מאמרי הראיה/דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות ת"ו

דרשה בעת חנוכת בית התלמוד תורה ברחובות ת"ועריכה

(שנוסד ע"י חברת "שומרי תורה" ירושלים, עיקות"ו)

אל תגעו במשיחי אלו תנוקות של בית רבן. (שבת קי"ט:) אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראלעל שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים. (פתיחתא דאיכא רבתי) יסוד האומה ביחש העתיד שלה, תלוי ביסוד החנוך. כבר נודע מכל חכמי לב, כי התקון בחנוך הוא תקון בכל, וזה אמנם נודע לנו מפי הנסיון לכל צדדיו, הרבה יותר ממה שאפשר לדעת מפי השמועה והלמוד. החנוך צריך שיהיה לעולם מתאים עם טבע האומה ואמתת תכונתה. ובישראל שהננו נבדלים הרבה מכל העמים, מבית ומחוז, במעלות שונות ותכונות נפרדות, ועם זה גם כן בחולשות שונות ולקוים מיוחדים שצריכים הגנות מיוחדות "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם" אנחנו צריכים לצורך שכלול החנוך תמיד לעמוד על אופיה של אומתנו.

זה הדבר נוהג בישראל תמיד, בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, אמנם יותר ויותר הדבר נוגע אלינו יושבי ארץ הקודש, וביותר יושבי המושבות, בוני הישוב החדש בדורנו, שהננו צריכים להיות מלאי עוז ה' ותקות דור דורים. פה צריכה צורתנו האמתית להיות מפותחת בחנוך הילדים יפה יפה, וכשם שכל מעלה וכל תקון הגון שבו, הוא שורש נאמן לתקונים הבאים ושכלולים עתידים עלינו לטובה בעזרת צור ישראל ב"ה, כן כל קלקול והריסה, כל עוות וטעות שבדבר הגדול הזה, הוא רקב כללי המהרס את כל אשר אנחנו שואפים לבנות, ומחבל את כל מעשה ידינו. על כן באהבת עמנו וארצנו, אנו חיבים להתחזק ביותר ליסד החנוך שבישוב החדש החביב, על היסוד הישראלי הטבעי, על יסוד כזה שנהיה בטוחים שהילד היהודי יהיה על ידו כשיגדל איש יהודי שלם, טוב לעצמו, גם טוב לעמו ונאמן לארצו באמונתו אמת. הכל לטוב עם אלוהים ועם אנשים. איך אמנם עושים דבר זה, איך שותלים את כרם בית ישראל באופן שנהיה בטוחים שילכו יונקותיו ישגשגו יפריחו ויעשו שורש למטה ופרי למעלה? מובן הדבר שהתשובה הבטוחה היא: כשיהיו תנאי השתילה על פי הטבעיות המיוחדת שלנו, שתהיה חפשית מכל חקוי שפל יליד עבדות פנימית, ביותר בדברים היסודיים שעיקרי הצביון המפורט שלנו בהם תלוים. על כן אנחנו צריכים להשכיל מעט אל צורת החנוך ותעודתו בישראל, ואז מאליו יקרא ההבדל העמוק שבינו ובין תכונת החנוך הכללי שבעמים וזה אמנם יורנו לדעת, עד כמה אנחנו מוכרחים להיות גבורי כח לכבוש לנו דרך לעצמנו במהלך החנוך, ולא לההפך לקופים מחקים, אפילו אם נתרגם את הכל עברית. לא הלשון הוא הכל, אף על פי שאין אנו ממעטים כלל ערכו הגדול, אבל העיקר הוא הצורה ויסוד החיים העצמי. על הילדות תפול תמיד השאלה, איך אנו מכירים אותה ביחושה לחנוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה. מובן הדבר שכשמעמי דים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה, כי אם, הילד הוא לפי זה גולם יפה שאפשר לחק ממנו כלי מעשה חזק ועובר לסוחר. לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב החסד והתום הנמסך בקרבם. על פי זה המשפט יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים שכל החיים ראוים להיות כמכשירים לעמדתה. אז נאמר דברים כמשמעם "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תנוקות של בית רבן" מפני שהוא "הבל שאין בו חטא". התנוק, כשיחונך כראוי, ביחוד התנוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה הילדותית שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא. אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מדת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החנוך בישראל. "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' ", "כבן שנה שלא חטא" זהו הציור היותר מרומם של משאת הנפש שבחנוך עמנו. מתאים הוא אמנם החנוך הפרטי אל הכללי, וחייב הוא להתאים לו. כשם שצורת החנוך כשהיא מכרת את הילדות רק למעבר בעלמא, לזיין על ידה את האיש העתיד בכלי קרב למלחמת קיומו שזהו יסוד החנוך הכללי של אותם העמים, שחרבם היא גאותם הפנימית, ואין באוצרם העצמי, ברוח הלאומי הטבעי שלהם מחאה קיימת על זה המושג המתאים מאד לברכתו של עשו, על כן התקופות הבאות אחרי הילדות, הנן נכונות להרס את הילדות, ולבנות על חורבנה תקופות יותר חזקות ממנה, ויותר מוצלחות לכח ידים וחיל האגרוף. וכך הם הולכים ומתפתחים; נוצצים ונובלים, תקופה בולעת תקופה, עם עם, וכל מה שיוסיפו שרשי העבר להעקר, הנם יותר קרובים אל המטרה. ילדותם הלאומית מונחת להם כאבן מעמסה, והם מסתתים אותה קמעה קמעה, וכל המוסיף למחוק זכר העבר הרי זה משובח. לא כאלה חלק יעקב. גם לנו היתה ילדות, אבל ילדותנו, כמה נאה היא, כמה קדושה היא, וכמה מוכשרים אנו להתכלל בה עדי עד.

"הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר", "כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני", "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה"?י ילדות לאומית כזאת שגם לעת זקנה ושיבה תהיה צולחת להתפאר בה ולהתרומם על ידה ועבורה, אינה נמצאת בכל העולם כלו כי אם בישראל, וערכנו זה, צריך שלא תמנע מאתנו ידיעתו הברורה והמוחשית. הכרת ערכנו זה באמת, אשר בו נפלינו מכל העמים אשר על פני האדמה, ושעל כן התולדה שלנו היא לגמרי אחרת, אחרת מתולדות כל עם ועם, צריכה שתחקק על לב דורותינו, למען תהיה לנו מקור נפתח לגבורה ולתפארת. על פי אותה המדה שאנחנו זקוקים לה, ומה אומלל הוא העם אשר יחונך בחנוך של זיוף התולדה שלו. חסרון ידיעה או טעות של שינוי פרטים וערכי תקופות בסדרי ההסטוריה שבכל אומה, הם גם יחשבו למכשלה לא מועטה בפתוח חנוכה, אבל על כל אלה עולה המכשול של טעות יסודית בכל הרוח של עצם התולדה ביסוד החיים שלה. טעות כזאת נוטלת את חיי האומה מן העולם, ביחוסה ההסטורי, מטמטם את לבה ומעור את עיניה ביחוסה להכרת עצמה, שהיא הקודמת שבהכרות לצרכי חייה, קיומה בתור אומה, והתפתחותה.

"מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחם של חכמים וכהה מאור עיניהם", ואין לך דבר שיטביע כל כך את הרוח ההסטורי בעצם תומו באופן בטוח בלב האומה, כחנוך יסודי על פי תכונתה של האומה. זה הוא כח העז המקיים את חיי הצבור. הנותן כח גם לעדות פרטיות לחיות ולהתקיים בכח לאומי איתן ורענן. והנה מה שנוגע לחנוך שלנו, אחינו שבחוץ לארץ. אף אם פנו מעט או הרבה פה ושם מדרך החנוך הטבעי שלנו, החנוך המתאים עם יסוד חיינו בתור אומה שלמה ומצויינת, שמכרת לשמוח ולהתפאר במה שהיא באמתבשם ה' שנקרא עליה, וידו הנטויה על תולדתה משחר טל ילדותה עד תהום שיבתה, הנה עם כל הכשלון שיש בזה, אין הדברים נוגעים כל כך ליסודי הקהילות וקיומם. לא כח האומה מקיים את הצבורים, כי אם כח זר, זה הכח המקיף שמה את כל החיים הכלליים. "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". לא כן חיי עמנו על אדמת הקדש, הם צריכים להיות טבועים במטבע האומה ונסמכים על הבסיס הלאומי הטהור. על כן אין להם זכות הקיום וההפרחה כי אם בהיות הצביון הפרטי שלנו חודר בהם בעצם עז כחו, שיהיה החנוך מתאים לסדרנו המיוחד שבו נתגדלנו מראש צורים, להכיר את הילדות הכללית והפרטית לחטיבה נצחית שהיא עומדת בצביונה, ורק מוסיפה חיל ומתרוממת על ידי התקופות הבאות אחריה שמשלימות אותה. בתנאי זה, בתנאי ההכשרה של הלדות שתהיה ראויה לנצחיותה, להיות קדושת הילדות וטהרתה מוכנת לקלוט בקרבה את סכום ההרגשות היותר נשאות הראויות לנו, ושתתקיימנה עם העז והגבורה, גבורת הרוח וגבורת החומר הנדרש לעם חי ואיתן, עם קדוש חכם ונבון, עם עז כזה, נכונות להתקיים אותן העיירות החביבות, מושבותינו החדשות, בהנצלן מאותה הסיבה, ה' ישמרנו, האיומה, שעל ידה עיירות בארץ ישראל נתלשות ממקומן..., בהכירה את טפוסה המיוחד שראוי להיות נקבע על חנוך ילדיה החיים בחייה, ועתידים להמלא רוח עז בעדה. "אל תגעו במשיחי אלו תנוקות של בית רבן". המשיחות איננה פעולה עוברת, שדיה שעתה. היא מסומנת בזמנה ופועלת בכל התקופה הארוכה של פעולת המשיח. ?מניך לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו, ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? שנאמר "על בשר אדם לא ייסך". אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש? אמר לו, התם "ומתו בו כי יחללהו" כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל. אבל גבי שמן המשחה כתיב: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", שמן משחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתיה עליו. לא איתחיל". נזר אלהיו היא המשיחות שמן משחת קדש גם אחרי עבור השעה המברקת, שעת הפרחים, זמן המשיחה, וכך הוא משפט הילדות המאושרה כשהיא מתנהלת בערכה הראוי, לא להשביתה מטהרתה על פי החשבונות הרבים של החיים הגסים והכעורים שבחברה המקולקלת, כי אם לשמרה בקדושתה וטהרתה באופן שתשא פרי קדש הלולים לאישות לכל חליפות תקופותיה אל תגעו במשיחי אלו תנוקות של בית רבן. זהו מבט שלם, עברי, על החנוך בכלל ועל החנוך הארץ ישראלי בפרט, ויותר מכל אלה על החנוך שבקרב הישוב החדש, שבו צבורים הררי עז של תקוה לעמנו וארצנו. יותר נכבד ומענן הוא לנו החנוך שבישוב החדש, מפני שצריך לקבץ בו עם הקדושה והטהרה התם והאמונה, גם תפארת ועז, כראוי לחפץ החיים החזק והמתוכן, ההולך ומפעם במושבותינו, שעתיד הוא להיות פורח ועולה בעזרת השם יתברך, כשנשכיל להובילו למטרתו יפה.

"הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שיתי לבך למסלה דרך הלכת שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה". התעודה הגדולה והנכבדה הזאת של שכלול החנוך במושבות, להצלחת הישוב החדש והפרחתו היא עוררה את לבב האגודה הגדולה והקדושה שחוברה לה יחד מגדולי עולם, גאונים וצדיקים, חכמים ונבונים, נדיבים וגבורים, אנשי שם ואנשי מעלה מיקירי ירושלים וסביבותיה אגודתנו הנהדרה בעז לאלהים חברת "שומרי תורה", להחל מעשיה. האח! אחים יקרים, כמה ירחב הלב וישמח לראות כמה הגדילו לעשות החברים החביבים והגדולים הללו בזמן הקצר שבו אך החלו לעשות מעשיהם. כמה גדולים הם מעשי צדיקים "כי עצום עושה דברו שמעצים כחן של צדיקים לעשות רצונו". אין די אומר בפי ולא די רגש בלבבי כדי לברכם ולפארם כמדתם הראויה להם? מה טובו אהליך יעקב" מה נאים הם הבנינים הקדושים שהקימו לתלפיות, כמה השכילו לעשות בזה מחאה פומבית על כל אותה העלילה המצויה בדור על אוהבי שם ה' החרדים באהבה ויראה טהורה לדבר קדשו, שהם רחוקים מרגשי ההוד והעז. הנה עידיכם בירה! ראו הבניה והגזרה, הפאר הטהר והנקיון, המעידים על טוב טעמם של בוניהם. וכמה יקר לנו טוב טעם וחן תפארת זה המפעם בלב אנשי קדש, צדיקים ותמימים גבורי כח עושי דברו יתברך שמו, בכל לב ובכל נפש. הטעם הטוב הזה הוא ערובה נכונה לנו על הסדרים הנאים שיוצורו בפנים ההנהגה בעה"י ברוך ה' הבוחר בציון שהחיינו והגיענו לזמן הזה, לראות בהתחלת צמיחת קרן לעם ה' על אדמת הקדש במושבות, וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו, ובחסדו ואור פניו אנו בטוחים כי בימינו נסעד להגדיל פעלינו בכל המושבות העומדות ושעתידות להוסד בחסד ה' על עמו ונחלתו ויחיש דברו הטוב "כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך, וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים".

(החבצלת, תרס"ה, גליון כ"ז כ"ח)