פתיחת התפריט הראשי

מאמרי הראיה/"הנדיב הידוע" בנימין רוטשילד ז"ל

כשאנו חודרים לעומק הפנימי של הנשמה, רק אז רואים אנו את גדולתה של נשמת ישראל. ישנן שתי דרכי היכר: אבידה מוחזרת לבעליה, או על ידי סימנים, או על ידי טביעת עין. ההכרה שעל ידי סימנים מובהקים היא מדאורייתא, אולם ביחס לסימנים רגילים, יש כבר סברא בגמרא, שההכרה שעל ידי טביעת עין היא עדיפה מסימנים עי' בבא מציעא י"ט, א). כי אם אמנם לגבי אחריםסימנים עדיפים, שהרי זוהי הכרה שאפשר לבארה ולהצביע עליה באצבע, הנה לעומת זה לגבי הכרת האדם עצמו, אפשר שטביעת העין תהיה מבוררת לו הרבה יותר מסימנים (ומשום כך העלה שם רבה בר בר חנה בדעתו, שהואיל והוא צורבא מרבנן שנאמנותו שלמה, העדיפו להחזיר לו אבידתו על יסוד טביעת עינו יותר מאשר על יסוד הסימן). דרכי היכר אלו מתיחסות גם לגבי הכרתה הפנימית של נשמה גדולה. יש שמכירים אותה, שעומדים על טיבה, על פי עובדות, על פי מופתים מוחשים, על פי סימני מעשים. ויש אשר החוש הבריא של היחידים או של הכלל מבחין בגדלותה, על פי טביעת עין, על פי הרגשה כוללת. השברון והצער המקיף את האומה, על פטירתו של הנדיב הידועאות הוא להכרה הפנימית שעל פיה הכירה אותו. ההכרה של האומה איננה נובעת רק מן היחס לעשירותו, לנדיבותו, ואף לא רק לפעולותיו הכלליות, ואפילו הארצישראליות, אלא הכרה הבאה מתוך ההרגשה העמוקה שכאן היה לפניה, עמד לפניהשליח של ההשגחה העליונה. וישלח ד' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א' יב, יא) שמואל הנביא מדבר על עצמו, כאילו היה מזכיר שמו של מישהו אחר. תפלת חנה היתה "ונתת לאמתך זרע אנשים" ואמרו לנו חז"ל: "זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון שאול ודוד" (ברכות ל"א, ב). שני אנשים מלכים אלו, האחד נמשך בפך "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א', י', א) והאחד נמשך בקרן "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו" (שמואל א, ט"ז יג) ואמרו חז"ל: "דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפךלא נמשכה מלכותן" (מגילה י"ד, א). מלכות הפך היתה ארעית, זמנית, ואילו מלכות הקרן היתה מלכות קבועה נצחית. שאול מסמל את תוכן הדאגות הזמניות של הכלל, ואילו "דוד מלך ישראלחי וקיים", דוד מסמל את תוכן חייה וקיומה הנצחי של האומה. את שתי הבחינות בקשה חנה בשביל שמואל. ואדם שיש בו שתי הבחינות הללו, אף הוא עצמו איננו מכיר את עצמו. זוהי נשמה עמוקה ביותר, שאנחנו רק יכולים להגיד עליה, שהקב"ה עשה אותה, כמו שאמר שם שמואל על משה ואהרן ד' אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א' י"ב, ו), ושאחרת אין היא נתפסת בהכרה, אף לא בהכרת עצמה. אדם אשר כוונה עליונה מדריכה את פנימיותו, הוא לא רק פועל אלא גם נפעל, נפעל מעל להרגשתו ואפשר שהנפש עצמה איננה יכולה להקיף את גודל השליחות שלה. לבוא לעזרת אנשים ואפילו רבים הם, זוהי בבחי' מלכות זמנית ארעית, אבל לבוא לעזרת העם כולו, להחלץ לבנין הארץ, למעשים מקיפים ומפעלים גדולים שמתוכם ועל ידם תבוא גאולת העם כולוזהו גילוי של בחינת המלכות הקבועה, של המלכות לדורות. המלחמה העולמית הגדולהתוצאתה היא: החזרת ארץ ישראל לעם ישראל. אולם אילולא הוא, אלמלא מפעלו של הנדיב הידוע, של הברון רוטשילד ז"ל, לא היתה האפשרות הזאת קיימת. לא היו לנו עובדות ממשיות מספיקות בכדי לבסס עליהן את תביעתנו המדינית. למרות היות הנדיב הידוע, רחוק ממקומות הריכוז הגדולים של העם היהודי למרות שלא הכיר את צרכי האומה מקרוב על פי סימנים, הרי היתה לו טביעת עין רוחנית, הוא תפס את צרכי כלל ישראל מתוך ראיה פנימית. ומכיון שעיקרה של אישיותו באה מתוך ההכרה של טביעת העין, הרי גם עם ישראל הכיר את אישיותו לא רק בסימניה החיצוניים אלא גם בטביעת עין פנימית, בהרגשה רוחנית. ומכאן עומק הצער על העדרה של האישיות הכבירה הזאת.

דברי מרז הרב זצ"ל ליום ה"שלושים" על "הנדיב הידוע" הברון בנימין רוטשילד ז"ל, בישיבת "מרכז הרב" בירושלים ת"ו. כסלו תרצ"ה. נרשם ע"י הרב משה צבי נריה (ההד, כסלו, תרצ"ה)