מאמרי הראיה/לזכר לורד בלפור

ישנם שני צדדים שונים, ביחש ישראל לעמים כולם, שלכאורה הם הפכים זה מזה, ובכל זאת הם מתאחדים ומשלימים זה את זה. יש לנו תכונת ההבדלה, "ואבדיל אתכם מן העמים". יש בנו אופי מיוחד וצביון מיוחד, העושה אותנו לחטיבה בפני עצמנו מה שאינו באנושיות בכלל ובעמים כולם, "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב", ויחד עם זה יש לנו ג"כ תכונת ההצטרפות וההתחברות לאנושיות כולה, "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים", כי בכל מקום שיש הבדלה יש ערך של צירוף. אם מבדילים בין קודש לחול, הרי בכל זאת דוקא הקודש והחול ביחד עושים את החיים שלמים. בלא החול אין לקודש מעמד, ובלא הקודש החול מתנוון והדרו ניטל ממנו. ואם יש הבדלה בין ישראל לעמים, הרי זאת אומרת שיש ביניהם גם יחש צירופי. משום כך כשם שאנו חולמים חלומות גדולים בעדנו כך אנו חולמים גם בעד אחרים. וכשם שיש לנו עסק עם החלומות של יעקב ושל יוסף ועוד, כך אנו עסוקים לפעמים ג"כ בחלומותיהם של אומות העולם, בחלומות של גדוליהם כגון חלום פרעה, חלומותיו של נבוכדנצר ועוד, וגם בחלומות של לא גדולים הנוגעים לענינים גדולים. אחד מהם הוא חלומו של שר המשקים. העלילות הגדולות אשר יד ד' הגדולה נוהגת עם ישראל מראשית יצירתו הגזעית והלאומית המעולפת בהוד קודש קדשים, הנן אחוזות בשלשלת הגדולה ההולכת מראש ועד סוף כל הדורות, ואחת הטבעות שלה היא ענינו של יוסף, ירידתו למצרים בתור עבד נמכר, עליתו לגדולה, שגרמה לירידת האב הגדול יעקב ובניו, אשר על ידיהם צמח קשורנו לארץ השכנה מצרים, המזכירה לנו את שפלותנו הזמנית, ואת רוממותנו הנצחית גם יחד. החלום של האיש הרגיל, שר המשקים, היתה הסבה לפגישתו של יוסף עם פרעה מלך מצרים ולעליתו לגדולה וע"י כך נקשרו באישיותו הגלות והגאולה יחד, ירידת המשפחה שורש האומה מהארץ אל הגולה, ורשימת גאולת האומה ועלייתה ביד רמה, "פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם". בחלום קטן זה יש לנו כבר עסק, ע"פ מסורת האגדה, לא רק עם עצמנו, אלא גם עם אומות העולם, "ובגפן שלשה שריגים", אמרו חז"ל (חולין צ"ב), "אלו שלשה שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים ששנים כאן (כלומר הכח המכריע הוא בגולה) ואחד בא"ק פעמים ששנים בארץ ישראל ואחד כאן" (כלומר מתגברת א"י בהכרעתה על הגולה) וגם "ובגפן שלשה שריגים אלו שלשה שרי גויים שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור". אחד מאלו השלשה, ובודאי הראש והגדול שבהם, היה זה המנוח הגדול לורד בלפור זכור לטובה, אשר ההצהרה, בעלת השם הגדול, נקראת בצדק על שמו, אישיותו ועדינות נפשו היו שייכים לה ומקושרים עמה בקשר אמיץ. כשאנו מעריכים את ההצהרה, למרות התמעטות דיוקנה במעשה, לא באשמתו של בעל ההצהרה, עלינו לחוש את מקורה, שהוא אותו המקור בעצמו שמשם יונקות כל זכיותינו הנצחיות על ארצנו הקדושה, ומשם יונקת גם ההצהרה את חילה. התנ"ך, ספר הספרים, והשפעתו