מ"ג ויקרא טו ג


<< · מ"ג ויקרא · טו · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו הוא

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵיהּ בְּדוֹבֵיהּ רִיר בִּסְרֵיהּ יָת דּוֹבֵיהּ אוֹ חֲתִים בִּסְרֵיהּ מִדּוֹבֵיהּ סְאוֹבְתֵיהּ הִיא׃
ירושלמי (יונתן):
וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵּיהּ גַווֹן חִיוַור בְּדָיֵיהּ חֲרִיר בִּישְרֵיהּ יַת דְיֵיהּ אוֹ דְאִיסְתַתֵּם בִּישְרֵיהּ מִדוֹוֵויהּ סְאוֹבְתֵּיהּ הוּא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"רר" - ל' ריר שזב את בשרו

"את זובו" - כמו ריר שיוצא צלול

"או החתים" - שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטפת זובו זהו פשוטו ומדרשו (נדה מג) מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא שנא' זב מבשרו זובו טמא הוא ומנה הכ' השני ראיות שלש וקראו טמא שנ' טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא הא כיצד שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

רָר – לְשׁוֹן רִיר, שֶׁזָּב בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ, כְּמוֹ רִיר שֶׁיּוֹצֵא צָלוּל.
אוֹ הֶחְתִּים – שֶׁיּוֹצֵא עָב, וְסוֹתֵם אֶת פִּי הָאַמָּה, וְנִסְתָּם בְּשָׂרוֹ מִטִּפַּת זוֹבוֹ. זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: מָנָה הַכָּתוּב הָרִאשׁוֹן רְאִיּוֹת שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "זָב מִבְּשָׂרוֹ... זוֹבוֹ טָמֵא הוּא"; וּמָנָה הַכָּתוּב הַשֵּׁנִי רְאִיּוֹת שָׁלֹשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא". הָא כֵּיצַד? שְׁתַּיִם לְטֻמְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁית מַזְקִיקַתּוּ לְקָרְבָּן (מגילה ח' ע"א; נדה מ"ג ע"ב).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

רר בשרו את זובו: כמו וירד רירו על זקנו, כלומר אם מריר ומטפטף בשרו את זובו, שהזוב קלוש כעין קרי:

או החתים: שהוגלד ומידבק על הבשר:


אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

טומאתו בזובו. בתורת כהנים אמרו טומאתו בזובו למעט שאינו מטמא באודם ע"כ. פירוש וזולת מיעוט זה הגם שאמר קרא זובו טמא הוא ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מיעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם, אבל אם לא היה מיעט טומאת האודם אז היה נכלל גם האודם בכלל אומרו זובו טמא, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מוכרחין לפרש מיעוט הוא על טומאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרוקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיוצרך לריבוי וזאת כמו שכתבנו למעלה: טומאתו היא. בתורת כהנים דרשו ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן תלמוד לומר טומאתו היא. פירוש שלא היה צריך לומר טומאתו, אלא בא למעט זבה, טומאתו ולא טומאתה. ולא מתיבת היא ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדייק ממשמעות מיעוט המתדייק מתיבת היא יהיה המיעוט בטומאה ולא בנטמא והבן. ומה שיש לפרש בברייתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש ברייתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזב, והם ב' קל וחומר הסותרים זה את זה, כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק והזה על המטהר, ולדרך שכתבתי שם יתיישבו גם כן דבריהם ז"ל במקום זה, כי יש בנדה חומרא שדמה מטמא לח ויבש (נידה דף נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טומאת הדם, ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לב' ראיות מה שאין כן הזבה, ואם כן יש צדדים להגדיל טומאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה והבן. וטעם אומרו תיבת היא, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר לא מיעט הכתוב לובן בזבה אלא למעט שלא יטמא בחומרות האודם דהיינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת שלא לומר דון מינה ואוקי באתרא אבל לטמא בטומאתו של זב עדיין אני אומר שכן הוא, תלמוד לומר מיעוט ב' היא פירוש שהמיעוט בא על מציאות עצמה של טומאת הזב שאינה אלא בו, ושיעור הדברים הם על זה הדרך טומאה זו כמשפט אשר בו הוא דהיינו שמטמאים בב' וג' ראיות אינה אלא בזב כמובן מאומרו טומאתו ולא של זבה:

מדרש ספרא

לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק


[יא] אין לי אלא זובו, מימי רגליו מנין? ודין הוא: ומה אם רוק שהוא יוצא במקום טהרה הרי הוא טמא, מימי רגליו שהם יוצאים ממקום טומאה אינו דין שיהא טמא?! הדם היוצא משם יוכיח! שהוא יוצא ממקום טומאה והרי הוא טהור [יב] ואף אתה אל תתמה על מימי רגליו שאף על פי שהם יוצאים ממקום טומאה לא יהיו טמאים... ת"ל "וזאת"-- לרבות את מימי רגליו.

[יג] יכול הזיעה, והליחה סרוחה, והראי יהיו טמאים?... ת"ל "הוא".

אוציא את אלו שאינם מטמאים טומאת משקים ולא אוציא דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה שהם מטמאים טומאת משקים?... ת"ל "זאת"

נמצאת אתה אומר תשעה משקים בזב: הזיעה, והליחה סרוחה, והראי-- טהורים מכלום. דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האשה-- טמאים טומאת משקים. זובו, ורוקו, ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה.


[א] "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.   [ב] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שהיא מטמאה את בועלה- אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג' ימים?! ת"ל "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.

[ג] זובו רר זוב-- מלמד שהוא מטמא בג' ראיות. אין לי אלא גדולות, קטנות מנין? ת"ל "תהיה"-- אפילו כל שהוא. "החתים"-- אפילו כל שהוא. "בשרו"-- אפילו כל שהוא.

אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? אלא ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלש, שהוא כמגד-יון לשילוח, שהם כדי שתי טבילות ושני ספוגים, הרי זה זב גמור.

[ד] רבי אומר, למה הדבר דומה? לחבל של מאה אמה. ראה בתחלת מאה, ובסוף חמשים, ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור. ראה בתחלת מאה, בתוך חמשים, ובסוף מאה או בתחלת מאה, ולאחר חמשים, ובסוף מאה-- אין זה זב גמור.

[ה] "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב.   [ו] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות- מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?!    לא! אם אמרת בזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראיה אחת, תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת! הואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת, לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות... ת"ל "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.

[ז] "טמאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם. והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה מטמאה בלובן- מטמאה בדם, הזב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם?! ת"ל "טומאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם.

[ח] קל וחומר לזבה שמטמאה בלובן! ומה אם הזב -שאינו מטמא בדם- מטמא בלובן, זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן?! ת"ל "טומאתו היא"-- טומאת האיש בלובן וטומאת האשה בדם.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

החתים בשרו מזובו. בגימטריא זה בחתימת פי האמה:

<< · מ"ג ויקרא · טו · ג · >>