מאמרי הראיה/השבת

מצוות הזכרון. כמה עז וגבורה יש בהן לאמץ את הרוח הלאומי, כמה הוד ותפארת יש בהן לשכללו ולפארו, לחבבו ולעדנו בלבות כל בני עמנו, כולם הם אותות היסטוריות מלאות יופי וחיים. וכל פרטיהם ודקדוקיהם הרבים, וכל המון הלימודים והדקדוקים שיש בהם, עד שרחבו ונסבו לחכמה רבה מעונפת ופוריה כמה רב כחם לשפוך רוחם הלאומי והנהדר על העם הזה, החי ברגשות קודש השפוכות על פני כל תולדתו הנפלאה.
כשם שהמעשים פועלים את פעולתם הלאומית, כן הלימודים, שנוסדו דוקא על התכונה הנפלאה של המון הדיוקים המכוונים, מפתחים את הרגש הלאומי, ביחד עם התפתחות השכל והחריצות, ועוד ביתר שאת מהמעשים עצמם, וכדברי חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" .
התלמוד מבאר את הסדר והמשטר המעסיק את השכל של חכמי העם על ידי דקדוקי הדינים שיש בתכונת אלה המצות, קובע את הידיעה הנאמנה כמה רב ורם הוא ערך הרוח הלאומי וכמה שוה הוא להשתדל על הפצתו וקיומו. הפרטים הרבים באמת הם מתוארים במחוגה אלהית, לפי ערך רוח העם והרושם שצריכים לעשות אלה הדברים שחייו הכלליים, חיי רוחו וקיומו תלויים. ע"כ כולם צריכים להיות חביבים, כולם צריכים להיות אהובים, לפי גודל האהבה אשר ירחש לבנו לעמנו האהוב ולרוחו הכביר.
השבת! כמה לאומיות רעננה יש בשמירתו ובקדושתו! הזכרון למעשה בראשית, הזכרון המורה כי לתעודה ולכונה של האושר וההשתלמות נברא העולם, ושד' האחד ברא את כל הנמצא, וממילא מובן שהוא לתעודה רמה ונשגבה, אשר אנו מכירים אותה בתור סידור חיי המין האנושי כולו ע"פ דרכי האהבה והאחוה, וכדי להביא את תכלית נשגבה זו, נבחרה האומה האחת המסוגלת לקבע בה סדרי החיים כולם ע"פ חפץ ד', באופן שישתדל רוחה לחיי האהבה והחסד להיות למופת לכל העולם. זכרון למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים . בזכרון למעשה בראשית אנו מכירים התעודה הכללית שהיא כמרכז לתעודתנו הפרטית, ובזכר ליציאת מצרים אנו מכירים את תעודתנו הפרטית, תעודת לאומנו, וחובתנו הקדושה לסדר דרכי חיינו על האופן המביא שלום ואהבת אחים בעמנו, עד שנהיה ראויים לברכת ד' על תעודתנו.
השיווי הנפלא, שמביא אהבה נאמנה בטבע, שיווי המעשים שמביא את שיווי הדעות, כמה הוא בולט ומורגש בשביתת השבת לכל חוקותיו ופרטיו. כמעט כל פרטי דרכי החיים כולם שוים הם בכל האומה הישראלית באין הבדל בין איש לרעהו ביום הקדוש והנערץ הזה. בהיתר המלאכה אמנם מתבטל חק השיווי של הפעולות, אולם באיסור המלאכות כולם, הננו משקיפים על כל העם כעל איש אחד גדול, כחברים ורעים המתעלסים באהבים במסיבה אחת שכל אחד משתדל להשוות כל הליכותיו להליכות רעהו כדי שימצא ממנו קורת רוח.
