פתיחת התפריט הראשי

מאמרי הראיה/הספד לרב י. א. ציטרון זצ"ל

אמרו חז"ל: "הרואה אדם מישראל שמת, כרואה ספר תורה שנשרף". והנה, ספרי התורה אע"פ שכולם הם מיוחדים בקדושתם העליונה, בכל זאת הלא הם מחולקים בערכם, בין מצד הכמות שלהם, בין מצד האיכות. מצד הכמות, הלא קי"ל דספר תורה שיש בה רק כדי ללקט מתוכה פ"ה אותיות כפרשת "ויהי בנסוע הארון", הרי היא קדושה ומצילין אותה מן הדליקה, ומגבול שיעור זה הלא הולכת היא קדושת הספר הקדוש ומתרבה לפי הרוב של עניינות של תורה האצורים בו, במדרגה אחר מדרגה. ומצד האיכות מובן הדבר שכל ספר תורה הכתובה על ידי כל בר ישראל, שאין בו מהדברים הפוסלים אותו, הרי היא קדושה, ונוהגים אנו בה כל הפאר וכל ההדר, כל הקדושה וכל הכבוד הראויים לספר תורה, למקור חיי עולם, למעין האורה אשר אין כל העולם כולו כדאי הוא לו.

מכל מקום גם בסגולת קדושה זו, הולכות המדרגות כשלבים זו למעלה מזו, וממדריגת הסגולה של קדושת ספר תורה שכתבו הקטן שבישראל בכשרות כפי מדתו, עד המעלות העליונות של ספרי התורה שנכתבו ומידי אנשי קודש, אנשי מופת, עד כדי מדריגתה הקדושה של התורה שכתבה משה רבינו עליו השלום בעצמו, או ספר העזרה, או ספר עזרא, כמה מעלות, מעלה על גבי מעלה, יש כאן.

ועל כן בשעה שאנו לובשים חרדות למחזה של אדם מישראל שמת, הדומה לספר תורה שנשרף, ובפרט לחרדה הפתאומית המדכאת את הנפש עד היסוד, הרינו עולים בציורנו מיד להעריך גם כן את אמת המדה של אותו ספר התורה שהננו מדמים בו את אותו האדם מישראל שמת, את אותו ספר התורה שנשרף.

והנה בקדושת ספר תורה אנו צריכים להבחין שני ענינים: האחד הוא המדה המעשית של החיים בכל עוצם קדושתם שאנו למדים מספר התורה, ואנו הולכים לאורה, לאור באור החיים, לטוב לנו כל הימים, טובת הפרט וטובת הכלל, טובת השעה וטובת הנצחי, והשני הוא עצם הסגולה המקודשת שיש בהספר הקדוש הסגולה העליונה, אשר כל חפצים לא ישוו בה, ואשר לא תוכל להערך בשום מדה מעשית ובשום הערכה של השפעה נראית על החיים ומפעליהם.

בשביל אלה שתי הבחינות, קדושת תלמידי חכמים, כל אחד לפי מעלתו, כפולה היא: במדה המעשית שאנחנו נהנים מאורם, להדריך אותנו באורחות החיים האמיתיים, ובמדה הסגולית, העומדת ממעל לכל המדות המשוערות על פי החשבון המעשי ומדות החיים בפעולותיהם. ועל אלה שתי התכונות אמרו חז"ל (פסחים דף פ"ז): "מאי דכתיב: אני חומה ושדי כמגדלות, אני חומה -זו תורה, ושדי כמגדלות- אלו תלמידי חכמים", אשר יפלא לכאורה, הלא כחם של תלמידי חכמים כח התורה הוא, וכל יקרת מעלתן הוא מפני תורת ד' אשר בלבם, ולעומת זה, כח התורה, בישראל הלא הוא אגוד באוצר התורה הנלמדת, אשר תלמידי חכמים הם נושאיה, ואשר בהשפעתם היא מופשטת בחיים, במפעל וברגש, במחשבה ובדבור, בכל הכלל כולו. ואם כן באיזה אופן אנחנו מחלקים כאן את התורה ותלמידי חכמים ביחש לתפקידם בחיי האומה לשתי מערכות, ולא עוד אלא שאנו ממשילים אותם בשני משלים, במשל של חומה ובמשל של מגדלות? ומפני מה התורה בעצמה היא נמשלת לחומה, ותלמידי חכמים נמשלים למגדלות?

אמנם לפי מה שדברנו בדבר שתי ההערכות המיוחדות שאנו מעריכים בהכרח בהן את כל תלמיד חכם בישראל מצד קדושת תורתו, שהיא הנותנת את יקר ערכו ואת גודל חבתו, והיא היא המודדת בקרב נפשנו גם כן את עומק מדת הצער האבל והיגון אשר אנחנו מרגישים בהעדרו, ולפי מדה זו אנחנו מתחממים בהספדו וקושרים לו עטרת כבוד ברושם נצחי בתוך רגשי לבבנו הפנימיים:

ההערכה של יקרת הערך התורני המעשי, המציינת את כל תלמיד חכם לפי מדתו, ותלמיד חכם, מורם מעם, רב גדול ומנהיג הצבור לפי מדתו המצויינת בפרטיות, לבדה; וההערכה השניה עצמותה של הסגולה, של קדושת הנשמה של אצילות הנפש ועדינותה, של היוקר העצמי האצור בנפש הטהורה של התלמיד חכם, וביחוד של המצויין והגדול בין חבריו, זהו תוכן בפני עצמו. וכשם שהחומה המקיפה את כל העיר כולה, ועושה אותה על ידי מציאותה לעיר בצורה המוגנת מכל התנפלות של צר ואויב, הרי הגנתה אינה באה מכחם של איזה מעשים שהיא עושה או שעושים בתוכה ועל ידה, כי אם מציאותה וקיומה זהו כחה וזאת היא הופעת הגנתה, ככה היא סגולתה של תורה, ואורה וזיוה המופעת בנשמה המופלאה של תלמידי חכמים, וביחוד של המצויינים והדגולים שבהם, גם מבלי להעריך את ערכי המעשים שהם עושים לטובת הציבור, ולא מה שהצבור עושה על ידם על פי פקודתם והוראתם הגלויה. כאן מונח סוד הגנתם ויקרת ערכם.

אבל גם מדה שניה ישנה שהיא המדה המעשית, שהיא מתחשבת עם החיים ועם המציאות, כח המפעל וכח ההדרכה, כח ההנהגה הצבורית וכח ההנהגה המעשית בכל דבר דת ודין, בכל חק ומשפט, בכל דבר עצה ותושיה. הסגולה הזאת יוצאת היא מן הכח אל הפועל, הכל לפי רוב המעשה ולפי גדולת הערך של המפעלים ותנובותיהם, אשר הנפש הגדולה החמושה בקרין (בקנין?) החיים ובזיו הקודש יחד, של אורה של תורה, מתעסקת בהם לטובת הכלל ולטובת הפרט, לטובת חזוק התורה והיהדות הנאמנה, לטובת הרמת המוסר והצדק, לטובת החיים הקיבוציים והישוביים, לטובת כל מה שהוא טוב לישראל בהוה ובעתיד. לפי מדה גדולה מעשית זו, נמדדים הם ערכי תלמידי החכמים והמצויינים במדה מיוחדה, ומצטיינים בזה תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור, כל חד וחד לפי דרגת חשיבותו.

כח זה אינו דומה לחומה, שפעולתה ההגנית היא קשורה עם הוייתה ומציאותה לבד, אבל הוא דומה למגדלות. המגדלות אינן מקיפות את כל העיר כולה, והם אינם שומרים אותה בכח הגנתם במציאותם לבד, אם לא שעל ידם גבורי החיל יכולים להוציא מן הכח אל הפועל את מפעליהם הכבירים השייכים לההגנה של העיר ושל המבצר "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים", ולעומת אלה שני הכחות הנפלאים הכח הסגולי והכח המעשי אנו אומרים: "אני חומה זו תורה" וכבודה של הסגולה העליונה סגולת הקדש האצורה בגנזי נשמתם העליונה של תלמידי חכמים, "ושדי כמגדלות" לעומת הכח המעשי, החמוש בגבורתה של תורה שבתלמידי חכמים, להחיות בהם עם רב, להרעיף טל חיים על הכלל ועל הפרט.

ואנחנו רבותי, שאבדנו באופן כל כך פתאומי את אותו התלמיד חכם המצויין, כביר המפעל ואיש הסגולה גם יחד הוא הרב הגאון האב"ד דפה פתח תקוה, מו"ה ישראל אבא ציטרון ז"ל כמה לבבנו סוער בקרבנו וכמה נפשנו נדכאת עד דכדוכה העמוק והפנימי, למראה המשבר והאסון הנורא והאיום הזה, הוי כי חשך השמש בצהרים, במבחר שנותיו, בעוצם מפעליו הגדולים והנפלאים על שדי הישוב והבנין, על שדי התורה והיהדות, בארץ ישראל, במושבה הגדולה הזאת, אם מושבותינו, אשר בה נתפאר, והשפעתו רבת הערך על הישוב והחיים, בארצנו הקדושה במלא המרחב. אוי לנו כי שודדנו, פתאום הוסר נזר והורמה עטרה, פתאום נלקח ממנו גבור הרוח חמוש כלי מלחמה.

ואם אנו משתוממים ונשברים על אדם גדול מישראל זה שמת כרואה ספר תורה שנשרף, הננו מכוונים את מבטנו לשני ערכי התורה, להערך הסגולי שלה ולערך המעשי שלה, ששניהם היו צפונים בכח של הנפטר הגדול ז"ל במדה גדולה ומצויינת מאד. והשם יתברך יחבש לשבר לבבכם ולשבר לבבנו, ויגדור פרצותינו ופרצות כל עמו בית ישראל ברחמיו, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ונשמתו הקדושה תהא צרורה בצרור החיים, את ד' ויעמוד לגורלו גורל הצדיקים בעת יקיצו וירננו שוכני עפר, ובלע המות לנצח ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים, וינחמנו בכפלים, בנחמת ציון וירושלים בב"א.

(ספר גיא חזיון, פתח תקוה, תרפ"ט)