מאמרי הראיה/נאום בועידה העולמית של המזרחי

לברך נקראתי את האספה הנכבדה והנני מברך את הברכה שהמשמר היוצא היה אומר למשמר הנכנס ; מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה, ואחוה, ושלום ורעות (ברכות י"ב). הנוסח האמור נקרא בשם ברכה, כאחת מן הברכות שבמטבע של חכמים במשנתנו דתמיד, והתוספות שאלו איך היא נקראת ברכה הואיל ואין בה לא שם ולא מלכות, שהם שניהם תנאים למטבע של ברכות לדינא. ישנם אמנם, לפעמים, דברים שהם משלימים בסגנון מיוחד את המטבע של ברכות, כדברי התוספות דכיצד מברכין דאלקי אברהם הוי כמו מלכות, ה"ה "האל הקדוש שאין כמוהו" הוא כמו מלכות. וע"פ זה יש לנו לומר ששלום שהוא שמו של הקב"ה, כדאמרינן בשבת דף י, שם גופיה איקרי שלום, הוא כמו שם במטבע זו. ומי ששכן שמו בבית הזה הוי כמו מלכות, שעיקר קדושת בית המקדש ופארו הוא בא להוראת מלכותו של מלך הכבוד ב"ה בעולם, כמו שדרשו חז"ל י. שאמר שלמה המלד ע"ה בנאומו לחנוכת הבית: "שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד"בהכנסת הארון לבית קה"ק, שבזה נגמר צביון ביהמ"ק בקדושתו. אבל בכלל, ראוי להתבונן על תפקידו של השלום במקום שישנם משמרות שונים. שכל משמר ומשמר צריך הוא לשמור על גבולו וצביונו. ועם כל השבח שאנו משבחים את השלום הרינו קוראים אותו בשם כלי, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". ואם השלום הוא כלי, צריכים אנחנו למלא את הכלי הזה באיזה תוך שהוא עוד נעלה ממנו, כי סו"ס הלא הכלי הוא רק משמש את התוך. אמנם אין לנו מושג אחר שיתאים כל כד להיות לתוך אל הכלי של השלום אלא האמת בלבדו, כיון ששניהם יחד הם בונים את העולם, ושניהם שומרים את הצביון המיוחד שלנו שאנו צריכים לו כ"כ בכל צעד שאנו נגשים לבניננו בארץ, וכמו שאמר הנביא זכריה לשבי הגולה, בראשית יסוד המעלה, בימי עזרא: "והאמת והשלום אהבו". ואם יפלא בעינינו איך יתאימו יחד אלה שתי המגמות, שע"פ הנוהג שבעולם הנם לעתים כ"כ תכופות סותרות זו לזו. וביותר תכבד עלינו העבודה הזאת בתור התוית דרך לסיעה מיוחדת בישראל, שיש לה תפקיד מיוחד ומגמה של משאת נפש קדושה ומיוחדת שבכל קנאת האמת הננו חיבים לשמור את גבולותיה, ועם זה הרי היא קשורה בקשרים מעשיים ומחשבתיים, בשאיפות וברעיונות לסיעות אחרות שגם הן עוסקות בהוצאה אל הפועל של יסודי האידיאל שאנו בונים עליו את בניני תעמולותינו. מובן הדבר שבשביל הערך הראשון הננו נקראים אל שמירת יסוד האמת, ואל הערך השני הננו נקראים אל שמירת יסוד השלום. אבל דוקא דוגמא כוללת מהצביון הכללי של כנסת ישראל בעולם הגדול, תורה לנו איך להתאים את שתי הדרישות ולהשמר ג"כ שלא תפגם אחת מהן ע"י רעותה. אם שלום הוא שמו של הקב"ה, ואנחנו הננו העם אשר שמו הגדול נקרא עלינו, וקוב"ה משתבח בשבחייהו דישראל, שהם תפילין דמרי עלמא, והוראת צביונו בעולם כי למרות כל המפריעים הננו העדים או העד בין העמים כולם על מלך כל העולמים, בתורתנו, בהוייתנו, בתולדותנו, ובכל שאיפותינו הנצחיות, כדברי המדרש ?