ובאמת הבט נא אל הפעולות שכל עדת ישראל כולה תפעל ביום השבת: התפלה, הקידוש, הסעודות מה רב כח השיווי הנפלא הזה להרשים אהבת משפחה בקרב העם הגדול הזה. אשר גדולתו הוא כחו הפנימי לאהבתו הנאמנה הרשומה בתוך חייו הפנימיים. כמה אהבה לאומית ורוממות הרוח יש בשמירת שבת כהלכתו! כמה פועלת השמירה הזאת לרומם את יקרת ערך האומה בלבב בניה, בהיות הזכרון חי בינינו, כי לאומנו הוא העם הנושא את התעודה הזאת של שכלול רוח האדם ושלומו האמיתי. ואמנם היוכל בן אדם להכיר ולרדת לסוף עומקה של ההכרה הזאת? היוכל אנוש קצר רוח להשוות בלבבו ערך הדבר הגדול הזה של חיי השלום האנושי, וכמה גדולה היא החובה וכמה קדושה היא המשמרת של כל ההכנות הדרושות להפיק התכלית הנשגבה הזאת?! המלה האחרונה של כל רוממות וכל תעצומות, היא באמת רצון ד': אם יודעים אנחנו את רצון ד', כי הכל הכין לטובתנו האמתית, אם יודעים ומכירים אנחנו כי הטוב האמיתי הוא הטוב הכללי הוא רגש היותר נעים ונחמד המושג לנו. אמנם הדרך ההיא ארוכה מאד. רוח בני האדם עמוק עמוק הוא, וההכשרים לשכללו דורשים עצת ד', שהיא כל הליכות התורה הלאומית מורשה קהלת יעקב . אבל האם יכולים אנו ליתן לו את כבוד ערכו האמיתי? לא בהשערות ולא במליצות נודיע את ערך הכבוד האמיתי הראוי לרחוש להדברים שהם מכשירים את רוחנו הלאומי, כי כח השערתנו כאפס, ומוצא שפתינו ילבט להגיד את רום תפארת התעודה הזאת אשר לעמנו. רוממות נפש אמנם אנחנו מרגישים לכל פועל טוב אבל רק לתשועה של נפש נכאה אחת. אולם להרגיש ערך הרוממות של ההכנה הטבעית, לשכלל את רוחנו הלאומי, כדי שיגיע למטרתו ואשרו, למען יפיק תעודתו ביחש האנושיות כולה על האוצר הנשגב הזה עניה היא דעתנו לתת ערך!
רק בהראותנו בפועל, עד כמה אנו חרדים לקיים את כל הדברים המתיחשים ליסד את תכונת הרוח הלאומי בנו, בקיימנו אותם באהבה ובחבה לכל פרטיהם ודקדוקיהם, בשימנו לב למלאותם, לפי עומק תכונתם, ולשמור את רוח העם מחלל קדושתם, כל אלה יציירו בנו רק קצת מרוממות הרגש הנשגב שצריך להיות לקראת כל השתתפות של תכלית המרומם הזה שהוא יסודו של עולם. הלימוד וההתבוננות, הדרישה והחקירה של כל הפרטים והענפים, כמה יקרים הם ופועלים את פעולתם הנפלאה, לדעת מה אדיר ונשגב הוא התכלית היוצאת מכל אלה! איסורי המלאכות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים שבהם, סייגיהם וגדריהם, והדברים הנאסרים מפני מראית העין, שלא יביא הדבר לידי הפקר וזלזול, כולם כאחד מרוממים