מ"ג דברים לג ח


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַּיָּא וְאוּרַיָּא אַלְבֵּישְׁתָּא לִגְבַר דְּאִשְׁתְּכַח חַסִּיד קֳדָמָךְ דְּנַסִּיתָהִי בְּנִסֵּיתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתָּהִי עַל מֵי מַצּוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן׃
ירושלמי (יונתן):
וּלְשֵׁיבַט לֵוִי בְּרִיךְ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֵּישְׁתָּא לְאַהֲרן גְבַר דְאִשְׁתַּכַּח חָסִיד קֳדָמָךְ דִנְסֵית יָתֵיהּ בְּנִיסְתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּדַקְתֵּיהּ בְּמוֹי מַצוֹת רְקָם וְאִשְׁתַּכַּח מְהֵימָן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וללוי אמר" - ועל לוי אמר

"תומיך ואוריך" - כלפי שכינה הוא מדבר

"אשר נסיתו במסה" - שלא נתלוננו עם שאר המלינים

"תריבהו וגו'" - כתרגומו ד"א תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבא בעלילה אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וללוי אמר" - על לוי אמר לשון רש"י (ס"א ר"א וכן) דעת המפרשים והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג) וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז) והרבה כן ולפי דעתי כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהודה ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם יזכיר הכתוב וללוי אמר לבנימין אמר יגיד כי השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך וכן בכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם אשר נסיתו במסה שנסית אותו בנסיון והטעם שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו כי העגל לכבוד השם עשהו לשון ר"א ובספרי (ברכה שמט) אשר נסיתו במסה הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות תריבהו על מי מריבה סקופים נסקפת לו על מי מריבה אם משה אמר (במדבר כ י) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו והנכון בעיני בדרך הפשט כי "במסה" כפשוטו הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז) יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה' כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם והוא שנאמר (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וטעם "תריבהו" כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א) ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה' ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים כלומר עלילות ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג) וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים מריב בני ישראל ומנסותם את ה' וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז) והנה מתחלה דבר בכהנים כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר ועל כן יורו משפטיו ליעקב וכן דעת אונקלוס שאמר כשירין אילין דילפין דינך וגו' או על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א וירו משפטיך על כולם וישימו קטורה על הכהנים מהם

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וללוי אמר. ובעבור לוי אמר, ועם הקב"ה ידבר. ואמר לאיש חסידך. כנגד אהרן אחיו. אשר נסיתו במסה. בנסיון, או שם מקום.
תריבהו על מי מריבה. הוא חטא הצור, שלא נמצא בו חטא אחר. ולא הזכיר חטאו במעשה העגל, וזה יורה שלא היתה כוונתו אלא לשם שמים, שאילו חטא בו היה מזכירו כאן בכלל חטא מי מריבה. ומה שהקדים התומים לאורים ואין דרך התורה בכך אלא להקדים האורים לעולם מפני שהם עיקר השמות, אבל הקדים אותן להורות שאין אלו בלתי אלו כי שניהם שלמות הענין, וכבר הזכרתי ענינם במקומו, והוא דעת הרמב"ן ז"ל כי היתה מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והכהן המלובש בחשן אשר אורים ותומים נתונין בין כפליו היה מתלבש באלו ברוח הקדש, ומזה תרגם אונקלוס תומיא ואוריא אלבשתא, כענין (דברי הימים א יב) ורוח לבשה את עמשי.

ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה, בת קול אורים ותומים רוח הקדש נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכלן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני.

והנני מבאר לך בכאן ארבע מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא"כ ראוי להם להזכיר בזה לשון אב ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו מתוך האש, וכענין שכתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו אם ולא אב. וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה, לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות טו) והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, וכן עוד (במדבר ז) וישמע את הקול מדבר אליו, והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאזני השומע כמדת הכסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה למטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמדת הכסא. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה אשר מתוכה התנבאו הנביאים כלן, הם המעידים על אמתתה, ורמז זאת בלשון האורים שהם עיקר השמות שהוא עולה למספר שם השכינה, הוא שכתוב (ויקרא ח) ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, וכשתתקרב אל שתי מלות את האורים אז תראה אור ונוסף עליו אחד להעיד על יחודו כי הוא הנרמז בד' של אחד.
המדרגה השלישית רוח הקדש, והיא המדה העשירית במדות הנביא, הזכרתים כבר בפסוק (דברים כג) ונשמרת. וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.
המדרגה הרביעית נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.