על האנושיות ורוחה, בין ברצונה בין שלא ברצונה, הוא יצר לנו את ההצהרה ואת בעל ההצהרה, הוא ברא לנו את המלה הגואלת, הוא נתן לנו בין אומות העולם את בחירי חסידיהם, שהמורם מהם בדורנו היה האיש בלפור. התורה, התנ"ך בכללו, היא המגילה אשר ראה יחזקאל בחזיונו, מגילת ספר כתובה פנים ואחור. היחש שלנו עם התורה שהיא חיינו, אוצר החיים שלנו, הוא כולו יחש פנימי, והיחש של כל העמים אליה הוא יחש חיצוני. היחש הזה מחולק וגם מאוחד, כמו שמהותנו בעצמה מציינת את ההבדלה מן העמים ואת ההצטרפות לכולם יחד. אנחנו קוראים את המגילה הזאת, החובקת זרועות עולם והגדולה מכל ערכי העולם כולם, בהערכה מופלגת מאד (האגדה אומרת, ע"פ חזיונו של זכריה, שראה גם הוא מגילה עפה, "נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה") והם ג"כ קוראים אותה. אולם ההבדל בינינו וביניהם הוא, שאנו קוראים אותה מצד הפנים שלה, מעבר מזה, וכל העמים כולם אמנם גם הם מוכרחים להיות כורעי ברך לפני חסנה, תפארתה, קדושתה ואמתתה של התורה, אבל הם קוראים אותה מאחור, מצדה החיצוני. וערפליות רבה שרויה על הקשב שמקשיבים אפילו בחירי העמים את הד הקול של דברי התורה, של המגילה הנבואית, של ספר הספרים, בהיותו נקרא מהם לא לפנים, כ"א לאחור, לא מאותו הצד שהחיים הפנימיים של רוח ה' אשר במלא עולמו יונקים ממנו כ"א מצד הרבה כהה והרבה חלוש מזה. אבל ביותר אנו סובלים מקוראי המגילה שלא כדרכה, מהקוראים אותה למפרע, מהמסרסים את כוונותיה ואת הוד קדושתה הניתן באור הפנים לנו, ואך לנו, "כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד". המנוח הגדול הזה בטא את הרעיון, כי כל היותר עדין ויותר נשגב שישנו כעת באוצר התרבות הוא לקוח מהתנ"ך, אבל לא בצורה מושלמת מפני שאין הם מכירים אותו כי אם על פי העתקותיו ולא מן המקור. אמנם אנחנו יודעים שגם אם העכוב הלשוני יוסר, יש עוד הבדל גדול בין ההקשבה שלנו את הד הקול של הספר הנצחי, שבו קבועה כל עצמיותנו ובו משתקפים חיינו בכל בהירותם המקורית, ובין ההקשבה של כל העמים אפילו הטובים שבהם. אשר על כן מגילת קדשנו היא תמיד מגילה כפולה כתובה פנים ואחור. אבל מי הוא בין גדולי אומות העולם שבא לידי הכרה זו להעריץ את הצד הפנימי של מגילת קדשנו, במדה יותר עליונה מצד ערכה המיוחד לעם אשר הספר הוא שלו ? יחידים בעולם ובדורותיהם, ואהד מהם היה המנוח בלפור. וזה הוא המקור שממנו באה לו ההצהרה, שגם היא נובעת מתוך אותה המגילה החזיונית. ואנו צריכים לדעת שכחנו הגדול קשור ביניקתנו אנו מצדה הפנימי של אותה המגילה. וכל מה שאנחנו נאיר ביותר הבלטה את האותיות הפנימיות של מגילת קדשנו בחיינו ובשאיפותינו בתחית האומה והארץ, ככה יהיו האותיות מאירות לעיני כל העמים, הקוראים אותה לא מצדה הפנימי כי אם מצדה החיצוני, מאחור. וכחה של ההצהרה יגדל ויאמץ למרות כל משטיניה הרבים. אומרים על בלפור, שהוא דומה בהצהרתו לכורש מלך פרס בשעתו, שהיה גם הוא בעל ההצהרה הקדושה של "מי בכם