את רוחנו הלאומי, ומשלימים את הרגש המכובד והנערץ שצריכה שתעשה על הנפשות התכלית הנכבדה הזאת, שהיא מטרת הלאומיות בישראל. תורתנו תדריכנו לדעת שחפץ ד' יעלה ביד האדם רק ע"י מעשים, מעשים טובים ומפיקים אל התכלית, התכלית הקרובה אל ההרגש הפשוט, הוא הרגש הלאומי, לחזק בנו רוחנו הפנימי, למען נהיה את אשר אנו צריכים להיות, וזהו חפץ ד'. המטרה הבאה מיד אחריה היא ההשתדלות ללכת בדרך המביאה את ההשלמה הטובה לכל המין האנושי, אלא שתורת ד' תלמדנו כי הדרך המיוסדה ע"ז מיוצר בראשית, קורא הדורות מראש, היא ע"י שנשתלם אנחנו כראוי בחינוך התרבותי, היוצא לנו מדרכה של תורה. גם תכלית האמונה בפנים ידועים הוא החינוך הטוב והשלום האמיתי שמוכרח לבא על ידה בעולם, בהיות אחדות ד' ית', השגחתו ודרכיו הטובים מאירים בעולם, ועושים רישומם הטבעי על כל דרכי החיים של בני האדם. אז יבאו בעולם חיי עונג, חיים של נחת רוח ומנוחה, חיים שכל מטרתם הגלויה לא תהיה כ"א שלום ואהבה והגיון דעות אמתיות. וזה אמנם יבא ע"י שיתגלה כבוד ד' באופן מבורר, ע"י שיתאמת בלב כל בני האדם שאין ראוי לעשות דבר כ"א המתאים לחפץ העליון, ובהכירו כי חפץ העליון הוא האהבה והשלום לכל יצוריו תהיה זאת כל מעשהו ושמחתו. והנה כל זמן שעוד לא באה ההתפתחות הזאת, הנה כל עמל וכל כשרון מעשה הוא רק קנאת איש מרעהו. המלאכות כולן מתכוננות רק מאהבה הפרטית של כל אדם אל עצמו ואל הרגשותיו הבהמיות, וכל שאיפותיהם בכלל המין האנושי אינו כי אם לתכלית זאת, וע"כ בהכרח יוצא מזה מצב המוסרי ההרוס העומד בעולם כעת, המלא משטמה וכח האגרוף. אשר בגללו כל המין האנושי רובץ תחת משאו . הנה שביתת השבת תלמדנו מה גדול ערך התעודה הלאומית שלנו, שתביא תקופה חדשה בעולם, תקופת מעשים חדשים, אשר כל אלה המעשים בשאיפותיהם אינם דומים להם כלל, כי יבאו מעשים שתכליתם תהיה שלום ואהבה, ואהבת ד'. וכ"ז רק על ידי התפתחות לאומית, להיות גוי אחד, לחיות בקרבנו בתחלה חיי אהבה ואחוה, חיים המורים דעה באשרם הגדול, מה הוא הטוב שתנחיל האמונה והידיעה באחדות ד' ובשליטתו על כל דרכי החיים, אשר בהכרח תשכיל כל האנושיות ללמדם וללכת בעקבותם, כדי לכונן את שלום העולמים הנחמד הזה. אמנם כח המוסרי הפרטי צריך שישתלם כפי עוצם יחוסו אל הכלל. האידיאל הנשגב הזה שהוא טבעי וקרוב אל הלב, הוא בעצמו מכונן את מצב המוסרי שבאדם על יסוד נכון, ובמה תמצא את עצמך מחזיק באמת במשאת הנפש הגדולה הזאת? רק בהיותך משלם את המס המגיע