מ"ג שמות טז יד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּסְלֵיקַת נָחֲתַת טַלָּא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַּעְדַּק מְקֻלַּף דַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּסְלִיקוּ עֲנָנַיָא וְאָחִיתוּ מַנָּא עִילַוֵי אֲנָחוּת טַלָא וַהֲוַת עַל אַנְפֵּי מַדְבְּרָא דְקִיק מְסַרְגֵּל דְּקִיק כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא: |
| ירושלמי (קטעים): | כַּכְּפוֹרָא: |
רש"י
"דק" - דבר דק
"מחוספס" - מגולה ואין דומה לו במקרא וי"ל מחוספס לשון חפיסה ודלוסקמא שבלשון משנה כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחוספס בתוכו בין שתי שכבות הטל ואונקלוס תרגם מקלף לשון מחשוף הלבן
"ככפור" - כפור גליד"א (בלע"ז רייף געפרארען) דעדק כגיר כאבני גיר והוא מין צבע שחור כדאמרי' גבי כסוי הדם הגיר והזרניך דעדק כגיר כגלידא על ארעא דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ וכן פירושו דק ככפור שטוח קלוש ומחובר כגליד דק טינב"ש (בלע"ז דין) שהיה מגליד גלד דק מלמעלה וכגיר שתרגם אונקלוס תוספת הוא על ל' העברית ואין לו תיבה בפסוק
מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה
מפרשי רש"י
[טו] וכן פירושו דק ככפור שטוח קלוש כו'. לא הבנתי זה, דמדברי רש"י משמע כי לשון "דק" רוצה לומר 'שטוח קלוש', וזה נקרא "דק" לפי שהוא קלוש, כמו שאמר 'טינב"ש בלע"ז', כמו שפירש בפרשת מקץ (בראשית מ"א, ג') על "דקות בשר", שאין רוצה לומר כמו סתם דק, אלא רוצה לומר שאינו עב, ולפיכך פירש 'שטוח קלוש', ואונקלוס תירגם 'דעדק כגיר', משמע "דק" הכתוב רוצה לומר "דק" כמשמעו, ד'כגיר' זהו מין צבע דק וקלוש, ואולי דעת רש"י כי אונקלוס נקט "דק" משמש לשני דברים; 'דעדק כגיר', וגם הוא דק כגלידא על ארעא'. ומה שלא פירש רש"י כי "דק" הוא כמשמעו, שהיה דק בגרעין שלו, מפני שכתיב "דק ככפור על הארץ", ואין הכפור דק בגרעין, אלא שהוא שטוח קלוש מוגלד. מכל מקום פירוש רש"י תמוה מאוד - כי יוסיף אונקלוס 'כגירא', ובפסוק נזכר ענין אחר, שהוא שטוח קלוש ככפור, ועוד, שיותר היה לו להוסיף על "דק" הראשון שזהו פירושו דק ממש, לא על "דק" השני שפירושו קלוש, והרמב"ן דחק מאוד לפרש כי אונקלוס הוציא 'כגירא' מן הכתוב. ואני אומר כי מפני שכתוב שני פעמים "דק" הוצרך אונקלוס לתרגם "דק" השני 'דעדק כגירא', והגיר הוא סיד כדכתיב (ישעיהו כ"ז, ט') "אבני גיר מנופצות", והוא דבר שנמוח, ולפיכך הוצרך להוסיף על "דק" השני 'כגירא', לומר לך כי פירוש "דק" השני שהיה המן דבר דק מאוד כגירא, כי מפני שהוא נמוח הסיד הזה - נעשה דק מאוד מאוד. ולפיכך הוצרך הכתוב להוסיף עוד "דק" לומר שהוא דק מאוד כמו הסיד הזה, שמפני שהוא דבר שנמוח הוא דק לגמרי. ועוד, בפרק יום הכפורים (יומא דף עה:) דרשו מאי "מחספס" דבר שנמוח על פס היד, והוא 'מח פס', ולפי זה פירוש "מחוספס דק" דבר דק שנמוח, ולכן תרגם אונקלוס 'דעדק כגירא' שהוא סיד שנמוח, וכך היה המן דבר שנמוח, וזהו דבר משובח. כך יראה, והוא נכון:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מְחֻסְפָּס – מְגֻלֶּה; וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ בַּמִּקְרָא. וְיֵשׁ לוֹמַר, מְחֻסְפָּס – לְשׁוֹן חֲפִיסָה וּדְלוֹסְקָמָא שֶׁבִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (מעילה פ"ו מ"א): כְּשֶׁנִּתְגַּלָּה מִשִּׁכְבַת הַטַּל, רָאוּ שֶׁהָיָה דָּבָר דַּק מְחֻסְפָּס בְּתוֹכוֹ בֵּין שְׁתֵּי שִׁכְבוֹת הַטַּל. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "מְקֻלַּף", לְשׁוֹן "מַחְשׂוֹף הַלָּבָן" (בראשית ל,לז).