מכל עמו יהי ה' אלקיו עמו ויעל". אבל באמת נעלה הוא המנוח, השר, מכורש, המלך. כורש היה מלך כשר, בשעה שנתן את ההצהרה, אבל לא עמד בכשרותו, והחמיץ. ככה מספרת לנו המסורת. הוא החמיץ ע"י האינטריגות של צרי יהודה, ע"י האיומים שבנין הבית, העם והארץ יקלקל את היחוסים של הפוליטיקה הרחוקה שלו, "די הן קירייתא דך תתבנא וגו' חלק בעבר נהרא לא איתי לך" ", אמרו המשטינים באיומיהם, והחמיץ, עד אשר הפסיק את העליה ואמר, "מאן דעבר פרת עבר, מאן דלא עבר לא יעבור", ומחשבה של חורבן בית מקדשנו העלתה טינא בלבבו סמוך להצהרת הבנין, "ונדבך די עא חדת", "ולימרדו בי יהודאי אקליה בנורא". אבל בלפור לא החמיץ, הוא עמד בצדקו מתחילת ההתנוצצות של הרעיון הגדול הזה במוחו, שהבריק אליו מתוך ההשפעה הנפלאה של ספרנו הגדול, של מגילתנו החזיונית, עד סופו, עד נשימתו האחרונה, על כן יהיה זכרו ברוך לנו לעד. ומלאי אומץ ה' הננו עומדים כעת, אחרי כל המוקשים אשר שתו סביב לנו כל המתחמצים למיניהם, ובבטחון עצום, כי כשם שחמיצותו של כורש לא יכלה לבטל את פעולת הצהרתו בשעתה, ככה לא יוכלו כל המתחמצים לבטל את הכח של ההצהרה, שהיא תולדה מאור ה' המאיר כל מחשכי תבל, מדבר ה' במגילה הנצחית, תורת החיים לכל. יש לזה משל בהלכה: הדין הוא שמי שנדוהו בחלום צריך עשרה דתנו הלכתא להתירו. הנדוי בחלום מורה שיש לאדם טינא מסותרת בנפשו, מוסר כליותיו פועל עליו את פעולתו, ומן השמים נתנו לו אות להנצל מפח מוקשים. כל דבר המעיר לתשובה, להתעלות, הוא מקובל ומרוצה ויבוא מכל מקום שבא, גם מחלומות, "בחלום חזיון לילה אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום", אבל אם גם התירוהו מנדויו בחלום, הוא צריך גם להתרה מעשית בהקיץ, מפני "שאין חלום בלא דברים בטלים", ויוכל להיות שבנדוי יש כאן שליחות שמימית ולא בהתרה, שהיא רק הדברים הבטלים של החלום, שבאה מתוך החנופה האישית הנובעת מתוך אהבתו העצמית הנפרזה, הרוצה לחפות על כל מומי עצמו המוסריים. וכן היה הדבר בכורש. ההצהרה שלו נצחית היתה, היא באה מדבר ה' ועל כן הוא נקרא בגללה גם בשם משיח, "כה אמר ה' למשיחו לכורש". אבל כאשר החמיץ, כאשר פעלו עליו האינטריגות לצאת מכשרותו, אז היה גוי ככל הגויים, אשר "יגעו בדי אש ובדי ריק", והפעולה של האמרה המשיחית לא חדלה להמשך גם אחרי שנתחמץ, וסוף כל סוף היתה לנו על ידה תקופה, שגם היא מזהרת ומופיעה לנו לעולם, תקופת הבית השני. וכמו אז כן גם עתה, התוכן ההצהרתי כפי מה שנשאר בתומתו של המנוח לורד בלפור, שעמד למעלה ממדרגתו של כורש ולא נתחמץ, הוא יקום לעד. וכמו אז נקרא גם עתה את דבר ה' ביד עבדו ישעיה הנביא המנחם, האומר לעומת רגעי יאוש ומכשולות בארחות תחית האומה ושיבת שבותה, "אכן אתה אל מסתתר אלקי ישראל מושיע". הרי היתה שם כבר הסתרה, גרעון והגבלה, מעצורים ומכשולים, אבל אחרית כל אלה באה החלטה לעומת "אבירי לב הרחוקים מצדקה", ?קרבתי צדקתי לא תרחק ותשועתי לא תאחר, ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי". וכן תהיה לנו במהרה בימינו, ושמו של המנוח החסיד שבאומות העולם והידיד הנאמן של עם ישראל וצפית גאולתו יזכר בתוכנו תמיד לברכה. ?ההד, אייר, תר"ץ)