והוא עדאלו ישראל, שנאמר: ואתם עדי נאם ד', או ראהאלו ישראל, שנאמר אתה הראת לדעת, או ידעאלו ישראל, שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אם לא יגיד ונשא עוונו, אם לא תגידו אלהותי לאומות העולם אני פורע מכם". ואנו הננו תמיד מעידים, משכימים ומעריבים ואומרים פעמים בכל יום "שמע ישראל דא"ד אחד". ושמירת עצמיותנו ואי הכנעתנו לעומת עמים רבים ולאומים עצומים אשר הם תומכים יסוד רדיפתם שהם רודפים אותנו, נוכח העדות הגדולה שלנו שהיא הולכת ונשמעת על אפם ועל חמתם של כל שוטני נפשנו מסוף העולם ועד סופוהן הנה בטוי הנוסח של עדותנו כלפי חוץ. אבל הלא התפקיד הזה של העדות כלפי החוץ, שסופו הוא הנצחון המלא שלנו, "חי אני וימלא כבוד ד' את כל הארץ", "כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים", הרי הוא הולך לעומת העולם החיצוני לא בכל אותו האור, ולא בכל אותו העומק, לא בכל אותו הדיוק, ולא בכל אותה הקדושה המפורטת אשר אנחנו חייבים תמיד לפרוט אותו כלפי פנים, שמה בתוך בית ישראל פנימה, הרי הוא כל עומק היהדות, כל אור התורה וכל הדר המצוה, כל מעמק הקדושה, המוסר, החסידות והטהרה לכל מלואיהם. ונמצא שאנו משתמשים בתוכן השלום כלפי חוץ ובתוכן האמת כלפי פנים, ורק בחומר הדיוק השלם הזה הננו מבושרי נצחון * בין אותו הנצחון של ההשפעה המקיפה כלפי החוץ. שונאי ישראל מעולם, ודאי היו כאלה, ששטמו את צביונו הפנימי המובדל, את אותה ההפלאה הנשגבה שאין לה דוגמא בכל העמים, לקדושת עם בכל מלא העולם. ואם היתה רק השפעה חיצוניתבלא הבדלה מיוחדתיוצאת מאתנו, לא היו כל כך מלאי איבה עלינו. אמנם ישנם גם כן שונאים יותר עמוקים, עמלקים, החפצים לעקור ביצתם של שונאי ישראל עד כדי המחיקה של רשמי ההשפעה הכוללת גם כשהיא לעצמה, ונגד שניהם הננו מתגברים בברכת האמת ובברכת השלום. כדוגמת הכלל של האומה בין העמים, ככה היא הסיעה הנושאת לה את צביון קדשה המיוחד נגד החוג הרחב הסובב אותה, שהיא מתכוונת במהלכה גם את כונת ההשפעה וההעלאה של הצביון הכללי. המזרחי, בתוכיותו בתוך החוג הכללי של הציונות, בתור קשר מאוגד של טובי האומה אשר סגולת ישראל וכל קדש ד' אשר על עמו הוא מהות חייהם, אשר שם ד' הוא גאונם וקדושת התורה והמצוות בכל חוקותיה ומשפטיה בחיי הפרט ובחיי הכלל הוא נר לרגלם, יש לו תפקידו המיוחד אשר עמו מניח את חותמו המפורש והבולט על תחית האומה ובנין הארץ. מה שנוגע להתוכן הפנימי שם האמת חונה, וחלילה להניח שום השפעה של ותור כל שהוא שאיננה כ"א חולשה. ומפני שיש לנו קשר עם חוגים כאלה שהננו שמחים לראותם אחרי כל המכות אשר הוכינו ע"י משברי הגלויות, שהם סוף כל סוף דוגלים בשם עמנו וארצנו, שפתנו ותולדתנו, אבל ג"כ לא נשכח כי חובת ההשפעה הכללית והכוון להרים את הערך של כל התנועה הלאומית למרום הקודש היא עלינו מוטלת, זאת היא עבודתנו כלפי חוץ, שבדרכי שלום נגיע למטרתה. והיה לנו האידיאל הפנימי בתוכיותנו, בתואר השם הקדוש של מטבע הברכה, והתוכן של ההופעה לעומת הסביבה הרחבה לתואר המלכות של מטבע ברכתנו שהם מקבלים השפעה זה מזה לברכה, ובנוסח הברכה של המשמר הנני אומר, מי ששכן את שמו בארץ הזאת ובעיר הזאת בכלל, הוא ישכין בינינו וביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות אמן.