מ"ג ויקרא ד ב


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות יהוה אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר אֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב בְּשָׁלוּ מִכֹּל פִּקּוֹדַיָּא דַּייָ דְּלָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעֲבֵיד מִן חַד מִנְּהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בַּר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוֹב בְּשָׁלוּ מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעֲבֵד מִן חַד מִנְהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מכל מצות ה'" - פי' רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת (כריתות כג)

"מאחת מהנה" - ממקצת אחת מהן כגון הכותב בשבת שם משמעון נח מנחור דן מדניאל

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מִכֹּל מִצְוֹת ה' – פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ספרא ויקרא, דיבורא דחובה, פרשתא א,ז; יבמות ט' ע"א; כריתות כ"ב ע"א): אֵין חַטָּאת בָּאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ לָאו וְכָרֵת, (וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת).
מֵאַחַת מֵהֵנָּה – מִמִּקְצָת אַחַת מֵהֶן, כְּגוֹן הַכּוֹתֵב בְּשַׁבָּת 'שֵׁם' מִ'שִּׁמְעוֹן', 'נֹחַ' מִ'נָּחוֹר', 'דָּן' מִ'דָּנִיֵּאל' (ספרא שם, פרק א,ד; שבת קג ע"א).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר לא תעשינה: בכל חייבי כריתות שהם בלא תעשה פירשו חכמים בכריתות ובהוריות חוץ מפסח ומילה שהם מצות עשה:
מאחת מהנה: פירשו חכמים מקצת של אחת מהנה כגון שם משמעון:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נפש כי תחטא בשגגה" - בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) נפש לרבות הגרים והעבדים ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים "ריח ניחוח" ולא "אשה לה'" והטעם בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לה' ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה ולא הזכיר "אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח ח) בעבור היות הקרבן שעיר ובחטאת היחיד הזכיר "לריח ניחוח לה'" ולא הזכיר "אשה" כי בידוע שהוא אשה כי הכונה כולה באשה לה' והמשכיל יבין

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


נפש כי תחטא בשגגה. מלת נפש הוא חבור הנפש עם הגוף יחדו, כי תמצא במעשה בראשית שכתוב (בראשית ב) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכשהתחברו שניהם הגוף והנפש קראם נפש, הוא שאמר (שם) ויהי האדם לנפש חיה, כי מלת אדם הוא חבור הגוף והנפש, וכן מלת הנפש ענינה חבור הגוף והנפש, כי הזכות והחטא לשניהם ביחד וכל אחד לבדו אין לו פעולה לא שיזכה ולא שיענש בה, וזהו שכתוב (ויקרא יז) ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, ואנחנו רואים הגוף כי הוא האוכל והשותה וכל עניני שאר החושים, ואמר בנפש האוכלת, וזהו ראיה כי חבור הגוף והנפש קורא הכתוב נפש. וזהו שסיים הכתוב והכרתי אותו מקרב עמו, אחר שהזכיר לשון נקבה חזר אל הגוף בלשון זכר. וכן אמר בכאן נפש כי תחטא בשגגה ועשה הזכיר ועשה שהוא לשון זכר, והזכיר מיד אם הכהן המשיח יחטא, כי הוא מחובר מנפש וגוף, וכיון שמצינו במעשה בראשית שהזכיר חבור הגוף והנפש בלשון נפש לכך הזכיר במקצת המצות נפש, ואין הכוונה על הנפש בלתי הגוף אלא גוף האדם עם נפשו, ולפעמים תמצא בכתוב אדם, והענין הנפש עם הגוף ביחד, ואולם מצינו לפעמים הגוף לבדו נזכר בלשון נפש, והוא שכתוב (מלכים א כ) אולי יחיה את נפשך, וכן (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, כי אין מיתה לנפש. ודרשו רז"ל נפש כי תחטא לרבות הגרים והעבדים.

