מאמרי הראיה/לשני בתי ישראל

תחיתנו הלאומית ההולכת ומתהוה לעינינו בארץ ישראל, צריכה להקיף במלואה את כל ערכי חיינו. אין תחיה של אמת כל זמן שהיא נוהגת רק בשדרות מיוחדות ורק בערכים מיוחדים. היא מוכרחת להקיף את כל שדרותינו ואת כל ערכי חיינו כלם. מכאן אנו באים להעריך את ערכי התחיה לעומת שתי תכניותיהם הראשיות -- הקדש והחול; שעד כמה שנהיה נוטים לימין או לשמאל, אין אנו יכולים להפקיע את עצמנו מהשקפה זו כי בחיינו הלאומיים הכלליים יש לנו עסק עם שני ערכי החיים, עם ערך הקדש ועם ערך החול שלנו.

התחיה הלאומית של עכשיו היא יותר מבססת את עצמה על הערך החלוני שבחיינו הלאומיים. אין זה גרעון עצמי בתנועת התחיה לפי מדתה, אבל אין גם זה דבר המוטל בספק שכל זמן שהערך של תכן הקדש של החיים הלאומיים שלנו לא יתגלה בכל חילו בתנועת התחיה -- אין לנו תחיה אופיית, תחיה שלמה. ומאחר שבודאי נקראים אנו לבוא לידי תחית עם גמורה, מוכרחים אנו לעורר את תחית הקודש על פי אותם הדרכים שתנועת תחיה מתעוררת ומסתדרת על ידם; ממש באותה המדה שתנועת התחיה החלונית שלנו הולכת היא ומתפתחת.

כשאנו באים לעורר תחיה לאומית של קדש, הננו באים להעריך ביותר את שני בתי ישראל היותר גדולים, שחייהם הנם כל כך טפוסיים, כל בית בהגדרתו, פה בארצנו הקדושה -- האשכנזים והספרדים. מצד התחיה החלונית אין לנו כמעט שום צביון שונה, הרינו אחים בני עם אחד והענינים הלאומיים הנוגעים לבנין האומה בארצה הנם קרובים אל לב כלנו במדה שוה. וכשם שהם צריכים להיות קרובים לנו במדה שוה לספרדים ולאשכנזים -- ככה יש אפשרות פתיחה לנסח את כל תנועות החיים הלאומיים שלנו במדה שוה לשני בתי ישראל אלה, ועל פיהם תמשכנה הפלוגות הקטנות מהם באחודם.

אמנם מיד שאנו באים לעורר את התחיה הלאומית מצד ערך הקודש שלה, כבר יש לנו עסק עם הליכות נפש עמוקות שנשתרשו בזמנים ארוכים בשרשים חזקים ועמוקים בצורות ותכונות כל כך שונות עד שהננו עומדים ומשתוממים על המחזה, והשאלה העומדת לפנינו באיזה אופן נגשם את המהלך של התחיה הלאומית הכללית בערכה הקדש שיהיה נכר לנו בחיינו הכללים בארץ ישראל היא מוכרחת לעניין את כל לב מרגיש וכל מח חושב בקרבנו; כשם שלא צדקו ולא יצדקו לעולם כל הנוטים כלפי שמאל, המבטלים את הערך של התחיה הלאומית על יסוד הקדש שלה -- כמו כן לא צדקו אותם החושבים שבדבר שפתים ובהסכמה בעלמא הננו יכולים להבליע בפעם אחת את כל שנויי הסגנונים שבחיי הקדש אשר לעמנו, שרושמם היותר גדול הוא ניכר למאד באלה שני הבתים הגדולים והיסודיים בישראל: האשכנזים והספרדים. לא רק מניעות טכניות. דיניות יש כאן. עולמות -- מלאי חיים, מלאי הוד קדש -- יש כאן, שבטשטושה של צורה אחת מאלה הצורות החטיביות הננו מאבדים הון גדול שאי אפשר לנו להסיח את דעתנו מערכו הגדול.