מחלקך, היינו בהשתתפך עם כלל ישראל, בהנהגה השוה של שמירת קדושת יום השבת. אז הנך יוצא ידי חובתך, לכונן את רוחנו הלאומי הנשגב מצדך ובזה הנך באמת עובד ד', פועל חלקי, בהתכלית הכללי שהנך חלק מחלקיו, כי רק על ידי ההנהגה השוה של כל הכלל כולו יוצאת התכלית. על כן חלילה לך, אחי, לשחת את נפשך, להוציא את עצמך מן הכלל, גם בדבר קטן המסתעף לקדושת יום השבת, שהוא האות בין ד' ובין בני ישראל, אות על התעודה הכללית, שאינה נגמרת כי אם על ידי ההנהגה המתאימה של כל האומה בכללה. כל הדברים שכבר הסכימה עליהם האומה כולה ע"פ הסכמת בוניה, חכמי תורה שבע"פ, שכבר רכשו להם את רוח העם, להיות על ידם מתאמץ ומתחזק יותר להכרת תעודתו, כולם קדושים המה, וכל הנוגע בהם שולח יד במרכז החיים של הרוח הלאומי. ואף אם לא יעלה ביד הפורץ ההוא כי אם מעשהו לבדו, הרי הוא עוקר את נפשו מהתעודה המוסרית, ומונע ממנה הטוב הגדול של ההשתתפות בבנין הרוח הלאומי. ע"כ, אחי, חלילה לך לחלל את קדושת השבת בשביל מצבך ופרנסתך, ומכל שכן בשביל השקפותיך החפשיות על החיים. והלא תוכל להכיר מחומר הדין של התורה, שהיא רוח ד' אשר על האומה בכללה, מה גדול ההפסד הלאומי המגיע משליחות יד בקדושת שבת. ומשום זה, אחי, תהיה זאת ראשית מעשיך, לכונן אורחות חייך בתור בן נאמן לעמך, ע"פ האופן המתאים לרוחו הנשגב. שמור את נפשך, מתוך הכרה לאומית מכל חילול שבת, ע"פ כל התכנית המתבארת בתורת ד', מתורה שבכתב ובעל פה, וע"פ כל התכנית שכבר קנה זכות אזרח בקרב עמנו. חלילה לך להשליך נעל על הסכמת הגוי כולו במה שמגיע לההכרה האמתית ברוחו וכחו הפנימי, ושמור את השבת כהלכתו בכל פרטיו ודקדוקיו, ואם מעט יכבד עליך, טרם שהורגלת, זכור כי הנך קונה בזה החבה הלאומית שהיא הראש לכל ההרגלים המוסריים, החביבים על כל בעל נפש עדינה. אז, בהתרגלך להיות אח ובן אהוב לעמך ע"פ מעשיך ודרכי חייך, רק אז תקנה את המושגים הטהורים ההולכים לאור האמונה הטהורה, ואור ד' יאיר עליך, לשמוח בפקודי ד' הישרים. רק אז תשכיל ותבין כי דבר ד' הוא היסוד לכל האושר והשלמות אשר יוכל הרוח לכסוף אליו בהיותו במרום מעלת התפתחותו... השבת תתן לך מושג נאמן מה היא עבודת ד', שהיא באמת מטרת החיים. היא תצליל את הדעת ותזכך את הרעיון מהמון המושגים המוטעים שרכשו להם בני אדם בדבר עבודת ד'. עבודת ד', היא העבודה שעליך לעשות בתור חלק אחד מכלל המציאות, בהוה וגם בעתיד לתכלית השלמתו. אולם בתור איש יהודי עוד לא יספיק לך גם הביאור הזה.