נאום על ישוב ארץ ישראל (קנין קרקע)עריכה

הנביא אמר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". הזכיר שתי תכונות שהן סגולות הקודש של כנסת ישראל. מלבד הסגולה של שמירת אמונים והברית הכרותה בין ישראל לצור מחצבתו, הוא גם "גוי צדיק" ועושה צדקה וחסד עם כל יחיד וגם עם כל אומה ולשון. ומשום כך הוא שואף שגם כבושיו ההכרחיים יהיו בדרך של צדקה ואמונה. וכשאנו חוזרים עכשיו לארצנו הרי אנו כובשים אותה לא בחיל ולא בחרב כי אם בדרך של שלום, ואנו משלמים במיטב כספנו בעד כל שעל אדמה מאדמתנו, אעפ"י שמעולם לא פקעה זכותנו מעל אדמת ארצנו הקדושה, כדברי ר' נחשון גאון ז"ל, שאומר בנוגע לקנין אגב קרקע, שכל יהודי נחשב לבעל קרקע, מכיון שלכל יהודי יש חלק בארצנו הק', וגם בזמן שהיא גזולה מאתנו בידי האומות, אין בכחם להפקיע את זכותנו מעליה. ויכול יהודי לקנות כל קנין אגב חלק בקרקע שיש לו באדמת ארצנו. ואמנם מצד הדין אף שקרקע אינה נגזלת, הרי היא נכבשת. ויפה כחו של כבוש להפקיע את זכות הבעלות הקודמת. אבל הכבוש אינו קנין בפני עצמו. קנין ראשון הוא רק הקנין בכסף והוא גם נקרא כבוש, כדברי הרמב"ם שקנין קרקע בארץ ישראל נקרא כבוש יחיד אלא שזה כבוש צודק, כי האומה או היחיד המוותר על זכותו מקבל תמורתה טובת הנאה אחרת. והכבוש בחרב בא רק למלאות את מקומו של קנין כסף בזמן שאין אפשרות להשתמש בו. אבל בארץ ישראל שגם קנין כסף אינו תופס בה, ממילא אין גם הכח בידי הכבוש למלאות את מקומו כי קנין עם ישראל בנחלת קדשו הוא בטבע המציאות והוא אחד מד' הקנינים הנצחיים שהקב"ה טבע בעולמו. ולפיכך אמרה התורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ" ואין שום כח בעולם שיוכל להפקיע אפילו את הקנין שיש ליחיד מישראל באדמת קדשו, על אחת כמה וכמה שאין כל יכולת להפקיע את זכותה של כנסת ישראל כולה מעל נחלת קדשה. אבל מכיון שאנו גוי צדיק שומר אמונים, הכבוש שלנו הוא - במקום שאפשר - רק בדרך של שלום ע"י קנין כסף. ברצוננו לקיים מצות "אהבת לרעך כמוך" לא רק לגבי יחידים, כי אם גם לגבי האומות ושלא תהיה גם לאומות העולם טענה וטינא עלינו, כפי שאמרו חז"לששני מקומות אין לאומות העולם טענה עליהם לומר שהם גזולים אתנו, והם: מערת המכפלה וגורן ארונה, מכיון ששלמנו את כסף מחירם. וכך אנו זוכים בארצנו בשני הקנינים העצמיים, בקנין הנצחי של ישראל בארץ מכורתו ובקנין כסף, כדברי הירושלמי שבשני דברים זכו ישראל בארץ ישראל "בשבועתם של אבות ובכבושם של בנים", כבוש ע"י קנין ובנין. והקרן הקיימת לישראל לקחה עליה את התפקיד הגדול הזה לגאול את אדמת ארצנו בקנין כסף, ולכן נוכל לומר בפתיחת הבית הזה שעתיד להיות המרכז לעבודה הגדולה הזאת: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". (ההד, סיון תר"ז)