אלה השנויים שבארחות החיים שבהשקפת העולם על פי יסוד תכן הקדש, המגיעים בפרטי ההלכות והמנהגים -- אחוזים הם זה בזה בצורה אורגנית בחיי נשמה המתהלכת על פיה, אופניה וגלגליה; שעל מקורה הננו צריכים לשום‏[1] לב עד אשר יפתחו לפנינו השבילים של תחיה לאומית כללית, מקפת את כל בית ישראל מצד הערכים של חיי הקדש. מבלי להכנס בהשערות של נבכי התולדה במקום שהעין הבוחנת החפצה לראות דברים ברורים וממשיים כבר היא מתטשטשת שם, הננו מתקרבים לתפוש את גלויי הרוח הקרובים שרשומיהם ניכרים הם עדיין בחיינו, או לכל הפחות יכולים אנחנו לתפוש אותם מתוך הספרות הערוכה לפנינו בדורות לא כל כך קדומים, שמהם יכולים אנו לבוא להרשים במדה ידועה את התכונות האופיות המיוחדות של שני בתינו הגדולים הללו, של אחינו הספרדים והאשכנזים, ומתוך השקפות כאלו יכולים אנחנו ג"כ לבוא לכלל איזה קירוב במה שנוגע להפתרון של השאלה ע"ד הקפת התחיה הכוללת בערכה המקודש בחיינו הלאומיים.

משעה שנחתם התלמוד (ביחוד הבבלי), ובפרט משעה שנתפרסם בישראל בתור הספר היחידי שערכי החיים הכלליים והפרטיים של האומה מתבארים על ידו ומקבלים את צביונם על פיו -- החל הכשרון הכללי של האומה להראות את פעולתו על סגנון התקבלותו בתוכה בתור הספר הנושא עליו את האחריות של תמימות החיים הלאומיים של האומה בשתי צורות מחולפות; כפי מה שעינינו רואות שבמשך הזמן הסתגלה היהדות האשכנזית לצורה אחת והיהדות הספרדית לצורה השניה. את הצורות הללו מכרחים אנו לציינן בשמות: "הצורה הבקרתית" "והצורה הפלפולית". התלמוד אפשר לו להעשות לכלי שמוש להאומה, בכל הליכות חייה הכלליים על פי כל אחת משתי הצורות הללו, אבל שונה הוא הצביון היוצא בחיים מצד חקויו הכללי המתבלט בכל אחת מאלו הצורות, וממילא שונים הם ג"כ הרבה פרטים לפי אותם השנויים המתהוים מההשפעה השונה של כל אחת מהצורות הללו שעל ידה מתהוה ההשפעה התלמודית בישראל.

התלמוד בתור ספר המכיל בקרבו חומר הלכותי ואגדי -- עשיר וגדול, ספר המלא המון שיטות ודעות שונות בכל ערכי החיים מוכרח הוא שיהיה לו תוכן מעובד; באיזה אופן להוציא את מסקנותיו, ובאיזה אופן להביא את העושר שבחליפות הדעות לידי הסכמה כוללת בחיים. לתכלית זו אפשר להשתמש באחד מאלה שני הכחות -- בכח הבקרת או בכח הפלפול -- וכל אחד מאלה שני הכוחות צריך הוא עבודה רבה וכשרון גדול ועצום עד אשר תשתכלל פעולתו.