ע"כ אתה צריך להבינו בתור בן לעמך, שעליך החובה לקחת חלק בעבודת עמך כדי להביאו להשלמתו, כדי ללכת בדרך אשר התוה ד' לכלל עמך, אשר בהיות כל הפרטים מתאמצים לצאת ידי חובתם, רק אז יוציא הכלל כחו הנשגב אל הפועל. ואם חלילה תעלה על לבבך מחשבה לא טהורה לאמור: "ומה מני יהלך אם מצדי לא אמלא אחרי כל הפרטים, שעמי מקדש אותם? האם על ידי זה תבטל התעודה הישראלית"? דע, אחי, כי טענה זו יכול לטעון גם הגנב אשר יגנוב שקל כסף, מאיש שאיננו עני: "האם בזה יהרס מצב האיש העשיר"? ובכ"ז הלא תודה, אחי, כי לא ינקה גם הגנב הזה וכי הוא משחית את נפשו המוסרית, והצדק תובע את תפקידו לענוש אותו כדי רשעתו כי שלח יד בבנין הצדק אשר בכללו הוא יסודו של עולם. ומה תאמר, אחי, בהיותך נמנה בין האנשים אשר אם ירבו כמותם בהנהגתם יועם הזוהר הלאומי, כי השבת הוא המחיה את הרוח הלאומי, ברוממות קדושתו הניכרת מכל פרטי הלכותיו, מכל המוני הלימודים שעליהם, מכל דקדוקיהם ועומק כוונותיהם שמכל אלה יאיר אור הנוגה של גודל ערך הרוח הלאומי, ובסתירת אבן אחת מהבנין הגדול הזה, אם כי לא יפול הבנין בכללו, אבל הסותרו הלא הוא נותן יד למהרסי אושר האומה, ואיה איפוא חובתך בתור בן נאמן לעמך לכבדו ולעשות כל אשר יש לאל ידך לרומם אשרו ושלומו? ע"כ דע בצדק, כי בהיותך מחלל גם סעיף אחד מקדושת השבת, הנך ממרה את פי ד', בדבר הנוגע להיות המטרה של תעודת עמך. ויחד עם כל אלה הנה השבת הוא העמוד ההיסתורי היותר נאמן להבטיח לנו את נצחיותנו הלאומית, כי הוא זכר ליציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוצאך ד' אלהיך" .
הנה אדון כל המעשים, אביר הטבע, ששם חק ההתפתחות בהטבע הכללי, ובתוכו גם לרוח האדם, אשר בהכרה יבוא לתעודתו, כי הוא צוה ויעמוד, הוא הוא אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים והוא הראה לך לדעת כי אין תעודתך להיות עבד, וכי תמלא את תעודתך רק בהיותך לעם החי חיים של חירות. בהיותך מקדש את השבת לתכלית הידיעה הזאת, תרומם רוחך הלאומי ובכל עת מצוא אשר תמצא מקום לעבוד לטובת עמך ואשרו תמלא רוח ד' לעסוק בזה ברוח נכון, בלב שמח המכיר את ערך פעולתו. והנה יסוד התורה היא עצת ד' לכונן את רוח ישראל בכללו למטרתו, כמו שאמר הנביא: "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" . האדם הרואה לעינים יחשב שיצייר לו מושגים נכבדים וישרישם בלבבות מי שרוצה בהדרכתם ע"י מליצות וספורים למודיים והצעות, אבל ד' ית' פעולתו אמת, הוא יוצר רוח האדם בקרבו, והוא יודע תעלומות לב, איך יתפתח ויתקיים, ואיך ישקע וירד ; הוא מצוה על מעשים, שהמה מפתחים ומעמידים את המושגים מעצמם. יד ההשגחה האלהית שמה משטרה גם בתהלוכות ההיסתוריה האנושית, למען יבא רוח האדם אל השלמתו, ולעם ישראל שהוא הנושא את דגל השתלמות רוח האדם צוה לעשות מעשים שתמיד יגדילו וישפיעו לשלמות מלוי תעודת העם על ידם. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", גוי גדול וחכם הוא מי שיש לו חוקים שהם מישרים את רוחו לקראת תעודתו. ותחת אשר בכל העמים היו צריכים המושגים בעצמם להמסר, וכפי ילדות האדם בהכרח העלו קמשונים ושיבושים אצל עם חכם ונבון החוקר לכל תכלית אין צורך למסור לו מושגים עצמם, כי אם לקבע לו חקים שעל ידם יבא להשכיל את המושגים הטהורים. עם חכם ונבון יוכל להיות רק מי שיש לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. ע"כ אחי בתור בן נאמן לעמך שמור נא מכל משמר את אוצר הלאומיות, את קדושת החוקים והמשפטים ; וכפי גודל ערך כלל התורה כולה בשמירתה תגדל קדושת השבת שהוא מרכז חיי הרוח של עמנו ומקדש תעודתו כל שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע.