חזיונותיה: עצמותה המוכרחת בעז החיים והשכלול שלעומת החפש של הסתגלות להתגלות הבחירה המוסרית בשלמות צביונה, העומדת לפנינו בנפש האנושית. הננו נגשים בזה לתפוש במדענו את "החומר והצורה" של החיים בחוברת: ההכרח העצמותי בתור "חומר" החיים, וחפש ההשתלמות בתור "צורה" מטבעת צביונות חדשים ומפותחים מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, ששניהם יחד, כמו ההכרח והחפש, החשך והאור, כן המציאות היסודית והשכלול הולכים בקו ארוך ומקיף ומסבבים את כל המצוי העולמי ועושים הויה שלמה דוקא על ידי התבדלם נעצם והתחברם בפעל. כל תנועה בההויה, בין בתנועה הראשית של דריכת ההויה אל המציאות ובין התנועות התדיריות בכל מקום שהן מתגלות, בין בכל המערכות שבמרחב הטבע הכללי ובין בנתיבות הנשמה החיה היא בשאיפה לקרבת אלהים. ואין הפרש כלל באיזה צורה התנועה מתלבשת ואיך הוא ערכה ביחש הערכים המוסריים. ההכרח הוא מלא כל, מתנועע הוא התוהו ובהו בתוכיותו, מתעלמת בו השאיפה לקרבת אלהים ואינה יוצאה אל הפועל. השאיפה הזאת בדריכתה לצד ההשתכללות של החופש מאירה היא אל כל האופק של ההויה. בצאתה מתוך מעמק ההכרח הפנימי אל מרחב החפש, כבר יש מקום לבסיס ההערכה המוסרית, לחלק בין "מעשיהם של צדיקים" ל"מעשיהם של רשעים", בין ההתגלות של החיים בתכונה המקימת את העולם ובין התגלותה בתכונה שמאבדת אותו: "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה ת"ל? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם, ולתן שכר טוב לצדיקים שמקימים את העולם". "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים: "יהי אור". ויהי אור, וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור: "יום", ולחשך קרא: "לילה", ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". "לאור יום" - אלו מעשיהם של צדיקים, "ולחשך קרא לילה" - אלו מעשיהם של רשעים"... זהו הפתח ליסוד ההתגלות של ההויה כולה, של כל החיים לגוניהם הקוסמיים והמוסריים וכל הרכוש הרוחני של האנושיות ששאיפת חייה נוסדת עליו. ואידך פירושא הוא "זיל גמור"!

ג.("קרבת אלהים" בגלוייה הפרטיים והמעשיים)

ההשפעה הגדולה והאדירה הזאת, של זרם השאיפה לקרבת אלהים, כשהיא באה אל התחום שבו הדעה וההכרה הפרטית שרויה, הרי היא הולכת וקובעת את חותמה בפרטים היותר אמיצים ואדירים שבכללות הצבור האנושי, היותר שלמים ומוכשרים לכך. וכך היא באה ומסמנת את שנויי סגנוני התגלותה ממטה למעלה: מתחתית הנפש הפראית, שזה מעט החלה להרגיש שיש בה איזה רעיון וחפץ, איזו תביעה כל שהיא לחיים מסודרים ואיזה ניצוץ דק וקל של מוסר ושל שירה, כעין גרעין זעיר הנתון בעמקי קליפות רבות, עד שהיא מוצאת את מקום מנוחתה בסגולת עם גדול וקדוש, שבו תוכל כבר להראות במלא קומתה, ולהראות על ידו את הפרי המבוכר בכרם האנושיות. כמה גדולה, ארוכה וסבוכה היא דרך זו להגלותה ממעמקי תהומותיה עד שמי מרומה! וכדי לתמם את כל המון הנגודים שבין עצמות ההויה שלה, חמרה היסודי המוכרח, לבין השכלול והחפש העליון, הראוי להופיע בחיים לאומיים שלמים ומבוכרים, שהשאיפה האלהית שבאדם תמלאם נעימות והוד באור הבחירה המתוקנת בכל תכסיסיה, אשר למרות כלם לא תיעף ולא תיגע מלעלות תמיד אל מרום מטרתה כמה גבורה ועז צריכים להתגלות לזה בחיים ובמעשה! בהשתלמות ההשפעה של השאיפה הכללית לקרבת אלהים הכוללת את האומה כולה, אותה האומה שהנפש הלאומית שלה היא המסוגלת ביותר שתתגלה זו בקרבה, הננו מוצאים שוב שהיא חוזרת ומוצאת לה