  • כח הבקרת צריך הוא לשקידה גדולה, לבקיאות חודרת, לשכל רחב, ולפשטנות ישרה, וסדרנות קבועה. כח הבקרת איננו נזקק כל כך לישב סתירות שבין מקום למקום. ספר כהתלמוד המכיל בתוכו כל כך הרבה דעות שונות במה שהוא מפורש -- אין הבקרת מצטערת אם אחרי העיון ימצאו עוד איזו שנויי דעות ושיטות שאינן כל כך מפורשות במקומן; העיקר הוא להכריע איזו השקפה ואיזו שטה בהלכה או באגדה היא היותר יסודית, וזה מתברר בכח הבקרת הנקנה מתוך הבקיאות על ידי כללים קבועים. למשל לדחות ענין בודד (הנאמר רק פעם אחת) בפני ענין מתמיד (ההולך ונשנה כמה פעמים), או לדחות מאמר הנאמר אגב גררא ובדרך משא ומתן, מפני מאמר מוחלט הנאמר בתור פסק והלכה קבועה וכיוצא בזה.
  • אמנם לא בכל פעם תצדק הבקרת במשפטה. לא כל מה שנראה לעין שהיא סתירה, היא באמת סתירה, ויש מקום להשויתן של דעות על ידי התעמקות בתוכן הענין בטעמו והגיונו. ומזה כבר נולדת היא השטה הפלפולית. הפלפול בעומק הגיונו איננו נלחץ כל כך מלחץ הסתירות. הוא משיב ידו להשוות את הסתירות (הנראות לכאורה) בכח הבנתו ובהופעת כח חדושו, ומתוך כך הוא משתמש בעומק הסברא ובחריפות ההרכבה השכלית יותר ממה שהבקרת משתמשת בו. ולעומת זה איננו זקוק כל כך להבקיאות הסדרנית שהיא עיקר כלי שמושה של הבקרת.

שאנו רואים את הרושם של העבודה של הגאונים הראשונים ביחש להתלמוד -- הננו מוצאים את הצד הבקרתי בולט בה הרבה ורשמי הפלפול אינם ניכרים לנו בה כל כך. אמנם כשאנו באים לדורותיהם של בעלי התוספות והחדושים -- אז מוצאים אנחנו כבר את גבורות הפלפול במעלה רוממה, והצורך של השימוש בבקרת וסדרנות הולכת היא ושוקעת.

בעינינו רואים אנחנו שהספרדים נסתגלו ביותר -- מראשית הדורות שאנו מכירים את הבדלי הטפוסים בחיינו האשכנזים והספרדים -- לסדרנות, לבקורת, ולכל אותו הסגנון הפועל בחיים על פיהם. נחה עליהם רוח הגאונים הקדמונים. והכח של הפלפול אשר התגבר על ידי חכמי צרפת ואשכנז -- לא נעשה להם לקו עיקרי בחיי הקדש שלהם. והאשכנזים לעומתם -- האיר להם ברק הפלפול בכל הרחבתו. חריפות השכל ועומק ההבנה בהשיטות התלמודיות נתגברו אצלם ונתהוו להחותם הטפוסי בחייהם. ורוח בעלי התוספות והחדושים נחה עליהם. ולעומת זה נתמעט אצלם העסק בבקרת ובסדרנות.

