מאמרי הראיה/מאורות האמונה

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה השכל והרגש הם הנם עצמותה. וכשתהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך ובהמצאת האמצעים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה.

ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק ד' בעצמה הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה שפעת רוח הקודש, בשגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וקל וחומר בשום חוש, כ"א באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם ג"כ גילויים של האמונה. ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וקל וחומר אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנ"ל.

האמונה המופעה מהעולם האמונה הטבעית ההסתכלותית, והאמונה המופעה מהתורה האמונה הניסית המסורתית, והאמונה התוכית המופעה ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו, הם שלשה אורות גדולים, שכל אחד מהם יש לו תנאים מיוחדים ודורש תפקידים מיוחדים, והם לפעמים מתרכבים ומתמזגים זה עם זה בשלובי כחותיהם. ויש אשר רוח אחת מהן באה במלא סערתה ומבקשת לכבוש לה את כל הלב, את כל הלך החיים. וצריך אז, בעת שלטונה המיוחד, לדעת איך להתנהג עם הרוחות האחרים שהנם אז עומדים במצב של דורמוטה והנם עולים אז למקורם העליון להחליף כח ולבא בתוספת ברכות והחיה חדשה.

השלמות של האמונה היא כשגופה ונשמתה אחוזים הם יפה זה בזה, שהיא האמוניות הטבעית והמסורה ביחד. בהקישורים שבין הגוף והנשמה, יש הרבה אוצרות של אורה ושל חיים, ולפעמים יש שמתדלדלים הסימנים הללו, והמסורת והאמונה הטבעית נפרדים זה מזה, ומתגלה אז מחלה אמונית. וסכנתה גדולה היא לפי אותו הערך של הפירוק אשר להחיבור המותאם הנזכר. ולפעמים מרוב שטף אור של האמונה הפנימית מתעלה היא מעל האמונה המסורתית, וגם זה אע"פ שבא ע"י עליה רוחנית ה"ז פגם ודלדול כח. והתוכן הבריא הולך תמיד בהתאמה, ובאותה המדה שהאמונה הרוחנית מתעלה, מתעלה האמונה המסורתית עמה, עולה עמה ואינה יורדת עמה. ע"י חכמה עליונה ומירוך מוסרי יפה מתמזגות יפה האיכיות של שתי מחלקות האמונה הללו, והן הולכות ומתגברות, מתעטרות בעטרת קדושה, ומחיות את האדם חיי עולמים. וכשהדבר הזה מופיע בציבור הרי הוא קם לתחיה עליונה, פעולות מזהירות של אור עולם מתגלות בקרבו, ובישראל חיבור ואיחוד זה הוא המבוקש הפנימי של תוכן מעשה של כל מצוה. אשרי אדם משוה תמיד את המטרה העליונה הזאת של יחודם של אלה שתי המגמות האמוניות, הפנימית והחיצונה לנגד עיניו. אורים גדולים מופיעים עליו, וזיו עליון מזריח עליו את נגהיו. "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד' ".

האמונה נותנת את המגמה האחרונה של היש, והמדע את הדרכים איך מכירים ותופסים אותה. אם יתעצל האדם בהישרת הדרכים תעלם ממנו המגמה, ואם יחדל להיות עורג אל המגמה, יאבדו כל הדרכים את ערכם, וסופם להתעות. הצד המדעי שבאמונה הוא תמיד בערך של דרך למגמה, והצד האמוני שבמדע הוא הערך המגמתי של הדרך.

כשבא העולם לידי טעות במה שחושב שכבר עלתה בידו המגמה של האמונה, מיד הוא מתחיל לסור ממנה, שהרי רחוקה מאד היא ממנו המגמה האמונית, ובחביון עליון שלה שם טובה ואורה, אמיתה וחסנה גנוזים. וע"י רישול זה מהתוכן המגמתי, מתחילים דרכי המדע להתעות, וחכמת סופרים תסרח, והאדם מרגיש שהוא יורד מנכסיו המאושרים הרוחניים. והזרם החי בקרבו ממרום המגמה העליונה שמשם נחצבה נשמתו, דוחפו לשוב ולשוב, והוא הולך ומזדכך, הולך ושב, עד שחוזר למרום האמונה. (נתיבה חוב' כ"ג, א' אלול, תרפ"ח)