כַּכְּפֹר – כְּפוֹר, ייליד"א [jelede = (שכבה) קפואה] בְּלַעַ"ז , "דַּעְדַּק כְּגִיר"[1], "כְּאַבְנֵי גִּיר" (ישעיהו כז,ט), וְהוּא מִין צֶבַע שָׁחֹר, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי כִּסּוּי הַדָּם: "הַגִּיר וְהַזַּרְנִיךְ"[4]. "דַּעְדַּק כְּגִיר[1] כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא" – דַּק הָיָה כְּגִיר, וְשׁוֹכֵב מֻגְלָד כְּקֶרַח עַל הָאָרֶץ. וְכֵן פֵּרוּשׁוֹ: "דַּק כַּכְּפֹר" – שָׁטוּחַ קָלוּשׁ וּמְחֻבָּר כִּגְלִיד דַּק, טינב"ש [tenves = דק[5]] בְּלַעַ"ז , שֶׁהָיָה מַגְלִיד גֶּלֶד דַּק מִלְּמַעְלָה. וּ"כְגִיר" שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס תּוֹסֶפֶת הוּא עַל לָשׁוֹן הָעִבְרִית, וְאֵין לוֹ תֵּבָה בַּפָּסוּק.
רשב"ם
מחספס: אין חבר, ופתרונו לפי עניינו מפוזר ככפור שקורין גרישלא:
רמב"ן
"דק ככפור" - הוא הנופל בימי הקור וכן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז) ותרגום אונקלוס דעדק כגיר כגלידא על ארעא וכתב רש"י ז"ל כאבני גיר והוא מין צבע שחור כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח) הגיר והזרניך דעדק כגיר דגלידא על ארעא דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ וכן פירושו דק ככפור שטוח וקלוש ומחובר כגליד דק שהיה מגליד גלד דק מלמעלה ומה שתרגם אונקלוס תוספת הוא על לשון העברית ואין לו תיבה בפסוק
ואין כל זה נכון כי הגיר הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים וינפצו אותו וטחין בו הכותלים בסיד והוא לבן מאד וטוב מן הסיד לטוח על הקירות וכן כתוב (דניאל ה ה) על גירא די כתל היכלא ועל כן ייחס בו המן שהוא לבן ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ ואונקלוס תרגם במלת כפור בשני פנים עשאו תחלה מן וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר (בראשית ו יד) ולכן אמר כגיר שבו טחין ומכסים ועשאו עוד מן כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז) שהוא הקרח הדק היורד בקור כמו שתרגם וקרח בלילה (בראשית לא מ) וגלידא נחית עלי בליליא וממנו מינים והאחד יקרא גליד כמו ששנינו במשנה מקואות (ז, א) אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד וכן יתרגם אונקלוס בשני פנים בכתובים רבים אבל בנוסחאות הבדוקות מן התרגום כתוב בהן דעדק דגיר כגלידא על ארעא ופירושו עשוי חמרים חמרים כגליד על ארעא והוא האמת שאם היה מלשון גיר היה מתורגם כגירא דגלידא כי כן דרך הלשון ההואספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והנה ראיתי לחקור במקום הזה מה היה ענין זה המן והראב"ע כתב בזה דבר קראי אחד אמר שם ירקב שם חוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרס תרנגבי"ן ובלשון ערבי מן ובלשון רומי מאנ"ה כי קושיות רבות יעמדו עליו הא' כי אינו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלנציר והוא יורד בניסן ובאייר לא בחדשים אחרים ועוד שאם ישימו אותו לשמש לא ימס ועוד כי בלילה לא יבאש ועוד כי ענינו חזק ואין צורך שידכנו אדם במדוכה לעשות ממנו עוגות ועוד כי כאשר יושם על הלשון ימס ועוד כי איננו משביע ולא יוליד דם טוב רק הוא נכנס ברפואות ועוד כי ביום הששי היה יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שהיה יורד בכל מקום שיחנו ועוד שעבר עמהם הירדן ולא שבת עד חצי ניסן ע"ד הפשט. הנה ביאר בטענות צודקות האלו שהמן שאכלו אבותינו במדבר לא היה אותו הנקרא היום מאנ"ה ממש. ולכן כתב בפסוק ובני ישראל אכלו את המן זה היה הנס גדול מכל הנסים שנעשו על ידי משה כי נסים רבים היו במן ועמד מ' שנה ולא כן הנסים אחרים עד כאן. עם היות שהראב"ע מלא אחרי ה' בדבר הזה הנה קמו אנשי' בני בליעל וגלו פנים בתורה שלא כהלכה ואני ראיתי בספר אחד מהאחרונים שהתעצם לבאר שהיה המן דבר טבעי ושכל סגולותיו היה בטבע ושבאותו זמן היה זה המן הרפואיי היורד אצלינו היום והנה נסמך על דבר הרב המורה שכתב בפר' ט' ח"ב שהמופתים והנפלאות לא יתמידו אבל הם לשעתם שנוי הטבע ולא ימשך השנוי ההוא תמיד. וכיון שנס המן התמיד מ' שנה מורה שהיה המן דבר טבעי הוא המאנ"ה היורדת גם היום בקצת זמני' ובקצת מקומות מארצות העמים ועשו ראיה על דעתם הנפסד הזה מאשר האותות והסימנים שזכרה התורה במן ר"ל דק מחוספס דק ככפור והיותו יורד עם הטל והיותו לבן כזרע גד וטעמו מתוק כצפיחית בדבש שכלם אותות וסימנים נמצאים למאנ"ה הטבעית היורדת גם היום:
והנני משיב על הטענות האלה אשר עשו מדברי הרב המורה וממקרי הדבר ואותותיו אח"כ אזכור טענות הראב"ע ואחזק אותם ואוסיפה לך עליהן ואזכור מה שהשיבו האנשים האלה על דברי הראב"ע ועלימו תטוף מלתי לבטל מחשבותיהם. ואומר שהרב המורה לא כיון בדברו להכחיש נס המן חלילה ולא נאמר אנחנו שהמן שהיה יורד בכל יום היה מתמיד מ' שנה כי באותו יום שהיה יורד היה מתבטל ונפסק הנס ההוא. אבל נאמר שבכל יום מאותו שנה היה הקב"ה עושה עמהם נסים ונפלאות מהם במן שהיה יורד בדרך נס בכל יום ומתבטל ביום ההוא. ובעמוד הענן שהיה הולך לפניהם יומם ובמים מהבאר שהיה הולך עמהם וכמה פעמים הכה צור ויזובו מים. ולא יתחייב מזה שנשתנה הדבר הטבעי לטבע אחר מתמיד אלא שבכל יום ויום הגדיל ה' לעשות עמהם בדרך נס והרב לא אמר באותה הקדמה אלא שהדברים הנמשכים ע"ד הפלא לא ימשכו ולא יתמידו בשנוים לנצח ולא הגביל ימי ההגבלה לא יום א' ולא חדש ימים אלא ישאר הנס מתמי' ונהפך בטבע אחר ואיך לא כי הנה האש מן השמי' ירד בפלא על המזבח