מאמרי הראיה/תלמים

א.מהות הכפירהעריכה

ישנם מדעים שהם נחוצים ונדרשים מאד לאדם, וישנם כאלה שאינם נחוצים לו הרבה או שאינם תופסים אצלו מקום כלל. אבל מיעוטה של תפיסת המקום אינו נוגע כלל לעצם המבוקש המדעי מצדו האוביקטיבי, ואין להביא מזה ראיה על גדולת או פחיתות הערך של המבוקש המדעי כשהוא לעצמו. למשל: אפשר מאד שלא יתענין האדם לדעת אם האמת היא כשטת התכונה הישנה, שסברה שאין כאן אלא כדור ארצי אחד העומד במרכז וגלגלים וכוכבים עוטרים אותו, או שהאמת היא כשטת התכונה החדשה, שכדורנו הוא רק אחד מרבבות אין מספר נקודות שמימיות, המשוטטות במרחב אין קץ בין המון העולמות שהולכים וכלים ובין המון העולמות שהולכים ונוצרים. אבל מזה שאין הרבה בני אדם מתענינים בחקירת הענינים האלה אין ראיה שהחקירות ההן קלי הערך המה, ושהכל אחד אם נחזיק בשטה זו או בשטה האחרת. אבל זאת אי אפשר לכחד, שנחיצות הכרת האמת בענינים האלה אינה כל כך מורגשת אצל רבים, וע"כ אנו רואים שגם בעת אשר טעו בני האדם לפי מובננו עתה להחזיק בשטה הישנה, לא הזיקה הטעות ליתר המחשבות וארחות החיים: המשוררים שרו, והפלוסופים הגו, והחיים הלכו בדרכם. ולהפך, יש ענינים מדעיים שלפי ההשקפה השטחית אינם כל כך גדולים, ומכל מקום הם נוגעים לאדם לפנימיות חייו, עד שהוא קשור בהם בכל כחותיו ומבלעדיהם אין חייו חיים. כל ענין מדעי, שמאיזו סבה אין לו דרישה אצל בני האדם, ואי הדרישה הגיעה לידי מדרגה גדולה, הרי הוא נחשב כאלו אינו. ובלשון הרגילה היכולה להתלבש בספרות יקרא לזה שלילה והעדר, או כפירה. וכך הוא הענין של ידיעת האלהות. בעמק הנשמה האנושית גנוז הוא הגרעין שהוא מקור הניצוץ של האורה הנשאה. שהיא מוצאה את נחלת החיים ביסודה הנצחי. לכן ידעו מעולם בני האדם שהידיעה ע"ד האלהות במובן המלא והטהור נוגעת להם מאד. אין לך עם שלא דרש אחרי ידיעה זו תיכף כשהגיע לידי מדת התפתחות ידועה, ואין לך עם שהיא לא חדרה בו בדרכי חייו הרוחניים והמעשיים. ובאו חלוצי הכפירה ואמרו, שאין הענין האלהי נוגע כלל לאדם, כי החיים יכולים ללכת כסדרם בחומריותם ורוחניותם גם בשעה שיסיחו בני האדם את דעתם מכל אלה הענינים וממה ששייך להם. וממילא ההתענינות בזה הוא לדעתם עמל סותר וגם מזיק - וכשנחדור לעמקי ההסטוריה נכיר, כי זו היתה באמת מגמתו של אפיקור, ומזה יצאו כל התולדות והשיטות של מחזיקיה. אמנם מקצת אמת יש בדבר. הרבה בני אדם ישנם שמצד עצמות אופיים אין הענין האלהי נוגע להם כלל, ואם ימשכו לחוג זה ע"פ ההרגל או המסרת המושפעת מסבות מסבכות, יפסידו לעצמם יותר ממה שיועילו. בולט הוא ביחוד דבר זה במה שנוגע לקבוצים חברתיים ידועים. אומה שעל פי טהרת מציאותה יהיה הענין האלהי נוגע לה כמעט שלא נראה; ע"כ כל מה שישתחררו העמים יותר מהיחש הרוחני, האמוני והמטפיזי בכלל, יותר נוח להם לפתח ולשכלל את חייהם. כי מעולף הוא הרבה ניצוץ האורה המלאה של האנושיות, וכל כך עבות הן מעטפותיו עד שהן מחשיכות יותר ממה שהן מאירות. הנקודה האחת של האנושיות, שהטבעיות של התביעה האלהית נמצאה בה בעצם רעננותה ובהירותה, היא בישראל, "גוי גדול, אשר לו אלהים קרובים אליו". המדע והרגש האלהי נוגעים אליו בכל מציאותו לכל חייו, לא יוכל רגע להסיח מהם את דעתו, ואי אפשר לו למצוא אושר בנקודה אחת מהחיים מבלעדו, ורק הוא יוכל להביא את האנושיות כלה לידי מדרגה זו, שתמצא גם היא את אשרה באותו הנצח וההוד, שהגרעין היותר פנימי, שהוא עיקר נשמתה, שואף אליו. על כל פנים למדים אנו, שע"פ ההכרה הפסיכולוגית נקרא בצדק את הנכריות של העולם מהצורך של המדע והרגש האלהי בשם שלילה. נכריות זו, כשהיא מתגלמת באותיות ומחשבות, היא אומרת: אין אלהים. ובאמת "אין אלהים בכל הארץ, כי אם בישראל". המציאות המדעית האוביקטיבית תמצא את ערכה רק כפי המדה שהצורך הסוביקטיבי מתגלה, וזהו תלוי רק באותן האופנים, שיגלה בעולם השלם והמשכלל האופי של ישראל. "ותמלך אתה ה' לבדך על כל מעשך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך, ככתוב: ימלך ה' לעולם אלהיך ציון לדר ודר הללויה". סוף דבר: יכולים אנו להקשיב במנוחה את השלילה העולמית, המתפשטת ע"י התעוררותן של הנקודות העצמיות של העמים, וככל אשר תוסיף שלילה זו להגלות בכל תנאיה, כך נוסיף אנו לדעת ביותר איך לגלות ברחבה את העצמיות שלנו. "שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'".

ב. כיצד מבקרין?עריכה

כל ספר, כשהוא לבדו, מגלה רק חלק מצמצם וקטן מהרגש או השכל, וכדי לדעת את ערכו האמתי אפשר רק כשמוצאים את הקשר שבינו ובין הכלל כלו. וביותר יהיה ניכר היתרון והשלמות, כשמתחבר שפע של ספר חשוב אחד עם איזה ספר חשוב אחר, הנראה כעומד בנגוד אליו, שרק הנגוד הזה, כשהוא בא לידי התחברות הוא מביא לידי שלמות, שהאחד משלים את חבירו. ואת הדבר הזה אנו צריכים תמיד לשום על לבנו, כשאנו מדברים על דבר ספרינו הפנימיים, שרק אז תראה היהדות בשלמותה, אם נשקיף על כל ספר וספר כעל אחת מאבני היכל גדול שכלן מתחברות יחד לבנין אחד ענקי ושלם, כי אעפ"י שיש ליהדות צדדים שונים, הרי היא באמת חטיבה אחת: "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ורק אז תביא השפעת הספרים ההם את ברכתם המרובה. ואולם החבור וההבאה לידי הרמוניא דורשת כשרון, אמון רוח וביותר עמל ומנוחת הדעת, הבאה ע"י עסק של קביעות והרגל של חנוך יפה באהבת הדעת, אהבת ישראל, אהבת תורה ואהבת שמים. בכלל, בסדרי הלמודים צריכה להיות הידיעה המקפת והכוללת קודמת ליצירת חדושים "ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה", ומכל שכן ביחש הכתיתה וההריסה ע"י כלי זיינה של ההתנגדות והבקרת, שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. "הסכת ושמע ישראל הס, ואחר כך כתת". והידיעה הרבה גם