אמנם דעת הרמב"ן ז"ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקדש נבואה אורים ותומים בת קול, רוח הקדש היא החכמה שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות לה) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה.

וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש. קרא החכמה רוח אלהים חיים ומנאה ראשונה לענין ההשגה ואמר שהיא רוח הקדש, נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה' למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה', ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקדש לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה.

לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהלים קמה) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תומיך ואוריך לאיש חסידך" הנה חתומים וגם האורים נתתם לאהרן שהיה איש וראש לשבט החסיד שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו כאמרם ז"ל כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו נשאלים בו באורים ותומים: " אשר נסיתו במסה" בכל מסה שנסו ישראל את האל ית' כאמרו וינסו אותי זה עשר פעמים לא נסוחו שבט לוי ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים:

" תריבהו על מי מריבה" שהפחדת את שני ראשיו שהם משה ואהרן בסבת מי מריבה:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)




הערות

(ח) "וללוי אמר". אחר ברכת יהודה כתר המלכות, ברך לוי כתר הכהונה, וגם שלוי הוא העומד לשרת בביהמ"ק שהיה בירושלים ביהודה, וגם שלוי הוא בן השלישי ליעקב, לכן ברכתו ג"כ השלישית, וברכו בדרך תפלה, ומתחלת מברך ה' חילו, וקודם הברכה אמר שאין ללוי עתה מדות האף והעברה שאמר עליו יעקב, ושניהם הם ענין כעס למי שיעשה דבר נגד רצונו, והאף הוא המתעורר פתאום ע"י דבר שנהיה נגד הרצון אבל יעבור מהר, והעברה הוא השנאה והנקמה הקבועה בלב עד יעשה נקם, כמ"ש (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח (ויש עוד ראיות לזה), ומי שבו המדות האלה, הוא עלול למעשים שהם נגד רצון ה'. והנה אמרו חז"ל (שבת קנו) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אמר רב אשי, אי טבחא, אי גנבא, אי אומנא, אי מוהלא, שכונתו שלא יתנצל האדם שהוא מוכרח למעשים רעים, שהמזל פעל שטבעו יהיה נוטה למעשה הרע. לזה אמר רב אשי, כי הלא יוכל להשתמש במדה זו אם להיות גנב שכלו רע, אי טבח שאינו רע כל כך או אומנא מקיז דם לרפואה שאינו טוב גמור כי לפעמים יזיק, או טוב גמור להיות מוהל, כן בכל המדות יוכל להשתמש בו לדבר טוב, וכן היה עם לוי שהשתדל לתת מקום לשתי המדות הנטועות בתולדתו להשתמש בהן לעשות רצון ה', ולכן התפלל עליו משה שיברכו ה' בשני דברים שגם הם מעין המדות האלה. וטרם נפרש הכתובים שאמר יעקב (בראשית מט ה) שמעון ולוי אחים. שרש אח יורה על ההתקשרות וההתחברות (כמו קורע ואינו מאחה) ר"ל שיש חבור והתקשרות להם במדות האלה:

כלי חמס מכרותיהם. שממקורם ומטבעם יש להם כלים למעשה החמס, והם האף והעברה שיזכיר אח"כ: בסודם אל תבא נפשי. הפעולות שיהיו ע"י האף שהוא כרגע עפ"י רוב יוכרח להיות בסוד: ובקהלם אל תחד כבודי. הם אשר יעשו עפ"י העברה לא יהיו בהסתר, רק בעצה ותחבולה, וע"י קבוץ האמצעים לפי הענין: כי באפם ע"י האף הרגו איש. התנכלו להרוג את יוסף: וברצונם הוא העברה השמורה בלבבם: עקרו שור כתרגומו שור סנאה, הוא מעשה שכם, לכן ארור אפם אף שהוא רק כרגע אבל כי עז חזק ביותר: ועברתם אף שיעשו במתינות ובישוב הדעת אבל כי קשתה שהם באחת ולא ינוחו עדי יקחו נקם, לכן אחלקם ביעקב שהוא שבט לוי שנתישב במ"ח ערי הלוים וערי המקלט: ואפיצם בישראל הוא שבט שמעון שלא היתה לו נחלה מיוחדת רק בתוך נחלת יהודה, כי אם יהיו שכנים זה אצל זה, עי"ז יבואו דברים לא טובים, ובספרי כאן אמר על שמעון ולוי משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע את חובו ועוד הלוה את המלך, והשני, לא די שלא פרע אלא חזר ולוח, ור"ל ששמעון לא די שלא השתדל לנקות ממנו המדות האלה, אלא שגם עשה ע"י נגד רצון ה', כמעשה דזמרי ופעור, ולוי עקר והשריש ממנו המדות ההן, ונתן מקום אל המדות האלה בעשית רצון ה'. ועתה נפרש הכתובים:

וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. שכאשר נתת לאהרן חסיד הלוים, את שני הכלים האלה האורים והתמים, שעל פיהם תהיה כל הנהגת ישראל כמ"ש (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבואו, מזה ראיה שאין ללוי עתה שני כלי החמס שאמר יעקב, ויש התיחסות מה אל האורים והתמים עם האף והעברה, לפי שאמרו ז"ל (יומא עג) למה נקרא שמם אורים שמאירים דבריהם, ר"ל עיני השואל בחכמה, ולמה נקרא שמם תמים שמשלימים דבריהם, ר"ל שיתמלא הכל באין נופל דבר, ונמצא שהאורים יופיע אורה פתאום להשואל והוא כענין האף שבא ג"כ פתאום, אבל ההפך ממנו שהאף מעור העינים ומחשיך הדעת ומבלבל השכל, כמ"ש (פסחים טו) כל הכועס אם חכם חכמתו מסתלקת, והאורים מאירים בחכמה ומביאים שמחה בלב (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה, וכמ"ש (תהלים צח יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והתמים הם מעין העברה שמקיים דבריהם אבל העברה תביאהו לעשות חמס נגד רצון ה'. והתמים מביאים לקיים רצון ה': אשר נסיתו במסה עוד תאיה שאין בו מדת האף, שכל הנסיונות שנסו ישראל את ה' היה מפני שקרה שחסר להם מה לשעה: אבל הלוים קבלו הכל באהבה, וא"כ ע"י הנסיונות שנסו ישראל את ה' נתנסו הלוים מאת ה' ונבחנו שאין בהם מדת האף: תריבהו על מי מריבה. הוא מה שענש ה' למשה ואהרן בחטא מי מריבה, על שהוציא משה מפיו שמעו נא המורים, ואהרן שתק וישראל היו החייבים בזה שהתחילו במריבה. ואם החטא היה שעותו מה בשליחותם, שזה ג"כ ע"י ריב בני ישראל ומאשר ענשם ה' על חטא קל שבא להם ע"י האף, מוכרח שעד עתה היו נקיים ממדת האף:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט, ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ, ז). ע"כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע"כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא"ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע"ז אמר אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וללוי אמר - למה נאמר בו? לפי ששמעון ולוי בכוס אחד שתו, שנ' בראשית מט ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. משל לשנים שלוו מן המלך: אחד פרע למלך, וחזר והלוה את המלך, ואחד לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה! כך שמעון ולוי: שניהם לוו בשכם, כענין שנ' בראשית לד ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. לוי פרע מה שלוה במדבר, שנאמ' שמות לב ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי. וחזר והלוה את המקום בשטים, שנ' במדבר כה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. שמעון לא דיו שלא פרע, אלא חזר ולוה, שנאמ' ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני.

ד"א וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך - מי שעתיד ללבוש אורים ותומים:

לאיש חסידיך - למי שנעשו לו חסדים ע"י בניך: אשר נסיתו במסה - הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל נסיונות: תריבהו על מי מריבה - סקיפנטין נסתקפה לו. אמר משה במדבר כ שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו?

<< · מ"ג דברים · לג · ח · >>