ביום הח' למלואים ומן העת הראשון שירד שמה תוקד על המזבח לא תכבה עד שנחרב בית המקדש תמידיים היו וא"א שיכחישם הרב. האמנם נפסקו בחרבן ולא התמידו אח"כ ולא נעשו טבע אחר כי הרב לא היתה כוונתו אלא לבאר שהדברים הנסיי' לא יתמידו לנצח כטבעיים וצדקה א"כ הקדמתו מבלי הכחשת הנס. ואמנם הטענה אשר עשו האנשים האלה מהמקרים שזכרה התורה במן שהם נמצאים כלם במן הרפואיי הטבעי הנהוג אינה טענה כי לא כל דבר שידמה לדבר אחר במקריו יהיה הוא עצמו. והנה על הר סיני נראה כבוד ה' כאש אוכלה לעיני בני ישראל ולא נאמר מפני זה שהיה אש יסודי ממש ונהפך הנחש למטה בתבניתו אבל היה נחש נסיי דומה לטבעי ואינו טבעי מעצמו ומי היאור נהפכו לדם על דרך נס במראהו ואיכותו אבל לא היה דם בעלי חיים עצמיי האם נאמר שהאדם המצוייר בכותל לפי שבמראהו ותבניתו וגדלו דומה לאדם החי שיהיה הוא עצמו חי כמוהו זה שקר מבואר כי הדומה והבלתי דומה הם איכיות ומקרים ואינם עצמות הדבר כ"ש וכ"ש שהיו במן האלהי סגולות עצמיות שלא נמצאו במן הרפואיי והם כמו שזכר הראב"ע עם אשר הוספתי אני בהם י"ב. הא' שאיני יורד במדבר סיני בזמן הזה ומדבר ההוא ידוע ולא נראה שם מן מעולם ואלו היה דבר טבעי היה נוהג מנהגו תמיד. ועורי לב יאמרו שבאורך הזמנים נשתנה טבע הארץ וזה סכלות לא טענה כי ירידת המטר והטל לא נשתנה בכל המקומות שירד בהם בזמן מהזמנים. הב' כי המן הרפואיי אינו יורד כל השנה כי אם בזמן האביב בחדש ניסן ובחדש אייר. ואני ראיתיו בפוליי"א מחוז ממלכות נאפולי"ש כן אמנם המן האלהי היה יורד בכל חדשי השנה מבלי הבדל וזה מוכיח שאינו עצמו והטעם בזה כי המן הרפואיי הוא שווי בחום ולכך ירד באביב שהוא זמן שוה בחום וא"א שירד בסתיו ולא בקיץ ובחורף ואין כן המן האלהי שהיה יורד בכל השנה בשוה בכל חדש וחדש. הג' שהמן הרפואיי אם יושם לשמש לא ימס כמו שהיה נמס המן האלהי. הד' שהמן הרפואיי בלילה לא יבאש ולא ירום תולעים כמן האלהי וכבר השיבו על שתי אלה הסגולות האנשי' החטאים האלה בנפשותם ואמרו שהיו מפני הבדל חומר האחד מחומר האחר כי היה חומר המן האלהי מהרכבה דקה מאד ולכן נמס ונבאש בקלות והמן הרפואיי הרכבתו פשוטה נוטה אל הלחות והקור ולזה יתנוהו הרופאי' כנגד המרה אדומה שהיא חמה ויבשה ובעבור זה לא ימס. ותשובתי על זה היא שאם חומר זה המן והרכבתו אינו כחומר המן ההוא האלהי והרכבתו אינם אם כן שניהם מעצם אחד ולא יתחייב אם כן מהיות האחד טבעי שיהיה האחר טבעי גם כן. הה' שהמן הרפואיי כשיושם על הלשון המס ימס ולא היה כן המן האלהי וגם על זה השיבו שלהיות המן הרפואיי כסוקרו יקרה לו כמו שיקרה לגליד ולכפור בארצות הקרות שיעמדו ימים רבים ולא ימסו מהשמש אבל בהיותם בלשון ימסו כמו מים אמנם המן האלהי היה כמו הפירות הממהרו' לקבל