שנוי הסגנון הזה, אשר ראשית מוצאו הוא מיסוד הליכות ההבנה במעמקי התלמוד פעל ג"כ על המהלך התרבותי בהגיוני הדעות ויחש ההשקפות של העולם המדעי וההגיוני בכלל. באמת כל אחת משתי השטות הללו צריכה היא להעזר מרעותה, אי אפשר לבקרת וסדרנות שתצאנה אל הפועל בצורה שלמה, כי אם כשיהיה הכח של גדולת הפלפול עוזר להן, לבקר כל דבר בעומקו, ולחדור בתכונת כל סתירה לדעת עד כמה היא מבוססת. ולעומת זה צריכה היא השטה הפלפולית לכח של סדור ושל בקרת להאיר את אופקה, להבחין על ידה את הערך של החדוש המתילד בכל מקום ומקום, על פי הגורמים של הסתירות, שהן נקראות להיות מתישבות. מובן הדבר שנטית הפלפול הגבירה את ההעמקה, ונטית הבקרת הגבירה את ההרחבה. המדה של הפלפול גרמא להתפתחות האופי של חדוד הדעת אצל האשכנזים ומתוך כך נתגלו לפניהם בצורה יותר בהירה, בדקים וסתירות ביחש ליהדות, הנמצאות בכל שטה מהשטות הפלוסופיות שמצאו להן מהלכים בעולם, והיא היתה ג"כ סבה להתרחקות מצוינת מהשפעות של שטות זרות וחצוניות, על ארחות הלמודים של היהדות. המדה של הבקרת והסדרנות אשר נקלטה יותר אצל הספרדים גרמה להם שנסתדרו להם ארחות חיים ולמודים כוללים בתוך המערכה המקפת של הכרת היהדות שלפעמים העשירו את רוחם וישאירו רשמים של הצלחות מופתיות, אחרי אשר נזדככו בכור הזהב של גדולינו המופתיים. אין לנו לסתור את יסוד השקפתנו זאת, ממה שאנו רואים חזיונות פרטיים של עמק הפלפול ותגבורת החדוש בין חכמי הספרדים, וכן איזו הופעות של סדרנות ובקרת אצל חכמי האשכנזים. כל זה בא רק מהשפעה חוזרת שהושפעו אלה מאלה, או מתכונות יוצאות מן הכלל. אבל ביסוד הדבר, ברור הוא שהתכונה הקבועה של הנטיה לסדרנות ובקרת היא תכונה ספרדית. והתכונה לנטיה של עומק הדעת וחדוד הפלפול והחדוש, היא תכונה אשכנזית. מהגדולים אשר התאמצו למזג את הבקרת עם הפלפול, ביחש לההגיון התלמודי, ושתוצאותיהם הגיעו, עד הגבול של מהלך הדעות וההשקפות בכלל, מצוין הוא הרמב"ן בדורות הראשונים מחכמי הספרדים, והגאון מוילנא בדורות האחרונים בין חכמי האשכנזים. כל חלק מחלקי האומה מכרח הוא לשכלל את כשרונו, ועם זה חובתנו עכשו גדולה היא יותר מבכל זמן להיות כל אחד משפיע ומושפע מחברו, ואז ישתלמו בנו שני הכשרונות הללו וכל הענפים הרבים והגדולים, שבכל צדדי החיים המעשיים התרבותיים המסתעפים מהם. לפי התרבותה של ההשפעה ההדדית אשר תבוא מהחפץ התמידי שיתגבר בנו לחדור כל אחד ברוחו בעומק, ולהתבונן עד מקום שהיד מגעת בהרוח השונה ממנו, למען יתמלא על ידו את החסר לו, כדי לבנות את בנין האומה במלואו וכדי שישתלם עי"ז רוח האומה בכללה, עד שהספרדיות והאשכנזיות תשפיע זו על זו השפעה חיה ומלאה, ובהמשך הזמן ישתוו הכשרונות המפורדים הללו, ורוח החיים הפנימי שהוא באמת רוח מאוחד ההולך ופועם בשני בתי ישראל הללו יתגלה בכל הודו והדרו, לבנות יחד את בית ישראל, בערכה של התחיה הלאומית שמיסוד הקדש בבנין שלם ומאוחד, בבנין משוכלל כזה, ששום כשרון ושום יתרון, ששום מדה טובה ושום רעיון טוב, שיש בכל אחד מהבתים הללו, לא יהיה נאבד מאתנו. ותמצית החיים, של תוצאת שני הכחות הללו הבאה מיסודה של ההבנה החודרת הפלפולית, ומתוך ההארה המופעת הבקרתית, תתן את פריה לגאון ולתפארת לבית ישראל, אשר יבנה לגוי אחד בארץ. ואנו מקוים כי יד ה' עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל, בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה, את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים. ומתוך שמירת הצביון המיוחד והתעמקות הסגולות המפורטות, יצא התוכן הלאומי השלם, כלול בהדרו שישוב להיות לכח פועל בעושר גדול על כל דרכי החיים הכלליים, אשר על ידו יבנה ישראל, להיות לגוי אחד בארץ באור קדוש ישראל וגואלו. (מזרח ומערב כרך א' תר"פ)

  1. ^ אולי צ"ל לדום לב