ובמדרש נפש כי תחטא בשגגה זהו שאמר הכתוב (משלי יט) גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא די אלא משגלו לבבל היו מוסיפים חטא. ומה היו עושין בירושלים, היו נביאי שקר והניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה בעריות, והיה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי המלכות ואומר אני פלוני נביא הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך, והיה אומר לו הרי היא לפניך, היה נכנס ומתיחד עמה ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים לכי שמשי עם צדקיה בן מעשיה ותלד ממנו נביאים, והיתה שומעת לו והיתה משלחת אחר צדקיה ובא ומשמש עמה, אף צדקיה היה מסרסר לאחאב כך, וזו היתה אומנותן. בוא וראה כמה היו רשעים והוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים, אם היתה האשה מעוברת היו אומרים לה שתלד זכר, והיו אומרים לשכנותיה שתלד נקבה, אם ילדה זכר היתה היא אומרת נתקיימו דבריו של נביא ואם ילדה נקבה היו שכנותיה אומרות לה כך אמר לנו הנביא אבל לא רצה לצער אותך, והיו עושין כך עד שהגיעו לאשתו של נבוכדנצר, אמר לה צדקיה הקב"ה שלחני אצלך לכי שמשי עם אחאב ותלדי ממנו נביאים, אמרה לו איני עושה זה אלא מדעת המלך, הגידה הדבר למלך, שלח המלך נבוכדנצר בשבילם אמר להם כך אמרתם לאשתי, אמרו לו הקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים, א"ל המלך אני שמעתי מאלהיכם שהוא שונא זמה, זמרי בן סלוא על שפרץ בזנות נפלו מישראל ארבעה ועשרים אלף, ואתם אומרים כך, אם אתם נביאי אמת או נביאי שקר איני יודע, אלא בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי את הכבשן שבעת ימים ויצאו שלמים, ולכם איני מסיקו אלא יום אחד אם תנצלו יודע אני בודאי שאתם נביאי אמת ואסכים על פיכם כל מה שתאמרו, אמרו לו חנניה מישאל ועזריה היו שלשה והנס ע"י שלשה נעשה ואנחנו שנים, אמר להם יש כאן שלישי כיוצא בכם, א"ל יש יהושע בן יהוצדק כהן גדול, הם חשבו שינצלו בזכותו, השליכוהו עמהם לכבשן האש נשרפו שניהם והוא נצל, הוא שכתוב (זכריה ג) הלא זה אוד מוצל מאש, ומן אחאב וצדקיה (ירמיה כט) לוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיה וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, מי גרם לרשעים הללו לישרף על שהיו אצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא.

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

נפש כי תחטא. מצינו ג' לשונות בחוטאים כי, אם, אשר, ביחיד החוטא כתיב נפש כי תחטא. וברבים החוטאים נאמר (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו. ובנשיא כתיב (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא. ואמרו המפרשים שלשון כי מורה יותר על ודאות מן לשון אם, ולשון אשר מורה יותר על ודאות מן לשון כי, לפיכך בחטא הרבים שהוא דבר שאינו מצוי שרבים יסכימו על החטא לכך נאמר אם כל עדת ישראל ישגו. שהוא מורה על הספק, וכן בכהן משוח נאמר (ויקרא ד, ג) אם הכהן המשיח יחטא. כי רחוק הוא ובלתי שכיח שהכהן המשוח או רבים יחטאו, אבל סתם יחיד בנקל יבא לידי חטא ע"כ נאמר נפש כי תחטא. שלשון כי מורה על דבר שקרוב לודאי שיהיה כן אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאתו ברמה מתוך רום לבבו ודאי יבא לידי חטא לכך נאמר אשר נשיא יחטא. כי לשון אשר מורה על דבר שודאי יהיה ואין בו ספק וכן תמצא בספר הזוהר, וברבינו בחיי, ובתולדות יצחק. וקשה לי על זה א"כ למה נאמר (ויקרא ד, כז) ואם נפש אחת תחטא למה הזכיר אצל היחיד פעם לשון אם ופעם לשון כי, ועו"ק למה אמר נפש אחת כי באמרו נפש ידענו שהיא אחת ולא ב' ואם דרך הכתוב לומר נפש אחת א"כ למה אמר נפש כי תחטא ולא אמר אחת.

ונ"ל שבנוהג שבעולם שכל יחיד החוטא בשגגה, חוטא בדברים שהוא רואה רבים נכשלים ואינן נזהרים בדבר ההוא ע"כ הוא טועה לומר שלא יקרהו עון בדבר, ומיעוטא דמיעוטא הוא שיש לך איזו יחיד חוטא אף בדבר שאינו רואה רבים נכשלים בדבר ההוא והוא יחיד בדבר וזה דבר שאינו שכיח ודעתו חיצונית, לכך נאמר (ויקרא ד, כז) ואם נפש אחת תחטא. ר"ל שיהיה החוטא נפש אחת לבד ולא יהיה לו דמיון וחבר בין הבריות זה דבר בלתי שכיח ע"כ נאמר בו לשון אם המורה על הספק כדרך שנאמר בכהן משוח ובסנהדרין, אבל כשאמר נפש כי תחטא לא הזכיר לשון אחת לפי שזה מדבר ביחיד החוטא בדברים שרואה שרבים אינן נזהרים בו ע"כ הדבר שכיח וקרוב לודאי שגם הוא יכשל בו לכך נאמר בו לשון כי. וכדמות ראיה לזה מ"ש ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. ר"ל שהוא נבדל בחטא זה מן עם הארץ שאינו רואה אחרים עושים ועושה, אבל אצל לשון כי לא נאמר מעם הארץ.

ועל צד הרמז י"ל שלכך נאמר בשגגה מעם הארץ. לומר לך דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה אבל שגגת ת"ח עולה זדון והוא רמז נכון ומ"ש ואם נפש כי תחטא (ויקרא ה, יז) הזכיר אם, וכי, לפי שזה מדבר באשם תלוי והזכיר בו לשון כי, לפי שמדבר ביחיד הקרוב לודאי שיבא לידי חטא, אמנם מצד עצם החטא הזכיר לשון אם, כי חטא כזה אינו שכיח שיהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן וכו'. ד"א לכך נאמר ואם נפש אחת תחטא, לפי שמדבר ביחיד הפורש עצמו מן הצבור כמ"ש מעם הארץ שהוא פורש עצמו מעם הארץ ואינו יושב בתוך עמי הארץ כי הוא ירא פן ילמוד ממעשיהם ואינו בזה קרוב לודאי שיבא לידי חטא ע"כ נאמר לשון אם המורה על הספק.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

דבר אל בני ישראל וגו'. בתורת כהנים דרשו בני ישראל מביאים חטאת ולא גוים מביאים חטאת על ז' מצות בני נח וקשה מנין יעלה על דעת לומר שיביאו שהוצרך למעטם, ואם מנדרים ונדבות מה לנדרים ונדבות שאינם לכפרה תאמר בחטאת, וכדרך שאמרו בחולין (ה ב) בצריכות מיעוטא דמומר דמיעטיה קרא בעולה ובחטאת דאצטריך למעט מומר בעולה ולא גמרינן ליה ממיעוט חטאת משום דלכפרה הוא מה שאין כן עולה ע"כ, ומינה בהיכא דנתרבו בעולה שהיא נדבות ונדרים שאין ללמוד חטאת שהיא לכפרה. ונראה לומר שהכוונה היא לשמור שלא תרבה גוים מייתור נפש שאמר הכתוב, לזה אמר בני ישראל למעט גוים וריבוי נפש לרבות גרים. וקשה לא היה לו לכתוב לא בני ישראל ולא נפש ואני יודע שהגוים לא מטעם שכתבנו וגרים מביאין דמנין יעלה על דעת למעטם. זו אינו קושיא כי הלא מצינו שהוצרך הכתוב לרבותם בתחלת הפ' דכתיב (פסוק ב') אדם ודרשו שם בתורת כהנים להביא גרים וא"כ סלקא דעתך אמינא שלא ריבה אותם אלא לעולה ולא לחטאת קא משמע לן, ואם כן אם לא היה מיעוט שמעט ביתור בני ישראל היה צד לומר כי גרים לא איצטריך משום דכיון דנתרבו בתחלת הפרשה נתרבו לכל פרטים הרשומים בכל הפרשה ולא בא רבוי שריבה ביתור נפש אלא לרבות הגוים שמביאין חטאת לזה אמר בני ישראל למעט גוים הא למדת שאומרו נפש אינה אלא לרבות גרים, ולא הספיק רבוי שבתחלת הפרשה לצד מדרגת חטאת עדיפא מעולה, גם לצד שהפסיק בענין ואין למידין לזה אצטריך. ועוד נראה לומר כי לא מיתור בני ישראל דורש אלא ממשמעות בני ישראל יגיד כי לא גוים, ולצד שבמשמעות בני ישראל יתמעטו גם הגרים לזה אמר נפש לרבות הגרים, ומעתה הגם כי בני ישראל צריכה לגופה בכל התורה כולה להודיע למי באה מצוה זו ממילא מתמעטים הגוים:

נפש. אמרו רז"ל (תו"כ) לרבות גרים, ואם לכלול נשים היה לו לומר אדם כי יחטא כי אדם כולל זכר ונקבה דכתיב (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם. ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש של אדם רשע היא נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד ולזה יקרא הרשע בחייו מת דכתיב (יחזקאל יח) במות המת כי אין לו נפש, והוא ג"כ אומרו (משלי כג) אם בעל נפש אתה, והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה אבל במזיד שתחסר כולה לא יועיל תקנת הקרבן כי אין נפש במציאות לקרבה עד אשר ישוב ויעבור עליו יוה"כ ויחיה ע"ד אומרו (יחזקאל יח) השיבו וחיו:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "נפש כי תחטא"-- בני ישראל מביאים חטאת ואין עובדי כוכבים מביאים חטאת; ואין צריך לומר מצוה שלא נצטוו עליהם בני נח אלא אף מצוה שנצטוו עליהם בני נח-- אין מביאים עליהם חטאת.

"בני ישראל"-- אין לי אלא בני ישראל; ומנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "נפש".


[ב] "כי תחטא בשגגה"-- על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון.

  • הלא דין הוא! מה אם עבודת כוכבים החמורה-- לא עשה בה את הזדון כשגגה, מצות הקלות-- אינו דין שלא נעשה בהן את הזדון כשגגה?!
  • הין! אם הונח זדונה של עבודת כוכבים ליום הכפורים שהוא חמורה, יונח זדונם של מצות ליום הכפורים שהן קלות?! אלא יביא חטאת ויכפר מיד!
  • תלמוד לומר "כי תחטא בשגגה"-- על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון.


[ג] קל וחומר מעתה לעבודת כוכבים!

  • מה אם מצות הקלות-- הונח זדונם ליום הכפורים, עבודת כוכבים החמורה-- אינו דין שיונח זדונה ליום הכפורים?!
  • הין! אם הֵקַלְתָ במצות הקלות נקל בעבודת כוכבים החמורה?! אלא יביא חטאת מיד ותתלה לו עד יום הכפורים!...
  • תלמוד לומר-- "בשגגה" במצות (ויקרא ד, ב), "בשגגה" בעבודת כוכבים (במדבר טו, כד).


[ד] מה תלמוד לומר "בשגגה" (ויקרא ד, כב) בשעיר ומה תלמוד לומר "בשגגה" (ויקרא ד, כז) בשעירה?   לפי שיש בשעיר מה שאין בשעירה ובשעירה מה שאין בשעיר:

  • שעיר נתרבה בצבור ושעירה לא נתרבתה בצבור;
  • שעירה נתרבתה בעבודת כוכבים ושעיר לא נתרבה בעבודת כוכבים;

הא לפי שיש בשעיר בה שאין בשעירה ובשעירה מה שאין בשעיר - צריך לומר "בשגגה" בשעיר וצריך לומר "בשגגה" בשעירה.


[ה] "מצות השם"-- ולא מצות המלך ולא מצות בית דין.

"מכל מצות השם"-- ולא כל מצות ה'; פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.


[ו] "מצות השם.."-- שומע אני עשה ולא תעשה;    תלמוד לומר "..אשר לא תעשינה"(1) (ויקרא ד, ב).
אוציא מצות עשה הקלה ולא אוציא מצות עשה החמורה?...    תלמוד לומר(2) (ויקרא ד, יג) "אשר לא תעשינה".
אוציא את מצוה עשה שאין חייבים עליהן כרת ולא אוציא את הפסח ואת המילה שחייבים עליהם כרת?...   תלמוד לומר(3) (ויקרא ד, כג) "אשר לא תעשינה".
אוציא את הפסח שאין תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה?...   תלמוד לומר(4) (ויקרא ד, כז) "אשר לא תעשינה".
או יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה?...   תלמוד לומר "מכל מצות השם"-- ריבה.

  • מה ראית להוציא את כל המצות ולהביא מצות עשה שבנדה, אחר שריבה הכתוב ומיעט?
  • מפני מה אני מוציא את כל המצות -- שאין בהם בלא תעשה; ומביא את מצות עשה שבנדה -- שיש בה לא תעשה.


[ז] "אשר לא תעשינה"-- יכול דברים שזדונם כרת ודברים שאין זדונם כרת?...    תלמוד לומר (במדבר טו, כט) "תורה אחת יהיה לכם לָעֹשֶׂה בשגגה"-- הרי כל העושה בשגגה כעבודת כוכבים. מה עבודת כוכבים מיוחדת-- מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.

  • [ח] או דבר שאתה למדו בדרך אחת אתה לומדו בכל דרכים שיש בו!  ומה עבודת כוכבים מיוחדת-- (א)שמשנאסרה לא הותרה, (ב)ולא הותרה מכללה, (ג)וחייבים עליה מיתת בית דין, (ד)ואיסורה נוהג בבני נח כישראל - אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה!  
  • ומה אני מרבה?  ‏[1]את (1a)משכב זכור (1b)והבהמה; שמשנאסרו לא הותרו, ולא הותרו מכללן, וחייבים עליהם מיתת בית דין, ואיסורן נוהג בבני נח כישראל.
    • ( אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה ובבהמה מה שאין בזכור:
הזכור - בין במינו בין שלא במינו אסור, והבהמה - במינה מותרת ושלא במינה אסורה;
הזכור - לא עשה בו את הקטן כגדול, והבהמה - עשה בה את הקטנה כגדולה. )
  • [ט] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (2a)לרבות את האם ואת אשת האב ואת הכלה -- שהן בסקילה כעבודת אלילים. ומוסף עליהם (2b)בתו ובת בתו ובת בנו.
  • [י] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (3a)לרבות בת אשתו ובת בתה ובת בנה, שמשנאסרו לא הותרו כעבודת כוכבים. ומוסף עליהם (3b)חמותו ואם חמותו ואם חמיו.
  • [יא] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (4a)לרבות נערה המאורסה (4b)והמחלל את השבת(3).
    • ( אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה:
נערה המאורסה יש לה היתר, והשבת אין לה היתר;
השבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה.)
  • [יב] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (5a)לרבות אשת איש (5b)והנדה;
    • ( אלא שיש באשת איש מה שאין בנדה ובנדה מה שאין באשת איש:
אשת איש חייבין עליה מיתת בית דין, והנדה אין חייבים עליה מיתת בית דין;
אשת איש מותרת לבעלה, והנדה אסורה לכל אדם.)
  • [יג] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (6a)לרבות אשת אחיו (6b)ואשת-אחי-אביו.
    • (אלא שיש באשת אחיו מה שאין באשת-אחי-אביו, ובאשת-אחי-אביו מה שאין באשת אחיו:
אשת אחיו, אם יש לו בנים-- אסורה, אין לו בנים-- מותרת; ואשת-אחי-אביו, בין שיש לו בנים בין שאין לו בנים-- אסורה.
אשת אחיו-- עשה בה אח מן האם כאח מן האב, ואשת-אחי-אביו-- לא עשה בה אח מן האם כאח מן האב.)
  • [יד] וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (7a)לרבות [אשת אחיו מאמו] ("אחותו ואחות אביו ואחות אמו" לא גרסינן - מלבי"ם) שאין לה היתר כעכו"ם.
  • וכשהוא אומר "מכל מצות השם"-- (7b)לרבות אחות אשתו.

פרק א

[א] אחר שריבינו דברים שהן כעכו"ם ודברים שאינם כעכו"ם -- למה נאמר עכו"ם מעתה?    אלא מה עכו"ם מיוחדת מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.

  • [ב] או מה עכו"ם מיוחדת שחייבים עליה מיתת בית דין, אף אינו מרבה אלא מחויבים מיתת בית דין! הא מה אני מרבה? את המקלל אביו ואמו, המסית והמדיח, והמכשף, ונביא שקר, ועדים זוממין...    תלמוד לומר "ועשה"-- יצאו אלו שאין בם מעשה.
  • [ג] אוציא את אלו שאין בם מעשה ולא אוציא את המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ובן סורר ומורה, והרוצח?...   תלמוד לומר (במדבר טו, כט-ל) "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה..."-- הרי כל העושה בשגגה כעכו"ם; מה עכו"ם מיוחדת-- מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת.


[ד] "ועשה אחת" (ויקרא ד, כב)-- יכול עד שיכתב את כל השם? עד שיארג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה?  תלמוד לומר (ויקרא ד, ב) "מאחת".    אי "מאחת", יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחד? אפילו עשה בית אחד בנפה וכברה? תלמוד לומר "ועשה אחת".
הא כיצד? עד שיכתב שם קטן משם גדול-- "שמ" מ-"שמעון" ומ-"שמואל", ו"נח" מ-"נחור", ו"דנ" מ-"דניאל", ו"גד" מ-"גדיאל".