העיפוש כמו קצת התפוחים לדקות הרכבתם ולכן היה נבאש מהרה ורימה עלתה בו וגם על זה אשיב שהוא המוכיח שלא היה המן ההוא מעצמות המן הזה ולכן לא יתחייב שבהיות המן הזה טבעי יהיה כן המן ההוא כי האנשים האלה הוכיחו היות המן ההוא האלהי טבעי באמרם שהוא דומה אל המן הרפואיי הזה שהוא טבעי ואם הם עצמם יודו ולא יבושו שאין חומר המן הזה והרכבתו כחומר אותו המן האלהי והרכבתו לא חייבו אם כן מפאת ההדמו' שהוא טבעי. הו' שהמן הרפואיי איננו חזק לשידוכה ויעשו ממנו עוגות כדגן כמו שהיה במן האלהי. וכבר השיבו על זה שהיו אלה הדברים נמשכים באותו מן מצורתו והיה סגולה בו והביאו ראיה מהדברים הדומים אל תכונת העצים היבשים ונזונים מהם בני אדם ונטחנים בקיבתם בחום הטבעי כמו הקנה בושם והגרופולי והערמוני'. ויש דברים רכי המזג שלא יקבלו השנוי והטחינה בגוף האדם אבל יצאו מן הגוף כמו שיכנסו בו והם קליפות הענבים ודומיהם. ויש ענינים אחרים נטחנים עד אשר דק לעפר אמנם השעורה והפשתה והדברים הספוגיים לא יטחנו לעולם וכל אלה הן סגולות נמשכות אחרי הענינים הטבעיים. וגם על זה אשיב כן שאחרי שיש הבדלים רבים ועצומים בין המן האלהי ובין המן הרפואיי מפאת החומר וההרכבה ומפאת הצורה גם כן מבואר הוא שאינם אחד כמו שחשבו. ובדברי' הטבעיים לא נכחיש שיש מקרים כפי האיכות וסגולות נמשכות מפאת הצורות. אבל המן האלהי מי יחייבנו לומר שהיה טבעי בעבור שמצינו אחר שאינו דומה אליו בשום צד והוא טבעי אף כי אם היו שניהם מתילדים באויר ומחומר האדים ושניהם בטבע למה תהיינ' סגולותיהם הפכיות אלו לאלו כי אין בצורותיהם הפכיות יחייב הפכיות הסגולות ההן אלא שזה היה פעל טבעי וזה היה פעל הנס ומה לתבן את הבר. הז' כי המן האלהי היה מזון משובח קרוב לשווי יותר מכל המזונות מוליד דם משובח וזך כלו נהפך למזון מבלי מותר ולא פרש יורד ממנו למעים וכמו שאחז"ל שהיה נבלע באברים רוצה לומר שנעשה כלו מזון לאברים עובר במעט מהעיכול ולא היה מכביד הגוף כשאר המזונות ולכך קראוהו הלחם הקלוקל שהיה קל על הגוף. אמנם המן הרפואיי אינו מזין ולא התילד ממנו דם כלל והוא משלשל בלבד. וגם על זה השיבו שהיתה זו סגולה במן האלהי נמשכת בו מהצורה ושערבות הטעמים אשר בו היו כפי התקונים כי כן ישתנו הטעמים בקמח ובבשר כפי התקונים שיעשו בהם. והתשובה על זה מבוארת כי היות הדבר מזון או תרופה הוא הבדל עצמי ואיך לא שמו לב החכמים האלה בעיניהם שבאויר א"א שיתילד דבר בטבע מורכב מארבע היסודות ולא נכון להזנה כי אין המטר ולא הטל ולא הכפור והשלג והברד ושאר הדברים המתילדים באויר זנים לב"ח ואיך יהיה אם כן המן מזון ולכן בהיותו דבר זן ומזון משובח מאד מורה בהכרח שהיה דבר נסיי לא טבעי וכבר כתב הרלב"ג בפירוש לתורה ראוי שתדע שזה המופת מהמן היה נפלא מאד כי לא יתכן שהתהווה על דרך הטבע דבר מזה בעת מן העתים כי לא יתהווה מאלו הדברים העולים באויר דבר יתכן שיהיה מזון וזה מבואר במעט מהעיון למי שעיין ?