מרכז אישי בתוכה פנימה, בנפש משוכללת המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה. בכח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, נעשית היא ראויה, אישיות זו, להתנחלות נקודת השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח ושל הוד, בתגברת עז ותעצומות על כל אותם נגודי החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות, של עצמות השאיפה של קרבת אלהים בתור יסוד החיים, והתגברות ההויה לשאיפת השכלול וההתעלות שלה למרומי האור והחפש העליון, ששם עטרת המלוכה צפונה בעצם, ושם הוא מקום ההפך הגמור של העבדות וההכרח, זאת היא מקור מלכות ישראל; קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה כאן באופן בולט וקים לעד. "דוד מלך ישראל חי וקים". בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך ונמשך כל כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, מאור אמת ליעקב ותפארת ישראל, "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון". כלומר: מצד האורה הכללית בעצמה, המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת אלהים, בעדן ציורה הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו, לא היה ראוי לתן מקום להבדיל בין עם לעם, אלא למען שאיפת מטרתה העליונה בעצמה. שלמענה צריכים ההפכים להפגש במרכזם כדי שישובו אח"כ להתגבר עד מרומי האורה המקפת. "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרשו, והיתה מנוחתו כבוד". "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון". התשוקה האלהית המשוכללת, ההולכת ועולה הולכת ומשתלמת באדם, בכל החי בכל היצורים ובכל העולמים, מעלה היא עמה חשבונו של עולם ברור, בכל הוד קדשו ומילואו, בכל עז תקוניו האדירים והעשירים בחיי הרוח והמעשה, בחיי החברה והפרט, בחיי השירה וההגיון, הגבורה וההוד, שהוא מתגבר ועולה מתוך חיים מלאים וארוכים של עם גדול וקדוש, המאחד את היקום כלו ברום עזו. והדעה העולמית נושאת היא את עיניה למקור עז חייה והיא מתמלאת גבורת אמת. זאת היא נחלת יעקב, אדיר חפצו והגיון חלומו. "ויחלם: והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו. והנה ד' נצב עליו, ויאמר: אני ד' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ. ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". וההתעלות הזאת כשהיא כבר נתגלתה באורה האלהי האדיר, מאחר שכבר קבעה לה את תחומה הלאומי והגאוגרפי, הננו יודעים כבר כמה איתן ונצחי הוא מצבה! והיא הולכת ומאדרת בתהלוכות הדורות, בעז היד העליונה המקפת את התכונה ההיסטורית עדי עד! והעם שכבר נקבע לו אפיו ותכונתו בהתאמה כזו עם האורה האלהית, והוא מוצא בנפשו את ההכנה לשלום העולמים, מוצא הוא את עז גבורתו ורוממות דגלו הלאומי מכוון עם כל מעשה בראשית וזרם הויתו המתעלה לנצח. על כן הוא עתיד להתמלא לעולם שלום ועז, שקט ומנוחה. "ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד". אין היסודות הרוחניים והמוסריים, ועמהם המעשיים והחברתיים, מתרעעים ומשתברים כי אם במקום שאין התכונה התמימה והמקפת יכולה להתגבר שם. שם יש יראה ופחד רעה, שם ישנם מוקשי שאול ובלהות. אבל במקום שתשוקת קרבת אלהים הרעננה מופיע בגאון עזה ותפארת שלמותה, שם הכל מאיר והכל בטוח. וכל כח מתקומם נגד ימין ד' רוממה, ההולכת ובונה, נובל הוא ונופל. "ד', יחתו מריביו ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו". (תחכמוני ב' תרע"א)