מ"ג שמות יב לד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּנְטַל עַמָּא יָת לֵישְׁהוֹן עַד לָא חֲמַע מוֹתַר אָצְוָתְהוֹן צְרִיר בִּלְבוּשֵׁיהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּנְטַל עַמָּא יַת לֵישֵׁיהוֹן עֲלוֹי רֵישֵׁיהוֹן עַד דְּלָא אַחְמָע וּמִן דְּמִשְׁתַּיֵּיר לְהוֹן מִן פַּטִּירֵי וּמְרִירִי סוֹבָרוּ צְרִיר בִּלְבוּשֵׁיהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן: |
| ירושלמי (קטעים): | מוֹתָר פִּסְחֵיהוֹן קְטִירִין בְּשׁוֹשִׁיפְהוֹן יְהָבִין עַל כִּתְפֵּהוֹן: |
רש"י
"משארותם" - שירי מצה ומרור (מכילתא)
"על שכמם" - אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצות (מכילתא)
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִשְׁאֲרֹתָם – שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר (מכילתא כאן).
עַל שִׁכְמָם – אַף עַל פִּי שֶׁבְּהֵמוֹת הַרְבֵּה הוֹלִיכוּ עִמָּהֶם, מְחַבְּבִים הָיוּ אֶת הַמִּצְוָה (שם).
רשב"ם
משארותם: הוא הכלי שנותנין בו הבצק, וזה מוכיח ברוך טנאך ומשארתך, כשם שהטנא הוא הסל שנותנין בה את הפרי, כן משארתך כלי שנותנין בו את העיסה, וזהו ברכת הכלים שיהו מלאים פירות ועיסה:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
משארותם שירי מצה ומרור ואמרי לה שירי פסחים שנאמר ולא תותירו ממנו עד בקר.
על שכמם. הרבה בהמות היו להם שכן כתוב מקנה כבד מאד, אלא שהיו מחבבים את המצות.מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
משארותם אלו שירי מצה ומרור. אתה אומר כן, או אינו אלא שירי פסחים? כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר, הרי שירי פסח אמור, ומה אני מקיים משארותם צרורות בשמלותם - אלו שירי מצה ומרור. צרורות בשמלותם על שכמם. ר' נתן אומר [וכי] לא היתה שם בהמה? והרי כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, ומה תלמוד לומר על שכמם - אלא שהיו מחבבין את המצות.
מלבי"ם - התורה והמצוה
פג. וישא העם את בצקו טרם יחמץ , משמע שרצו להחמיצה, רק שלא הספיק השעה, כמו שאמרו במכילתא שלא הספיקו לחמצה. ומזה משמע שמה שאמר ר' יסוי הגלילי לקמן ( בא קג ) שבמצרים לא נהג איסור חמץ רק יום אחד, היינו יום ארבעה עשר והלילה שלאחריו.
וזה נראה משני טעמים א] שקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום כמו שדברתי על זה במקום אחר, ב] שבקדשים הלילה הולך אחר היום כמו שלמדנו בחולין (דף פג). ובודאי היה אזהרת חמץ מיום י"ד דהא אטור לשחוט את הפסח על החמץ. והרי במה שחשב במשנה (פסחים דף צו) דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות, לא חשב שפסח מצרים נשחט על החמץ.
ואם כן מבואר שהיו אסורים בחמץ משש שעות ולמעלה. דר' ישמעאל מוכיח למעלה ( בא כו ) ופסחים (דף ה) דחמץ אסור משש שעות ולמעלה, מן לא תשחט על חמץ דם זבחי . ועל זה אמרו ולא יאכל חמץ, היום הינו יום י"ד ולילה שאחריו, שבלילה התחלה יציאתם. ועל זה אמרו בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות , כי אז ליל ט"ו היה נחשב ליום ארבעה עשר [ומסלק קושית התוס' בברכות (דף ט ע"ב)]. ועל כן רצו להחמיץ העסה ולא הספיק השעה.
אולם המפרשים פרשו דברי ר' יוסי הגלילי שמה שנאמר פסח מצרים אין חמוצו נוהג אלא יום אחד, היינו יום ט"ו שבו יצאו. ולפי זהו צריך לומר שמה שנאמר שלשו את העסה, ולא הספיקו לחמצה היינו שלשו על מנת לאפותה מיד טרם תחמץ, רק כי גורשו ממצרים ולא יכלו לאפותה. ומה שנאמר ולא הספיקו לחמצה זה היה בנס, ועל זה אמרו וכן לעת"ל. רוצה לומר שהיה רמז בזה שלא שלט בהם יצר הרע להחטיאם בדרך. וזה נמשל במשל החמצת העסה, כמו שאמרו גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך, אלא שאור שבעסה מעכב. ובהשגחת ה' שבת מעיר הוא היצר הרע מלוש בצק עד חומצתו ולא נתחמצה העסה וכן לא שלט בם יצר הרע. וכן יהיה לעת"ל.
ומ"ש משארותם. פירש הראב"ע שהוא הכלי שבו העסה. כמו ברוך טנאך ומשארתך. ולמה שכתב בתרגום יונתן, שנאפה מחום השמש, יש לבאר ששמו העוגות בכליהם על שכמם נגד השמש נאפה כחום השמש שהיה בוער ביום ההוא. ובמכילתא פירש, משארותם הנשאר ממצה ומרור טענו על שכמם, ולא שמוהו על הבהמות משום חבוב מצוה. ור' יוסי הגלילי פירש משום שבהמותם היו טעונות כלי כסף וכלי זהב, ויש לפרש שעל זה אמר, ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו', רצה לומר שלכן לא יכלו לטעון על הבהמות.