מאמרי הראיה/נעשה ונשמע

?אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשים בו" (שבת פ"ח).

הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו. ננער את עצמנו מכל התכחשות עצמית ונדע להגן בגאון על הצביון השלם שלנו. ואז נצעוד בעוז על דרכנו בכל מסילות החיים ובכללם גם כן בדרכה של התחיה הלאומית ובנין הארץ. כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד. הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה. ובעולם הרוחני אין היצורים הרוחניים העליונים צריכים שמיעה לפני מפעליהם, מפני שקדושתם היא להם טבעית. רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם. ואנחנו במעמד הר סיני, בעת אשר ראש הפסגה של אמיתת הויתנו נתגלה על כללנו, בעת אשר אדון כל נגלה עלינו בערפלי טוהר ללמד לעמנו תורה ומצוות, באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים, כטבע האיתן של נשמתנו בעצם טהרה. ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות השוגה בהבליה והסובלת מסכלות רשעתה בשליטת האדם לרע לו, ואובדת בזה את עצמה ועצמה. ועתה אחים כולכם צעירים וזקנים, בתעופה אמיצה נשוב לאותו הטוהר הנשגב שלנו. ונאמנים לעצם טבע נשמתנו, נעמוד כולנו לבצר את שבות שבותנו בארץ חיינו, על פי היסוד של הטוהר והאמון העצמי. נגלה בכל מפעלי החיים הכלליים והפרטיים את אותו הרז הכמוס מכל האנושיות כולה, המתענה ביסורי כחשותה לעצמה. ובת קול תפוצץ ממרומי הקודש עוד הפעם: "מי גילה רז זה לבני? רז שמלאכי השרת משתמשים בו! וכימי עולם נענה כולנו קול אחד חוצב להבות אש: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"

לד' ולכםעריכה

א"ר אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שנתנה בו תורה הוא.?פסחים ס"ח)

המוסר העליון של היחיד זהו מוסרו של הכלל כולו. אם הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מפני שיום שנתנה בו תורה הוא, שומעים אנו מזה מה הנה ההרגשות הקדושות שעל ידי היום הקדוש יום שנתנה בו תורה צריכות הן להתרשם בנפשותינו ביחש להכלל כולו. הלכם של היחיד היא כטיפה אחת בתוך הים הגדול של הכלל, על כן צריכים אנחנו בעצרת לקלוט את המחשבה של הלכם הכללי, של הלכם של כלל ישראל. מפני מה הטעם שהוא יום שנתנה בו תורה מחייב הוא להודות דבעינן נמי לכם יותר מימים קדושים אחרים, מפני שמן התורה הקדושה הגדולה והרחבה, תורת ד' צור כל העולמים, אנו יודעים איך לקדש את הלכם ואיך להבין שגם הלכם באמת אינו לכם נבדל אלא לד' הוא. לולא התורה שנתנה לנו, אם לא ההוא יומא דקא גרים, היה באמת הלכם נפרד מהלד' פירוד תהומי, אבל בא היום הגדול היום שנתנה בו תורה והעביר אותנו מעל לגבולי הפירודים הללו, ויודעים אנו ממקורה של תורה דוקא דבעינן נמי לכם. ומהלכם של הפרט אנו מציצים על הלכם של הכלל כולו, הלכם של כלל ישראל, ואנו מעלים אותו, מקדשים אותו ומאחדים אותו עם הקדושה של הלד' באין מחיצות מבדילות רק ביחודא שלים בשם כל ישראל. מתוך ההבטה, בשפופרת קודש זאת, הנתנת לנו מהיום שנתנה בו תורה, על האופק הרחב של כלל האומה בארץ ישראל ובגולה, הננו באים לצפיית מרחקים. לקדש את הלכם הכללי. אל נא נביט בעיני חול על כל מה שמחזק את הכח הכללי, את כל מה שמאגד אותו, את כל מה שנותן לו כח ועצמה לעמוד נגד כל הגלים הסוערים לבלע אותו. נלמוד ונלמד שברוכה היא לנו כל יד המושיטה עזרה ותקומה לישראל בכל מקום ובכל מצב, כל מפעל המחיה גם את הלכם של האומה השבורה והדוויה שדם שותת מכל אבריה המפורקים ועצמותיה המפוצחות. נקדים נא אנחנו את ברכת השלום לכל דורש טוב לישראל, נקדש נא את הלכם הכללי, את הלכם אשר באמת לד' הוא! אז נטעום כל הימים מהטעם הגדול של שתי הלחם קרבן החג הקדוש הזה שנתנה בו תורה, "חמץ תאפינה", והם ברכת ד'. "לד' לכהן" קנאן השם ונתנן לכהן, קנאן קונה שמים וארץ ונתנן לממלכת הכהנים וגוי הקדוש, להטעים על ידם לכל יצורי תבל את הטעם הנפלא, טעמו של הגן אשר נטע ד' בעדן מקדם ואשר נתנה אל האדם לעבדה ולשמרה. ועל ידי השפעה קדושה זאת הנובעת ממקור מים חיים, מבארה של תורה, נדע אנחנו וידעו כל המושפעים על ידינו כי לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה וכי גם הלכם באמת לד' הוא. ואז יקויים חזון הנבואה "כי נחם ד' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" במהרה בימינו אמן.