היא אינה מספקת, אם לא ילוו אליה גם שאר המעלות המוסריות, שמבלעדן אי אפשר לה להאמת להתגלות. וכל אלה אי אפשר למצוא באותם הבאים כאורחים אל הטרקלין הרוחני שבתורה, אורחים שאינם מתקשטים כלל כשהם נכנסים, כי הטרקלין הרוחני המכובד והנקדש הזה נחשב בעיניהם כאיזה פונדק, שכל הולל ופוחז יכול להכנס בו ברפש שבסנדליו וברבב שעל בגדו ובכל זוהמת החיים שבגופו ונשמתו. וכך הביא העדר הקביעות וההכנה במקצוע הרוחני שבתורה לידי שברון נורא! מעוט העסק והעראיות גרמו שאין הענינים כלם מקופלים זה עם זה, ואין להם קשר יחוסי, הראוי לקומה רוחנית שלמה. הרעיונות הולכים בודדים ותועים, כל אחד מושפע רק מאיזו פנה בודדת מספר מיוחד, או, במלות יותר מדויקות, מקטעים של ספר מיוחד, והספר עצמו יורד ומתבודד הוא עם ירידת הרעיון והרחקת המחשבה מעל לגבול הרוחני "האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, עליו נאמר: ורועה זונות יאבד הון, שהוא מאבד הונה של תורה" במלא המובן נתקים בזמננו, במה שנוגע לצד הרוחני שבתורה. ואותו החוג של המורגלים באמונה, בתורה ומצות, אלה, שמהם היו ראוים ונאים להיות כבני בית בטרקלין הזה, היודעים הם ליהנות ולהנות מזיוו של הטרקלין? מביטים הם באימה יתרה לא כבן פלטין היודע את ערכו, אלא כבן שומר החצר שנהנה מחיצוניותו של הטרקלין, ורעיון לא יעלה על לבבו שלו נאה ויאה דוקא להכנס פנימה. וכה נשארת דריסת הרגל בפנימיותו של הטרקלין רק לאותם עזי הנפש הבאים לתוכו בכל הזוהמא והחשכה, התועבה וגסות הרוח שלהם, והם מראים לבני עמנו, כביכול, את המאור שביהדות. ומי יוכל לדבר עם עזי נפש אלה ע"ד השלמתה של שטה אחת בחברתה, ע"ד הכללות העליונה של כל חזיונות היהדות איך הם מתאימים זה לזה ושדוקא מכל הרועים יחד תצא תורה ואורה! הם יודעים, למשל, שהרמב"ם דורש בשבח השכל וההכרה ור"י הלוי בשבח הרגש והפיוט. ואם כן הם "שני כתובים המכחישים זה את זה". ויש רק ברירה אחת להשפיל את האחד ולרומם את השני, כמובן במדת הרוממות הדלה שפעוטים כאלה יכולים לרומם, שההלל שלהם מלא באמת חרפות וגדופים ואין טובתם שלמה. בקרת כזו אינה מועילה כלום להבנת עמקי מחשבותיהם של צדיקי עולם ההם, אלא מחשיכה את הוד זהרם. אם חזיון אחד נתגלה, למשל, בספר ה"מורה" וחזיון אחר בספר ה"כוזרי", כל אחד הוא אמנם עולם שלם ומאיר כשהוא לעצמו, אבל להבין את כל גדלם ורוממותם אפשר רק אז, כשהם "מקבלין דין מן דין" ומתכללים יחד. ולאו דוקא שני המאורות הגדולים האלה, כ"א כל המאורות הגדולים עם הקטנים, הנגלים והנסתרים, כלם יחד צריכים שיזהירו כזהר הרקיע על אופקה של היהדות. רק אז יודע לנו נגהם, ורק אז נוכל בגדל נפש להוסיף מה שבכחנו להוסיף ע"פ טעמנו ומדת תרבותנו, ואז תהיה הוספה שלנו בעבודה הספרותית באה להשלים את הבנין הגדול, שבנו נביאינו וחכמינו מדור דור לעדי עד. (הניר שנה א' חוב' א' תרס"ו)