בטבעיות לפי שעכ"פ יתכן שיהיה מערוב היסודות והמזגים מה שיהיה טבעו כטבע זה המן ואם לא יהיה כן יהיה מציאות המן נמנע מצד עצמותו ולא יתחדש על דרך המופת כמציאות מרובע שיהיה קוטרו שוה לצלעו. הח' כי הנה המן האלהי ביום הו' היה יורד משנה וביום השבת לא היה יורד כלל ואין דבר מזה במן הרפואיי והוא המוכיח שהרפואיי הוא טבעי ולכן יורד תמיד בסדר אחד. אבל האחר שהיה נסיי היה יורד כפי הסדר האלהי והשגחתו וכבר השיבו ע"ז העורי לב כי זה הענין לא נהג כי אם בפע' הראשונה בתחלת המן עד שנתאמת אצלם אות השבת במופת ואחר כך היה באופן אחר ושלכן בסדר בהעלותך לא נזכר שהיה נמס בחום השמש ושבלילה היה מרי' תולעי' ויבאש ולא אמר שילקט הו דבר יום ביומו ולא שביום הו' לקטו לחם משנה ולא שבשבת לא ירד לפי שנשתנו הענינים ההם כפי טבעי המקומות כמו שיקרה בפירות שבמקום אחד מתעפשים ובמקום אחר לא יתעפשו ומיני הכפור והגלדים שבמקומות ימסו בנקל ובמקומות לא יהיה כן. ותשובתי על הכפירות האלה מבוארת לכל בעל שכל. כי הנה משה קצף על אותם שהותירו מהמן עד בקר והשם אמר על אשר יצאו בשבת ללקוט ולא מצאו עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' ואם זה לא יתמיד למה יקצוף משה ועל מה תהיה כל החרדה הזאת. והנה השבת הכירו קדושתה מפאת המן ואם עוד מעט בוטל הסדר הלא יאמרו בני ישראל שנתבטלה קדושת השבת והנה בסדר בהעלותך לא הוצרכה תורה להודיע במן מה שכבר ספרה ולא הודיעה במקום הזה ממנו אלא מה שלא נודע עד הנה לכך נאמר שם מענין המן מה שהיה צריך להודיע משלמותו ואשמת העם שנתרעמו ממנו לא שאר הדברי' שלא היו מתיחסים לזה וכבר נכתבו כאן גם כי הנה אמרה תורה כאן אחרי ספור המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה וגו' (שמות ט"ו ל"ה) את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת כלומר את המן אכלו בזה הדרך באופן שנזכר כאן תמיד כל המ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת ומזה יראה שכל מה שנזכר כאן מהמן התמיד כל המ' שנה שאכלו אותו. הט' שהמן היה יורד בכל מקום שיחנו וכבר השיבו על זה העורי לב שיוכל האומר לומר שחניתם ומסעם נמשכו אחרי מקומות ירידת המן שכל זמן שהיה מתמיד המן במקום חנייתם לא זז הענן מעל המשכן וכאשר התחיל המן להפסיק נעלה הענן וארון ברית ה' לתור להם מנוחה והמנוחה היתה ללכת לחנות אל מקום שירד שם מן וימצאו מים ואני משיב על זה כי הנה המדבר כלו היה מטבע אחד ולמה זה ירד מן בטבע במקום זולת מקום ויפסק במקום זולת מקום בכל חדשי השנה. העורים הביטו לראות. הנה התורה העידה