[ה] ר' יהודה אומר אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד-- חייב; כגון "שש" "תת" "רר" "גג" "חח".

אמר ר' יוסי, וכי משום כותב הוא חייב?! והלא אינו חייב אלא משום רושם -- שהן רושמין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו; לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין או שני שריטות על נסר אחד-- חייב.

[ו] ר' שמעון אומר "ועשה אחת"-- יכול עד שיכתב את כל השם? עד שיארג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה? תלמוד לומר "מאחת".   אי "מאחת", יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחת? אפילו עשה בית אחד בנפה וכברה? תלמוד לומר "ועשה אחת".  הא כיצד? עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת.


ר' יוסי אומר: 'ועשה אחת ועשה הנה'-- פעמים שהוא חייב אחת על כולם ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת.

[ז] הא כיצד?

  • מי שאינו יודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אף על פי שמעין אבות מלאכות עשה-- אינו חייב אלא חטאת אחת כל ימיו.
  • והיודע עיקר שבת וטעה ואמר "אין זו שבת; אין זו שבת" ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה-- חייב על כל שבת ושבת.
  • והיודע שהוא שבת וטעה ואמר "אין זו מלאכה; אין זו מלאכה" ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
    • אם מעין אבות מלאכות עשה-- חייב על כל מלאכה ומלאכה
    • ואם מעין מלאכה אחת-- חייב על כל העלם והעלם.


[ח] אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באוטליס (ס"א באטליז) של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת?   אמרו לו: לא שמענו. אבל שמענו בבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואים אנו שהדברים קל וחומר.


[ט] ועוד שאלן רבי עקיבא: אבר המדולדל בבהמה מהו?    אמרו לו: לא שמענו. אבל שמענו באבר המדולדל באדם שהוא טהור. וכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין; הולך לו ערב פסח אצל הרופא, וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה, ותוחבו בסירה ונמשך ממנו, והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו. ורואים אנו שהדברים קל וחומר.


[י] ועוד שאלן רבי עקיבא: השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת?  אמרו לו: לא שמענו.   אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזֶבַח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה; ורואה אני שהדברים קל וחומר.   [יא] אמר ר' שמעון: וכי מה ראיה האוכל לשוחט?! אלא כך שאלן: באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד מהו? חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת?  אמרו לו: לא שמענו.   אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזֶבַח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה; ורואה אני שהדברים קל וחומר.

[יב] אמר ר' עקיבא: אם הלכה, נקבל. ואם לדין, יש תשובה!  אמרו לו: השב!    אמר להם, לא אם אמרת במעילה --(א)שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה (ב)צירף את המעילה לזמן המרובה; תאמר בנותר שאין בו אחת מכל אלו?!


[יג] אמר רבי עקיבא: שאלתי את ר' אליעזר, העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, מהו? חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת?
אמר לי, חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר: מה אם הנדה --שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה-- חייב על כל אחת ואחת, שבת --שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה-- אינו דין שיהיה חייב על כל אחת ואחת?!
אמרתי לו, לא! אם אמרת בנדה -- שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת!?
אמר לי, הבא על הקטנות יוכיח! שאין בהן אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת!
אמרתי לו, לא! אם אמרת בבא על הקטנות -- שאף על פי שאין בהן עכשיו, יש בהן לאחר זמן; תאמר בשבת -- שאין בה לא עכשיו ולא לאחר זמן!?
אמר לי, הבא על הבהמה יוכיח!
אמרתי (ס"א ואמרתי) לו, הבהמה כשבת (./!)‏[2]

  1. ^ עי' במלבי"ם שהספרא מונה כאן סך הכל שבע זוגות של מצות הנדרשין מג' פעמים "מכל מצוֹת" ופעם א' "אחת ממצוֹת...", הכתובים בפרשה כאן. והוספתי מספרי הזוגות בתקוה להקלת הקריאה - ויקיעורך
  2. ^ פליגי בגמרא איך לפרש תשובה זו. אם הינה הודאה לדברי ר' אליעזר שאכן בהמה הינה השוואה טובה לשבת (ואם כן, ראוי לפסק כאן נקודה בסוף המשפט-- "הבהמה כשבת(.)"); או שלא קבלה מיניה וכונת המלים בסימן קריאה-- "הבהמה כשבת(!)", שניתן גם כן לשאול האיבעיא אצל בהמה!

<< · מ"ג ויקרא · ד · ב · >>