פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות קהלת


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אל תבהל" - אל תמהר

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) "אל תבהל" - ענין תבהל כמו אל תמהר וכן ויבהילו להביא את המן וכבר פירשתי הפסוק הזה בפסוק טוב כעס:

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) וזהו אומרו "אל תבהל ברוחך" וכו', לומר מה שאמרתי מגבה רוח הוא בל "תבהל ברוחך" בהיותך גבה רוח בבית שמחה, ומתוך גסות רוחך תכעוס על ראותך העושק שהרהורו בלבך ועתה תתעורר בגובה הרוח, ואל תבטח בחכמתך שאל תטעה כי הלא בבא הכעס אבדה חכמה ממך, והוא מה שאמרו ז"ל (פסחים סו ב) כי כל הכועס חכמתו (משתכחת) [מסתלקת]. וזה הוא "כי כעס בחיק כסילים ינוח", לומר לא ינוח ויחול הכעס יהיו לכועסים לב כסילים מחוסרי [חכמה] שהוא תואר כסיל מקביל החכם, כמה דאת אמר (משלי י א) בן חכם וכו' ובן כסיל וכו':

או יאמר "טוב אחרית" וכו', לומר הלא אמרתי כי העושק יהולל חכם, ושמא תאמר אם כן איפה במה ינוחם לבנו על העושק הזה אשר נראה. אל תשית לבך, כי דע לך טוב יהיה "אחרית דבר" הוא אחרית העולם ואין צריך לומר מאשר הוא עתה, כי אם גם "מראשיתו" בהבנותו שהיה רב טוב. ועוד אודיעך כי "טוב" הוא "ארך רוח" מחזיק באמונה ומיחל. ומה שאני אומר כי "טוב ארך רוח" הוא כי מדה זו נמשכה "מגבה רוח", כי אשר רוחו ונשמתו גבוהה גבוהה הוא בעל ארך רוח סובל ומאריך ובלתי מהרהר, כענין משה רבינו ע"ה עניו מאד וסובל והאבות בלתי מהרהרין אחר מדותיו יתברך. כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קיא א) כי אחר כל מה שהבטיחו הוא יתברך ואעשך וכו' על ביאת הארץ (בראשית יב ב) ומיד בבואו ויהי רעב וכו' (שם שם י) ונטלטל ולקחו אשתו (שם שם טו) ולא הרהר, וההיקש בעקידה. וכן ביתר האבות, ובהלל הזקן, ורבים כאלה גדולי הנפש. ואתה אם רוחך אינה מגדר זה "אל תבהל ברוחך לכעוס" על העושק הנזכר, כי היא מדה שלא תזוז ממך לעולם, כי "בחיק", הוא מקום הלב של "כסילים", שם "ינוח" שיהיה לו כבית מנוס לדירה להיות מפסיד ומאבד אותך. והוא מאמרם ז"ל (עיין שבת קה ב) כל הכועס כאילו כופר בעיקר, כי מעט מעט יחטיאנו עד האבידו אותו:

<< · מ"ג קהלת · ז · ט · >>