שיש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומ' ולילה ונעלה הענן ונסעו. והנה בקדש ישבו י"ט שנה שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים וגו' וכמו שכתוב בסדר עולם ואיך יתכן ששם יתמיד הענן בטבע תשע עשרה שנה מבלי הפסק וכמהלך יום אחריו ירד המן יום אחד או שנים בלבד זה לא יתכן בדרך הטבע אלא שכל זה הם בדיות הכופרים כי המן היה יורד ברצון אלהי מל דרך נס במקומות אשר חנו בהם והיה המן נמשך אחר חניתם לא חניתם אחרי המן. הי' שהמן האלהי עבר עמהם הירדן ולא נפסק עד חדש ניסן כפי הפשט וכח הטענה הזאת מהראב"ע הוא שלדעתם המן עבר עמה' עד הגלגל שמצאו תבואה חדשה ויאכלו מעבור הארץ ואז שבת המן וידוע שהמן הרפואיי זמן ירידתו הוא בניסן ובאייר באביב ומאשר לא שבת עד שאכלו מעבור הארץ מה שלצורכם היה יורד על דרך נס כל עוד שהיו צריכים אליו ונפסק כאשר היה להם לחם התבואה וכל שכן לדעת חכמי' זכרונם לברכה שאמרו שפסק המן מאותו יום שמת משה רבינו והספיק להם המן שלקטו לאכול באותו יום מז' באדר שמת בו עד ט"ו בניסן שאכלו מעבור הארץ ונתחברו אם כן בזה ניסים הרבה. והיא באמת טענה מתישבת על כל בעל דעת ולא מצאתי בדברי הכופרים דבר עליה. הלא אלה הן עשרת הטענות שהעיר עליהן הראב"ע בקוצר רב והנני מוסיף עליהן שתים אחרות. הי"א מה שצוה יתברך מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם. ואם היה המן ההוא דבר טבעי מעצמו' המן הרפואיי אשר אתנו למה צוה יתבר' לקחת אותו למשמרת ומה הנס אשר נעשה בזה לשיזכר לכל דור ודור עוד כל ימי הארץ ונתיקר כל כך המן ההוא עד שצוה שישימו אותו לפני ולפני' סמוך לארון ברית ה' והוא המוכיח שהיה המן ההוא דבר נפלא ויוצא מהמנהג הטבעי. הי"ב מה שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואמר המאכילך מן במדבר. ואם היה המן ההוא יורד בטבע כמן הרפואיי אשר אתנו מה היתה התמיהה בזה ואיך יאמר עליו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך כי הדברים הטבעיים ידועים הם לבני אדם ולמה יקראהו מוצא פי ה' אלא שהיה זה מהנפלאות היותר גדולות שנעשו ע"י מרע"ה כדברי הראב"ע. כל הטענות האלה הן כפי הפשט בפסוקים ומה גם עתה כפי דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו במן דברים נפלאים ואם באתי לזכרם פה תכבד המלאכה על המעיינים כי רבו מארבה ואין להם מספר:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אונקלוס. ובנוסח התאג': דַּעְדַּק דְּגִיר. והוא מלשון ערימה, כמו גל אבנים שתרגומו דְּגוֹרָא.
- ^ לפנינו (חולין פ"ח ע"ב) אין "הגיר".
- ^ אין מקום כאן לרבים, ואולי לפנינו יחסת־נושא.
- ^ לפנינו (חולין פ"ח ע"ב) אין "הגיר".
- ^ אין מקום כאן לרבים, ואולי לפנינו יחסת־נושא.