מאמרי הראיה/מאמרים סגולת ציון וירושלים

א. ענין "וכיפר אדמתו עמו". הנה באמת עיקר סבת כל העונות הוא הגלות וטומאת ארץ העמים, שאי אפשר לצאת השכל מהכח אל הפועל. א"כ היה מקום גדול להיות נפטר מהדין. אמנם באמת אין זה מספיק, שהרי גם ע"ז גופי' אנחנו נתבעים, כי "כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו", ואם זכינו במעשינו היינו באים לארץ החיים, ושמה הי' בחילנו לעבוד את ה' במעלה רמה. ולפ"ז לא די שאין זה מספיק לנו לפטור אותנו, אלא שאנו נשאלים גם על כל פרטי חובת השלמות שהיינו זוכים בארץ ישראל ע"י טהרת הארץ וקדושתה. אבל אם נשוב על מניעת ישוב ארץ ישראל אז נפטור מדין ארץ ישראל, ממילא יהי' לנו מנוס על כל העבירות הבאות בשגגה לכל העם בחסרון ידיעה ואפס אונים. והוא דומה למש"כ במ"א על ענין תחילת דינו ש"א עד"ת. שכתבו התוס' שם בפ"ק דסנהדרין שהוא דוקא על הדין ולא על השאלה, וצריך ביאור למה יהי' נידון שלא כסדר שאלותיו. אמנם חסד גדול עושה השי"ת עם האדם בזה, שהרי הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוה"ש השערה, ותורה מביאה לכל הכבוד והקירוב לו ית', א"כ אם ל"ה בידו עון ביטול תורה הי' הוא ג"כ מהסביביו שנשערה מאד עמם, ואיך לכאורה יפטר במה שלא למד, הלא מצווה הוא ללמוד תורה, ומי פטרו להגיע לחסרון הכרתו. אמנם יתבאר ע"פ הא דקיי"ל שאין שמין כ"א שבת קטנה של שומר קשואין, בהחובל, כי כבר נתן לו דמי ידו ורגלו, כי נתינת השיווי הכולל מההפסד הגדול, שהוא סבה להפסדים פרטיים, גורם לפטור מהפרטים אח"כ, אע"פ שאם היו הפרטים מתקבצים הי' עולה לערך יותר גדול. ה"נ כיון שכבר כיפר לו ע"י קבלת דינו על ביטול תורה שוב יש מקום מוכן להיות נידון על כל פרטי מגרעותיו כפי ערך מצבו בדעת ויראת ה'. כמו כן אי אפשר שנהי' פטורים מעומק הדין מחמת הגלות וארץ העמים כ"א כשנחלץ בכל עוז להחזיק בישוב ארץ ישראל לעלות אל הר ה', אז יתכפר לנו סבת החטא, ממילא על כל פשעים יכסה כובד הגלות וטומאת ארץ העמים. וי"ל שזה הוא שכ' "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". כי לבד שדם עבדיו השפוך יקום, עוד הנקם שהי' מגיע להעבדים, היינו שאין עושים רצונו של מקום, זה הנקם בעצמו ישיב עליהם, כי הם וארץ הטמאה שלהם גורמים בדבר, וטומאת ארצם תלוי' ג"כ ברוע בחירתם. וא"ת ישראל י"ל לקבל זה הדין שהם גורמים מה שזכותם לא גרמה להשיב בנים לגבולם, א"כ איך אפשר שירנינו בנקמת העמים כיון שזה הדין בעצמו שייך ח"ו ג"כ עליהם, ע"ז השיב וכיפר אדמתו שאדמת קודש תכפר על עמו השבים בכל לב לארץ חמדה, א"כ ישארו כל העונות מסיבת טומאת ארץ העמים, א"כ הם הגורמים לבדם ג"כ על העונש שהגיע למתחייבים דין מצד עונותיהם בגלות ארץ נכר, וכמ"ש בדחז"ל "שהקב"ה נוטל כל עונות ישראל ונותן אותם על ראש שרו של עשו".

ב. "ואולך אתכם קוממיות" דרשו חז"ל "שתי קומות כקומת אדם הראשון". י"ל עפמש"כ במ"א ענין הנפש הקדושה, שנתן הקב"ה לישראל גמורה בכל פרטי פתוחי' ועוד מוסיף אומץ בבחירתו בקומה שלמה, כי זה השלמות נעלם ממנו, וכשיתגלה לגמרי כח הנפש הפנימית ככח הגלוי בטל היצר הרע. וזהו שתי קומות, כי ענין הקומה הוא גמר שלם בכל דרכי השכליות והמדות הנאותות לאדם מצד שהוא אדם, נברא בצלם ובדמות לעבוד לקום, וכן היו ראויים בצאתם ממצרים לולא שהצליח מע"ש בעונותינו הרבים, וכן יה' לע"ל, כמש"כ בענין "ועצמותיך יחליץ", כי חילוץ עצמות היינו שהעצמות טמון בהם כח החיים ובהם תלוי' ההרגשה, כפי תנאי החיים שכל חי מרגיש, אלא שהוא עצום וסגור כמש"כ, ולע"ל יתפתחו כמ"כ פנימיות הנפשיות הנעלמות יצאו לגילוי מהעלמם "לקרא לאסורים פקח קוח" וגו'. וזהו ענין הלכה כי הליכה הוא ענין יציאה מהכח אל הפועל והנהגה מפורטת, ע"כ נקראו פרטי הנהגות התורה בשם הלכות והמה באמת הליכות עולם. והנה כ"ז שהחכמה הפנימית שבשורש הנפש חותם צר סגורה היא א"א כלל למסור הנהגה ע"י, כיון שאינה בגילוי פרטי, אבל כשיתגלה זה השלמות בפרט יהיו אותם ב' הקומות ראויות להליכה, ומשניהם תצא תורה. וי"ל שזהו ענין ציון וירושלים, כי מחצב קדושת הנפשות ודאי היא ירושלים של מעלה, וי"ל כיון שכח הבחירה שמתגדל אח"כ הוא יותר נפלא ודאי מכח המתנה שבתחילת יצירת הנפש, שהוא כערך הכנה לגבי תכלית, א"כ נחשבת רק כנקודה וציון לדרך קודש של ירושלים של מעלה, ע"כ אין עולים בירושלים של מעלה כ"א המזומנים לה, כפי קדושת הבחירה ויתרונה. ופרטי החכמה הגלוי', שייך במקום בחירה, ע"כ ירושלים מצוינת בחכמה, וציון היא הנקודה שמתעלית ביתר שאת לפי התגברות הבחירה לטוב. ע"כ העבודה בציון שייך כי הקב"ה בחר בעבודת ישראל מכל העמים, כי תיקן מתחלה נפשותיהם לזה התכלית, וכמש"כ "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". וזש"כ "כי מציון תצא" ענין הפנימי שהיא תורה ביחוד, שאין זה בגילוי, "ודבר ה' " כי דיבור בא מהעלם אל הגילוי זהו מירושלים. וענין הבחירה מצד הסגולה תלוי בציון כדכתיב "כי בחר ה' בציון". (ספר "יובל המזרחי", ירושלים, תשי"ב)